1.11.74
- 30.9.75
באחד בנובמבר
1974 נעצרנו שנינו, נורית ואני, על ידי מתאם הפעולות הפדרלי COORDINACION) FEDERAL), ששימש בעבר מחלקה מיוחדת לדיכוי הקומוניזם.
המחלקה שכנה בקומה השנייה של תחנת המשטרה מספר שמונה ברחוב ראמוס מחיה, מול בית החולים
ראוסון. ל"קורדינה", כך קראו כולם למקום, הגיעו תחילה כל העצורים מסיבות
פוליטיות. מספיק היה להיות נגד הממשלה, לא משנה איזו, ולהציג את עמדתך בפומבי כדי
להגיע למרתפים של המחלקה המיוחדת. שם קיבלו העצורים את מכת החשמל, את הבעיטות ואת המכות
הבלתי נמנעות. "אילוף הבדידות" היה אחד העינויים השקטים והיעילים: העציר
חי מחוץ לזמן ולמרחב כשהוא שקוע בהזיות ובסימני שאלה באשר לגורלו הבלתי ידוע, תלוי
מחוץ לזמן ולמציאות.
אחרי שעצרו אותנו היינו כעשרה ימים בקורדינה,
ולאחר מכן העבירו אותנו לבית הסוהר דבוטו (DEVOTO). שם היינו שנינו עד ה-15 במאי 1975. באותו
יום העבירו אותי לכלא רסיסטנסיה ((RESISTENCIA, 850 קילומטרים מבואנוס איירס. בסוף ספטמבר
אפשרו לנו לעזוב את ארגנטינה על פי סעיף 23 של החוקה, שלפיו יציאה לגלות היא תנאי
הכרחי לשחרור מהכלא.
איך
שמרנו על יחסינו בתקופה שלא התראינו ולא דיברנו? דרך המכתבים, מכתבים יומיים,
שכתבנו זה לזה בדבוטו בהתחלה, ואחר כך, כשהייתי ברסיסטנסיה היו המכתבים הקשר היחיד
והסיבה לאסוף אנרגיות ולחדשן יום אחרי יום, כששיתפנו זה את זה ברצונות ואגרנו כוח
כדי לעמוד מול המצוקה ולהמשיך לאהוב דרך דף נייר פשוט.
מאז הגעתי
לרסיסטנסיה היו מכתבינו יוני דואר שהביאו ושלחו את מילותינו, האגרופים ששברו את
המרחק וניפצו את הבדידות, את השקט ואת הסגר הרוחני. המכתבים הרסו את קירות הענישה
שכפו עלינו בניסיון לשנות את צורת חיינו ולשלול את הזכות לחשוב ולגרום לנו לנהוג
ככבשים צייתניות.
קריאה מחודשת של המכתבים מזכירה לנו את
התקופה הקשה בחיינו, אבל הודות להם אנו זוכרים עובדות אבודות או שכוחות. שובינו לא
הצליחו לשבור אותנו אז, ולא נותר מהם אלא דמויות מטושטשות וחיוורות של גלמים
תקיפים ועירומים, בלא ערך ששווה לציין.
10.11.74
אהובי,
אני מתגעגעת אליך מאוד. אינני יודעת אם סיפרו לך
שנוכל להיפגש פעמיים בשבוע, אך לא בטוח שביום שלישי זה כבר נוכל להתראות. אם לא
ביום שלישי, ניפגש ביום שישי.
אימא שלי באה לבקר אותי היום, אבל לא נתנו לה
להיכנס מכיוון שהיא הגיעה מאוחר לקבלת מספר בגלל מגבלת מספר המבקרים, כמובן. לכן
אוכל לראותה רק ביום חמישי. בכל מקרה, כתבתי לה מכתב.
כאן האווירה די טובה . יש מעט מהכול, אבל לא שאלו
אותי כלום. "אם את רוצה דברי, ואם לא, אז לא". אני די רגועה והשלמתי עם
המצב. כבר הכנסתי לי לראש שנהיה כאן זמן רב, והדבר היחיד שאני מנסה הוא להעביר את
התקופה הזו בצורה טובה ככל האפשר.
כבר אמרו לי שביום הביקור של פאולה הם
יכולים להביא לי אותה בבוקר, והיא תורשה להישאר עד הערב. נרגעתי מעט כי זה הציק לי
מאוד. טוב, לעת עתה אפסיק לכתוב . נתראה בשלישי או בשישי. אוסיף עוד כמה שורות
לפני שאכניס את הדף לתוך המעטפה. המכתב הזה מצורף למכתב אחר, כי אין לנו מספיק
מעטפות .
הייתי רוצה לומר לך עוד דברים רבים אך אני כבר לא רגילה לכתוב. אוהבת אותך
מאוד מאוד, רוצה לראות אותך... ביי, נשיקה, ונתראה בשישי .
ד"ש למיגל אנחל[1].
מחלקה 26
12.11.74
אהובתי, לילה טוב.
אני די מותש אך איני יכול לא לכתוב לך. אהובתי,
אהובתי, כמה חבל שכל זה קורה לנו, אבל אסור לנו לבכות על שום דבר. כל זה, זה רק
מקרה מצער מאוד, חוסר מזל עבורנו, אך יותר עבור ילדינו. אני חושב שעבור פאוליטה וסילוויטו אומברטו ההשלכות יכלו
להיות עצובות יותר. עם זאת אני יודע שנצליח לעבור גם את הקושי הזה.
יקירתי,
היום מסתיים לו יום די מוצלח . החליפו אותי במחלקה, פגשתי את ראקל, אחותי, הייתי איתך.
הייתי איתך, וזה בהחלט מחזק אותי, ממלא אותי, נותן לי כוח להסתכל קדימה.
אני זוכר את הפגישה: אני שם לב שעדיין לא נמס
שריון הקרח והפלדה שהגן עליי מנפילות לתהום, זאת אומרת, עדיין לא חזרתי לגמרי
לנורמליות המלאה. כי מה אגיד לך? בזמן שלא היה באפשרותי לראותך שקעתי בעצב עמוק, וכשראיתי
אותך פעלתי כאילו היינו בבית, כבכל יום .
אני מאמין שאנחנו חייבים לסיים את כל הנושאים
שקשורים במעצר שלנו: רק כך נצליח להפיג מעט את המתח ואת העצבנות שעוברים עלינו. אחר
כך נדבר עלינו, על ההווה ועל העתיד .
אהובתי,
מצער אותי מאוד שטיפשות נוראה וטעות של מתחיל גרמו למצב הזה. קדימה, קדימה! אוהב וצריך אותך.
שלך, ABEL.
12.11.74
יקירי, יקירי שלי,
אני כותבת לך אחרי הביקור. בבקשה, אל תיכנס למצב
רוח עצוב. השתדל לעבור תקופה זו טוב ככל האפשר: להכיר אנשים בסביבתך, לקרוא... אל
תרגיש מסכן במצבך. שמור על ראש מורם ועל מצב רוח טוב. חשוב על היום שנהיה חופשיים.
התקופה הזאת לא תעבור כתקופה ריקה. המצב שבו אנו נמצאים הוא גם חלק מחיינו ולא חלק
מָחוּק, לכן אתה חייב לחיות. אמרתי לך כבר שאני רגועה. אני מדמיינת כאילו אהיה כאן
לזמן רב, ומנסה לא לחשוב על מה היה לו הייתי בחוץ. אני בפנים ואני אחיה מותאמת
לאמת הזאת.
לא כדאי
לנו להיכנס לעצב בגלל הילדים. ביום ראשון שעבר בא אלינו ילד של אחת הבנות לעבור את
היום איתנו. הוא בן גילה של פאוליטה, בדיוק כמוה. היית חייב לראות כמה מהר הבחורה הסתגלה
למצב: היא דומה לנו כי גם לה יש תינוק בן חודשיים שגדל כאן איתנו. מדי פעם לוקחים
את התינוק לשבוע אצל הסבים. הילד הגדול בא יותר מפעם בשבוע אל אימו, ונשאר עם אחיו
הקטן למשך כל היום. אין סכנה שלא יחבבו זה את זה ולא יתרגלו להיות יחד. עם זאת, סילוויו
אומברטו צריך אותי, הוא די קטנצ'יק עדיין. חשוב על כך ותגיד לי מה דעתך בנושא . אני
אמתין לתשובתך ואחר כך אכין מכתב בקשה .
מצאתי את הספר "הגנן" מאת נאזים חכמת,
והוא הזכיר לי את גיל הנעורים שלי שבו הספר הזה השפיע עליי מאוד.
"אף אחד
אינו נצחי, אחי, ודבר אינו שורד. זכור ושמח.
חיינו אינם רק מעמסה
ישנה, שבילנו אינו היחיד שארך.
אף משורר אינו
חייב לשיר את השיר העתיק.
פרח נובל ומת,
אבל מי שנושא אותו אינו בוכה בלי סוף...
אחי, זכור ושמח" (קטע בתרגום חופשי)
ביי, עד יום שישי. אוהבת אותך מאוד.
סוסנה
14.11.74
אהובתי,
סילוויו אומברטו היום בן חודש, ואמו ואביו אינם
יכולים לחגוג איתו, אבל זוכרים אותו ואוהבים אותו. ואם מדברים על בננו, שלחתי לך
מסר עם חבר שאין לי התנגדות שתביאי את תינוקנו ושיהיה איתך. וכך יהיה קצת גם איתי.
אני עובר לנושא אחר. קראתי את מכתבך מה-12.11. במכתבי
הקודם כתבתי לך הקדמה בקשר למצב רוחי. שימי לב שבשונה ממך רק ביום שלישי אחר
הצוהריים העבירו אותי. אמרתי לך שבזמן הבידוד "שריינתי" את עצמי כדי לא
להישבר. כל הזמן חשבתי על התשובות שאתן בזמן החקירה. היה זה סוג של טירוף שבעצם
תפס את כולי ומנע ממני אפשרות ליפול. עכשיו אני צריך להתמקם בכל המצבים בתור אסיר:
בתוך הביתן ביחס לחברים שרובם מונטונרוס[2],
ביחסים איתך, עם הילדים והמשפחה.
את בוודאי מבינה שעלינו לשקול כמה עניינים. נותרו
עדיין כל הבעיות בחוץ: בית, מכונית, משכורת, כלכלת ילדינו, עזרה לאימך, עתידנו בכל
המישורים ועוד. כפי שאת יכולה לתאר, דברים ממשיים עולים ושנשוחח עליהם
בפגישה הבאה. אולי העובדה שיש פה כמה מגמות תשפיע על שהייתנו כדי שיהיה בה פחות
צרות דעת, פחות שעמום ונוכל להביע
דעות עצמאיות.
היום יצאתי לחצר בפעם הראשונה ופגשתי את "אנופלס"[3]
ואת אחיו. שוחחנו זמן רב, העלינו זיכרונות ודיברנו על חברים משותפים. אני מודה לך
על מכתבך כי כתמיד הוא מלא בפרטים שמראים את שיקול דעתך, אהבתך ורכותך - כל הדברים
שבגללם התחלת להיות "אשת חלומותיי". ריגש אותי שמצאת את "ספר
תפילותייך" מגיל ההתבגרות, שעוזר לי מעט לגלות את סודות עברך, את התבגרותך,
את אהבותייך ואת נסיבותייך. מי היה נאזים חכמת?
קטע יפה, אבל ספציפי מאוד בתוך היופי.
חבר סיפר לי שהיית בבית המשפט. אני לא הלכתי... איזה
עינוי, נכון, אהובה? אני מקווה שהתגברת, ואם קראו לך, שהכול הלך חלק. חברתי היקרה,
בוודאי לא ראית את אימך, אכזריים! ואולי מחר נפספס את הפגישה...
להתראות,
אוהב אותך מאוד, ABEL
14.11.74
יקירי,
רק עכשיו חזרתי מבית המשפט.
לא קראו לי, לכן היום הזה בוזבז. הדבר היחיד היה שאחד מעורכי הדין הגיע ושוחח איתי
מעט. הוא אמר לי שהמצב שלי
טוב ואילו שלך לא כל כך. ביררנו כמה נקודות בהצהרה שלי. אספר לך על כך באופן אישי.
בטי[4],
אימא שלי והילדים היו אצלי. הבן שלנו ענק – פניו השתנו ולא הכרתי אותו. פאוליטה
חיבקה אותי, הסתכלה עליי ושוב חיבקה אותי. היא לא בכתה בכלל, וכשהגיע הרגע לעזוב,
התנגדה. ביקשתי ממנה ללכת ואמרתי שאם היא תבכה אני אהיה עצובה מאוד, והיא הלכה בלי
לומר מילה. הייתי הרוסה. ביקשתי שבשבת יביאו אותה מהבוקר, והיא תישאר כל היום.
אמרתי לבטי שתחפש עבודה אחרת.
היום התגעגעתי אליך
מאוד. אינני יודעת אם מחר נתראה כי אולי ייקחו אותי שוב לבית המשפט, ואם כך, ניפגש
רק בשבוע הבא. אני אוהבת אותך
מאוד, ובא לי לחבק ולנשק אותך. כתוב לי בבקשה – המכתב שלך עשה לי טוב. סוסנה.
16.11.74
אבל יקר,
היום, שבת, היה לי יום יפה.
בטי הביאה את פאוליטה בסביבות תשע. היינו יחד, שיחקנו, רצנו, סיפרתי לה סיפורים,
הסברתי למה אנחנו בכלא, אכלנו יחד, היא צפתה בטלוויזיה ושיחקה עם ילד של חברה שהוא
בן גילה. היא שאלה הרבה עליך ועל האבות של הילדים האחרים. אמרתי לה שמחר היא תראה
אותך.
למדתי הרבה על פאולה בביקור הזה: היא מאופקת מאוד. היא
מביעה מה שהיא מרגישה בדרך עקיפה: מילה, הבעה, אבל מרגישה וחושבת בצורה עמוקה מאוד.
אספר לך ביום שלישי.
אחה"צ הגיעה אימא שלי
עם סילוויו אומברטו. הוא יפהפה. כל הבנות שראו אותך אומרות שהוא דומה לך מאוד. על
פאולה הן אומרות שהיא ערבוב מקסים של שנינו. נכון, אימא שלי עצבנית מאוד והיה לה איזה
עימות מילולי עם ראקל. אני אספר לך בפגישה. עם זאת, שתיהן התנצלו. שמחתי מאוד על
העזרה שהיא קיבלה מאימא של מרינה, בת דודתי ראקל, קאצ'ו, אוסקר – כולם התנהגו
וממשיכים להתנהג מצוין. אימא של מרינה שלחה לי בגדים, בת דודתי ראקל נתנה לה סלסלת
משה[5]
והרבה בגדים לסילוויו ושלחה אותה ללא תשלום לרופא ילדים שמטפל בילדים שלה. כשהגיע הזמן
ללכת פאולה הגיבה בשלווה לא רגילה, אבל לא באדישות אלא באיפוק.
אני ממשיכה היום, כי אתמול כיבו
את האורות. אחרי שהמבקרים הלכו, המשמרת[6]
הכינה שוקו עם חלב כדי לחגוג יום ההולדת של מריה אסטר. בערב התחפשו כעשר בנות
וחיקו קרקס עם שיר שהן המציאו לכבוד החגיגה. הן היו מעולות! האנרגיה שיש לבנות
האלה יוצאת דופן! לפעמים אני מרגישה כזאת זקנה לידן! שרנו עד שתיים בלילה...
אתמול חשבתי הרבה על מצב
רוחי. כל כך מוזר! מוזר, כי אינני מדוכאת או חרדה כפי שהייתי לפני 20 יום בבית.
כאילו מצאתי את עצמי מחדש. נראה לי שהחברות שמצאתי כאן הן הגורם העיקרי. אתה זוכר
שאמרתי לך שהרגשתי בודדה? נדבר על כך כשנתראה. מה שכן, אני בטוחה שלמרות העצבות
הגדולה שאני מרגישה כי אנו רחוקים זו מזה והאהבה והרוך שלך וחיבת הילדים חסרים לי
מאוד, אינני זקוקה לפסיכולוג. היום ראית בוודאי את סוסי. אל תהיה עצוב בשבילה! זה
לא עוזר אלא מוסיף כובד מיותר למעמסה מספיק גדולה. כשאני משווה את 23 השנים שלה עם
הרבה מהבנות שפה, שסבלו עינויים, מוות, פרידה מאהובים, אני חושבת שלא צריכים לדאוג
כל כך. היא חייבת ללמוד להיות אישה, והיא תלמד במוקדם או במאוחר.
טוב, אני מפסיקה בינתיים.
לפני שאני מסיימת אולי אוסיף משהו: אני אוהבת אותך, אוהבת אותך מאוד!
להתראות.
קראת בעיתון
"הדעה" מאתמול שלא ילמדו יותר בפסיכולוגיה את פרויד, פיאז'ה, וולון,
ספיץ ועוד הרבה? כפי שאמרת... אגוסטין הקדוש, תומס דה אקינן הקדוש, וכדומה. נראה
לך שאני אחזור ללימודים פעם?
אתה חייב לי הסבר: אמרת לי
שלמדת הרבה עליי אחרי שנעצרנו, אבל לא סיפרת לי מה למדת. כמתבגרת תמידית בהרבה
היבטים באישיותי, אני אוהבת שמדברים עליי, אז אל תשכח.
אני חוזרת ואומרת לך שאני
אוהבת אותך מאוד. תמיד הייתי בטוחה באהבתי, אבל עכשיו יש לי צורך להגיד לך את זה
כל הזמן, אולי מפני שאינני יכולה להוכיח את זה בדברים הקטנים שביום יום. להתראות
ביום שלישי, אהובי.
סוסנה
נ.ב. התרגשתי מאוד שקראת לי
"סוסי" בקורדינה.
17.11.74
אהובתי,
זה
בוקר יום ראשון. המחלקה שקטה. הרגע קראתי את מכתבך האחרון. קודם לכן קראתי את עיתוני
"הדעה", ו"האומה". החלטתי לכתוב לך, שהרי זאת דרך להיות יחד,
לאגור כוחות ולהתמודד עם המצב.
מה
שלומך, אהובתי? כיצד ניגש לעתיד כדי שתקופה זו לא תהיה ריקה כדף לבן, כדי שלא תהיה
סוגריים בלתי שימושיים ומיותרים בלבד? אני מאמין שעלינו לשוחח, כל עוד אנחנו
יכולים, על הסיטואציה הנוכחית: הסיטואציה שלנו יחד, ושלנו עם וכלפי העולם החיצוני.
אני מבין שהדברים די השתנו, אך עדיין לא הקדשתי את עצמי להעמיק בחשיבה על אודות
ההווה שלנו, ובעיקר על הבאות העתידות להגיע.
דומני שהפן
הראשוני לבחינה הוא ההחלטה על העניינים הפרקטיים הנובעים ממעצרנו: הבית, הילדים,
הרכוש (כולל גיסה והרכב), הבנק, העיקול שלך והמשפט לבראציה, העזרה הכלכלית לאימך
ולילדינו וההתמקמות החדשה בכל התהליך. כפי שתוכלי להבחין, אהובתי, רשימת הנושאים
ארוכה וטרם מיצתה את עצמה. אפקיד בידייך את היוזמה בהתאם למסורת, כדי שמאוחר יותר
נשוחח על כך יחד.
את אינך
שואלת אם אני מתגעגע אלייך: אני משתדל לא לחשוב, אך היעדרותך מציפה את רגשותיי. את
ללא ספק בעלת משמעות רבה בחיי וחלק מובנה ממהותי. ההשפעה שהפעלת עליי הייתה גורלית,
אבסולוטית. לכן אני מתגעגע לא רק לליטופייך ולחום שלך, אלא לכל נוכחותך, למה
שמוקרן ממנה מבחינת כנות, יכולת ואנושיות.
כמה טעם
הריבים ההם מגוחך ומתועב בעיניי כעת! איזה חוסר שיקול דעת! אני מתחנן בפנייך: שכחי
אותם. קברי אותם. סלחי לי עליהם... עצוב לי כל כך על הדברים הרבים שנאלצת לספוג
בגללי. טוב, לעת עתה ניצב בפנינו הווה קונקרטי אחד, וברצוני לחלוק אותו עימך.
התרחשו
כמה שינויים בחיים של מחלקה 26. אתמול היה שינוי אחד: לקחו שישה מורדים אל בניין שתיים
ובאו שישה חברי של הPTR [7] ועם כל זה שונו יחסי הכוחות. הבעיה היא קונקרטית למדי: המורדים הם אלמנט
קטן, בורגני ואינדיבידואליסטי. השכלתם הפוליטית חלושה וגדושה בדעות קדומות. יתר על
כן, הם בעלי רוח של כת סגורה. חברי ה-PTR
לעומת זאת הם אולי כיתתיים בכל הקשור לקו הפוליטי, אך
בגישתם לאחרים הם מפגינים אחווה, שיתופיות גדולה ומוסר מהפכני מפותח.
עד כמה
שאני יכול אני משתתף בפעילויות קריאה ולמידה. ללא ספק, המרקסיזם כבסיס משותף מזהה
אותנו בכמה דברים, במיוחד בהתנהגות הפוליטית וכעצורים הנאשמים בעבירות פוליטיות.
אהובתי,
ראקל ופאוליטה באו לבקר אותי . לסוסי לא הרשו להיכנס מפני שלבשה מכנסיים. פאולי
הביטה בי, סובבה לי את הפרצוף, הלכה, חזרה אליי, התנפלה עליי וחיבקה אותי חזק...
אני התרגשתי, חיבקתי אותה ונישקתי אותה. שעה ארוכה נשאתי אותה על ידיי, והיא לא
דיברה איתי. אחר כך השתחררה, דיברה איתי ושיחקה איתי. באמת, יקירתי, היא מקרה יוצא
מן הכלל. היא יפהפיה. מה אוכל להגיד לך, סוסנה?! לראות את פאולה זה לרצות להישאר
לצידה ולא להרפות ממנה לעולם. אני נשבע לך שברגע הפרידה, הרגשתי לראשונה צער על
מעצרי... אבל זה כבר עבר. הנני כאן, שוב במחלקה.
מזג
האוויר השתנה. הדברים קלים יותר לנשיאה, ואני חושב להפוך את שהותי כאן לפורייה
יותר. רצוני הוא שגם את תעשי כמוני. כאשר חזרתי למחלקה החבר'ה הזמינו אותי להצטרף
לקורס עימם. הסכמתי. אני מאמין שרענון, הרחבה וזריעת ידע יכולים להיות דרך להחזיק
את גמישות המוח ולעבד את ניתוח המציאות.
בקשר
לביקור: ביקשתי מראקל שתכין לי את המשקפיים. האחיינים שלי מוטרדים מאוד (אני מניח
שהתכוונה ל"מפוחדים") עקב מעצרנו. כל השאר כשורה. ראקל אומרת שאימא שלך עצבנית
מאוד. סבורני שתפיסותיי החושדות באמיתות של סוסי יכולות להיות הגיוניות.
משהו
אחר: יש לזרז את האיסוף בין החברים הוותיקים. ראקל אמרה לי שאימא שלך תשוב לעבוד,
וביקשה מבטי שגם היא תעבוד. אני מאמין שזה לא רעיון רע כל כך, והכסף יגיע בסדירות.
בין
הדברים שצריך להסדיר בדחיפות יחסית נמצא עניין הרכב והסרת צו הסגירה של הדירה.
אהובתי,
אנחנו הולכים לאכול ארוחת ערב. ספרי לי איך היה לך עם פאולה, מה שלומך, מה את עושה
במשך היום, מה את חושבת וכולי... אני מאמין שכדאי שתחשבי על למידה: את יכולה לתרום
הרבה, ואני חושב שעליך לעשות זאת. ביום שלישי נדבר על הבעיה. כמעט שכחתי, גזרתי
כתבה שבה מופיעה התוכנית החדשה לפסיכולוגיה,
היא נהדרת!
טוב
יקירתי, ביי, חיבוקים ונשיקות. ד"ש חם לעמיתות, שלך, אבֵל.
נ"ב: איך המצב עם המורדים?
18.11.1974
אהובי,
כרגע חזרתי מבית המשפט. השעה כעת היא תשע בערב.
לא לקחו אותי להצהיר – עוד יום מבוזבז!
קראתי את מכתבך. מכתב יפהפה. בקשתך הגיעה מאוחר -
מעולם לא נזכרתי במריבות שלנו, אפילו לא מחוץ לכתלים האלה, היכן שהדברים הקטנים
מתמלאים בחשיבות יתרה.
בולט
לעין שיש בינינו אחדות קריטריונים. אתמול אמרתי לבחורות של ה-PRT שאני
רוצה ללמוד עימן. היינו אמורות להתחיל היום עם הספרים של מילסיאדס פניה, אבל מכיוון
שלא הייתי, לא השתתפתי.
בעניין
פאוליטה לא אוסיף. כבר במכתבי מאתמול סיפרתי לך על שבת ומה אני חושבת בקשר לאופייה
של פאולה. באשר לאימא שלי, אם נתראה מחר אסביר לך היטב, אבל כבר אמרתי לך אתמול
שהשיחה הייתה עם ראקל. את סוסנה איתרו דרך בעלה: צלצלו לבנק עד שהצליחו לתפוס
אותו. אם לא ראית את סוסנה, קרוב לוודאי שלא הבנת מה שכתבתי לך במכתב אתמול.
התכוונתי להיריון. היא ממשיכה בו, כמובן, כי חסר לה הכסף להפלה. בעניין הסוגיות
התלויות ועומדות: יש כמה דברים שאי אפשר לפתור עכשיו, לדוגמה, עניין הבית, שאי
אפשר לטפל בו עד שלא יסירו את צו הסגירה. בעניין פאולה – אמרתי לאימא שלי שתשלח
אותה לגן שאליו הולכים ילדיה של סילביה. קוקיטו, עורך דין חבר מפלגתנו, יצטרך
להשאיל לה את הכסף. כבר ביקשתי את הילד, זאת שאלה של המתנה ו"נדנוד" לשופט.
בעניין
הדירה מרחוב גיסה: אמרתי לאימא שלי שתעדכן אותם שעליהם לעזוב בדחיפות בסוף השנה.
עד אז נדע כבר מה לעשות, אם נהיה בחוץ או אם אני אהיה בחוץ אמכור אותה ואקנה אחרת.
אם לא, נשכיר אותה במחיר הגבוה ביותר שיתאפשר. בקשר לרכב – צריך לנסות להשיג מישהו
שישמור עליו, ולא - הוא יתקלקל. לא כדאי למכור אותו.
בעניין
התביעות המשפטיות – זאת של ברסיה והעיקול – עלינו להתייעץ עם עורכי הדין ברגע
שנפגוש אותם. אני מאמינה שהעזרה הכלכלית לאימא שלי לא חייבת להדאיג אותנו לעת עתה.
עם השכירות של גיסה היא משלמת לבטי, והיא תחפש לעצמה משהו לעשות בבקרים להשלמת
המשכורת. חברינו יצטרכו לשלם את חשבונות בית הספר לפאוליטה ואת הכסף שהיא שולחת לנו. אימא שלי תסתדר
מצוין עם מה שתרוויח מעבודתה.
ההתמקמות
מחדש שלנו נראית לי נושא חשוב יותר שעלינו לשוחח עליו פנים מול פנים. אני חשה
מבולבלת למדי מבחינה פוליטית. מה שנראה לי מובן מאליו זה שאיננו יכולים לשאת על
כתפינו את סתירותיו של המשטר הזה כפי שנושאים - ברצון או בלא רצון, מודעים לכך או
לא - המורדים. היחסים שלי עם המורדות כאן הם נורמטיביים, לא יחסים חמים או קרים
מדי. על פוליטיקה אנחנו לא מדברות.
לפני
שאשכח: אימא שלי לא הלכה לבקר את בעלה של מנואלה מפני שמנואל כבר הלך. תזכיר לי
שאספר לך על זה כשניפגש. נדמה לי שרולו בקונפליקט עם האימא. לעת עתה הוא לא בא
אליה הביתה.
אימא שלי דיברה עם הדיירים שלנו. המשטרה הגיעה
קודם לרחוב גיסה, ואוסקר מסר להם את הכתובת שלנו או את מספר הטלפון שלנו. השוטרים
הלכו לחפש אותנו, אני מניחה, לא בגלל תלונה, שאם כך היה המקרה היו באים אלינו
הביתה ישירות, אלא מכיוון שבשל מותו של וילר[8]
בדקו בוודאי כמה תיקי עבר פלילי ויצאו לגשש לבדוק מה מוצאים. אל תשכח שהיינו
רשומים בכתובת של גיסה. אני סבורה שזאת הגרסה הקוהרנטית ביותר. כבר כתבתי לעמיתיי
במשרד. ביקשתי שיכתבו לי.
אינני
יודעת אם נתראה מחר. אני כל כך משתוקקת לראות אותך, לנשק אותך, אני מתגעגעת אליך
כל כך, אהובי! אני אוהבת אותך יותר ממה שאני מסוגלת להביע. להתראות מחר.
סוסנה
חברתי היקרה,
הערב קיבלתי את מכתבך מסוף השבוע. הוא ריגש אותי
באמת ובתמים. יום השבת היפה שלך משמח אותי. מה שקשור לפאולה הורס אותי... במכתבי
כבר הזכרתי לך את התנהגותה של בתנו הקטנטנה. זה מדהים: המבט הבוגר הזה, המבין,
המבט הזה של מועקה מודחקת שלא יימחק ממני לעולם.
במכתבי
מאתמול הייתה תשובה לכמה מדאגותייך. לפי מה שאת כותבת, אני מרגיש שכן, שהפסיכולוג
מיותר במצבם האקטואלי של הדברים. ברור שהבנות שנמצאות איתך הן חומר מיוחד. איך
תרגישי לבד, יקירתי?! נודע לי שהיום היית בבית המשפט, בוודאי בלי תכלית...
אני
שמח שהחברים והמשפחה הם סולידריים. זה סימן טוב ואיכשהו מנחם. לא הכול אבוד! יהיה
חיוני שמריו יתן לנו קבלות על השכר הדירה. דברי עם אימא שלך. ומתי אראה את בני?
אני מקווה שבמהרה...
סוסי
חברתי, איך את מעבירה את הזמן? איך את מנצלת את הימים? יש לך תוכניות? אגב, אין לי
שום קשר עם עורכי הדין. אני
מקווה שלא התחרטו וימשיכו עם ההגנה. פה במחלקה יש אווירה טובה, חוץ מהשטויות של
כמה חברים. אבל השפיות שולטת.
עכשיו
אלינו, אהובתי. אני חייב להזכיר לך שברגעי משבר מרגישים את חסרונם של דברים
עמוקים. תארי לעצמך, חיי שגרה שטוחים בלי מטרות ובלי פרספקטיבה מגדירים גם יחסים
שטוחים, ממוצעים. זה בלתי נמנע. אבל בצרה, כשאנחנו מצטערים על חוסר ההבנה בתקופות
הטובות, מה אני יכול להגיד לך? שאני רוצה אותך? שאני זקוק לך? שאני מתגעגע אלייך?
וכמה? שהשגרה מתה ועכשיו אני חי רק כשאני מרגיש את עורך על עורי? מה אני יכול
להוסיף, חברתי הטובה? כל התרחשות הייתה למידה, שעור, כל זיכרון - חוויה. אני אוהב
אותך כי את גם מתבגרת וגם אישה, אלה הן התכונות הכי יפות של אישה מיוחדת: הבלבול
של המתבגרת והביטחון של האישה האמיצה.
יקירתי, אולי ניסע מחר לבית המשפט, זה זימון. אם רק אחד מאיתנו ייסע,
נפספס את הפגישה. היום אני עייף. הייתה לי משמרת, ונראה לי שאני מצונן. חבל, אבל
זה חלק מהמצב. כתבי כמה שאת יכולה. מכתבינו, החברים וכל הדברים הטובים שיכולים
להתרחש באמצע הצרות, יתנו לנו כוח כדי לצעוד קדימה. שמרי על עצמך, חברתי הקטנה.
לילה טוב, דרישת שלום לחברות.
להתראות בקרוב, אבל.
נ.ב: דרישת שלום מאלה שמכירים אותך ואוהבים אותך.
19.11.74
יקירי,
זה
יהיה מכתב קטנטן. אין לי משהו מיוחד לספר לך, רק כמה אני אוהבת אותך וכמה אני
זקוקה לך. היום, כשאמרת לי שאיכשהו העבר תמיד נוכח, נזכרתי בכל החיים שלנו, איך תמיד חשבתי שלא אוכל לחיות אחרת, ובאמת, אם אני מנתחת
את ארבע השנים האחרונות, כשהאש של הפעילות שלנו התחילה לדעוך, אפשר להרגיש שהחיים
שלנו הפכו שגרתיים, אפורים וקרים, כולל היחסים הדו־ משמעיים עם
חברינו: מריו, חורחה, קצ'ו. העניין הוא שעלולים להפוך את הפעילות, שהיא אמצעי,
למטרה בפני עצמה. אי אפשר להשתתף בפעילות פוליטית כדי להשיג חברים ולהרגיש שלמים.
ולעת עתה אינני רואה לאן לפנות, היות שאנחנו איננו מסכימים
עם אף אחד.
אה, אימא שלי אמרה שחשבו לראות את חיימה. אמרתי להם שלא, שאינני
מאמינה בו. לא מגיעים למקום שהוא נמצא בו בלי לאבד הרבה, או את כל העקרונות בדרך.
להיום אני נפרדת, בעצב... (אתה יודע, אני
מתגעגעת לנגיעות בין כפות הרגליים שלנו לפני שנרדמים) כתבתי את זה בסוגריים כי זה
סודי.... חיבוק ונשיקה חזקים.
מאשתך, סוסנה
19.11.74
יקירתי,
אחרי הביקור הרגשתי רע: ההצטננות מתקדמת, אולי זו
שפעת. הרופא לא קרא לי ואני מקווה לראות אותו מחר. מיגל אנחל חזר. לא קראו לו,
אבל הפקיד בבית המשפט אמר לו שמחר יהיה עימות עם שני עדים. אין לי מושג מה רוצים
להלביש עליו, אבל אני חושב שהוא צריך להשתחרר מהר. בזמן שאני כותב אני מכין לי תה,
אקח אספירין ואכנס למיטה להזיע. איך את? אחרי הפגישה כל הרגשות והתחושות מתערבבים.
זה משמח וגם מעציב. משמח ומחזק להיות ליד האהובה, והנפרדות היא חלק מהמשחק... אבל
להתרחק מהאישה שאתה אוהב זה משחק אכזרי ןמקולל.
יקירתי, אני חייב להודות שמזמן לא ראיתי אותך כל כך יפה
ומתוקה. באמת, זמן רב. הייתה הפתעה נעימה מאוד, שהזכירה לי את הזמנים הראשונים
שלנו יחד, זוהרים וכמהים.
נכון, משבר מפריע, אבל מאחד, מחריד אבל מעדכן את הרגשות העמוקים. אני אוהב אותך,
חברה יקרה, אוהב אותך עם רגשות עמוקים מאוד. את הדבר הטוב ביותר בחיי.
אהובתי, חייבים להסתכל על העתיד ולהקדים אותו. ואנחנו
והעולם מסביבנו הם העתיד. לא צריך למהר, אבל גם לא להיעצר. בינתיים נחיה את הזמן
הזה בלי להתלונן, בלי יגון, נעבוד, נלמד, נחשוב. אני עייף מאוד. התעוררתי היום בארבע
בבוקר, אבל הבטחתי לכתוב לך. לילה טוב, חברה יקרה, ליל מנוחה. נשיקות לילדינו,
פאולה וסילוויו.
להתראות, אוהב אותך, אבל
20.11.74
חברי יקירי,
אני יודעת שאתה אוהב אותי,
אוהב אותי מאוד. בכל זאת משמח אותי שאתה אומר לי את זה. מכתבך מאמש היה כל כך מחמם
את הלב. אני מקווה שהרופא ראה אותך. שמור על עצמך. היום ראיתי את הרופא בגלל
הדימומים, והוא אמר לי לא להתעמל בינתיים כי ההתעמלות עלולה לגרום לדימום חזק
יותר.
העניין עם מיגל אנחל תמוה -
איזה עדים? הדבר היחיד שהם יכולים להוכיח הוא שהוא ביקר אצלנו. אני הולכת לראות טלוויזיה ואחר כך אמשיך.
אתמול דיברתי עם אחת הבנות. ברור שיש לנו בסיס פילוסופי
משותף, אבל הן מאוד אנטי פרוניסטיות, והן אינן רואות את הסתירות בין השכבות השונות
בבורגנות ובין אלה ובעלי ההון הזרים. הן חושבות שהאימפריאליזם שולט בכול. אבל
כנראה יש להן יותר כוח ממה ששיערתי.
היום עשיתי משהו שאני אוהבת: צבעתי את השולחן הקטן שליד
המיטה, ואחר כך השתזפתי בשמש. אני שלווה ואין לי חרדות. כתבתי מכתב וביקשתי פגישה
מיוחדת ליום ההולדת שלך. אני מקווה שיסכימו. ליתר ביטחון, בקש גם אתה. פנה למנהל הביקורים.
היום אין לי השראה. אני אוהבת אותך מאוד וגאה שאתה בעלי
ואבא של ילדיי.
נשיקה, סוסנה
20.11.74
חברתי היקרה,
בהתחלה לא שמתי לב כמה
המכתבים היום-יומיים חשובים, אבל לאט לאט הם הפכו לצורך, כי אנחנו משתפים רעיונות,
רגשות, תחושות, מחשבות או דאגות ומקבלים דברים דומים זה מזה. להחזיק מכתב שלך זה
כאילו את מולי. את יודעת להתבטא בכתב. את אותו בן אדם במכתב ובנוכחותך מולי. אפילו
שהמכתבים שלך קצרים, הם משמחים אותי מאוד, כאילו את לידי ואני שומע אותך.
בקשר לחברים הוותיקים שלנו,
אינני פותר את המשבר אלא פשוט מתעלם מהם. ואת צודקת, השגרה בפעילות שלנו השפיעה על
השגרה ביחסינו. אני מסכים איתך שחייבים לחשוב על העתיד, גם אם כרגע הוא סימן שאלה
גדול. לא נוותר על עקרונותינו כדי לרכוש חברים - מחיר גבוה מדי לסחורה מפוקפקת. מה
שלא יהיה נבנה את עתידנו בכל מצב. אני חושש שנהיה "עופות בודדים". בינתיים,
בכלא, נחדד את דעותינו.
קיבלתי הודעה על מיגל אנחל, שכנראה משתחרר מחר. ומה קורה עם
עורכי הדין שלנו? הם לא באים ולא יוצרים קשר.
טוב, אהובה, אני אסיים את המכתב. את מתגעגעת לכפות הרגליים
שלי? משונה... כמה זמן נמשיך ככה, אינני יודע, אבל לא נאבד את האומץ ואת מצב הרוח.
אני מקווה ומאמין שעוד יגיעו שעות מאושרות ומספקות. בינתיים קבלי את אהבתי דרך
המכתבים. אני אוהב אותך וזקוק לך,
להתראות, אבל
21.11.74
יקירי,
לפני רגע אימא שלי הלכה, ומכתבך הגיע. מסכנה אימי: הזדקנה,
רזתה... היא הביאה לי עוגה שאפתה חברתה, רוסיטה. היא הלכה מוקדם במיוחד כדי להביא
לי אותה. היא בישרה לי כמה בשורות טובות: 1. קוקיטו סיפר לה שכמה חברים יאספו את
סכום המשכורת שלי; 2. לויס[9]
מטפל בעניינים המשפטיים. הוא עוד לא הציג שום מסמך כי בית המשפט עמוס בעבודה, אבל הוא
מכיר היטב את המזכיר וטיפל בנושא של חואן קרלוס; 3. מחר ילכו לבנק לברר מה מצבי;
4. פטרא, אימא של מרינה ואימא של פלורנסיה נמצאת בקשר עם אימא שלי כל הזמן. הן רצו
לבוא לבקר אותי, אבל, כמובן, אסור. בכל זאת משמחת אותי הכוונה; 5. חורחה[10]
היה בבואנוס איירס, טלפן לאימי ואמר לה שהוא מוכן לעזור בכל דרך מהשבוע הבא, כשיחזור
לעיר. אולי לגביך זה לא כל כך חשוב, אבל אני אהבתי את חורחה, ותמיד כאבה לי
אדישותו. בגלל זה כוונותיו משמחות אותי. למשקפיים שלך דאג קוקיטו מכספו. הוא בסדר
גמור, באמת!
היום דיברתי עם העובדת הסוציאלית בקשר לסילוויטו. היא
הבטיחה לטפל בכך. נראה.
מה שאתה אומר על המכתבים שלנו נכון. בהתחלה חשבתי שלא יהיה
לי מה לכתוב לך כל יום, אבל עכשיו זה נהפך לצורך –
לא רק לקבל מכתב ממך, אלא גם לכתוב לך. אני מרגישה כאילו אנחנו משוחחים בזמן
הכתיבה, כאילו אינני מתגעגעת כל כך.
אימא שלי אומרת
שפאולה מתנהגת כאילו אנחנו איתה בחיי היום יום. אם מעירים לה היא מאיימת שתספר לנו,
וכדומה. אבל בשבת וראשון, אחרי הביקור היא הייתה מאד עצבנית.
אני שמחה מאוד שהעניינים של מיגל אנחל[11]
מסתדרים, אבל אינני מבינה למה הוא חייב לעזוב אל המדינה... איך ההצטננות שלך? אני
מקווה שאתה בסדר. אם קוראים לך לבית המשפט לפניי, אל תשכח לבקש שיבטלו את צו
הסגירה של הבית. עכשיו אני הולכת ללמוד. אחר כך אני אמשיך.
למדתי בספר של הווייטנאמים עם עוד בנות. היו שם עמיתות מאד
מוכרות. הרענון שלהן אישר לי מחדש שאין להן שום קשר למציאות של ארצנו. כמובן, הן חושבות
שהן עצמן הן הגרעין של צבא העם, ושנגיע בקרוב לשלב דומה לווייטנאמים...
היום אני קצת עייפה, לכן אני פורשת. אני מתגעגעת אליך מאוד,
ואני מצפה ומשתוקקת לפגישה מחר. אני אוהבת אותך מאוד, אהובי, ורוצה לראות אותך. למרות
זאת, כשאנחנו נפגשים, אני מרגישה עצורה, לא מצליחה להביע את עצמי. אולי זה בגלל
האנשים שמסביבנו. לא יודעת...
עד מחר חברי היקר. סוסנה
21.11.74
חברה וידידה יקרה,
בקוצר רוח חיכיתי למכתבך. לפני
הכול אני חייב לספר לך שלמיגל אנחל לא היה עימות. דיברתי איתו היום, לפני שלקחו
אותו לבית המשפט. עורך הדין שסידרה לו אשתו הציג מסמכים והבטיח לו שהיום ישחררו
אותו. הספק היה אם הרשות המבצעת תחליט להטיל עליו את חוק המסוכנות, לכן עורך הדין נאלץ
להכין לו מסמכים לעזיבת המדינה. כפי שאת רואה, הצרות של חברינו לא נגמרו... איזו
אכזריות!
בקשר לבריאות שלי: רק היום אחר הצוהריים ואחרי מאבק קשה נגד
הקשיים שהסוהרים מציבים הצלחתי
לראות את הרופא. כפי שאת מתארת לעצמך, הוא אפילו לא בדק אותי, אבל לא איכפת לי,
ביקשתי ממנו אנטיביוטיקה. אני מחכה בזמן שאני כותב לך, 21:30. הסימפונות שלי לא
בסדר, אבל עם האנטיביוטיקה זה ישתפר.
כמעט כל יום אני יוצא לחצר. אתמול שיחקתי כדורגל והיום
רצתי, עשיתי קצת התעמלות ושיחקתי כדורסל. אף על פי שאני עייף מאוד אני משתתף בחיים
התרבותיים. מה שאת מספרת על השיחות עם הבנות נשמע בדיוק כמו אצלנו. דרך אגב, הם לא
מביאים לנו מצרכים טריים, וחסר קצת אוכל. אני וחבר נוסף מנסים לאכול בריא, נמנעים
מרטבים ומתבשילים. אבל בהתחשב במצבנו הכול בסדר.
בעקבות הצעתך ביקשתי פגישה מיוחדת. אני מקווה שיתנו לנו.
בקשר לדימום, את צריכה להיזהר ככל שאת יכולה. אני מחכה לתשובה למכתבי מאמש. אני
מקווה שלא היו לך ייסורים בגלל הנסיעה לבית המשפט ושהצלחת לראות את אימך.
חשבתי על העניין של חיימה והגעתי למסקנה שלא צריך לפנות
אליו. הוא לא בן אדם אמין, בואי נשכח ממנו.
אהובתי, יש טנגו שאומר: "איך אני זקוק לך..." כל
מה שקרה היה כל כך קשה, פתאומי, לא צפוי. אפשר היה להתגבר על הכול מההתחלה, חוץ
מהנזק לילדים, אבל הפרידה שלנו, חברתי המתוקה, זה נושא אחר: שום דבר לא יכול לפצות
על הפרידה ולמלא את מקומה. אולי המכשול הזה היה נחוץ, אינני יודע. הגל הזקן כתב:
"כל המציאותי הוא הכרחי". אבל נעזוב את הפילוסופיה.
המצב במדינה קשה מאוד ואינו תורם למצבנו כאסירים פוליטיים. אינני
רואה בטווח הקרוב הזדמנות חיובית. אבל זה יכול להשתנות. נכין את עצמנו לכל מצב. עם
זאת, על המצב שלך צריך להילחם. צריך ללחוץ על עורכי הדין לטפל במקרה שלך. לו היית
בחוץ כל התמונה הייתה משתנה. אבל בינתיים נעזוב את זה. אני חייב להתארגן וחלק מהזמן להיות עצמאי
ושיהיה לי זמן לעצמי.
היחסים עם החברים "מהצבא
המהפכני של העם" גורמים לבזבוז חלק מהיום ועליי לראות איך להשתחרר קצת. הם חברים מעולים. עוד משהו שצריך להתעקש
עם רוול וחבריו: לא צריך לתת להם מנוחה. מיגל צריך לסיים לבנות את ביתו ולנקות
הכול ביסודיות.
אהובתי, אמרת לי שאת אוהבת להכיר את רגשותיי. הרגשות
נובעים, הופכים למוצקים ובמשך הזמן הם כעץ עתיק של אהבה ורוך. החיים השגרתיים ביום-יום
מקשים, מפזרים את הרגשות האנושיים ומסווים אותם. כשהיינו יחד לא הייתי מסוגל לעריך
את רגשותייך, את פינוקייך ואת הרוך שלך בגלל השפע. בגלל החסר, אהובה, עכשיו
כשאנחנו נפרדים, אני בוכה על היעדרותך, על היעדר הבעותיך, חומך, חוכמתך, המרץ
שלך... כמה אני מצטער. בדרך כלל מספיק לי ניסיון אחד כדי ללמוד דברים חיוניים, אבל
כרגע יש לנו חיים בין סוגריים. לא כדאי לבכות על השמחה הפורמלית. נתמוך זה בזה שלא
ניפול לבור של חרדה, ונודה על כך שבינתיים אנחנו קרובים ויכולים להתכתב ואפילו
להתראות. זה הרבה, אבל בהשוואה למה שאנחנו רוצים זה מעט.
חברה ורֵעה, מחר יום פגישות ואני מקווה שנוכל להיות יחד. גם
בשבת. בינתיים (הינה הגיעה האנטיביוטיקה) אני שולח חיבוק רך, נשיקה מתוקה וחמה על
שפתייך הכל כך אהובות. אני מלטף אותך, חברתי היקרה, שלך לתמיד, אבל
23.11.74
חברי היקר,
היום אתה בן 45 ולא יכולתי לנשק אותך, אבל הרגשתי אותך קרוב
מאוד אליי. איני יודעת איך העברת את היום הזה, אבל אני התגעגעתי אליך מאוד. לצערנו,
לא הצלחנו להתראות. עכשיו שתיים בלילה. רק כרגע כיבו את האור. אני כותבת ליד
הסורגים עם אור המסדרון. אני יודעת שרק ביום שני תקבל את המכתב הזה, אבל בכל זאת
אני רוצה לכתוב היום. ראינו בטלוויזיה תוכנית
ריקוד קלסי טובה מאוד. נהניתי מאוד אבל הרגשתי געגועים אליך, לביתנו, לחופש...
אני אוהבת אותך מאוד, אהובי – אתה בתוך דמי. אני מרגישה אותך כקשר בחזה, איזה כאב
נוקב וגם מתוק.
אוהבת אותך, להתראות מחר, סוסנה
ממשיכה למוחרת.
היום חגגנו את עזיבתה של לבישה גלי[12]
שעומדת ללדת. עשינו הצגות בקבוצות של שתיים. אתה לא תאמין, אבל גם אני השתתפתי
ונהניתי בגדול. בזמן שאני כותבת המסיבה נמשכת, הבנות מתחרות בריצה בתוך שק. הבחורה
שנעצרה עם ונטורה וטלנטו, המנהיגים שנעצרו, מכירה כמה מחבריי ללימודים, וביקשתי ממנה להוסיף כמה מילים כשתכתוב
להם.
היום באה אימי אבל בלי פאוליטה. מהשבוע הבא יביא אותה דודי
משה. פאולה הייתה חולה עם חום היום, כנראה דלקת גרון. אחה"צ אימי תיקח אותה
לרופא. היא אמרה לי שהשמועה שאני אצא מהר יצאה מפיו של מזכיר השופט, שכנראה אמר
לאחד מעורכי הדין שאקבל "שחרור על חוסר אשמה". נראה אם זה יהיה כך.
כשאני חושבת על הילדים ועל כל הדברים שצריך להתמודד איתם בחוץ, עדיף שאני אצא. עם
זאת אני מרגישה קרוב יותר אליך אם אני איתך במעצר. ידוע לי שזה טיפשי, אבל מחריד
אותי לחשוב שאני אצא ואתה תישאר.
אני עוברת לנושא אחר: אימא שלי הלכה לבנק עם קוקיטו ודיברה
עם בלנקה. בלנקה פחדה נורא ובסוף סיפרה לה שהמשטרה הייתה בבנק. לפי הבנתי הם היו
במשרד שלי. חוץ מזה אף אחד לא התקרב אל אימי – אולי לא ראו אותה, כך לפחות אני
מעדיפה לחשוב. כשלקוקיטו נודע שהמשטרה הייתה שם הוא אמר שאין טעם לדבר עם מחלקת
כוח אדם והציע לשלוח מברק שלפיו אינני יכולה להופיע לעבודה מכיוון שאני עצורה
בטעות כפי שיוכח בהמשך. בינתיים אין תשובה על המשפט, על העבודה שלך וגם לא על העיקול של חשבוני. עוד דבר חשוב מאוד:
קיבלת מכתב איום מארגון פשיסטי. אימא שלי בטיפשותה קרעה אותו, אבל אם יש לך
פגישה עם השופט תודיע לו על כך.
אני מקווה שביקשת מראקל להביא לך את סילוויו. אני מקווה שהשבוע
יתנו לי תשובה לגביו. האמת היא שאני מפחדת עליך. המכתב הזה מאוד מפחיד. כשניפגש
חייבים לדבר על מה שאני אעשה אם אצא. טוב, זה הכול בינתיים, אני אוהבת אותך מאוד, חיבוק
גדול עם כל אהבתי,
סוסנה
24.11.74
חברה יקרה,
סוף השבוע עבר ולא נתנו לנו
להיפגש. הצטערתי מאוד לא לקבל את הנשיקה היקרה שלך - ביש מזל! חדשות? ראקל הייתה
בשבת ושוחחנו. היא הבהירה לי בקשר למשקפיים. אמרתי לה שהחברים ישלמו, והיא בטבעיות התקשרה לאימך. בסדר, אמרתי לאחותי שתהיה סבלנית ומכילה עם אימך,
שתבין את מצבה. אחותי הביאה לי שוב 60 פזות. היום, יום ראשון, הגיע קרלוס, חתני.
זה שימח אותי. שוחחנו והוא
סיפר לי על ההיריון של סוסי. הוא אמר לי שמחר יש הגרלה של דירות והוא משתתף. יש לו
עדיפות כי הוא נשוי ויש לו ילדים. אמרתי לו לא לבנות על זה. על ההיריון לא אמרתי
כלום כי אין מה לעשות בשלב זה. הצחיק אותי שקרלוס עם ה"רגישות" הידועה
שלו אמר לי שאם יש הפיכה צבאית אנחנו נהיה בצרות גדולות ונהיה בכלא הרבה שנים...
ואת בובתי, איך היית? פאולה ואימא שלך הגיעו? יש לך חדשות?
אני מודה שזוהי הפעם הראשונה בשלושה שבועות שהתגעגעתי לחופש, לטייל איתך ועם
הילדים ברחוב. זה כבר עבר, מצטער...
נושא אחר: אולי כדאי לכתוב למזכיר בית המשפט ולהסביר לו את
הבעיות שגורם צו הסגירה של ביתנו? כדאי להתייעץ עם עורכי הדין. אני מקווה שברגע
שאסבדו ישתחרר הם יטפלו בך בעדיפות ויוכלו לשחרר אותך. אני אראה אותך פחות, אבל
יהיה שקט יותר בשבילך ובשביל הילדים.
בשבת ראקל כמעט לא הצליחה להיכנס מכיוון שנגמרו שלושת
הביקורים המוקדמים, אבל למזלנו השומר היה בסדר. היא סיפרה לי שאימא שלך התלוננה
שהחברים שלך מהבנק לא שמו לב אליה. אולי אימא שלך מגזימה או שהם בפאניקה או שהם
סתם אדישים. אינני יודע!
מצאתי את הספר "מכונות השמחה" וכמעט סיימתי אותו.
אתמול והיום אכלנו את התבשיל הלא מזוהה שנותנים פה. אני מקווה שהשבוע נוכל לשפר את
מצב האספקה. חוץ מזה, החברים עשו לי מסיבה צנועה לכבוד יום ההולדת. היה נחמד אבל
את חסרת לי. איך התגעגעתי אליך אתמול והיום! כאילי פתאום הפשרתי. אני חייב לחזור
ולהקים חומת מגן.
היום הייתי במשמרת, אבל היה קל באופן יחסי: לא היו מים ולא
בישלנו. אולי בגלל זה "מכשיר החשיבה" התעסק יותר בנוסטלגיה. כנראה אין שִכחה
או התבצרות שיעזרו, חוץ מלהפסיק לחשוב. כל הדרכים טובות כדי לא לסבול.
בעצם אין לי אפשרות לתכנן את העתיד כל עוד אינני יודע מהו
מצבנו המשפטי, אבל צריך לחשוב. אומנם לא הייתי רוצה לעזוב, אבל אני בספק – אם המצב
המדיני לא משתנה - שנוכל להמשיך בבואנוס איירס או בארגנטינה בכלל. יהיה קשה, אבל
יהיה צורך להחליט בגבורה.
בקשר לחזית המדינית: בלי ספק אי אפשר למכור את החופש בעד נזיד
עדשים מזין פחות ופחות. אפשר
להרגיש זליגה למדינה פטרנליסטית וגם משטרתית. אבל תוכניות הצנע ודומיהן מכינות את השטח לנסיגה בחלוקת ההכנסות,
וזה יכול להתקיים רק כדי להאיץ את ההשקעות הקפיטליסטיות. אנו חייבים לשאול את
עצמנו: השקעות מאיפה? חייבים לעקוב מקרוב אחר ההחלטות הכלכליות כי הם יצביעו לא רק
על הדרך הכלכלית אלא גם על הדרכים הפוליטיות והאידיאולוגיות. כל המפלגות עכשיו
מגיבות בהסכמה פחדנית, כולם בלי יוצא הכלל. אבל אני חושב שבזמן הקרוב צפויות בעיות
קשות. יעמיקו הניגודים הפנימיים ותהיה התארגנות מחודשת של הכוחות. מאחורי הקלעים שומרים אנשי צבא שרוקמים לנצח קנוניות. כל
התהליך הזה מתקדם על חודו של סכין. ובכל זאת, הממשלה היא המבטיחה שמירה על השקט של
חלק מסוים מהעם.
ראקל סיפרה לי שהאנשים ברחוב הולכים מודאגים ועם הראש למטה.
עלויות השירותים החיוניים שהולכות ומתייקרות יביאו לגל של אינפלציה בלתי מרוסנת.
ברור שהכיוון הכלכלי השתנה לגמרי. בגלל זה פיטרו את גלברד[13].
אני מתרשם, חברתי הקטנה, שהמאמרים של אנדרס אלדאו[14]
הם שוב על הפרק, כי האגף הימני של הפרוניזם הוא עכשיו בעל הבית עם בעלי הקנוניה.
לכן החלום של הימין, שמומש כהסכם לאומי כולל שתפר האלוף לנוסה, נהפך למציאות. אולי אני ממהר קצת, אבל חייבים
לחשוב על זה.
כאן אני מוסר לך מנה של רעיונות, אהובתי. אני מחכה לתשובתך
ולמתיקותך הכתובה. דעי לך שאני אוהב אותך מאוד, שאני מצטער מאוד על מה שמתרחש.
מעציב אותי לדעת שאת בתוך כלוב, את, בובתי האהובה, מלאת חיים, דינמיות, יוזמות. ציפור דרור. למרות כל
הצרות אנחנו יכולים להתראות ולהתכתב. במצבנו זה הרבה. אני מקווה שלא העצבתי אותך.
המכתב הזה הוא רב משמעויות: חלק נוסטלגיה, חלק חדשות, אקטואליה ומנה סנטימנטלית.
עכשיו אני מסיים. להתראות מחר, חברתי הרכה והאינטימית. למרות הכול חזק ואמץ. מנשק
אותך וזוכר, בובתי.
שלך לנצח, אבל
25.11.74
חברי היקר,
באמת, ההתכתבות שלנו
מדהימה. אתמול כתבתי לך מכתב שכשכתבת את שלך עוד לא קיבלת, ובכל זאת יש דברים
שכאילו כבר קראת ואתה עונה לי.
בקשר לאיום ששלחו לך, נראה שנצטרך לנסוע רחוק מאוד...
לגבי הניתוח שלך על המצב המדיני: אני מסכימה איתך לגמרי, רק
הייתי מוסיפה שבתחום הפוליטי קרב והולך שינוי שייתן את ההגה לגורם חזק והחלטי.
"איזבל של אמריקה" לא נראית במצב שבו תוכל להמשיך זמן רב. כמו כן,
"ההסכמה הפחדנית" כפי שאתה מכנה אותה, כשתהפוך להתנגדות ברורה ופעילה,
תביא לדיכוי, וזה יביא לעוד התנגדות. נקווה שבתהליך ייפתח חלון דמוקרטי שיאפשר את
שחרורנו.
שמחתי שהבהרת לי את דעותיך החדשות. זה אומר לי שחוזרים
ל"זמנים ההם", כמובן, בנקודה גבוהה יותר. גם אני מרגישה מעודדת ועם חשק
לעשות הרבה דברים. נראה.
אינני רוצה שתהיה עצוב כי אני בכלא. אינני מדוכאת. אני
מבטיחה לך שמעציב אותי יותר לחשוב שאני יכולה לצאת ואתה תישאר בפנים. כמובן, אם
יגיע רגע כזה, אכתוב לך כל יום.
אהובי, מאוחר ואני עייפה. היום ריססו את המחלקה והיינו בחצר
ארבע שעות תחת שמש יוקדת. השתזפתי אבל אני מותשת. אני אוהבת אותך מאוד ומתגעגעת
נורא. אולי זה נשמע לך יומרני, אבל אני מרגישה את הגעגוע בקרביים, בחזה, בגרון,
מין ריק, מועקה...
אהובי, אוהבת אותך, סוסנה
25.11.74
אהובתי,
חיכיתי חסר סבלנות למכתבך – היה לי צורך בו, צורך רב. חרדתך הדאיגה אותי. קיבלנו
באותו זמן התקף נוסטלגיה, אבל צריך להמשיך להתרומם נגד הזרם. זה חשוב כדי לא לאבד
את אומץ הלב, כי נאבד את עצמנו. אני מקבל שהבלט הזכיר לך אותי, את הבית, את החופש, אבל למה את דואגת בגלל
המכתב הזה? זה רק תמרונים של אנשי קורדינה, שמטרתם להפחיד. וייאר, מפכ"ל
המשטרה שנרצח בתאריך שנעצרנו, היה המנהיג של "שלושת האי"[15].
אל תדאגי, בבקשה, נצא מזה...
תודה על מילותיך ליום הולדתי. חשפת בפניי את רגשותיך, שהרבה
פעמים דיכאת. שוב תודה, בובה שלי. איך הייתי רוצה לראות אותך משתתפת בהצגה! בלי
ספק, אני מרגיש שאת, בנוכחותי, מדכאת את עצמך, את רעננותך הצחה. אני כל כך מצטער –
האם אצליח להכיר אותך פעם?
בקשר לאפשרות שאת תצאי. זה אפשרי, אבל נשמור על איפוק. זה
מגוחך שאת לא נלהבת לצאת אם אני נשאר. אפילו שזה כואב לי, תחשבי שאני העבר והילדים
הם העתיד. אל תשכחי את זה אף פעם.
בעניין החברים שלך מהעבודה: כך הם האנשים, יש פחד ודאגה,
ואנשים יכולים לתת עד גבול מסויים. אל תבקשי יותר. יש גם אנשים אחרים שלא שוכחים
ועוזרים. כואב, אבל ככה זה.
מחר אדבר עם ראקל בקשר לסילוויטו ונראה מה נוכל לעשות בקשר
לעתיד, כי ככל שהזמן עובר, הבעיות קשות יותר. החיים ממשיכים, בחוץ ההיסטוריה
ממשיכה להתקדם, ואנחנו חיים אותה רק בין קירות הכלא. אין לנו אפשרות אחרת.
כשתקבלי את המכתב הזה יהיה לך הרבה להשיב. היום יצאתי לחצר,
שיחקתי בשער והייתי טוב מאוד. הבריאות טובה יותר בגלל מזג האוויר הנעים. אני רוצה
מאוד לראות את פאוליטה. מתי יביאו לי אותה? אהובתי, אני מסיים כאן. מקווה לראות
אותך מחר. אני מצפה לזה מאוד.
להתראות. אוהב אותך ומתגעגע, אבל
26.11.74
"את לא פה, מחפש אותך
ואת לא פה"[16] חברתי
האהובה והקטנה,
היום היה יום מוזר. הפגישה,
שהייתה מוקדמת ולא צפויה, השאירה טעם של דבר לא במקום, אבל התראינו, וזה העיקר.
אני עייף מאוד כי קמתי מוקדם ולא הצלחתי לנוח בצוהריים. ראיתי אותך, אחר כך באו ראקל
וסוסי. לא היו להן חדשות. ראקל הביאה את המשקפיים, אבל לא הרשו לה להכניס אותם.
סיכמנו שסוסי תביא אותם ביום ראשון. את זוכרת שסיפרתי לך שקרלוס ישתתף בהגרלה
לדירה? טוב, הוא זכה! זה מגדל באזור מרכזי, דירה בת שלושה חדרים שיבנו בקרוב.
ביקשתי מראקל שביום ראשון תביא את פאולה. הבעיה עם סילוויטו היא שצריך לחכות המון
זמן בשמש. נצטרך לחשוב על זה.
קיבלתי את מכתבך. כבר דיברנו על הנושאים שאת מעלה. אם את
תשתחררי, יהיה עדיף לכולם, אבל צריך להילחם על זה.
אהובתי, היום אין לי השראה. אני מצפה למכתבך, ככל שהוא ארוך
יותר, ככל שהוא שלך אני מרגיש אותך יותר, אני חולם אותך יותר, ואוהב אותך יותר.
סוסו, אינני צריך להתמסר לגעגועים. הקשיחות שלי היא מן ביטוח. אינני רוצה לחשוב על
עתיד מסוים אלא מעדיף לדמיין עתיד כללי, לחשוב על חיים חדשים שנצטרך לבנות, אולי
מחוץ למדינה הזאת.
להתראות חיים שלי, "אני מחפש אותך ואת לא פה".
תודה על הכול, אבל.
26.11.74
חברי היקר,
אל תגיד לי אף פעם שאתה
העבר. נכון שאתה עברי, אבל גם ההווה והעתיד. העתיד היחיד שלי. אני אוהבת מאוד את
ילדינו, אתה יודע את זה טוב מאוד. אבל הם לא העתיד שלי, הם העתיד של עצמם... אין
טעם לחשוב על חיינו קרוב אליהם. אתה יודע מצוין שבעוד כמה שנים, והן עוברות מהר,
אלוהים, כמה מהר! הם יחיו את החיים שלהם, יהיו להם חברים משלהם, מציאות משלהם, וכל
מה שיהיה לי זה אתה, ולך אהיה אני. אינני מבינה למה אתה רואה את עצמך כאילו אתה
כבר לא קיים, אבל זה כואב לי מאוד. אתה כל מה שיש לי. הילדים הם משהו אחר. אתה
החבר שלי, הידיד. גם אם היחסים איתם יהיו מצוינים, תמיד הם יהיו שונים מהיחסים שלי
איתך.
ולעניין אחר: היום כתבתי לשופט וביקשתי אישור להביא את סילוויו.
כתבתי שני עמודים בכייניים... נראה מתי הוא יענה.
כמעט גמרתי לסרוג אפודה לפאוליטה. ביום שישי בפגישה אראה
לך.
איני יודעת אם אני מדכאת את עצמי בנוכחותך, ואם כן, זה לא
במודע. מה שקורה הוא שאנחנו מעט יחד, והמקומות שבהם אני משתעשעת הם לא משותפים.
בחיים הנורמליים המקום היחיד שבו אני "משתגעת" הוא העבודה. חוץ מזה, אני
חיה עכשיו במציאות חדשה בתכלית. אני בעצמי לא האמנתי שאני מסוגלת לשחק, להשתחרר
בלי להסמיק ולמרות זאת יכולתי. אף פעם בחיים שלי לא חוויתי מצב של חברות כמו עכשיו,
במיוחד עם נשים. כל הבנות שהכרתי
קודם היו תמיד "הבנות שלי", לא השוות. ועכשיו יש הרבה. לניסיון החיים
מתאסף ניסיון העינויים שאני לא חוויתי, לכן אני מכבדת אותן מאוד. נראה לי שחלק
גדול מהאומץ שלי אני חייבת לחברות ממחלקה 49. האם אני יכולה להשוות את האסונות
שקרו לי עם אחת שהחבר שלה לחיים
נהרג או אחרות שאינן יכולות לראות את בני זוגן כי ירדו למחתרת? ליד שמחתן אין לי
זכות להיות בדיכאון. אתה מבין בוודאי
שמכתבי מלפני כמה ימים שיקף רק רגע אחד, לא את מצבי הכללי.
טוב, עתידי היקר, אל תעזוב אותי בשעת צרה כי אני זקוקה לך
מאוד! אני אוהבת אותך ולא מסוגלת לדמיין חיים בלעדיך, אפילו שאתה בכלא! מחבקת אותך חזק ומנשקת אותך,
סוסנה
27.11.74
אבל יקירי,
היום היו לנו חדשות. הגיעו שתי
בנות חדשות: אחת עורכת דין ממאר דל פלטה, השנייה מנאוקן, שהעבירו אותה מכלא
במנדוזה. האחרונה הייתה בקורדינה ופגשה שם את הבחורה ששיחררו לפני שבוע. היא הייתה
בעצירה מונעת (PEN), מה אתה חושב?
סיימתי את האפודה לפאולה, ביום שישי תראה אותה.
"תשוקה לנשק אותך אחרי כל כך הרבה לילות, תשוקה לחבק
אותך, כמה אני זקוקה לך..." קל יותר להגיד את זה במילים של טנגו, אבל אני
מרגישה את זה עמוק בליבי. הפגישה של אתמול גרמה לי יותר געגועים, אולי מפני שהפעם התחבקנו
יותר. זה כאילו אתה אוכל עוגייה אחרי עשרה ימי צום. אחרי שאני מנשקת אותך אני מרגישה
גרוע יותר, אבל אני חייבת.
אתמול נזכרתי בחודשים הראשונים שגרנו יחד, הימים ההם ברחוב אורו היו מתוקים מאוד. נכון,
כל תקופה עם הקסם שלה. לא הייתי מחליפה את החיים העכשוויים עם פאולה וסילוויו כדי
לחזור לעבר. ובכל זאת אני נזכרת בתקופה זו באהבה רבה. אתה זוכר את הלילה הראשון
שלנו? אני חששתי מאוד להיות איתך באינטימיות. כמה דברים קרו מאז!
הייתי רוצה, או נכון יותר, אני מבקשת שננצל את ההתכתבות כדי
לנתח כמה היבטים של חיינו המשותפים. אני רוצה שתחשוב, תנתח ותספר על חיינו עם מירטה
וסוסי. אני יודעת שטעיתי בדברים רבים, שהחוויה הזאת הרסה אותי במובנים מסוימים ושהזקתי
גם לך ולהן, אבל איני מסוגלת לנתח את זה בקור רוח. אינני בטוחה שאתה מבין למה אני
מבקשת את זה עכשיו. אני מבקשת מפני שתמיד הרגשתי אשמה - אף על פי שידעתי שאינני האשמה
היחידה, כי אינני מזוכיסטית . סוסי התחתנה ואחר כך באו ההתפתחויות שהסתיימו עם עזיבתה
של מירטה. ועכשיו, "כשפרשנו מרעשיו של העולם" אפשר לבדוק את הדברים בלי
כעס. סיבה נוספת לכך היא שאין לנו כל כך אפשרות לדבר על העתיד, אז נדבר על העבר.
אהובי, אני מתגעגעת לרוך ולאהבה שלך. כל נקבובית בעורי מתחננת למגע שלך... "השעות ארוכות
שאתה לא פה" (אותו טנגו).
סוסנה
יקרה שלי,
את צודקת שנזפת בי על
שאמרתי "אני העבר". כתבתי את זה בלי לחשוב וגם לא ברוח חיובית. אני מתקן
את עצמי ומקבל את משפטך.
חברתי, ידידתי. הניתוח שלך על יכולתך להשתחרר
משקף כמה עובדות נכונות. מה שקרה זה שבחיים "הרגילים" עברנו שני שלבים,
שניהם "לא נורמליים": עד 25.5.73 הבדידות שלנו כזוג, עקב ניכור ויחסים
לא מתאימים עם הסביבה, ואחרי התאריך הזה בדידות גרידא. כפי שאת אומרת, הנורמליות
שלנו לא הייתה נורמלית כלל. ויש עוד סיבות, אבל לא איכנס לזה עכשיו.
החלק האחרון של מכתבך ריגש
אותי מאוד. את לא נוהגת לחשוב או לכתוב סתם, בגלל זה כל מילה שלך עשירה ומלאת רגש
עמוק. מה שאת כותבת על חברותיך במחלקה 49 מעיד על אחריות רבה. ולבסוף, אני מסכים
להיות עתידך, אפילו בכלא.
עכשיו לחדשות: היום נתנו לי
את המרשם שיאפשר לי להכניס את המשקפיים לכלא. סידרו את מחלקה 28 לעצוריי PEN. מספר העצורים
גדל והמצב מוזר מאוד: נדרש בית כלא ענק כדי לעצור את כל מי שלא מסכים עם הממשלה!
קופיקו היקרה, טוב לדעת
שהמצב, לעת עתה, לא ברור. ידוע לי שמי שמקבל שחרור מבית המשפט מקבל מייד את הצו של
PEN, זאת אומרת
שאין שחרורים. אם את תגיעי למצב הזה תצטרכי לבקש יציאה מהמדינה.
אהובתי, עדיף לדבר על משהו
יותר משמח. האפשרות שהמשקפיים יגיעו בקרוב פותחת לי עולם רחב יותר. עכשיו אני
מצמצם את הקריאה כי קשה לי. היום, למשל, חטפתי כאב ראש. את יודעת? החיים הנורמליים
למחצה שאני מנהל גורמים לי לגעגועים - געגועים לראות אותך, לדבר איתך ולשמוע אותך,
להסתכל לך בעיניים, להרגיש את עורך החם ולאהוב אותך, לאהוב אותך באופן עמוק
ובשלמות. אני מצפה לראות אותך ביום שישי ומצפה למכתבך. כשתקבלי את מכתבי זה, זה
יהיה בוודאי אחרי שראית את אימך. ספרי לי כל מה שהיא אמרה לך.
מה את קוראת עכשיו? האחיין
שלי שלח לי את "האיש המצויר" של RAY BRADBURY. בובתי האהובה,
זאת שעה קשה. אחרי ארוחת ערב אשתדל לכתוב לך בשלבים ובשעות אחרות. אני עוזב אותך
עכשיו. לילה טוב ולהתראות מחר.
אוהב אותך. שלך, אבל
28.11.74
אהובי,
היום הגיעה אימא שלי והביאה
לי כמה בשורות טובות: הקטור מהבנק התקשר אליה וקבע פגישה להיום אחרי הצוהריים. הוא
התחיל לסדר את עניין המשכורת שלי. היא הביאה לי את הטפסים וחתמתי. ישלמו לי על
התקופה של חופשת הלידה ועל היומיים בנובמבר. מה אתה אומר? זאת אומרת שבינתיים לא
חשבו לפטר או להשעות אותי. כמו כן, הקטור אמר שלא נתייחס להתנהגות של בלנקה כי היא
פוחדת מאוד. הוא הוסיף שאם יש צורך החברים יאספו כסף לעזור לאימי. טוב, זה משהו...
לפי קוקיטו, ייתכן שאצא לפני סוף השנה, ואז יתחילו לטפל
בהגנה שלך. הם ינסו לבטל שתי אשמות ולהשאיר את האשמה הקלה יותר. קוקיטו ייקח על
עצמו כנראה את ההגנה ולויס ייעץ לו.
הבוס שלך ואשתו ביקרו אצל
אימי. כשהלכו אמרה פאולה: "הוא טוב, אופן הזקן, הוא של אבא שלי."
היום הייתי במשמרת ואני עייפה, אבל בא לי לדבר איתך. לגבי
האפשרות שאחרי השחרור יטילו עלי את ה-PEN. קוקיטו טוען שזה לא סביר.
אני קוראת כרגע את "מה לעשות" עם החברות, וחוברת על הכלכלה בארגנטינה. בלילה אני
קוראת מדע בדיוני. אני גם סורגת שמלה לתינוקת שנמצאת כאן. אם מחברים את השעות של
החצר, ארוחות וכדומה, אין לי זמן רב פנוי.
לזוגיות שלנו אתה מונה עוד כמה גורמים. הייתי רוצה שנדבר על
זה. היום הבנתי ששלוותי והסתגלותי למצב הם רק השריון, המגן נגד דיכאון. היום אחרי שאימא
שלי הלכה, חטפתי חרדה שטרם חלפה. כבר לא יכולתי לקרוא או לסרוג... זה יעבור.
אימא הסבירה לי שעכשיו היא סידרה משהו שלא הבנתי והיא כבר לא צריכה לחכות שעות בתור, אז
ייתכן שיביאו לך את סילוויו.
החיים אינם
בדיחה
חייבים להיות
רציניים
כמו הסנאי,
למשל,
בלי לחכות
לעזרה, לא מפה לא משם
העיסוק החשוב
ביותר יהיה לחיות.
החיים אינם
בדיחה
חייבים להיות
רציניים עד כדי כך
אם נעמדת על
חומה, למשל,
עם ידיים
קשורות
או במעבדה עם
חלוק לבן ומשקפיים גדולים
אתה תמות כדי
שאנשים יחיו
אפילו אלה
שפניהם לא תכיר.
ותמות ותדע
בלי ספק,
שהחיים הם
יפים, אמיתיים.
קח את החיים
ברצינות,
עד כדי כך
שתשתול זית בגיל שבעים
לא עבור
ילדיך,
כי אף שהמוות
מפחיד
כבר לא תאמין
בו
כי במאזניך
החיים
שוקלים יותר.
בתוך האור הזורם
ידיי מלאות תשוקה, כה יפה העולם.
עיניי מתבוננות בעצים בלי להתעייף,
עצי התקווה, עצים כה ירוקים.
מתחת לשמש השביל משתפל בין עצי התות
מהחלון של המרפאה אני מביט
לא מרגישים את ריח התרופות
במקום כלשהו פרחו הציפורנים
להיות כלוא - זה לא העניין.
לא להיכנע - זה העניין.
השירים ריגשו אותי מאוד, אל תיכנע, אהובי – היה חזק בשבילך,
בשבילי ובשביל ילדינו. אני אוהבת אותך יותר ממה שאני מסוגלת להביע .
סוסי
28.11.74
"יפה מורגשת אהבתך",
יקירתי..."וארוכות השעות בלעדייך..." את לא פה.
היום הרגשתי מועקה בגרון כשקראתי את מילות אהבה שלך . אבל החיים ממשיכים. אני מניח
שהיום היית עם אימך, לכן יש לך חדשות מבחוץ. במחלקה שלנו היום יצא מישהו עם שחרור.
נראה אם הוא יצליח לצאת.
הייתי אצל רופא השיניים, ייתכן שהשן מלמטה תאבד. במרפאת שיניים הייתה לי בדיקה,
אבל קלה.
מתוק הזיכרון של ימינו הראשונים ככואבים ומנחמים. כמה התקופה
הזאת הייתה רכה ומתוקה. בלתי נשכחים הימים האלה, אולי הטובים ביותר בחיי. אבל כפי
שאת אומרת, אי אפשר להשוות אותם להווה. למרות זאת חייבים לשלב את החיים של ילדינו
עם חיינו שלנו. הימים ברחוב אורו צריכים להיות השראה.
יקירתי, היום אינני רוצה לזכור את לילנו הראשון. מאוד כואב
לי והשריון שבניתי נמס כסוכר במים. אבל אני זוכר ורק יכול להגיד לך: אני אוהב
אותך, אוהב מאוד, יהיה מה שיהיה, את הדבר היחיד כמעט, הכי מתוק, שבגללו היה שווה
לבכות באותו 23 בנובמבר 1929.
את מבקשת לנתח עובדות מהעבר. אינני בטוח שזה הזמן ושזה
נחוץ. אבל אני שם לב שזה מדאיג אותך מאוד. אם בשבילך זה חשוב כל כך, נצטרך
להתמודד. זה נושא קשה, מסובך, שלוקח אותנו למקומות כואבים. אני צריך לחשוב על זה,
תני לי זמן.
טוב, בובתי, אמש לא ישנתי טוב, רק שלוש שעות, אני עייף.
מצטער לא להיות ערני כדי לכתוב לך יותר. להתראות, חברה יקרה. אני רוצה שתדעי
שמכתבך חדר עמוק מאוד. תודה. אוהב אותך מאוד,
שלך, אבל
1.12.74
הגיע סילוויטו - איזו שמחה,
אהובי, ראית כמה הוא גדול? אני צריכה להתרגל אליו מחדש. כמעט לא הכרתי אותו:
שמנמן, עליז, ערני... רק לחשוב שפאולה תתגעגע אליך העציב אותי. אתמול היא הייתה
איתי שוב מעשר בבוקר עד ארבע אחרי הצוהריים. שיחקנו הרבה. הדבר הראשון שהיא שאלה
אותי הוא "איפה אבא שלי?" אימא שלי אמרה לך וודאי שהאישור להכניס את
סילוויו הגיע במברק.
היום כתבתי מכתב נוסף כדי לבקש ממנו לבטל את צו הסגירה של
הבית ונתתי אישור לאימי לקחת אחריות על הבית. כדאי שגם אתה תכתוב מכתב כזה. כתבתי
גם להנהלה של הכלא וביקשתי שלוש פגישות בשבוע איתך, זה מה שמגיע לנו אם הבן שלנו
פה. נראה מתי הם יענו.
היום נגמרה התורנות בבית המשפט של השופט שלנו, לפואנטה.
קוקיטו אמר שבשבועיים הקרובים יהיו חדשות לגביי. נקווה.
אני קוראת ספר מדע בדיוני די טוב: "צ'פ עם העין
הירוקה", כתב אותו אירה לוין, שכתב גם את "תינוקה של רוזמרי ".
לנושא אחר: נראה שהתוכנית הכלכלית של גומז
מורלס לא ממש מקורית. כבר התחילו לדבר על הצורך בהשקעות זרות ועידוד לייצוא
חקלאי, ושוללים פיחות עתידי שבטוח יתקיים. שוב חוזר הגלגל. אין לי מושג איך הם
ימנעו את האינפלציה, כי הם אינם יכולים להקפיא את המשכורות. נראה איך הם יסתדרו.
כבר כתבתי בקשה שסוסי וקרלוס יהיו ברשימת המבקרים. תודיע לה
ביום שלישי כדי שהיא תוכל להגיע ביום חמישי. כמה הם צריכים לשלם עבור הדירה? אם הם
יוכלו להשיג אותה יהיה נהדר.
קיבלת חדשות על מירטה? סיפרתי לאחת הבנות על עניין המכונית,
והיא אמרה שכדאי להעביר אותה למישהו כדי שלא יוכלו לעקל אותה. שלי חשבה שקוקיטו
הציע למכור אותה כדי שיהיה לנו כסף, כדי שנוכל לשלם לו. אינני חושבת.
קיבלתי מכתב קטן מלידיה מהבנק. היא שולחת לי דרישת שלום מכל
החברים. היום כתבתי לה וגם להקטור וביקשתי שישלחו נייר, מעטפות וכדומה.
איך הבריאות שלך? פתרת את בעיות האוכל? היום אחרי הצוהריים
שיחקתי כדורעף. זה מוזר, אבל בשבילי זה אירוע חשוב מאוד. באופן כללי אף פעם לא
העזתי לשחק כי פחדתי שהגמלוניות שלי תהיה מגוחכת. זאת הפעם הראשונה שעודדו אותי
ללמוד והצלחתי די טוב בהתחשב בעובדה שזו הייתה הפעם הראשונה. ברור שאלה הן תוצאות
השתלטנות של אימי. זה קצת מסביר את שאריות הכעס שלי כלפיה. אם לא התגברתי על הפחד
מהביקורת שלה, עדיין מרגיז אותי כל דבר שהיא מעירה לי. בעצם, זה קורה לי גם איתך,
ורק עכשיו אני מבינה למה כואב לי כל כך כשאתה נוזף בי על איזו שטות. עכשיו יש לי
תנאים להתגבר. כשנצא מכאן אני אצטרך להודות לכלא - אפילו זול יותר מפסיכולוג! אין
לך מושג איך שמחתי בזמן המשחק!
טוב, אהובי, אני אפסיק. עוד 15 דקות מכבים את האור ויש לי
עוד כמה מטלות של אם. אני מתגעגעת אליך. מוזר שסילוויו פה ואינני יכולה לשתף אותך
בכל הבעה שלו.
אני אוהבת אותך, אוהבת אותך, אהובי... סוסנה
1.12.74
חברתי היקרה מאוד,
אני מתחיל את המכתב עם
המשקפיים החדשים. אנחנו בבית הסוהר כבר חודש ימים. ראיתי את פאוליטה וסילוויטו,
כולם באו לבקר היום ואילו אתמול אף אחד לא ביקר כאן. היום באו סוסי, ראקל, אימא שלך
ופאולה, שתמיד מסויגת בהתחלה, ואחר כך נפתחת. וכשהיא הולכת אני נשבר תמיד. ברור
שאני אוהב אותה מאוד. יש לי אליה רגשות עמוקים... כך שיערתי לפני שנעצרתי, עכשיו
אני מאמת את זה. כמה כואבות לי הפרדות האלה, אהובתי. אין לך מושג איך היא נאחזת בי
ובסוף מרפה, נכנעת, בוגרת. היא מיוחדת, באמת מיוחדת. בעצם, בשעתיים של הביקור
שיחקתי כל הזמן עם פאולה: רצנו יחד, לקחתי אותה על הכתפיים, שוחחנו כשהיא כל הזמן
על הידיים. הידיד שלי קרנזה צייר לי ג'ירפה, אני צבעתי אותה בשחור וצהוב וכתבתי
"מאבא שלך באהבה". היא החזיקה את הנייר כל הזמן ולא הסכימה לעזוב אותו.
בקשר לסילוויטו, כמוך, עוד לא הפנמתי שהוא בשר מבשרי ודם
מדמי. כשניפגש, הוא יתפוס מקום לאט לאט ליד פאולה. הוא גדל ותווי פניו לובשים
צורה. כשהביאו אותו בדיוק סיים לאכול ונרדם אז לא הצלחתי לראות אותו עם עיניים
פקוחות. אבל כן, הוא יהיה דומה לי.
אימא שלך אמרה לי
שמחר היא הולכת לעורך דין ואישרה לי ששחרורך אפשרי. אל תהיי נלהבת כי יש בעיה של
העוצר.
אה, המשקפיים טובים ואני נהנה מאוד מהם. אני מקווה שההעברה
של תינוקנו תיתן לך שמחה, כוח ואמונה. עכשיו נוכל להתראות שלוש פעמים בשבוע.
השירים ששלחת לי, שפעם ידעת בעל פה, יפים מאוד. כל פעם אני מכיר אותך מעט יותר,
ואני שם לב לרגישות הנהדרת, המתוקה והקצת ביישנית שלך. טוב להבין ולדעת.
אני אוהב אותך.
אני משתתף בשמחתך בקשר לחבריך מהעבודה, גם אופן היה בסדר.
בשיר ששלחת לי כתוב: "להיות עצור זה לא העניין. לא
להיכנע זה העניין". היי שקטה, אינני נכנע. לאט לאט, אני חוזר לעצמי. מצאתי
מחברת ואני אשתמש בה. לא אעזוב את עצמי. אילחם ואגיע "לשתול עץ זית בגיל
70".
אני הולך לנוח. הלילה אני לא ישן הרבה[17].
אולי מחר נתראה – את, אני ותינוקנו. אני חסר סבלנות, להתראות יקירתי. שלך לנצח,
באהבה ורוך, אבל.
2.12.74
היום אחרי הצוהריים קיבלתי את התשובה של מנהל הביטחון לבקשה
שלי לשלוש פגישות שבועיות. מה הוא ענה לי? שהפגישות נפסקות עד שנוכיח את הקשר
המשפחתי! כבר כתבתי מכתבים חדשים וכתבתי לאימא שלי שתעשה העתק של תעודת הלידה של
סילוויו, זה תופס כאישור, אבל לא נראה לי שיהיה מוכן עד יום חמישי. אם כך, לא
נתראה עד השבוע הבא.
ברור שההתכתבות שלנו עשירה יותר מאשר השיחות שלנו. אינני
מתכוונת להבעה של רגשות, לפחות מצידך, אלא לביטוי מחשבותינו. השיחות הכתובות שלנו
הן הכי עמוקות בזמן האחרון. אני חושבת שהחוויה הנוכחית עשתה לנו טוב. העייפות
והאכזבה שלך נעלמו כאילו בקסם, ואני בהחלט מאמינה לך שאתה חוזר להיות האיש שהיית,
האיש ש"שתל עצי זית", וזאת הייתה הדרך היחידה של שנינו בחיים. רק חבל
שהחוויה נמשכת יותר מדי.
באופן כללי פה הכול בסדר, אבל התחילו לצוץ בעיות ביום יום.
אנחנו הרבה בנות, ופרט לבנות היותר קרובות אליי ועוד כמה יוצאות מהכלל,
האינדיבידואליזם שולט. מאופק, נכון, אבל קיים. אצל אחת שמשאירה את הבגדים זרוקים, אצל
אחרת שלא מכבסת את בגדיה ועד מי שאפילו לא זורקת את קליפות הפרי שהיא אוכלת. אבל
בסופו של דבר, חיים. סילוויטו ילד טוב, לא נותן לי הרבה עבודה. עוד מעט אני אקלח
אותו.
על פאולה אני מעדיפה לא לדבר, ואני משתדלת מאוד לא לחשוב
עליה. אני כבר יודעת שכשאני אצא אקח אותה לטיפול רציני. היא בולעת את הכול, כולל
הפלישה לבית, העצירה שלי שהיא ראתה, וזה ישאיר עקבות עמוקות. היא התחילה לכרסם
ציפורניים, וזה אומר בין היתר שהיא בחרדה. כשאני אצא אני אתקשר לפסיכולוג שטיפל
בך, כי אשתו היא פסיכולוגית ילדים. הם לא נתנו לי רשות לקבל את סוסי וקרלוס
"כי אין קִרבה ראשונית". לכן אני אפילו לא אבקש את ראקל. אני מפסיקה
עכשיו כי אלך לקלח את סילוויו. אולי אחר כך אמשיך. אה, התחלתי לתרגל שחמט עם אירמה
לפי ספר של נחדורף.
ביי, אהובי, כפי ששר SERRAT "בלעדיך מיטתי גדולה"... אם לא נתראה ביום רביעי נתראה
ביום שישי. אני אוהבת אותך, אוהבת אותך מאוד,
סוסנה
2.12.74
חברתי וידידתי היקרה,
קיבלתי את מכתבך.
בפגישה לא אמרת לי כלום על ה"גילוי" שלך. אינני
יכול להסביר מדוע, אבל זה גרם לי לשני רגשות מנוגדים: שמחה והתרוממות רוח וגם עצב
וכאב. שמחה - כי דמיינתי אותך משחקת, צוחקת, בלי דכאונות ארורים. ראיתי אותך
קופצת, חוזרת לשנות ההתבגרות, שבהם, אני חושב היום, התמסרת לעבודה אינטלקטואלית
וחברתית בלי כל פעילות גופנית המאפיינת שלב זה בחיים. שמחתי והתרגשתי. עצב - כי
פתאום הבנתי את צערך, נזכרתי בו. אוה! יקירתי, הייתי רוצה לנשק כל פינה בפנים
האהובות שלך, והזיכרונות כואבים... תוכלי לסלוח לי?
אם אני משווה את הפשלות שלך עם אלה שלי, שלי היו ענקיות! אני
שמח בשמחתך, צר לי שאי אפשר להשתתף איתך. אינני יודע אם באמת קפצת לבגרות חדשה,
אבל אני שמח שאת חווה את זה כך. נראה שמה שאת יודעת בפסיכולוגיה עזר לך לטפל בעצמך
לבד.
על שאר המכתב כבר דיברנו בפגישה, רק תבררי איך אני פונה
לשופט במכתב: אדון שופט או כבוד השופט או אינני יודע מה...
כאן, אהובה, אין חדשות חשובות. אחותי צריכה לבוא לביקור.
בנה חורחה מתחתן ב-19 בחודש. חבל שלא נהיה איתם. אני אכתוב לו מכתב ואני מצפה
שאחותי לא תפחד למסור לו אותו.
אני מסיים כאן. בעוד כמה דקות נאכל ארוחת ערב, מרק, ואני
חושב ללכת לישון מוקדם. אולי אתחיל לקרוא את "איש מצויר" או אולי אני רק
אדמיין את עתידנו, איתך ועם ילדינו - יגיע הרגע? כמה אני משתוקק לרגע זה!
דרך אגב, את באמת רוצה עוד ילד? הסבירי לי את הסיבות – האם
זה לא היה רגע של שיגעון?...
עכשיו אגיד לך שלום באהבה, לטפי את סילוויו בראשו הקטן. אני
מחבק אותך באהבה ורוך. שלך לנצח, אבל
3.12.74
אבל יקר,
אני באמת מכשפה.
אתמול סיפרתי לך על הבלגן במחלקה, והיום קמו המון בנות עם קלקול קיבה. אז התאספנו
לוועידה כללית וקבענו חוקים נוקשים של ניקיון עבורנו ועבור הילדים. נקווה שיכבדו
אותם.
לגבי ה"גילוי", כפי שאתה מכנה אותו, לא סיפרתי כי
לא ידעתי איך. קצת התביישתי וגם כשנפגשנו חשבתי שזה לא כל כך חשוב. כמעט סיימתי את
הספר של וילפניה. הניתוח שלו דומה מאוד לשלך. אם אוכל אעביר לך אותו. הפנייה לשופט
צריכה להיות "כבודו".
חשבתי על עוד ילד מייד כשנעצרנו, כשהיינו בקורדינה. אין לי
שום בסיס הגיוני, או נכון יותר לא חשבתי על זה בשרשרת של דעות ומסקנות, אלא כרגש.
הגעתי למסקנה שאולי יהיה פיצוי לעובדה שעכשיו אנחנו רחוקים מילדינו, מעין תגמול ודרך
לחיות את מה שנותר לנו מהחיים בכל העוצמה. כל התוכניות שהיו לנו על נסיעות איבדו את הקסם, וזה הגיוני. מה עוד
אנחנו יכולים לרצות עכשיו חוץ מחיים שלווים ופשוטים?
עכשיו הגיעה לויסה עם תינוקה, חואן פבלו מאסטרה. זה ריגש
אותי לחשוב עליה לבד עם תינוקה. האבא עוד לא מכיר אותו. הוא יראה אותו רק בפגישה
הרגילה. המצב עצוב, מסכנים הוא והתינוק!
אני חוזרת וקוראת את מה שכתבתי. אין הרבה חיבור בין
הפסקאות. אולי כי אני עייפה... סילוויו מכריח אותי לקום מוקדם. עצוב לי מאוד שמחר
לא נתראה ולא תראה את בננו. הוא יפה מאוד. היום דיברתי אליו ובפעם הראשונה הוא
חייך אליי.
השעה 22:00. אני הולכת להתאמן בשחמט ואחר כך לישון. אני
אוהבת אותך מאוד. אל תחשוב שהזקת
לי כי זה לא נכון. אני מכירה אותך ואוהבת אותך כפי שאתה. נכון, הריבים שלנו היו בשל
האופי שלך, אבל גם מחוסר הבגרות
שלי.
נשיקה גדולה! סוסנה
3.12.74
"קופיקו" היקר,
כתבתי למנהל הכלא על ההחלטה
האבסורדית של מנהל הביטחון. המכתב יגיע ישר לידיו, נראה מה יקרה. הנימוקים שלי היו
שאם הם לא בדקו את הקשר המשפחתי, הטעות היא שלהם ולא שלנו. לכן איננו מסכימים
להיות הקורבנות של הטעויות שלהם. לפחות לא בלי מחאה.
עכשיו לחדשות: היום הייתה כאן ראקל. כנראה בשבת היא לא תבוא
כי חוגגים את השנה הראשונה של החתונה של בטי וראול. במחלקה הכול אותו הדבר,
התווכחתי עם הבחורים, אני אספר
לך על כך כשנתראה. כמה מאיתנו חושבים שלא עושים מספיק כדי להתנגד למדיניות של
הכלא. חייבים להרוויח מרחב ולהתקדם כדי להשיג הטבות חדשות.
עכשיו אתייחס למכתבך, לדברים הכי חשובים. ההתכתבות בינינו
היא סוג של תרגול, לא ספרותי, אלא תרגול של הכרה הדדית שאנחנו כותבים כחובה וגם
כהנאה. כמו כן, יש להם יתרון שהם שורדים:, כל מחשבה, כל רגש, כל משפט נמצאים, אפשר
לחזור ולקרוא אותם שוב. במובן מסוים זה שילוב נפשי ועמוק בינינו. המכתבים שלנו הם
צורך, כמו האוויר והאוכל.
החוויה הנוכחית עולה לנו הרבה מאוד, במיוחד לפאולה, אבל צריך
לנצל אותה לעומק. בדיוק שוחחתי עם ראקל על פאולה. היא סיפרה לי שהיא הסתגלה לגן
החדש, פשוט ראתה את המתקנים והמשחקים ורצתה להישאר. אימא שלי אמרה שהיא חזרה שמחה
מאוד. מזל! המצב שלה כואב לי ופוצע גם אותי. אני מסכים איתך, יהיה צורך לקחת אותה
לטיפול, ואנחנו נהיה חייבים לתת לה אהבה וביטחון. אני מקווה שלא יהיו לה צלקות
עצב, פחד וחוסר ביטחון.
אני מרוצה מאוד מכך שאת מנסה לשחק שחמט. המשיכי להשתחרר!
שברי את השגרה הישנה!
עכשיו אני מסיים. מה שלום סילוויטו? תני לו נשיקה והרבה
הרבה ליטופים מאבא שלו. להתראות, בובתי. דרישת שלום לחברות.
שלך לנצח, אבל
4.12.74
יקירי שלי,
לפני הכול – אמרו לי שביום
שישי יש לנו פגישה. הנציגה שלנו דיברה עם מנהל הביטחון והסבירה לו את הבעיה, אז
היה רגוע.
היום היה מפרך. קמתי בחמש. הייתי במשמרת, ואני הרוגה. בזמן
מנוחת הצוהריים קראתי עם הבנות את "מה לעשות", ואחר כך קראתי שוב את
הספרון של ולפניה. מדהים איך זה מתאים לדעות שלך! אולי קראו את מאמריך? אני קצרת
רוח לדעת מה דיברת עם הבחורים. ביום שישי תספר לי. אתמול יצאה בחורה אחת, ואני
מקווה שהיא באמת השתחררה.
לפי דבריו של קוקיטו, השבוע היינו אמורים ללכת לבית המשפט.
נראה מה החדשות שתביא לי מחר.
אתמול בדק רופא הילדים את סילוויו ואמר שמצבו מצויין. הוא
שוקל 5.200 קילו. על הגידול בקודקוד אמר שהוא נראה שטחי ולא כדאי לגעת בו לעת עתה.
הוא ביקש ממני להחליף את החלב שלו לחלב שכל הילדים שותים. באופן כללי סילוויו שקט
מאוד, רוצה פינוקים, לפעמים הוא בוכה אבל מפסיק כשאני מרימה אותו. הוא מתבונן בי
בעיניים הקטנות שלו, וכמה פעמים צחק כשדיברתי אליו. הוא יוצא לחצר איתי או עם אחת
הבנות. מאוד התרגשתי כששמתי לב שהוא רוצה את הפינוקים שלי. בכנות, פחדתי שלא יכיר
אותי, אבל הוא עוד מרגיש אותי.
היום הביאו המון ספרים. מחר אתחיל לקרוא עם קרלוטה על
ההיסטוריה של המהפכה של טרוצקי. מזמן לא קראתי כל כך הרבה. כרגע אינני קוראת
רומנים, אבל הם לא חסרים לי. הראש שלי פתוח וברור כמו בזמנים הטובים. אני מאוד
מצטערת לא לחלוק איתך את השעות האלה! גם אני הייתי רוצה לראות משחק כדורגל, ליהנות
מהשטויות של היומיום, לראות אותך שמח... נכון, אם לא היינו רחוקים זה מזה אולי
היינו שקועים בשגרה... בסדר, כל זה יעבור. באמת אני חושבת שנצא מזה מחוזקים בכל
המובנים, וזה לא משפט סתמי.
טוב, אהובי, אני מקווה שנתראה ביום שישי. משתוקקת לזה מאוד.
אני אוהבת אותך. אם היה אפשר לבחור את החלומות, הייתי רוצה לחלום עליך, זה היה כמו
להיות איתך.
סוסנה
4.12.74
"מכשפה" יקרה,
היום חיכיתי למכתבך ממש חסר סבלנות. כאילו זה
"הממתק היומי".
בקשר לבעיה של הניקיון, כתבתי לך אתמול: שמרי עם הבנות
האחרות בנוקשות על החוקים.
המכתבים הם עבורנו הקשר היומי שנושא ממחלקה למחלקה את
פעימות ליבנו, את חלומותינו ועמלנו, את תקוותינו ורצונותינו, את קוצר רוחנו, את
החרדות והשמחות הקטנות שלנו. אבל לראות אותך, אהובתי, זה הפרס הגדול. הברק בעיניך
מוחק את האפור הקודר של הכלא. לראות את עצמי במבטך, להרגיש את עצמי על עורך, מרפא,
מנחם, מלטף...כמה אני זקוק לך...
אני חושב שאת צריכה להעמיק בעניין הגילוי שלך. הוא חשוב
מאוד. חשוב לי גם שתעדכני אותי בכל צעד בכיוון.
אינני יודע מה נכון בעניין הבאת עוד ילד לעולם, אבל נצטרך קודם
דברים אחרים. קטנה שלי, את באמת רוצה חיים פשוטים ושקטים? חייבים לשוחח על זה, שום
דבר לא יהיה דומה לעברנו. המציאות נפלה עלינו בכל גסותה. המציאות הגסה והאלימה
חדרה עמוק אל ראשי ואל רגשותיי, אהובתי. טעמים מרים עוברים לי בראש: כעס, זעם,
כאב, צער וניתוחי מצב קרים מסתובבים במעגלים. צללי העבר מחוללים ומאירים את
אפשרויות העתיד. אין קברים סגורים, הייתכנו שִכחה וסליחה? איזה סוג של מוות מחכה
לנו אם חיינו הופכים לזביל אפור, חוזר על עצמו, סטרילי? אני מניח שאת מבינה את
הרמזים... תביני וחשבי על זה. נדבר על זה, בלי נדר!
את מרחמת על לויסה ותינוקה - אלה דברים שקורים, והם חלק
מחוקיות הלחימה... אני יכולתי להגיד לך שיותר כואב לי המצב של פאולה, כי לויסה היא
בוגרת ותינוקה קטן מכדי להבין. אבל פאולה לא כל כך גדולה כדי לספוג את המכה, אבל
גם לא כל כך קטנה כדי לא להבין. מה שעיניה ראו ישאיר עקבות, ואנחנו נהיה אלה
שנהפוך את פחדיה וחרדותיה להבנה מודעת. זאת לא הדרך שהיינו בוחרים, אבל כפי שאמרת
הרבה פעמים, המציאות מסביבנו היא כפי שהיא, ואי אפשר לשמר את ילדינו מהמצוקות שהם
חלק מהחברה. אמרנו שלא נשמור את
זה בסוד. נשתדל לרפא את הנזק הנפשי, אבל לא נתנגד שתתעב את הרוע ואת
הדיכוי. אי אפשר להעמיד פנים שכלום לא קרה. פאולה חיה בסיוט, אבל סיוט מציאותי.
נרפא את הנזק אבל לא נשלול את האמת.
צר לי מאוד לא לראות אותך ואת סילוויו. צריך להמשיך וללחוץ,
לדרוש, להאשים. סילוויו חייך אליך? מאוד אייתי רוצה לראות אותו! אני מקווה שביום
שישי או שני זה יתאפשר. אני הולך לישון. התוכנית היומית שלי די מעייפת. דרך אגב, אני מכין את הפרטים
על התקופה ההיסטורית של ההפיכה ב-1851. דרישת שלום ללויסה ותינוקה. חיבוק לכל
החברות "מהסבא" של העצורים הפוליטיים. ולך, כתמיד, חיבוק מלא אהבה.
שלך לנצח, אבל.
5.12.74
חברי האהוב
שמחתי מאוד לקבל את מכתבך. באמת, אתה צודק, זה כאילו אנחנו
משוחחים. כל יום אני משתוקקת למכתבך. הפעם שימח אותי התוכן. אבל יש אי הבנה מצידך:
כתבתי לך שאני סבורה שהחשק לעוד ילד בא ממצבנו, שגורם לרצות את הדברים הכי פשוטים.
למשל, אני כבר לא רוצה לנסוע לאירופה ולתלות וילונות. אני רק רוצה להיות, לא חשוב
באיזה חור, איתך ועם הילדים. לזה התכוונתי. אני מסכימה עם מה שאתה אומר: אני צריכה
לברר לעצמי ולהחליט עד לאן אני מוכנה ורוצה ללכת. גם על זה נדבר פנים אל פנים.
בקשר ללויסה אתה צודק. מה שקורה הוא שאני רואה את הבנות מבחוץ, כאילו אינני באותו
מצב ובכלא כמוהן. אולי כי בתת־ההכרה אני בטוחה שמצבנו זמני מאוד.
נכון שתמיד אמרתי
שלא צריך להסתיר מהילדים את המציאות, אבל רק עכשיו אני מבינה לעומק מה זה אומר,
וקשה מאוד לראות את הילדים סובלים.
אימא שלי הייתה פה.
היא הלכה לבנק לקבל את המשכורת שלי. שילמו לה 4,500, המון כסף, אינני יודעת למה כל
כך הרבה. כמו כן, בכוח אדם אמרו לה שאני אכתוב בקשה לקבל את החופש השנתי, כדי לא
לאבד את המשכורת. כנראה בגלל זה שילמו לי. הם גם ישלמו את הגן של פאולה עד גיל ארבע.
קוקיטו אמר לה שחייבים למכור את הרכב כי צריך כסף. אני רוצה
שיבהיר לי למה הכסף. בנוסף. היא הייתה עם מריו שהתחיל לחקור אותה, אספר לך על כך.
נראה שהם לא כל כך חיוביים. גם רולו רצה לדעת מה קרה בדיוק. אני סיפרתי לה בערך
כדי שהיא תמסור לו. במכתב הבא כתוב לי את מספר תעודת הזהות שלך כדי למלא טפסים של
הבנק ולקבל את הכסף שמגיע לי על סילוויו. פאולה עשתה הרבה עניין מכך שסילוויו
איננו איתם. אימא שלי אמרה לה את האמת, שהוא איתי, כי היא אינה מסוגלת לטפל בו. פאולה
נרגעה וכנראה שמחה, כי הצגות הכעס והקנאה נעלמו. היא אוהבת את הגן החדש. היא מתחילה ב-11:45 ומסיימת בחמש. היא אוכלת שם. הגן
עולה 440. זה לא הרבה.
גם לי יש הרבה פעילויות. מאז שסילוויטו פה, אני קמה בשש
ומהיום אני מנצלת את הזמן הזה לקריאה. בא לי לקרוא כל מיני דברים, אבל אין לי
מספיק זמן. לא ייאמן איך הזמן חולף מהר בפנים.
קראת את ההצהרה של ה-ממע?[18]
תמיד אותו הדבר - הם ממש לא אמינים! ומה אתה חושב על פרו? בסוף המאמר שכתבתי,
שנראה לנו מוקדם מדי, יהיה בתוקף. אני לומדת מחדש את האמיתות הישנות ושוב הן נראות
לי רציניות. אני מקווה שאינני טועה הפעם. טוב, אהובי היום כתבתי מכתב ארוך. אני
מצפה לראות אותך מחר. באמת, אני זקוקה לך מאוד. יש לי חשק בלתי נסבל לנשק אותך, במיוחד
עכשיו שאין לך זקן. החברות ממחלקה 49 שולחות לך ולשאר הבחורים ברכות.
עד מחר, סוסנה
5.12.74
מון פטיט אמי,
אני חושב שנתראה לפני שהמכתב הזה יגיע אלייך. כבר נודע לי
שמחר ניפגש. היום היה חם מאוד, יצאתי לחצר וניצלתי את החום במלואו. התעמלתי
ושיחקתי כדורסל. כשחזרתי התקלחתי. היה יום מצוין, אפילו האוכל היה טוב. אני קורא
ספר מוזר: "מרד בארץ הקודש" שכתב מנחם בגין, חבר הארגון.
היום קיים הנציג שלנו ישיבה עם מנהל הביטחון ודיבר איתו על
הבעיות של המחלקה. אגב, צריך לכתוב למנהל הביטחון ולדרוש את הפגישה החסרה. לא צריך
לתת להם מנוחה, אם אנחנו מהססים הם מתקדמים, אם אנחנו לוחצים הם נסוגים.
למה את קמה כל כך מוקדם כשיש לך משמרת? התור שלי מחר, אז
הלילה אני ישן פחות, אבל אין תלונות. גם אני פגשתי מכרים ותיקים, אני מתכוון
לספרים.
הפינוקים של סילוויו מרגשים אותי וגם אהבתך ומסירותך אליו. ודאי
שהוא מרגיש אותך – הרי הוא היה תשעה חודשים בתוכך! שם גדל, ניזון ולמד לאהוב אותך.
סילוויטו, באיזה עולם יחיה בננו? פאולה האהובה? אולי בעולם שנוריש להם. הוא יצליח
לעצב את עצמו לידנו? או מה?
אינני מסכים עם החלפת החלב. אולי היא תגרום לו בעיות עיכול.
אני מבין שהכלא רוצה לפשט את העניינים אבל חשבי היטב.
בקשר לספר של טרוצקי, שימי עין! יש היבטים לא כל כך נאמנים לתאוריה. אני מעריץ אותו
בתור פעיל חברתי, אבל הדעות שלו לא לגמרי מקובלות עליי. בכל זאת, החוויה מועילה.
אני שמח שאת מסוגלת לקרוא ומוחך פתוח וערני. ספרי לי קצת רכילויות. את יודעת שאני
אוהב את סיפורייך, במיוחד כשאת השחקנית הראשית...
את מצטערת שאינך
רואה אותי משחק כדורגל, בדיוק כפי שאני מצטער שאינני רואה אותך משחקת כדורעף. עצה:
עשי תרגילי נשימה והתחילי להתכונן למלחמה נגד העישון (זה קוץ עמוק בתוכי).
מחר יום שישי. מגיע סוף השבוע ללא חדשות ממך. כמה הייתי
רוצה לראות את פאוליטה! טוב, חברה יקרה, אני מקווה לראות אותך מחר. אנחנו צריכים
להחליט מה נעשה אם יקראו לנו לבית המשפט ביום של הפגישה. חיבוק לכל הבנות. לך
הרוך, החום והאהבה שלי.
שלך לנצח, אבל.
8.12.74
סוסי שלי האהובה,
איזה הבדל בין המכתב שמצאתי כשחזרתי מבית המשפט והפרצוף
העצוב, החרד והעייף שראיתי שם! לא אכחיש שהחרדה תפסה אותי חזק בגלל המעצר המונע,
בגלל המצב הנפשי שלך, בגלל האכזבה שנפלה עלייך וגם עליי. אבל צריך להמשיך. לפעמים
אני חושב שבגלל שעת הצוהריים או בגלל הרצח של המפכ"ל ניצלתי ממוות.
אהובתי, מחר אני הולך לבית המשפט. לא אגיש הצהרה על
עינויים. אימא שלך הייתה פה וכבר סיפרתי לה על מעצר המנע שלך. הוספתי שזה לא מחבל
באפשרות שתקבלי שחרור מאשמה. שימי לב שאין להם עליך שום דבר ממשי, שהכול השערות,
("עקב רמתך התרבותית לא ייתכן שלא ידעת בלה בלה"). קוקיטו אמר שלא הספיק
לראות אותנו, והוא ייפגש עם אימא שלך ביום שני בבוקר. היא תגיד לו שיבוא לראות
אותי בבית המשפט. ביקשתי ממרה שידבר עם ברוקן. הוא כבר דיבר איתו ואמר שאין בעיה.
אני חושב לתת לו את הפרטים של שנינו ואת הטלפון של קוקיטו. מרה ועוד כמה חברים
אמרו שצדקנו כשהגשנו ערעור. עכשיו זאת העבודה של ההגנה להוכיח שאת לא היית פעילה
בשמאל. חוץ מזה, פה זו אינה עבֵרה להיות פעיל פוליטי בשמאל. אפילו התמיכה שלנו
במפלגה חוקית, כמו המפלגה
הסוציאליסטית של הפועלים "מסע" זו נקודה לטובתנו. אבל נראה
שעורכי הדין שלנו מפחדים ממזכיר השופט!
יקירתי, איזה עצב הרגשתי כשראיתי אותך! הייתי רוצה לנחם
אותך, לתת לך כוח, לחשל אותך, אבל נותרתי חרד, דואג. חוץ מזה, כשחזרת למחלקה לחום
של הבחורות ולמבט הרך והמתוק של סילוויטו שלנו, חזרת בוודאי לכוחך הנפשי. כך אני
מקווה. אימך באה לראות אותי עם סוסי, והעברתי דרכה מסר לחברים שלנו. אני מצפה מהם
להבין את המצב ולהתנהג בהתאם. אומנם אימך אמרה לי שכשמיגל ולידיה באו לבקר אותה הם
התנהגו רגיל, בלי כוונות נסתרות.
בבקשה, אהובתי, אל תהי עצובה! פאולה וסילוויו זקוקים לך
במצב רוח טוב. התחשלי והאמיני במאבק שלנו. אנחנו יכולים להפנות את פאולה לפסיכולוג
כבר עכשיו. את יכולה לנהל את העניינים במכתב. כתבי למנהל הביטחון ובקשי השלמת
הפגישות מיום שישי ושני כי ביום שני אני לא אהיה ואינני יודע מתי אחזור.
אהובה, גם אני רוצה
לנשק אותך אבל לא תחת הלחץ של המבטים באולם הפגישות. כל כך הייתי רוצה להיות איתך
ולחלוק איתך את שעותייך. אני מקווה שבסוף השבוע התנחמת, אף על פי שאם פאולה הייתה
איתך היית בוודאי עצובה. אני מפסיק בינתיים, עכשיו 3:15, אחר כך אמשיך.
השעה 22:00. איזה סוף שבוע מחורבן! אני עצוב בלי חדשות ממך.
מה לעשות אם לפעמים עצובים! הביקורים גורמים לשאיפות של העולם החיצון, אבל בינתיים
חל עליו איסור. כשניפגש חייבים לדבר על מצב המדינה ועל מה שעלול לקרות לנו. את
בוודאי יודעת כמה המצב מדאיג. אנחנו צריכים הגנה רצינית, בלעדיה אנחנו בבעיה
חמורה. גורלנו, במיוחד שלי, תלוי בגורמים שונים שאינם קשורים למשפט. בחוץ הכול קשה ואפילו מסוכן, אבל
אסור להתייאש. הזמנים המאושרים יחזרו ואנחנו נהנה מרגעים מאושרים עם ילדינו באיזה
"חור"... עכשיו צריך אומץ, בבקשה, חברתי היקרה. חשוב שלא תוותרי,
שתסתגלי למצב ושתמשיכי עם הפעילויות הרגילות. אנחנו בכלא, אהובתי, אל תשכחי...
לפני שאשכח: הדייר שלנו חייב לפנות את הדירה בהקדם. שיחפש לעצמו
מקום אחר לגור!
טוב, אני אחכה למכתבך מסוף השבוע ואחפש אותו מיד שאחזור
מבית המשפט. אני בטוח שכבר תהיי רגועה. אני צריך ללכת לשון מוקדם, כי מחר יהיה לי
יום קשה בבית המשפט, ואני מקווה שיקראו לי. אני חוזר ומבטיח לך שאהבתי, חיבתי
והתמסרותי אלייך הן עמוקות מאוד. להתראות, קטנה שלי, הרבה נשיקות לקטנטון שלנו,
ומצפה להיות איתכם ביום שלישי.
חיבוק חזק, שלך לנצח, אבל.
8.12.74
יקירי,
אני כבר לא יכולה! אני מתה לראות אותך ולדבר איתך! כבר אלף
שנה שאנחנו לא משוחחים ודווקא עכשיו, כשיש לנו הרבה דברים להשלים אחרי ההקדמה
מהפעם הקודמת... זה לא שאני חולקת על דעתך, אבל אינני יודעת אם אני מסוגלת לכל כך
הרבה...
אימי הייתה כאן הבוקר ואחרי הצוהריים הגיע דודי. מזל שאתה
סיפרת לה על המעצר המניעתי, לכן הרגע הקשה היה כבר מאחוריה. ביקשתי שיביאו לי את
המילון כשצו הסגירה על הבית יתבטל. אם אתה רוצה ספר מהבית בקש מאימא שלי.
פאולה הייתה איתי אתמול. היא דיברה עליך הרבה ושאלה אותי
למה לא לקחו אותה לראות אותך. שנינו צריכים לדרוש לראות אותה. היא זקוקה גם לך.
היא הייתה חביבה מאוד לסילוויו ונראה
שהיא מקבלת את העובדה שהוא נמצא איתי.
אמש, שבת, נבהלנו מאוד כי שמענו צעקות ושירים מבחוץ. חשבנו
שמעבירים אתכם למקום אחר. אחרי כמעט שעה שהיינו בשקט מוחלט כדי לשמוע, אחת הבנות
הדליקה את הטלוויזיה, וזה היה
קרב אִגרוף... היו בינינו
שהתחילו לחשוב ברצינות על האפשרות הממשית שיהיו העברות.
התחלתי לקרוא את "הנביא
הבלתי מזוין" שכתב דויצ'ר. מצאתי נקודות משותפות עם קלודין. הייתי רוצה שהספר
של קלודין יהיה פה, כדי שיכירו אותו.
אתמול עשינו ניקיון כללי במחלקה. הכול מבריק ומסודר עכשיו -
נראה עד מתי... כבר החלפתי את החלב לסילוויו ולא היו לו בעיות. אל תדאג! היום
התחלתי לתת לו מיץ גזר (כפית אחת) על דעת עצמי כי כך נתתי לפאולה. הבנות וגם אני מודות לך על הרישומים ההיסטוריים.
בקשר לעישון, אל תיקח ללב, אני מנסה להכין את עצמי נפשית כדי להפסיק. בקרוב, אני
מקווה, אפסיק.
היום כתבתי כדי לבקש החזר של הביקור שהפסדנו ביום שישי. מחר
אכתוב שוב כדי לבקש את ההחזר של הביקור של מחר. לפי דבריה של אימא שלי קוקיטו יהיה
העורך דין שלך והורסיו שלי. אבל הם עוד לא שלחו את האישור כדי שנחתום.
טוב, אהובי, מחר
שוב לא נתראה, אין לך מושג כמה אני מצטערת... אולי ביום שלישי יחזירו לנו את הפגישה. אני מתגעגעת אליך, נשיקה
גדולה ולהתראות ביום שלישי או רביעי.
סוסנה
חברה
יקרה,
כשאני קורא את
מכתבך אני שם לב שהגזמתי בחששותיי לגביך או שאת מסתירה את מצבך היטב.
יקירה, היום כבר חודש שאני בדבוטו ושנינו משלימים את החודש
הראשון מאז שהוציאו אותנו מבידוד. בקשר לנושא שהצעתי לשיחה אישית, אל תדאגי, רק
נשוחח, לא נחליט כלום, בסדר? יש זמן ולפני הכול חייבים לקבוע כמה דברים. אני מקווה
שמכתבי מסוף השבוע לא הדאיג אותך. אני מניח שאת כבר יודעת שלא קראו לי לבית המשפט.
אינני מבין מה קרה. אולי המזכיר סידר את זה בטלפון או שלח מברק. בכל אופן, אם
יקראו לי מחר ביום שלישי, לא אלך... שוב חיבלו בפגישה שלנו והנציג של המחלקה יכתוב
מכתב מחאה. עשי אותו הדבר. אינני יודע מה קרה עם מיגל. לפי אימא שלך זה לא היה דבר
חשוב. הם בחוץ ואנחנו בפנים ודי דפוקים! שיחשבו מה שהם רוצים, זה יראה לנו את
התכונות האמיתיות שלהם! עוד משהו, אני מקווה
שעורכי הדין יופיעו השבוע. היום מסרתי את הטלפון של קוקיטו כדי שיתנו לברוקן. צריך
להכין את כתבי ההגנה, במיוחד את שלך. זכרי את הנימוקים שלהם ותביני שהם לגמרי
שבריריים. כך אני חושב.
כתמיד, פאולה היא הנקודה החשופה שלנו. המבט שלה, שכמה פעמים
תפסתי בתמונות, מקבל עכשיו
משמעות דרמטית. כן, אני אדרוש שיביאו אותה כל שבוע, אבל עכשיו, כשהביקור הוא
בבוקר, זה יהיה קשה יותר. נראה איך נפתור את זה – אני מתגעגע אליה כל כך! חיסרון המבט שלה, מתיקותה, אהבתה הם
העינוי הגדול ביותר בבית הסוהר. אבל מה אני יכול לעשות?
אני מקנא בך על הקריאה של "הנביא הבלתי מזוין", אבל
לא נראה לי שכדאי להכניס את הספר של קלודין לכלא. אל תשכחי שאין להשיג אותו. לא
הייתי רוצה שנאבד את הספר. צריך לנסות לדאוג שפפה יחזיר אותו לאימא שלך.
הספר של בגין היה פה, ומכיוון שהוא מספר על פעילות ה אירגון
חשבתי שיהיה מעניין, ובאמת זה נכון. בקשר לתזונה של סילוויטו, לא מזמן קראתי
בעיתון "הדעה" שלא כדאי להתחיל עם אוכל לתינוק מוקדם מדי. לא קראת אותו?
לגבי העישון: עובדות, לא מילים.
למה לא
הייתה לנו פגישה היום? אין לי מושג. אולי זו צורה נוספת להראות מי קובע. צריך
להילחם ולבקש החזר ולמחות, לא לקבל את התקיפות שלהם!
טוב,
חברה יקרה, מצב הרוח הטוב שלך מראה לי שוב שאת חברה נפלאה. אני אוהב אותך ומוקיר
אותך. היום בא רופא לבדוק מה יש לי במרפקים. זה נקרא "בורסיטיס", סוג של
דלקת, ורק עם ניתוח יוכל לעבור. נראה איך נפתור את זה. ספרי על החברות שלך, על אנה
ועל והתינוק שלה.
אני מקווה
מאוד שנתראה לפני שהמכתב הזה יגיע אלייך. דרישת שלום לבנות. לך ולסילוויו אהבתי.
מתגעגע אליכם! חיבוק.
שלך
לנצח, אבל
9.12.74
ידידי היקר,
נודע לי שלא הלכת לבית המשפט ובכל זאת לא נתנו לנו להיפגש.
הנציגה שלנו כבר ביקשה לדבר עם מנהל הביטחון כדי לברר מה קרה. אולי ניפגש מחר.
סילוויו במצב
מצוין. הוא כבר מקבל שלושה בקבוקים
ליום עם החלב החדש ומעכל אותו בלי בעיות. הוא מתוק וזו נחמה גדולה עבורי שהוא פה. יש
רגעים שאני מרגישה אשמה גדולה כי הוא איתי ואי אפשר לשתף אותך בחוויה.
אני ממשיכה לקרוא את הספר של דויצ'ר. הוא מצויין, מרתק
ובינתיים לא מצאתי שהוא נוטה לכיוון טרוצקי. אני שולחת לך תיאור על אישיותו,
שהדהים אותי כי הוא דומה לך. יש לכם הרבה נקודות משותפות, במיוחד בקטע של היחסים
עם אנשים. אני חושבת שהבעיה תמיד הייתה ברמת הדרישות מהאנשים. אתה סברת שיש להם
רמה גבוה בכנות והגינות שאין להם - חשוב על כך!
בקשר למצב רוחי, אני מודה שאני עצובה, אבל לא בגלל מעצר
המניעה שהטילו עליי, אלא בגלל שהטילו אותו עלינו. גם אם הייתי ניצלת ממנו הייתי
עצובה בגללך. אבל העצבות לא מונעת ממני להמשיך עם הפעילויות הרגילות: קוראת,
סורגת, לומדת כמו קודם. וכפי שכבר אמרתי לך, סילוויו הוא נחמה גדולה. אינני חרדה
לעצמי, למצבי האישי. הדבר היחיד שאני חרדה לו הוא פאוליטה.
אנה שיחקה ביום ראשון עם בנה, כאילו יש לו יום הולדת.
הדליקו גפרור, שרו יום הולדת שמח וכיבו את הגפרור. כשהגיע התור של פאולה היא לא
רצתה לשחק וכמעט בכתה. אני שמתי לב ורציתי לחבק אותה, אבל היא דחתה אותי, כאילו
היא בכלל לא עצובה. חשבתי שזה אולי מפני שהיא לא רצתה לחגוג את יום ההולדת שלה
עצמה. לא יודעת, אולי אני מגזימה, אבל לא מצאתי הסבר אחר. כבר אמרתי לאימא שלי
שתיקח אותה לפסיכולוגית שאנחנו מכירים.
אני חוזרת ואומרת לך לא לדאוג לי. אפילו שאני עוד לא מוכנה
לפעולות חשובות, נראה לי
שהטלטול הזה הגיע לי. אין לי מושג מה אני אעשה אחר כך, אבל בוודאי
לא אלמד פסיכולוגיה. זה פרדוקסלי, אבל הנימוקים הם בדיוק אלה שהיו לפני עשר שנים
כשהייתי בשיא הפעילות. גם העובדה שאני נמצאת בין 37 בנות לגמרי שפויות (הרוב)
ומאוזנות, משפיעה. אני בסדר. בנושאים מסוימים קצת מבולבלת, אבל יש לי זמן רב
להבהיר את הספקות.
אני אוהבת אותך ואני סבורה שיחד נלך קדימה ונבחר את הדרך
הטובה ביותר. "האמת היחד הוא המציאות" והמציאות מכריחה אותנו
"להיות מודעים לצרכינו".
עד השחרור, אהובי! סוסנה
10.12.74
חברתי הטובה ורעייתי,
היום, אם אבי היה
חי, הוא היה מגיע לגיל 74. נזכרתי בכך וגם אחותי, שהגיעה לביקור, אמרה לי.
לפני שאני מספר לך את החדשות אני רוצה לספר לך חלום שחלמתי
אתמול במנוחת הצוהריים. כעסתי מאוד כי לא ראיתי
אותך. שכבתי במיטה, לא ישנתי, אבל במשך חמש דקות היה לי סיוט קצר. אינני זוכר
איך הוא התחיל. מה שאני כן זוכר הוא שבשנייה של חוסר זהירות ברחתי מהכלא. ברחתי
והגעתי לבית של אבא שלי. הוא שכב במיטה ואני חיבקתי אותו ופרצתי בבכי בקולי קולות.
זה היה מין ערבוב של חלום ומציאות, כי באותו רגע העליתי זיכרונות, מודע לגמרי,
ופתאום נרתעתי או התעוררתי. אני חושב שנזכרתי במודע בפעמיים שנעצרתי – פעם אחת
כשהייתי בן 15: חזרתי הביתה ואבא עבד. הוא חיבק אותי, דבר שהיה נדיר עבורו, והשני
ב-1960, גם אז שחררו אותי, והלכתי לבית של ההורים. חשבתי על זה כשכנראה נרדמתי
וחלמתי. מה את חושבת?
עכשיו – החדשות: אחותי ואימך פגשו את עורכי הדין. הורסיו
החליט לא לחתום על כתב ההגנה. הוא אמר שהוא מפחד. קוקיטו אמר שאין לו בעיה להגן
עלינו, אבל הוא לא מבין בפלילים, אז יחפש עורך דין אחר. זה המצב. עם זאת הם אמרו
שלא נדאג, הם לא יעזבו אותנו וימשיכו לטפל בנו. אבל ברור שכבר חודש לא ראינו
אותם... עד היום עוד לא ביטלו את הסגר בבית. אימא שלך הייתה אתמול במזכירות השופט ונזפה
בהם. הם הבטיחו לטפל בעניין מיידית. אבל לויס, עורך הדין השלישי, הלך למזכירות בית המשפט, והמזכיר
אמר לו ששאינו יודע שום דבר, שהפקודה הגיעה "מלמעלה".
היום הגיע מנהל הביקורים ואמר שעוד לא אישרו את שלושת
הביקורים השבועיים. הוא כעס כי שלחנו את הבקשה למנהל הכלא ולא אליו. כבר כתבתי
מכתב חדש.
ביום חמישי הבא חורחה מתחתן. ראקל אמרה לי שהכול מוכן.
ביקשתי ממנה שתביא את פאולה, והיא הבטיחה לי להביא אותה. ליתר ביטחון, הזכירי את
זה לאימך. היה איזה ויכוח בין אימא שלך ומריו. הוא הבטיח שאין להם כלום נגדנו,
שאני מאוד "רגיש", שהם לא חשבו אף פעם שאני הזקתי להם בחקירה. שיהיה
כך...
היום אין לי חשק לכתוב יותר, אפילו שיש לי עוד נושאים לכתוב
אלייך: הלימודים שלך, העצבות, הספרים שאת קוראת. אמשיך מחר. נבקש החזר על הפגישות.
במחלקה משתעשעים עכשיו, אבל כבר 22:30 ואני הולך למיטה. אולי מחר יהיה לי עינוי של
בית המשפט. אמרתי לאחותי שידברו עם קוקיטו כדי שהוא ינסה למנוע את השעות הארוכות
של ההמתנה בבית המשפט, ושלפעמים אחרי המתנה של יום שלם לא קוראים לנו.
התינוק שלנו כל כך יפה! הייתי רוצה לבלות איתו יותר זמן...
טוב, יגיע הרגע לשחק איתו כדורגל... האם אני אגיע? הלוואי! אהובתי מסרי דרישת שלום
לבנות ולילדיהן, ליטוף אוהב לסילוויו.
שלך לנצח, אבל
10.12.74
חברי היקר,
היום אני עייפה
מאוד ואין לי כוח לכתוב. אמש לא ישנתי טוב והיום יש לי משמרת, אני מתה. כרגע
הודיעו לנו שמגיעות שמונה בנות חדשות. עוד לא ראינו אותן.
ביקשת שאספר לך על אנה. היא עוד ילדה, בת 21. הבן הגדול
שלה, אמיליאנו, הוא חודש קטן יותר מפאולה, והתינוק, קמילו, הוא חודש גדול יותר
מסילוויו. היא בחורה רגועה, תמיד
מדברת על בעלה בהרבה אהבה, כאילו רק עברו כמה דקות מאז ראתה אותו, כאילו הוא חי. לעולם לא מראה עצבות. יש לה הרבה כוח
והיא מלאת חיים. היא חכמה וטובה מאוד, בת 21 בלבד!
היום סיפרתי לנציגה
שלנו מה שקרה עם פאוליטה, שלא רצתה לכבות את הנרות ביום ראשון, והיא הציעה לי
שנבקש ביקור של כל הילדים באחד בינואר ונחגוג את היום הולדת שלה. זה יוצא ביום
רביעי, יום פגישה, ואז נוכל להיות שנינו איתה. רעיון נהדר! נראה אם נוכל להשיג את
זה.
ברגע זה הבנות עושות תחרות שירה בחרוזים בין שתי קבוצות
פוליטיות יריבות, זה מאוד מצחיק! נודע לי שאחת הבחורות החדשות היא גבריאלה סרטורי,
ראש המחלקה של העבודות המעשיות באחד הקורסים שלמדתי בו. כבר עצרו אותה לפני שלושה
חודשים ל-20 יום.
סליחה על המכתב הטלגרפי אבל אני הרוגה. אני אוהבת אותך
מאוד. כל פעם שיש לנו פגישה אני נפרדת ממך עם הרגשה של פספוס, שלא נישקתי אותך
מספיק, שלא אמרתי לך כמה אני אוהבת אותך וכמה אני זקוקה לך. החוזק שלי נובע ממך,
אהובי, אתה עוזר לי להיות רגועה וכשאני רואה אותך עליז ושליו יש לי יותר כוח. חוץ
מפאוליטה הדבר היחד שמחריד אותי זה לחשוב שאתה מיואש וחרד.
אוהבת אותך ומנשקת אותך, סוסנה
11.12.74
אהובתי,
לפני כמה דקות חזרתי מבית
המשפט. כמה מהבנות בוודאי אמרו לך מה שביקשתי מהן. עכשיו השעה 22:00. טוב, קודם
אגיד לך שברוקן הסכים לטפל במקרה שלנו. אני כבר חתמתי על המינוי. גם את צריכה
לכתוב מכתב מינוי לבית המשפט. לא הגשתי תלונה על עינויים. הודיעו לי שהערעורים
שלנו עוברים היום למועצת הערעורים, ושבית המשפט מינה עורך דין כי לא היה לנו.
מכיוון שהלכתי עם מרה, והוא ראה את ברוקן, הוא התייעץ איתו במקום, וברוקן הסכים.
לא צריך לסלוח לחברים שהם העורכי
הדין שלנו. הם צריכים
לעזור בכל מה שאפשר. מה שבטוח שעד עכשיו הם לא עשו כלום! ברור, הרי רק אנחנו
בפנים! אמרתי מה שאני חושב על המעצר המניעתי שלך לפקידה שקיבלה אותי בבית המשפט.
היא ניסתה להסביר לי את הסיבות, אבל אמרתי לה שלא הייתה שום הוכחה, אלא רק מחשבות
שלהם .
כפי שאת בוודאי יודעת אני עייף עד מוות. קראתי את מכתבך מהר
ורציתי לכתוב לך אפילו כמה מילים, אבל יש לי גם כאב ראש חזק. הנציג שלנו הודיע לי
שמסרו את המכתב עם הבקשה לשלוש פגישות שבועיות, ואני מקווה שיענו מהר ובחיוב.
מה שלום הבן האהוב שלי? כשנפגשנו ונתת לי להחזיק אותו,
הרגשתי כזאת אהבה גדולה! הבנתי בבת אחת כמה אני אוהב אותו. ברור שהוא מתוק, ואני
אוהב אותו ואפנק אותו, גם את פאוליטה ואותך! סוסי סלחי לי, אני חייב לך כבר את
תשובתי למכתב מאתמול ומהיום. דרישת שלום לאנה ולתינוקה. בשבילך אהבה הכי עמוקה,
הידד לחיים!
שלך לנצח, חברך ורעך, אבל
11.12.74
אבל יקירי,
היום היה יום השלמת שינה.
ישנתי עד תשע ואחר כך ביליתי שלוש שעות עם סילוויו במיטתי. מסכן! התכרבל כמו חתול
ונרדם מייד.
הבנתי את עניין עורכי הדין. נקווה שהחדש לא יעזוב. אני שמחה
שהמילים של מריו לא התכוונו להעליב
ושאנחנו "יותר מדי רגישים".
בין הבנות החדשות שהגיעו יש עוד שתי פסיכולוגיות, אחת מהן
היא פסיכולוגית ילדים. התייעצתי איתה בעניין פאולה. היא אמרה לי שכרגע נראה שהיא
מתמודדת היטב עם המצב, עד כמה שאפשר בנסיבות המיוחדות. אם נראה סימפטום חדש, כגון
סיוטים, בכי, חוסר תאבון, סירוב ללכת לגן או לשחק, יהיה כדאי לטפל בה. עכשיו אין
צורך.
אהובי, חלומך העציב אותי מאוד. אהובי המסכן! אני מניחה
שהחרדה בגלל המצב הנוכחי התגלתה עם תסריט ישן: הצורך שלך באהבת אביך.
עכשיו
חזרו הבנות מבית המשפט ומסרו לי את הודעתך. הצלחת לפגוש את אירמה?
המחלקה הזאת הופכת לבעייתית ביותר: אנחנו 46 בנות עם שתי
מקלחות ושני כיריים. כמעט בלתי אפשרי לבשל ולהתקלח, וקשה מאוד להשיג קצת שקט,
אפילו לכמה שעות ביום. המיטות צפופות, מצב של ערבוביה טוטלית. היום בכלל לא קראתי.
אולי כדאי לי להיכנס לאחת מקבוצות הלימוד של הבנות, חוץ מהקבוצה הכללית, שם כבר
סיימנו את "מה לעשות" של לנין ועוד לא החלטנו במה להמשיך.
אינני מבינה מה הבעיה בעניין הפגישות. כתבתי למנהל הכלא אבל
גם למנהל הביקורים. בכל זאת הם
יהיו חייבים לתת לנו את שלוש הפגישות השבועיות. מחר אימי תבוא. נראה אם יהיו לה
חדשות.
טוב, אהובי, אין לי הרבה חשק לכתוב היום. אני מקווה שתשלים
את הכתיבה על כל הנושאים שלא הספקת. אני חושבת שכבר לא נלך לבית המשפט בקרוב, לכן
לא יהיו בעיות עם הפגישות, ובשבוע הבא אולי כבר נקבל את שלושתן. פתאום נזכרתי שלא
שאלתי כלום על משפחתו של אבא שלי. אפילו אינני יודעת אם הם מודעים למצבנו.
אני אוהבת אותך, מתגעגעת, רוצה לראות אותך יותר משעה אחת.
שעה אחת זה הרבה ולא כלום. מחבקת אותך. ביום שישי תוכל לראות את החיוך של בננו.
בזמן האחרון הוא מחייך הרבה.
נשיקות, סוסנה.
12.12.74
בלדה להזדמנות חדשה
אהובתי,
קיבלתי את מכתבך.
אז העולם מסתובב,
אנשים נולדים, חיים, סובלים, שמחים או מתים. היום אני נאנח, בשקט. אני חי בפרחים שאינני
רואה, שומע אותך בשריקה של הרוח שאינני מרגיש, מגלה אותך מאחורי שושנה שאין
באפשרותו לראות. אולי את נחה על ענן שנשלל ממני או אולי זאת את שקופצת מטיפת גשם
לטיפת גשם, אף שבכלל לא יורד גשם. כואב לי כל כך לא לנשק את שערך, לחייך, עיניך.
כמה, אהובתי, כמה אני מרגיש אותך בצללים שלא נותנים לי את אורך. כמה אני מחפש אותך
באור השמש, חברתי הקטנה, ומקבל רק צללים, חשכה בלי קולך, בלי הלחישות של עורך, קור
עוין במקום רוחך, היעדר אהבתך. היום, ככל יום,
אבל שונה. היום אני מתגעגע מתמיד. לא כתמיד, יותר. היום אני מחפש אותך ומרגיש
אותך, אבל את לא נמצאת, אף שאני מרגיש אותך בדמי, בתוכי, בפעימות ליבי, בתקוותיי
ובחלומותיי. אני בא, חכי לי, אל תעזבי אותי, בבקשה. הישארי מכורבלת ליד זר פרחים
לבנים וסגולים. אינך מרגישה שקר לי, שאני בודד ואבוד, שאני רועד וממלמל כי את אינך?
פאולה, סילוויטו, סוסנה... וגם סוסי ומירטה. והעבר, הילדות, ההתבגרות, הנערות
שזרקתי לזבל של הריק. ועכשיו, כשהשתוקקתי לחיות איתך ועם הילדים אני מתנוון
בלעדייך ובלי הילדים. אני שואל את עצמי "כמה זמן? עד מתי?". ואז מופיעים רוחות רפאים של העתיד. הם
רוקדים ריקודים קודרים, געגועי עבר מת שלא ראויים אפילו לצל של זיכרון וכאב על מה
שלא היה וגם לא יהיה.
כך עברו השעות ביום חמישי הזה. אומנם לא באמת
חשבתי כל מה שכתבתי, אבל אני מרגיש כל מה שאת קוראת עכשיו: כל אות, כל מילה, כל
משפט, כל קטע, כל חרדה. האם יש לי אמונה? אני צריך אמונה? "בראשית היה תוהו
ובוהו". וכשיעלו הערפילים שמסביבנו, אהובתי, נזדקק לאומץ לחיות ולהמתין לשחר
חדש, לשמשות אדומות, ריחניות. ושם, קטנים, מחזיקים ידיים, ארבעתנו ננדוד. אנחנו
רצים, רצים ונותנים לרוח הקלה לנשק את פנינו העייפות. אחר כך אנחנו הולכים
והולכים, ומרחוק אנחנו נראים קטנים עד שהצללים מראים רק קבוצה אחת: את, אני, פאולה
וסילוויו. רצים, הולכים, משחקים, תמיד מחזיקים ידיים, שם רחוק מאוד... וכל כך קרוב
שאני שומע, אלוהים!, אני שומע את
פעימות ליבכם וגם את שלי. עייפים, עצובים, אפורים ואיטיים. אבל אני שומע אתכם וזה מספיק, אפילו שחסר
לי את מגע ידיכם.
סוסי יקרה, היום לא היה לי רצון לדבר. לפני
שתקבלי את המכתב הזה, כבר נתראה ואוכל לראות את עיניך העמוקות, הטהורות ומלאות האהבה.
נשיקות מתוקות לבני. סלחי לי על המכתב הזה, אבל כך רציתי לכתוב היום. כך ולא בצורה
אחרת. נכון שאת ואני נזכה לעוד
הזדמנות, אהובה?
שלך, שלך לנצח, אבל
12.12.74
יקירי שלי,
היום קיבלתי מכתב מאוד מרגש מבטי[19].
אני מצרפת לך אותו. שתי בנות מהמפלגה סוציאליסטית של העובדים ושלוש מהפסיכולוגיות השתחררו. נקווה
שהן יצאו באמת. כבר כתבתי את המכתב ומיניתי את ברוקן לעורך דין.
אימא שלי הייתה פה היום. ביטלו סוף סוף את צו הסגירה לדירה. המשטרה לקחה את
כל מכשירי הרדיו, הרמקולים של הפטפון, מייבש השיער, שני המעילים הירוקים (שלך ושלי)המיטה! וגם כמה מכלי העבודה שלך. כנראה
זה הכול. נדע רק כשהכול יהיה מסודר.
עוד משהו: אוסבלדו [20]
שלח דרך מריו 50 אלף פזות ואמר שיחפש מישהו שיוכל לעזור. השכנים שולחים דרישת שלום
והשכנה מלמטה אומרת שהיא מתפללת עלינו כל יום.
בימים האחרונים אני עייפה. כיס המרה שלי אינו עובד כמו
שצריך וזה גורם לי ישנוניות. אני מעתיקה לך שורה משירו של רברינדנט טגורה.
"תירגע ליבי! ...שיהיה מתוק רגע הפרידה..."
כרגע קראתי את הביקורת של המשתתפים על האירועים בקורדובה. היא
בסדר, אבל קצת חלשה. נראה איך מתפתחים הדברים. קראתי גם על הפילוג של מפלגת
"22 באוגוסט". הביקורות
נכונות, אבל נראה שהם כבר נעלמים.
היום לקחתי את סילוויו לרופא ילדים. הוא שוקל 5.3 קילו והוא
בסדר גמור. בשבוע הבא הוא יקבל חיסון נגד פוליו.
טוב, כואב לי הראש. בכל מקרה נתראה לפני שתקבל את המכתב הזה,
ואחר כך יבוא סוף שבוע בלי לדעת כלום. אתגעגע אליך.
מנשקת אותך, סוסנה
15.12.74
שעה 21
אבל יקירי,
אינני יודעת אם תקבל את המכתב הזה, כי אולי מחר בערב כבר לא
תהיה, ואולי היום, עכשיו, אתה כבר לא שם. אבל אני יודעת ובטוחה שלא משנה אם אתה
כאן או בדרום, ברגעים אלה אתה חושב עליי ועל ילדינו. המכתב האחרון שלך היה נבואי. אם
לא נתראה זמן רב, המכתב הזה יהיה כאילו אתה לידי. המילים שלך ריגשו אותי מאוד - הן
מלאות אהבה ורוך.
היום היו הרבה התרחשויות. הגיעו 11 בנות שנתפסו בגיוס של הנוער
הפוליטי, נראה לי שכולן מהמפלגה הקומוניסטית. ועוד משהו: התמרדנו! יש בחורה שעברה ניתוח
ביד וצריכים לנתח אותה שוב. עברו שבועיים ולא טיפלו בה. היד התחילה להיות סגולה ורזה
ולא לקחו אותה. לכן יצאנו היום לחצר וסירבנו לחזור. היה בלגן רציני: הגיע מנהל הביטחון
עם עשרה שוטרים עם נשק והנציגה דיברה. אחרי עשר דקות הגיע הרופא והבטיחו שמחר פותרים
את העניין. אני מקווה שיעשו את זה.
היום כתבתי לסוסי ולבטי. האם ידעת שמירטה תגיע? אולי הספקת לראות
אותה.
הפסקתי לכתוב כי עשינו מסיבה קטנה לחברות החדשות . אני ממשיכה
עכשיו, בשעה 24:00 . הערב, במפקד השומרות, נכנסו שלושה שומרים עם נשק. הם פחדו!
פאוליטה הייתה אתמול. היא שאלה שוב למה אנחנו פה. הדו־שיח היה כך:
"איזו מחלה יש לך?"
"אין לי שום מחלה!"
"אז למה את
בבית החולים הזה?"
הסברתי לה שוב מה שכבר אמרתי לה ביום אחר. והיא שאלה:
"ומה אתם עושים כשאני לא אתכם?"
עניתי לה שקראנו, כתבנו וחשבנו עליה.
אחר כך, כשהגיע רגע הפרידה,
היה נורא. היא תפסה אותי, והיו צריכים
למשוך אותה. היה לי נורא קשה להתאפק ולא לבכות. מסכנה פאוליטה, היא עוד לא יודעת
כמה סבל מחכה לה בחיים... אפשר להגיד שהיא צריכה להיות מאושרת: יש לה גג על הראש, אוכל,
אבא, צעצועים, גן יפה והרבה אהבה ותמיכה מכולם. אני אומרת את זה לעצמי כי אני חייבת לשמור על שפיות ולא לרחם
עליה. יש ילדים שאין להם הורים ואין להם גם מה לאכול.
אהובי, בבקשה, לא חשוב איפה אתה, כתוב לי. שמירה על קשר
בינינו תיתן לנו כוח ואומץ. אני אוהבת אותך ומתגעגעת אליך.
נשיקה חזקה, סוסנה
15.12.74
סוסי יקרה,
אני מדמיין את
דאגתך, אבל אני (אנחנו) עוד בדבוטו. אינני יודע מה יקרה מחר ומאוחר יותר.
היום היו לי הרבה אורחים: סוסי עם אנדרסיטו, ראקל, אימך ופאולה!
ואה! אהובתי, לראות אותה זה נורא בשבילי. היום היא תפסה אותי בלי להרפות. היא קורעת
אותי לחתיכות, שוברת אותי, אבל צריך להמשיך...
אימא שלך ידעה שלא העבירו אותי אבל שכחה להגיד לך. אני
מקווה שאיכשהו נודע לך. בכל זאת, כל מחלקה 23 הועברה למבנה 2. סך הכול אנחנו 40, ואין
לנו מושג מה יקרה. מיום שישי, מאז שהעבירו את
החברים, סוגרים אותנו בתאים בערב משעה 20:00 עד למוחרת ב-7:00. עד מחר, יום
שני, אי אפשר לשנות את זה, כי המנהל ומנהל הביטחון אינם נמצאים.
יקירתי, אנחנו צריכים להתכונן לכל דבר. ייתכן שימשיכו עם ההעברות,
אפילו שלכם. מה תעשי עם סילוויו? אני מאמין שאת צריכה להשאיר אותו עם אימך במקרה שיעבירו
אתכן. זה יכאב, אני יודע. חשבי על זה והחליטי. מה שתחליטי יהיה בסדר מבחינתי. מיותר
להגיד שאם יעבירו אותי הייתי רוצה לראות אותך קודם, ללטף אותך, לחלום איתך. ברור שממתינים
לנו מבחנים חדשים. התלאות לא הסתיימו וחייבים להיות מוכנים לעובדות קשות. אימך סיפרה
לי על עורך דין פלילי חדש. נקווה שזה נכון, כי את צריכה אותו במיוחד.
בקשר להעברות: אין לכאורה שום קנה מידה ברור, כי העבירו
לראוסון[21]
אנשים עם משפטים קשים אבל גם אחרים שכבר היו קרובים לשחרור. אין גבולות ואין פיקוח.
אני מקווה שהניסיונות האלה לא ישברו אותנו. אני מצפה רק שפעם, בעתיד, נוכל לשקם את
חיינו.
הכי קשה, אהובתי, זה עתיד ילדינו. סוסי סיפרה לי שקיבלה
מברק ממירטה שהיום היא מגיעה. אימא שלך, אחותי ראקל וסוסי היו עצובות מאוד וחרדות.
אני החזקתי את עצמי, אבל נשברתי כשהתבוננתי
בפאולה.
קשה להתמקם במציאות. אנו אסירים, בני ערובה, אף על פי שהמשפט
נוגע לדברים שכבר קיבלו חנינה לפי חוק. לו היה לנו עורך דין טוב, היית יכולה כבר להיות
בחוץ, ואני הייתי במצב נוח יותר. לצערנו זה לא תלוי בנו, אלא תלוי בחברים שבחוץ. אנחנו
בידיים שלהם, במיוחד אם מעבירים אותנו. חשוב מאוד שעורכי הדין יבהירו שאחרי 25.5.73
לא היינו פעילים וזה הוכח בוודאות.
אני מניח שנודע לך על מה שנעשה בביתנו: גנבו את שתי המצלמות,
את החליפות שלי, בגדים שלך ושל פאולה, כל מה שעלה בדעתם... הלוואי שלא יצליחו ליהנות
מכל זה! שכל מי שמשתמש בדברים האלה
יקולל במחלות ובאסונות!
מה שחשוב, סוסי, הוא שלא
תתפרקי, שתעמדי איתנה עבורנו, עבור ילדינו, עבור המשפחה, עבור העתיד האפשרי. זכרי
מה שהיינו ומה שנהיה. אל תתייאשי, אספי את כוחותיך והתנחמי בחברות. ההעברה והפרידה
הם רק מקרה שיש לו התחלה אבל גם סוף. אי אפשר להתנגד, אבל יש לנו שתי דרכים:
להישבר לחתיכות או לחשל את עצמנו כברזל. צריך לבחור, אין דרך שלישית. הבעיה היחידה
היא הזמן – אני כבר בן 45. אני מקווה שהמבחן הזה לא יימשך זמן רב. אנחנו לא שייכים
לארגון פוליטי כלשהו, ובמידה מסוימת מה שמתרחש בחוץ אינו מתאים לדעות שלנו אחרי 25.5.73.
אני מקווה שמחר תקבלי את המכתב הזה ושאני אקבל את שלך. אבל
הכי אני רוצה לראות אותך ואת סילוויו. אם נגזר עלינו להיפרד לזמן מסוים הייתי רוצה
לקחת איתי את הרוך שלכם, להסתכל עמוק
בעינייך, ושהרגשות והזוהר שלך ילוו אותי. סוסי, אל תשכחי שאני אוהב אותך עד עומק נשמתי.
הודות לך למדתי לחיות, להשתפר, להתנהל בדברים שלא הכרתי. כבר אמרתי לך הרבה פעמים שאת
הדבר הטוב ביותר שקרה לי.
נשיקות מתוקות לסילוויו, בשבילך ליבי, שלך לנצח, אבל
נב: ברוקן לא הגיע. צריך למצוא עורך דין פלילי בדחיפות!
אני חוזר על המילים של נאזים חכמת: "הירגע ליבי, שהפרידה תהיה מתוקה... שלא
יהיה למות אלא להשלים!"
אוהב אותך, אוהב אותך, אבל
16.12.74
יקירי שלי,
איזה מזל שקיבלתי את מכתבך היום! הנחתי שאתה עוד כאן, אבל
נרגעתי כשקיבלתי את המכתב. בעצם, אתמול כבר עניתי על מכתבך. אני שלווה, מרגישה
חזקה ולא ארפה. אתמול כתבתי לך על פאולה:
היא סובלת, נכון, אבל אנחנו רוצים שילדינו יחיו מחוץ לעולם? אינני רוצה, ואני יודעת
שגם אתה אינך רוצה. אני שמחה שראית את פאולה ביום ראשון, לפחות אם תיסע תהיה לך תמונה
עכשווית. אני מקווה שתצליח לראות את מירטה. אם מעבירים אותנו, אני לא אספיק לראות שוב
את פאולה, ואולי עדיף לחסוך משתינו את הפרידה הקשה. פה כולן עצבניות מאוד, רוצות שכבר
יתבהר המצב, ובכל זאת יש אומץ וחיזוק הדדי. במצבים כאלה רואים את הערך של בגרות ושל
רוח סולידרית.
כתבתי לאימא שלי וביקשתי בגדים חמים לך, לסילוויו ולי. בקשר
סילוויו – אינני מבינה למה אינך
רוצה שיישאר איתי. הלוואי שמחר נוכל להיפגש כדי לשוחח על כך. כדי להשאיר אותו אני
צריכה אישור של השופט, ועוד לא ביקשתי כי אין לנו בולים. אהובי, הייתי רוצה שתהיה
רגוע ושתסמוך על עתידנו: "החיים הם נכס אבוד אם אינך חי איך שאתה רוצה"[22]
. אף על פי שאם אתה מנתח את החיים שלך תמצא שיש הרבה טעויות. אתה החלטת, חיית על פי
הרצון שלך, לטוב או לרע, ולא צריך
להתחרט. אינך יכול להתכחש לחיים שלך. היום, יותר מתמיד, עקב ההתרחשויות, אינני מתחרטת
על ההחלטות שעשיתי.
יקירי, אני אוהבת אותך, אוהבת אותך מאוד וחוזרת ואומרת: לא משנה
איפה אתה, כתוב לי. כל עוד יש לנו קשר נשמור על כוחנו ולא נישבר. אתה יודע כמה אתה
חשוב לי, אתה כוחי ושלוותי. קל לשמור עליי רגועה אם אנחנו שותפי גורל. אל תאבד את השמחה,
למרות הכלא, למרות המרחק, למרות הדיכוי. שמחת החיים מבדילה אותנו מהאספסוף שכלא אותנו.
"להיות בכלא, זה לא העניין, העניין זה לא להישבר, זה העניין!"
יציבים עד הסוף, אהובי, סוסנה
16.12.74
חברתי היקרה,
עכשיו כמעט שבע בערב ועוד לא קיבלתי את מכתבך. מכיוון שלא
יודעים אם יסגרו את התאים, אני כותב לך עכשיו. עורך הדין של חורחה[23]
לא הצליח לבקר אותי. הוא היה פה, אבל האישור של בית המשפט לא הגיע. בכל זאת הוא הודיע
לי דרך חורחה שדחה את הערעור כדי להכין את ההגנה. הוא הצליח לשכנע את מזכירות בית
המשפט שעליו להכין את הדברים כפי שצריך.
אהובתי, איך את מרגישה? אני מקווה שלא יהיו בעיות ונוכל
להיפגש מחר. אני משתוקק לראות אותך! עוד לא נתנו לנו את המפגש השלישי, והמצב פה קשה.
עוד לא נענו לבקשה שלנו לפתוח את התאים.
19:20 - אהובתי, קיבלתי את מכתבך! תודה על החוזק נפשי שלך! סלחי
לי על המכתב מאתמול, אבל אימא שלך אמרה לי שאת היית מיואשת, לכן נשברתי... אני מקווה
שנשמור על זקיפות קומה, לא משנה מה יקרה. אני חייב לסיים את המכתב כי תכף יסגרו את
התאים. נשיקות לסילוויו ולך,
שלך לנצח, אבל
17.12.74
יקירי שלי,
חזרתי מרוצה מאוד
מפגישתנו. היית בסדר ונרגעתי. מכל מה שאמרת לי רק תאריך החזרה בספק. תלוי מה יהיה
המצב באותו זמן. כשאנחנו כבר שם, ייתכן שיהיה קשה להחזיר אותנו. אינני בטוחה שזה
תלוי בשופטים.
היום הגיעו עוד בנות מטוקומן[24]
. אנחנו כבר 58 נשים. זה כמעט בלתי נסבל. אין מספיק שולחנות, חייבים לאכול בתורות,
אין מקום לשבת, ללכת או לקרוא. אני מקווה שימצאו פתרון מהיר. אל תתעצב בגלל
הילדים, לא יקרה שוב מה שקרה עם מירטה וסוסי. אין פה מי שיתקוף אותך ויחתור נגדך, אין
מי שיחליש את האמון והאהבה של פאולה אליך. טבעי שהיא תאהב אותך. מישהו צריך לדבר
נגדך כדי שאהבתה תיפסק, ואף אחד
לא עושה זאת.
בסוף לא סיפרת לי על מירטה. כתוב לי עליה. עכשיו אני הולכת
לאכול, ממשיכה אחר כך. חדשות חמות: הבחורות של המפלגה הקומוניסטית המהפכנית באמת
השתחררו!
טוב, אני הולכת לישון . כבר 12:50 ומחר אני הולכת לבית המשפט.
אני מקווה לדבר עם אימי ולברר אם יש חדשות על עורך הדין.
נשיקות, סוסנה
18.12.74
אבל יקר,
היום הייתי בבית המשפט. חתמתי על האישור לברוקן. התווכחתי עם
הפקידה על עניין המעצר המניעתי שלי. היא הודתה שאולי הם לא היו לגמרי הוגנים. נראה
שהם מייחסים חשיבות רבה למקום שבו מצאו את הדברים. אינני יודעת איפה זה היה, אבל בכל
זאת הסברתי לה שאני לא נגעתי בדברים שלך. הסבירו לי שכשיהיה ערעור נוסף אני יכולה לבקש
להרחיב את התשאול. הצלחתי לדבר בטלפון עם אימא שלי, ואחרי הצוהריים היא באה לבקר
אותי. סיפרתי לה על האפשרות שיהיו העברות. בערב נתנו לי להתקשר והתקשרתי לראקל.
היא לא הייתה, אבל דיברתי עם קרליטוס[25]
ושלחתי איחולים לחורגה ולטיציה [26]
כי מחר הם מתחתנים.
לא ביקשתי אישור להוציא את סילוויו לבקר את המשפחה כי מהשיחה
עם המזכיר הבנתי שלא כדאי. אני אסביר לך כשנתראה. אימא שלי אמרה שכל הספרים
נמצאים. דיברתי איתה גם על החבר שלנו. היא שאלה אותו למה לא לקח בזמנו את הדברים שלו,
והוא ענה שאנחנו לא רצינו.
נודע לי מה שקרה אתמול עם הנציג שלכם. מה תעשו? אני חושבת שתצטרכו
לחכות עד שתדעו בדיוק מה המצב.
טוב, אני עייפה מאוד. אני מקווה שנתראה ביום שישי. אני אוהבת
אותך מאוד ואתה מוצא חן בעיניי. הגעתי למסקנה שאתה בדיוק הטיפוס שאני מעדיפה, במיוחד
כשאתה רזה...
אני אוהבת אותך, להתראות, אני מחבקת אותך חזק, כאשתך, ידידתך
וחברתך, עד המוות ומעבר לו.
סוסנה
18.12.74
רעייתי, חברתי, ידידתי יקרה,
קיבלתי את מכתבך מוקדם, ב-16:30 – איזו שמחה! "המכתבים הם המשך יחסינו באמצעים אחרים"[27].
ברצינות עכשיו, היה פה עורך הדין. אתמול הוא חשב שתהיי בבית המשפט, והבטיח שילך
לראות אותך מחר או מוחרתיים. הוא הסביר לי שמצבנו במשפט, במיוחד מצבך, לא רע כל
כך. הוא בחור כארז!, נוכחותו מרגיעה
אותי. לפחות יש מישהו בהגנה. הוא אמר שחבל שהיינו 45 יום בלי עורך דין, בידיים של
עורך דין מטעם בית המשפט, שאפילו איננו יודעים עדיין מיהו. השופט אמר לו שהוא לא ייתן
לעצורים שלו לעבור לעיר אחרת. חשבתי שזה לא תלוי בשופט, אבל בכל זאת
הוא התחייב. לבסוף יש לי הרגשה שעורך הדין ברוקן בקיא במקרה שלנו. נתתי לו את מספר
הטלפון של קוקיטו כדי שייעזר בו. מה קרה עם עורך הדין לויס, הג'ינג'י? הוא נעלם! טוב,
מספיק לדבר על עורכי דין...
מירטה באה
לבקר אותי ומאוד התרגשתי. התחבקנו ואחר כך טיילנו. שאלתי אותה על חייה ואין הרבה שינויים:
היא עבדה אבל עכשיו אין לה עבודה, והיא מחכה לאיזה ג'וב. נינו אוסף את התשלומים
עבור אחיו ומקווה להיכנס לבנק. מירטה ממשיכה ללא מטרה. כואב לי. זה ברור שהיא לא בסדר,
והייתי רוצה לעזור לה, לחדור לפיתולי המוח והרגשות שלה! לא יודע... היא שלחה לך דרישת
שלום.
אי
אפשר לצפות שפאולה לא תסבול. אף על פי שאיננו רוצים יש בעולם טוב ואכזריות, עוני ושפע,
חיוכים ובכי, כישלונות וניצחונות. מה שכואב זה שהסבל שלה הוא המשך של בעיותינו. אינני
רוצה שהיא תסבול, אבל אינני יכול לעזור ואני סובל כפליים, כי היא מילאה אותי אהבה ורוך בשלב מיוחד בחיי. בכל זאת,
הצער לא יעזור להתגבר על המצב.
את
אומרת לי לא להצטער על העבר, שכל מה שעשיתי הוא פרי החלטותיי. נכון, אבל לא הייתה
בגרות בהחלטות אלה. אין לי זכות לפקפק על ההחלטות האלה? חלק מחיי היה בזבוז
והתחלתי לבנות חיים חדשים, הכי יפים, הכי מאושרים, הכי נעימים שמצדיקים את קיומי
בעולם הזה.
סוסי, סוסי
יקרה - איך סילוויו גדל! חבל שאיננו יכולים לגדל אותו ואת פאוליטה יחד! אבל מספיק להתלונן...
מחר, כשתקבלי את המכתב, כבר תראי את אימך. אם יש העברות הן יתרחשו לפני סוף השבוע.
את יודעת שהנציג שלנו נענש ונשלח לתא בבידוד, כי הם טוענים שנאם למשפחות בזמן
הביקור. הם נוהגים ביד קשה יותר. היות שהנציג היה החבר שלי לתא, אלך לישון הערב אצל
חורחה מרה ועוד שני חברים. אמש נשארתי לבד. לפחות אהיה עם עוד אנשים ויהיה נעים
יותר.
אולי
נסעת לבית המשפט, ואם העלו אותך למזכירות ניצלת בוודאי את ההזדמנות כדי לזרוק להם
כמה אמיתות.
טוב, סוסי
שלי, אני צריך להעביר את הדברים שלי לתא השכן, כולל המיטה, ולהתכונן לארוחת ערב.
עכשיו 18:40. חיבוקים לכולם, ליטוף מתוק לסילוויו... ולך. חיבוק לפרח שלי.
שלך לנצח, אבל.
19.12.74
פרח עם
33 עלי כותרת שלי,
עכשיו 16:45,
ואני מתחיל את המכתב של היום. אני מניח שקראת בעיתונים שהשופטים, ביניהם השופט
שלנו לפואנטה, החליטו לא להסכים להעברות של העצורים.
חורחה
ולטוציה התחתנו היום. אני מקווה שיהיו להם חיים טובים, שיאהבו זה את זה ויבינו זה
את זה. יהיו להם, בוודאי, שעות מרות, אבל גם מאושרות. הלוואי שיצליחו ליצור יחסים
בונים, שהכול ילך להם טוב...
סוסי, השעות
בלעדייך כל כך ריקות – בלי החוכמה שלך, בלי הערותיך התוססות. שמת לב עד כמה חכיתי
לשמוע את הסיפורים שלך על חייך החברתיים? כי הרגשתי, ואני עדיין מרגיש, שאני הגבר
שלך, ואני גאה שאת ה"חוחית" שלי.
אני חוזר
לכתוב. השעה 18:55. קיבלתי את מכתבך. שכחתי להגיד לך שברוקן צריך דחוף את המסמכים של
החתונה שלנו ואת תעודות הלידה של פאולה ושל סילוויו. למה זה דחוף? איני יודע, אבל תגידי
לאימא שלך. תגידי לה גם שאנחנו לא צריכים עוד עורך דין. אתמול הודיעו לנו שיש
שינוי בהתנהלות של הכלא, בלי לפרט.
אהובה,
משמח אותי מאוד שאני מוצא חן בעינייך, אבל תזכרי שאני כבר כמעט בן 45. בגיל הזה העתיד
כבר מוגדר, הזִקְנה קרובה, וגם המוות, שתמיד מסתובב במחשבותיי. אבל אני משתוקק לחיות.
אף על פי שאינך האישה שדמיינתי
בגיל ההתבגרות, את אישה מצוינת, ואני אוהב אותך מאוד ומצטער שלא למדתי לכבד אותך
מספיק. את מסורה, נאמנה ותומכת. אני בספק אם היה כדאי לך להתחתן איתי...
היום סיימתי
לקרוא את הספר של בגין. הוא נגע לליבי מאוד. היו חלקים ממש מרגשים שהגיעו לעומק נפשי.
הרגשתי גם משהו מוזר, שכבר הרגשתי אחרי מות אבי - מן צורך להתעמק בתרבות היהודית התנכית
ובתולדות העם היהודי. אינני יודע להסביר את זה, אבל פתאום הרגשתי מן רחמים עמוקים
כלפי האנושות. הרגשתי שאני שונה. הרהרתי על נתינה, על הבנה של העולם. הכעיסו אותי העוולות
של הבריטים כלפי היהודים: העינויים, הרצח והגסות שנקטו נגד חברי הארגון והתושבים.
קראתי בלי הפסקה והצטערתי שאינני יודע כמעט כלום על ההיסטוריה של העם העברי ועל
המלחמות שלו למען השחרור. ואני שואל את עצמי מדוע זה כך? למה זה קורה? על מה זה
מצביע? אם יש לך תשובות, השיבי בבקשה...
וסילוויטו,
אהובתי? איך הוא היה כשלא היית? התנהג יפה? ואיך את מרגישה? אני חייב לסיים, עכשיו
19:40 ועוד כמה דקות סוגרים אותנו. נראה אם אוכל לסיים איזו עבודה בשבילך. אם זה יהיה
מוכן, אביא לך מחר או אולי אשמור את זה איתי, כאילו זו המתיקות של ידייך, הבושם של
עורך או האור במבטך, ביישנית ורכה, נקייה, מרגשת.
הרבה
נשיקות לבני הקטן, סילוויו. דרישת שלום לחברות. אני מחבק אותך ברכות, עם ראשך
הזהוב על זרועותיי, כפי שנהגנו בימים הבלתי נשכחים ההם, הכי טובים ומתוקים בחיי.
בגללם, אהובתי, אני מודה לך.
שלך
לנצח, אבל.
סוסי,
הגיע מכתבך מסוף השבוע. אני רושם בפניי את המתנות, את החום במחלקה, את חוסר הנוחות
וגם את הספרים החדשים שקיבלת. בקשר לספר שאני כתבתי, בעיקר היה ב חוסר אומץ והתמסרות.
וגם היה חוסר אמונה. בכל זאת זה חלק מהעבר שחייבים לבדוק בדקדקנות. שימי לב שביצירה
הייתי לגמרי לבד. דיברנו על זה הרבה.
איך זה
שרצית את הספר של פיאז'ה? לא החלטת להפסיק ללמוד פסיכולוגיה? אני חושב שמה שקרה לך
דומה מאוד למה שקרה לי: הבדידות העקרה שלנו מול הפעילות של האחרים. את מרגישה אשמה
כשאת משווה את עצמך לחברות בכלא? האמת, אני לא. היו לנו דרכים שונות ואינני מתחרט על
העבר ועל המחשבות שלנו, לפחות עד ה-25.5.73. פעולה מהפכנית אינה תלויה רק ברצון האישי.
מתגעגע,
אוהב אותך. שלך לנצח, אבל.
22.12.74
אבל יקירי,
אנחנו פה
מתים מחום. מזל שאתמול הביאו מקרר שתרם הנוער הפרוניסטי העובד, והוא עוזר מעט, לפחות
שהמזון לא יתקלקל. אף על פי שהמקרר
הוא מקרר משפחתי ל-60 איש... איננו יודעות כמה זמן נוכל להחזיק כך. כמה מהבנות
התעלפו ועוד כמה מרגישות ממש לא טוב.
אני
בסדר, אבל בלי כוח לכלום. סילוויו אינו סובל את החום. אני מקלחת אותו כל יום,
נותנת לו לשתות הרבה מים וכל
היום הוא כמעט עירום. תליתי בעריסה כמה צעצועים, והוא מסתכל ומפיק קולות, כאילו
הוא מדבר אליהם.
אמש, שבת,
חגגנו את יום ההולדת של אחת הבחורות והיה נחמד מאוד. היו הצגות סטיריות מצחיקות
מאוד על העבודות במשמרות של הארגונים השונים. אספר לךעל כך בעל פה.
היום עבדנו
כדי לחגוג את חג המולד. כמה מהחברות הכינו עץ עם זרים מנייר והשאר הכינו מתנות
לכולנו. אני עשיתי ארנק למשקפיים שלי, ומחר אני אעשה שני תליונים מעץ לפאולה
ולבטי, וגם כרטיסי ברכה בשבילן.
אתה חייב לחשוב למה שללת תמיד את היהדות וצחקת
על היהודים. זה בא כנראה מאבא שלך, ששנא את הקהילה. חשוב על זה.
היום
קיבלתי מתנה מאימא שלי. היא שלחה לי לבנים חדשים ושמלה יפה מאוד שהיא תפרה. חבל
שהייתה צריכה לעמוד בשמש כדי להביא לי את המתנה. כתבתי מכתב למנהל וביקשתי שב-1.1.75
יתנו לפאולה להיכנס ויאפשרו פגישה איתך כדי שנהיה ארבעתנו יחד. כדאי שגם אתה תכתוב.
אימא שלי הביאה לי כמה ספרים: את פיאז'ה, את הספר
של ברונפמן ואת הספר שלך. דפדפתי בספר שלך. למה לא הצליח להגיע ליותר אנשים? חוסר אמונה,
אומץ או התמסרות? אינני יודעת, אבל חושבת על כך הרבה.
אני ממשיכה
למוחרת, מוקדם מאוד. קמתי כדי לסיים את המכתב אבל לא בטוח שהיה דואר. למרות השעה המוקדמת
כבר חם מאוד. עכשיו אני מרגישה מה זה להיות כלואה. אני מסיימת כי סילוויו כבר מתחיל
להתעורר ואני צריכה לחמם בקבוק. אני שולחת לך נשיקה ואת אהבתי.
סוסנה
22.12.74
"מון שאר אמי",
השנה הולכת ומסתיימת, ואנחנו עצורים כבר 52 יום (עכשיו 4:30
). חיינו השתנו ללא הכר, וכך גם חייהם של ידידינו ומשפחתנו. את, סילוויטו ואני
בכלא. קשה, לא קשור לרצוננו, במידה מסוימת, אבל זאת מציאות שעוזרת לנו לגלות את
האמת על כולם. בשורת טנגו ידועה נאמר: "החברים נמצאים לטוב ולרע". תהיה
לנו חוויה טובה במובן הזה. כשהיינו יחד
ביום שישי אמרת לי "אל תהיה עצוב", ואני לא הצלחתי למנוע ממחשבותיי
לנדוד לאפשרות של העברה, וכמובן, זה מעציב אותי. בינתיים אין חדש. אתמול, שבת, היה
ביקור של נשים, אבל אף אחת לא באה אליי. חבל שמירטה לא הגיעה. כבר לא אראה אותה לפני
שהיא תחזור לקורדובה.
איך את מרגישה, אהובתי? רציתי מאוד לכתוב למר אופן, לאימא
שלך ולאחותי כדי לברך אותם לסוף שנה. אכתוב להם אחרי חג המולד,וגם לפאולה, כולל ציורים,
שתשמור אותם לעתיד.
סוסי, אין לי חשק לכתוב לך. בא לי לראות אותך ולדבר איתך.
זה פשע? כתבי לי בפירוט על מה שדיברת עם הפקידה והמזכיר של בית המשפט, ואם ברוקן יגיע,
ספרי גם לו .
יקירתי, חשוב מאוד שנחשוב מה לעשות בעתיד. למשל, אם את משתחררת,
האם תחזרי לעבודה בהתחשב במצב הכללי? אני דואג בגלל המצב במחלקה שלך, שבה אין לך תנאים
מינימליים כדי לקרוא או לעשות דברים אחרים שחשובים לך. אני מקווה שכל הבנות שאין להן
משפט ישתחררו במהרה ותיגמר הצפיפות.
אתמול נחתי וקראתי ספר ריגול שעוד לא סיימתי. היום קיבלתי
חבילה – אין לי מושג מי שלח אותה. אני מחכה חסר סבלנות לפגישתנו ביום שלישי,
אהובתי. אין לי מה להוסיף, חוץ מזה שאני אוהב אותך מאוד
ומתגעגע כל כך. אני מקווה שהיה לך סוף שבוע נחמד. חיבוק לכל החברות. נשיקה לכפיל שלי,
המתוק והרגזן. בשבילך נשיקה נוסטלגית,– מתוקה ועדינה.
שלך לנצח, אבל
23.12.74
אבל יקירי,
אינך אומר לי כלום על מצבכם. איך אתה מרגיש? היום הכנתי לך מתנה
קטנה, ומחר אביא לך. היום היה נורא: חלק גדול מאחרי הצוהריים הייתי שרועה במיטה, לא
היה לי כוח לזוז. בסוף, בחמש, באו והוציאו את החלונות, והמצב השתפר מעט.
מתחשק לי מאוד להיות איתך. בימים האחרונים אני מתגעגעת אליך
יותר מתמיד. אני מעבירה זמן רב במחשבות עליך: בזמן שאני סורגת או תופרת, כשאני
במיטה עם סילוויטו. אני נזכרת בחיינו המשתפים מאז שהכרתי אותך ועד היום, מנסה
לשחזר את פניך, כל אחד מתווי פניך... וזה כאילו אתה, אהבתך וצחוקיך הנדירים נמצאים
איתי. להגיד לך שאני אוהבת אותך זה לא מתקרב למה שאני מרגישה. אינני יודעת לבטא את
הרגש הזה שהוא כמו מחנק בגרון. בדרך כלל אינני מתחרטת על חיי אלא רק מצטערת על שבע
השנים שבזבזתי בלעדיך.
אתה מבקש ממני לחשוב על העתיד. קשה לי לדמיין את חיינו ברקע
אחר, בבית אחר, בעיר אחרת. אהבתי מאוד את הדירה ברחוב דיאז ולז. קשה לי גם לרקום תוכניות
בלי לדעת מתי ניישם אותן. אולי צריך לתכנן שתי תוכניות – אחת אם נצא שנינו יחד ואחת אם אשתחרר ראשונה. במקרה השני
אצטרך לעבוד, כי לא יהיה לנו ממה לחיות. אל תשכח שלהשיג עבודה אחרת בגילי ועם שני
ילדים יהיה קשה מאוד.
כששנינו נשתחרר, הליכה לסרט תהיה הדבר הראשון שנעשה. זכור שאתה
חייב לי... היום נזכרתי שהרבה פעמים פחדתי, נראה לי שאפילו סיפרתי לך כי הייתי כול
כך מאושרת. פחדתי שמשהו נורא יקרה לנו ונתרסק. ובאמת, משהו נורא קרה, אבל בלי
להשמיד אותנו, להפך - התחזקנו.
אני מסיימת להיום. מחר יבואו אימי ופאולה. אני מחבקת ומנשקת
אותך מעומק נשמתי.
סוסנה
יום שני, 23.12.74
סוסי יקרה,
כבר אחרי ארבע ואני מתחיל לכתוב לך עם זיכרונות וגעגועים אלייך
ולחיינו המשותפים. חם מאוד. איך סילוויטו מרגיש? הוא בוודאי סובל מהחום. היום
הועברתי שוב לתא אחר – חזרתי לתא 62. הנציג שלנו עוד לא חזר, אבל אנחנו מצפים
שמחר, ערב חג המולד, ישחררו אותו. ממשיכים לסגור אותנו בשמונה בערב. ממש מכשול.
היום שוחחתי עם כמה חברים על חוסר הזמן שלי, וקבענו שאני
אהיה חופשי אחרי הצוהריים. עכשיו אוכל לקרוא מה שבא לי וגם לכתוב לך בלי לחץ, ונוכל
לחזור לניתוחים פוליטיים, שזנחנו, לצערי. יהיה לי גם זמן לכתוב לאנשים אחרים. בעצם,
דרשתי עצמאות והתחשבות ברמה שלי. את בוודאי באותו מצב. נזכרתי בוויכוח עם רולו
והחברים שלו, כשדרשנו התחשבות עקב בקיאותנו וניסיוננו. טוב, לבסוף נלחמים ולומדים,
נסוגים ומתקדמים, עושים שטויות ואחר כך מחליטים החלטות קשות.
אני מקווה שאתמול ראית את אימך. אנחנו קיבלנו עוד ביקור, גם
מחר בבוקר וגם ביום שישי אחרי הצוהריים. האם גם אתן?
את קוראת עיתונים? איך את רואה את המצב? במבט ראשון נראה לי
שהימין ניצח בכל החזיתות, ויש מגמה חזקה להנחיל שלטון פטרנליסטי מצד אחד אבל קשה ומדכא
מצד שני. כפי שאת כבר מבינה, המצב הכלכלי הפנימי מתדרדר ומתקשר עם המצב הכלכלי
העולמי, והוא גם תוצאה של המשבר העולמי.
היום, במקרה, קראתי את הירחון "הרוב". במאמר
העורך נכתב שאנשי העסקים והתעשייה המקומית לא הוצגו וביקרו את האיגוד הכללי של התעשיינים.
ברור שאחרי מותו של פרון, שהיה פוליטיקאי חריף הן בטקטיקה הן באסטרטגיה צפו ועלו ניגודים
בין קבוצות אינטרסים שונות. מה שהוא היה מסוגל לנהל, אפילו בקושי, הופיע עכשיו ללא
התחפושת ומבליט את כל הניגודים. אחרי שהמנהיג מת לא איכפת להם להשתמש ביד קשה בכל
הרמות. אפילו משתנה היחס לאופוזיציה בלי להגיע לשבירת כלים. העמדה של המפלגה הרדיקלית
מהוססת מאוד, כי הם מתנדנדים בין האיום של התערבות הצבא לחוסר ההגדרה עצמית של המעמד
הבינוני, שהוא בעצם קהל היעד הטבעי שלהם. האסטרטגיה שלהם היא להתקפל ככל האפשר,
ומצד שני להתקשח. כלומר, הם רוצים להגיע ל-1977, לבחירות, בריאים ושלמים. משחק
פשוט אבל מסוכן. זה עלול להפוך לבומרנג כי הממשלה מחכה כנראה בדיוק לאותו מהלך,
כלומר ללחוץ עכשיו ככל שהיא יכולה, להתקדם לימין בלי התנגדות גלויה ולהרפות קרוב לתאריך
הבחירות. כמובן, תמיד יש הפתעות, והעם לא נלקח בחשבון. יהיה מעניין לבדוק מה יקרה בשנה
הבאה. אם הממשלה רוצה לשנות את חוק הבחירות תהיה הזדמנות לראות את התאמת הכוחות. מוזר
שהממשלה מקבלת את חוק המפלגות הקיים.
חברתי הקטנה והמתוקה, אני אוהב אותך מאוד. להיות עסוק הוא
מרשם ידוע נגד נפילה לזיכרונות. ידוע שזאת "תרופה למלנכוליים". סוסי יקרה, מסרי נשיקה חזקה וליטוף בראשו של סילוויו בשמי. דרישת שלום
לכל החברות. נשיקה מתוקה לשפתייך.
שלך לנצח.
25.12.74
חברה יקרה,
מולי מכתבך האחרון – מכתב מתוק, רך, מלא געגועים. את נזכרת
בזמן שחלף ומקדימה תשוקות לזמן שיבוא. בינתיים, חברתי המתוקה, לא נפגשנו אתמול – עובדה
מבשרת רעות או מקרה. אני יודע כמה כאב לך כי כאב גם לי.
הכול פה ממשיך בלא שינוי. אתמול, ערב חג המולד, סגרו אותנו כתמיד,
והנציג נענש למשך 15 יום (החומרה מקסימלית). מנהל הביטחון הודיע לנו שהגיע תקנון חדש
לאסירים פוליטיים, חמור וקשוח, שהנהלת הכלא החזירה עם תיקונים פחות קשים, כך הוא אמר.
אהובתי, חייבים להתכונן למבחנים חדשים. נצליח להתגבר? חייבים! מה שמדאיג אותי הם הילדים
ואת. נראה לי שהבקשה להוציא את סילוויו, קשורה גם לקשיחות שתשפיע גם על מחלקה 49. הלוואי
שתוכלי ללכת לסרט, אפילו לבד!
אני חושב שצריך להילחם גם מחוץ לעניין משפטי, לעַנְיין
אנשים אחרים במצבנו, למשל את החברים הדמוקרטים בפרלמנט, ולהסביר להם שאיננו טרוריסטיים.
המקרה שהביא למאסרנו לא שולל את העובדה
שאנחנו זרים לדעות הפוליטיות שתמיד ביקרנו. לו ידעו מי אנחנו, איך החיים שלנו ואילו
בעיות יש לנו, הם היו עוזרים. חשבי על זה, אהובתי, ואחר כך נדבר על כך שוב.
אחרי הדקות האחרונות שחייתי בבית שלנו אני כבר לא אוהב אותו,
ולא הייתי רוצה שכף רגלי תדרוך בו לעולם. אהובתי, זה הבית שבו גרנו ושקענו בחוסר
מעש, וגם אם היינו מצליחים לצאת ממחנק השגרה היינו חייבים לעזוב כי בעל הבית רצה למכור
את הדירה. כפי שאת רואה, כלום לא נשאר לנצח, חוץ מהרגשות והאהבה הגדולה שמייחדים אותנו.
את מצטערת על שבע השנים שחיית בלעדיי, אז מה אני יכול
להגיד? מגיל 18 חייתי בין פעילות קדחתנית וריק בחיים האינטימיים. קטעי העבר כואבים
אבל הם כבר עברו. יש לנו עבר קרוב יותר, מאושר, והווה לא ברור – סוג של מבחן שצריך
לעבור ולצלוח כדי לשרוד, כדי להשיב את עצמנו לחיים. העתיד הוא בינתיים סימן שאלה ענק.
אינני רוצה להיות דגל של שום דרך ייסורים. נשמור על התנהגות ראויה בהתאם לעקרונות.
ננצל את השהייה שלנו בכלא, נקרא, נלמד, נהרהר, נתחזק, נהדק את יחסינו בתור ידידם, חברים
וזוג. וזה הכול. נחשוב על מה שקורה בעולם ובמדינתנו, נשוחח ונחליף רעיונות בינינו,
נחייה כאנשים חושבים ונפעל בהתאם, בלי להיכנע ללחצים, לחזיונות שווא. נארגן את חיינו
בפן האישי והחברתי בחופשיות, אבל לא עכשיו, אלא אחרי שנהיה בחוץ. כמובן, אנחנו יכולים
לתכנן דברים מסוימים אבל עם חופש הבעה גמור.
סוסי יקרה, חבל שלא יכולת לתת לי את המתנה שהכנת בשבילי! לצערי, אנחנו תלויים באנשים ובתקנות שנאכפות
בקור רוח ובקטנוניות של המילה המודפסת, שמשווה את העצורים לחפץ.
אני מקווה שהיה לך יום טוב עם פאוליטה ועם אימך. אתמול באה אחותי.
שוחחנו, היא סיפרה לי על החתונה והלכה. צר לי עליה, היא כל כך סגורה! היא מזכירה
לי את אבא שלי.
עכשיו אני ליד חורחה מרה באותו תא. אתמול השתחררו שלושה חברים.
שמחה וצער – חוק הכלא... חורחה
הוא ידיד טוב, ומהנה לשוחח איתו. זה כמו נווה מדבר, הוא לא משתמש במשפטים שגורים ואפשר
לדבר איתו על הרבה דברים, לא רק על נושאים ידועים ומשעממים. משום מה ברוקן לא הגיע.
חכינו לו.
וסילוויטו? איך גדל בננו? איזה תינוק מתוק הוא, סוסי. חבל שנפסיד
את החופשה השנתית שלנו. הייתה הזדמנות לאחד את המשפחה. טוב, לא כדאי להתלונן על מה
שלא יכול לקרות. המציאות שונה... כמו שהגל אמר: "האמת היחידה היא המציאות",
גם אם היא מרגיזה.
סוסי, עלה לי רעיון להתחיל ללמוד משהו, אולי צרפתית דרך איזה
ספר למתחילים... מה את חושבת? טוב, הערב חם מאוד ומחניק, אלך לעסוק בדברים אחרים.
סוסי יקרה, אני אתחיל לשלוח את המכתבים שלך לבית של אימך.
אולי יום אחד נקרא אותם יחד וגם עם ילדינו. אני סבור שאחרי החוויה הנוכחית, לא
נחיה אף פעם באדישות לסובבים אותנו. "אדם אני וכל השייך לאדם קרוב הוא"
(משפט לטיני משנת 165 לפני הספירה), נכון, סוסי? המשפט הזה של טרנסיו לא מתאים
לאנשים שבורים או שקועים בשגרה של חברת השפע.
לא ידוע לי אם יתנו לנו להיפגש. אני מקווה שכן, כי אני
משתוקק וזקוק לפגישות כמוך. אני נלחם
עליהן – תהיה התוצאה אשר תהיה.
אפילו שמבפנים נישבר, כלפי חוץ נחשוק שיניים ונמשיך הלאה, אהובתי, נהיה דוגמה לילדינו
ולחברינו.
יסמינים ושושנים לליבך ביום חג זה. ליטופים רכים לבננו, דרישת שלום לכל הבנות,
שלך לנצח, אבל
פ.ס. חורחה מרה שולח לך ולכל החברות דרישת שלום
25.12.74
חברי
היקר,
אני
כותבת וסילוויו יושב לידי בכיסא הנדנדה שלו. הוא מסרב להישאר לבד. כשהוא צריך לישון,
מישהו צריך להיות ליד העריסה שלו, ולא – הוא מתלונן ולא נרדם.. אתמול לא נפגשנו!
רוזה, הנציגה שלנו, פגשה אתמול את מנהל
הביטחון ונודע לה שיש תקנון חדש שבכלל לא כולל את המפגשים של הזוגות. עם זאת הם ימשיכו
לתת את אלה שכבר קיימים, אבל אין תוספות או החזרות. הוא גם אמר שהמחלקה שלנו מיועדת
ל-50 נשים ולא יותר, לכן את השאר
יעבירו לכלא רגיל של נשים, אם אין בקרוב שחרורים. הוא הסכים להאריך את היציאה לחצר
בחצי שעה כל פעם.
אתה בוודאי
יודע כבר שהחבורה של איגוד הגרפיקאים השתחררה. השופט נתן נימוקים מעניינים כדי לזכות
אותם: מצב של הכרח - הכוונה לעובדה שהיו להם אקדחים, כלומר הוא מכיר בצורך של אזרחים
להגן על הביטחון בעצמם.
איך היה
בערב חג המולד? סגרו אתכם כבכל יום? אני מקווה שלא. אתמול חגגנו, והיה נחמד: הרמנו
כוסיות עם מיץ תפוזים וכמה קבוצות התארגנו והציגו מערכונים. אני שולחת לך שני שירים שהיו מוצלחים במיוחד.
בקשר לשיחה
בבית המשפט עם הפקידה והמזכיר: אמרתי להם שהמעצר המניעתי שהטילו עליי אינו מבוסס, והם
ענו לי שלא האמינו בחפותי בגלל שתי סיבות עיקריות: 1. היחסים בינינו היו כנים לגמרי,
לכן אין מצב שהאחריות אינה משותפת, 2. המקום שבו מצאו את המעטפה, היה קרוב לכניסה ובהישג
יד. הסברתי להם שהחדר ששימש חדר עבודה שלך היה מול הכניסה וזה לא אומר שאני נכנסתי
אליו ובדקתי את הניירות שלך. אחר כך הם שאלו אותי, כשדיברנו על האפשרות של העברות,
מי נמצא איתי במחלקה 49. נתתי להם כמה שמות והם אמרו לי להיזהר מהמונטונרוס, שלא אהיה
איתם כי זה עלול להזיק לי. המזכיר שאל אותי מה הן עושות במשך היום, אם הן עסקו בפעילות
פוליטית. הסברתי לו מה השגרה במחלקה. זה הכול.
דיברתי
עם רופא הילדים על המברק שקיבלתי שביקש אישור לאשפז את סילוויו "במוסד מומחים".
הוא הסביר לי שזה עניין שיגרתי במקרה שהתינוק חולה וצריך לשלוח אותו לבית חולים, היות
שבכלא אין תנאים מתאימים. במקרה כזה האימא נלווית לתינוק. בכל פעם שיש תינוק חדש שולחים
מברק כזה. מה שקרה הוא שבבית המשפט חששו מהעברות ובמילים של המברק היה אפשר לפרש
אותם אחרת.
אני מסכימה
עם הניתוח הפוליטי שלך. הייתי מוסיפה שהטקטיקה של הממשלה היא לחבל או להשמיד את מנהיג
האופוזיציה, שכבר נראה כמו גוש חמר שקל לעצב. הוא בעצמו רק מצפה להגיע לבחירות בכל
מחיר, בלי לשים לב שהוא מאבד כל ייחודיות, כל דבר משמגדיר את מפלגתו ואת אישיותו.
הבאתי את
הספר של פיאז'ה כדי לעקוב אחרי ההתפתחות של סילוויו. בקשר להרגשתי לגבי הבנות שאיתי:
אני באמת מרגישה אשמה, לא מפני שרציתי להשתתף בהרפתקאות חסרות סיכוי כמוהן, אלא מפני
שהתרומה שלי לשנוי החברה שואפת לאפס.
אני עוברת
לנושא משמח יותר. פאולה הייתה אצלי אתמול בבוקר ואימא שלי הגיעה אחרי הצוהריים. פאולה
הייתה עצבנית אבל מתוקה כתמיד. שיחקנו שוב שאני הבת והיא האימא ופתאום היא אמרה לי: "נגיד שאת בחוץ ולהפך סבתא
הייתה החולה"... הדרך שבה התבטאה והרעיון שאימי תתחלף איתי הצחיקו אותי... היא
סיפרה לי שקוקיטו עוזר לברוקן בכל השליחויות. היו צריכים את התעודות כדי לאשר את הקשר
המשפחתי. היא אמרה לי שבעצם אין להם הוכחות נגדך כי אין שום דבר עם כתב היד שלך.
לא הבנתי בדיוק מה זה אומר.
היום
הצלחתי לקרוא שעתיים, ועכשיו אני רוצה להמשיך. מעניין מאוד, כבר הגעתי למות לנין.
בא לי מאוד לחבק ולנשק אותך. נקווה שמחר או ביום שישי נתראה.
נשיקה גדולה, סוסנה
26.12.74
קטנה
יקרה, איזו שמחה לקבל את מכתבך!
גם אני
שמעתי שהפגישות הזוגיות לא קיימות בתקנון החדש, ונראה לי שיפסיקו אותן לגמרי. במקרה
כזה צריכים לפנות לתקשורת, אפילו לאו"ם, להילחם בכל האמצעים. לא צריך לקבל
סוג כזה של אכזריות. השופטים חייבים להתערב. מעניין שבבית המשפט מודעים לזה שאנחנו
לא היינו מעורבים בשום פעילות פוליטית בזמן המעצר.
במכתבי
אתמול כתבתי לך הרבה על בעיית יחסינו עם החברים של הזרמים השונים. אנחנו נשתתף בכל
הנוגע לחיים בכלא ולפתרון של בעיות ביום יום, אבל לא נתחייב באופן פוליטי לאף אחד.
קודם כול איננו שותפים להזיות שלהם, שאפילו עלולות לגרום לנו נזק ממשי. כשמזכיר
בית המשפט מזהיר אותך זה לא מפני שהוא חושב שאת משתתפת בפעילויות שלהם, אלא מפני שאיכשהו
הם יודעים מה קורה שם. בגלל זה, זהירות! זאת הסיבה שאני מתרחק מכולם.
אני
מבין שסילוויטו מנהל את העניינים! טוב, יקירתי, הפדגוגיה של גידול הילדים נעלמה...
אבל אני מעדיף להגזים באהבה מאשר להפך. אני תמיד סוחב בתוכי את חוסר האהבה והריחוק
של שתי בנותיי הראשונות. עודף אהבה אפשר לתקן, אך חוסר אהבה מותיר פצעים עמוקים.
לגבי פאולה,
ברור שהיא עוברת תהליך התבגרות מוזר. צריך להשגיח על הסגירות שלה, לגרום לה להביע את
הרגשות ואת הדעות שלה, שתדע שהמציאות העכשווית תשתנה, שנצא ונהיה יחד.
אהובתי,
החברים שלנו עורכי הדין רימו אותנו במשך 45 יום. חבל שזה פגע בך. ב"הוכחות
" אני חושב שהם מתכוונים לדברים כתובים בכתב יד, שלא אני כתבתי אותם. הם יכולים
להאשים אותי על שהחזקתי אותם, אבל ברור שהם לא שלי. הם יכולים לשער מה שבא להם,
אבל אין הוכחות שהיינו פעילים או שהשתייכנו לאיזה ארגון פוליטי.
אתמול כתבתי לאימא שלך ולמירטה. ביקשתי ממירטה
שתכתוב אליי, שהגיעה השעה לשים בצד את הכעסים, שתלמד לאהוב, שתחשוב שגם היא תהיה יום
אחד אימא ותאהב את ילדיה. לאימא שלך כתבתי סתם, כי היה לי חשק. ביקשתי שתקרא לפאולה
את המכתב שאשלח לה ליום ההולדת ושלחתי דרישת שלום חמה לבטי ולמשפחתה. הודיתי לה על
הנאמנות שלה לנו. שלחתי את מכתב יום ההולדת לפאולה עם ציורים של חיות שצייר לי חבר
ואני צבעתי.
אם מדברים
על מתנות, עשיתי לך צמיד מעור וחורחה מרה[28]
עשה לך תליון מעצם. הדברים התגלגלו כך שלא הצלחתי לתת לך אותם. אנחנו נתונים למרות
של תקנונים. היום יצאנו לחצר בפעם
הראשונה השבוע, ורק ביום חמישי הבא יתנו לנו לצאת שוב. אתמול ב-12:00 בלילה באו הבודקים,
אך הם היו עדינים ולא קרה שום דבר חריג. התחלתי להשתתף בבקרים בקריאת עיתונים עם
חברים.
בלי
לבכות על העבר יש לי בכל זאת זיכרונות רבים ורצון לטייל איתך, להחזיק ידיים, לנשום
אוויר עירוני ולהסתכל בעיניים השלוות והטהורות. רק זה ולא פחות!
טוב, חברתי,
אני מזיע ונזכר שאנחנו בקיץ, בכלא, סגורים בתא מספר60. דרישת שלום לכולם, הרבה נשיקות
לסילוויו, אהבה לך, חברה וידידה אהובה, להתראות.
שלך לנצח,
אבל
26.12.74
אהובי,
כן, באמת,
כאב לי מאוד שלא התראינו ביום שלישי. חשבתי היום שאולי יתנו לנו החזר של הפגישה, אבל
ברור שכבר אין החזרים. אני אנסה להשיב על כמה דברים שאתה מביע במכתבך.
בקשר לאפשרות
לדבר עם איזה חבר פרלמנט. אינני ששה להגיד להם שאיננו טרוריסטים כדי שישחררו אותנו
- לא כי זה שקר, אלא מפני שזהו שיתוף פעולה עם המשטר בנושא העצירות של הטרוריסטים.
אינני חיילת אבל אינני רוצה להיות שותפה של המדכאים אותם. כמו כן, אין לי שום אמונה
באנשים האלה, לא אכפת להם מאיתנו וממצבנו.
אתה צודק
בקשר לדירה. לא שמתי לב שכאשר אני חושבת עליה מיד חוזרים לזיכרון הפרצופים המופקרים
של האנשים האלה, הבגדים הזרוקים על הרצפה, הצרחות. לא חשוב המקום, נבנה מחדש את הבית
בכל מקום במדינה ובעולם.
לימוד
שפה הוא רעיון מצוין. הבעיה עם צרפתית היא המבטא. אין אצלכם מישהו דובר צרפתית? בבית
היו לנו ספרים. בקש מאימי שתביא לך. למען האמת, חשבתי שאתה יכול לכתוב, הרי תנאים טובים
יותר מאלה לא יהיו לך: זמן, שקט. בעיה לא קטנה היא חוסר הקשר עם הרחוב, עם המציאות,
אבל חשוב על זה.
סילוויו
גדול: הוא שוקל כבר שישה קילו. היום הוא התחיל לשתות את החלב עם כפית דייסה. הוא שותה
גם מיץ עגבניות, תפוח וגזר. הוא צוחק הרבה ומכיר אותי. כשאני מתקרבת הוא מרים את הזרועות
ועושה קולות.
היום שיחררו
את הבחורה שלא הייתה אסירה פוליטית. כמה רציתי לצאת גם אני! דמיינתי שאני הולכת
ברחוב, בלי שום מטרה, ככה, סתם. היום כתבתי לשופט וביקשתי שיאשר לי להוציא את
סילוויו לכמה ימים, ואני מקווה שאתה מסכים. לא יכולתי לחכות כי הם יוצאים עוד מעט
לפגרה. אהובי, אני רוצה לראות אותך, לחבק אותך, להרגיש את הכוח והאהבה שלך...
בינתיים
קבל נשיקה בשפתיך. סוסנה
נ.ב. למה היית צריך להילחם על עצמאותך, מה זאת אומרת?
תגיד לחורחה שהחברה שלו בסדר. אני לא כל כך בקשר
איתה כי אני ישנה בנפרד בחדר של האימהות, אבל בסך הכול היא בסדר. תגיד לו גם שאני מקווה
שבשנת 1975 יזדמן לנו לשתות קפה בפינה של הבנקים, אפילו שהוא כבר לא יעבוד שם...
ביי
29.12.74
חברתי
היקרה,
עכשיו,
יום ראשון, 16:30. יש לי משמרת ורק עכשיו חזרתי מהפגישה עם עורך הדין. חיכינו שלוש
שעות לשומר שיחזיר אותנו... אני מניח שגם את נפגשת איתו. אין משהו חדש חוץ מזה שמצבך
טוב מאוד בהשוואה למצבי. בכל זאת עורך הדין חושב שאני לא אגיע להכרעת הדין. נחכה ונראה.
איך
את, חברתי המתוקה? הלוואי שתחלמי שאנחנו מטיילים בגשם, שסוף סוף אני מקיים את
הבטחתי ואנחנו הולכים לסרט. או שאנחנו הולכים עם ילדינו ברחובות שקטים בשכונה מנומנמת,
עם צמחים, מטפסים ופרחים ריחניים. הכול יגיע... נתתי לעורך הדין את הטלפון של אימך.
פתאום נזכרתי: האם באמת מזכיר בית המשפט אמר לך שהם סבורים שבתקופה האחרונה לא היינו
פעילים? זה נכון, או חלמתי חלום?
לכתוב לך היום זו ריצה נגד השעון. עכשיו כבר שמונה ואני כבר
סגור בתא. אלה שנשארו בחוץ יאספו את מכתביי, ואני מחכה בקוצר רוח למכתבך, עם או
בלי חדשות. היום קיבלתי חבילה מראקל. אני מקווה שב-31 בדצמבר היא או מישהו אחר
יבואו. אני אמסור אז את המתנות ואת מכתב יום ההולדת לפאולה.
אכין לך העתק. איך המצב ב-49? אם ישחררו נשים בסוף השנה, תהיה לכם פחות צפיפות.
במפה הפוליטית:
ההתפטרות של שר הפנים, אוטולגנו, הימני הקיצוני, היא כנראה תוצאה של ברית הממשלה
עם האופוזיציה. האופוזיציה נותנת לגיטימציה למצב חירום ולתקציב. זו בעצם תמיכה
רחבה לדמוקרטיה מדומה. הדמוקרטיה מתפקדת עם קביים, אבל מתפקדת. ראש האופוזיציה
שומר על עצמו לשלב האחרון, וגם הוא מעוניין שיהיו בחירות. בכל זאת, הדברים הגיעו לשלב
שבו המשטר צריך לפנות ימינה לגמרי ולבטל את החופש הדמוקרטי או לבטל איכשהו את הלחץ
של הימין הקיצוני. אני נוטה לחשוב על האפשרות השנייה, כי הלחץ של הפרוניזם עם האגף
הימני ביותר בראש מזכיר לי את "מסיה גיליוטין" שאיבד את ראשו דרך המצאתו
המפלצתית. שר הפנים לא נעלם מהבמה בגלל לחצים דמוקרטיים כפי שחושבים הקומוניסטים הרומנטיים,
אלא כי לא התאים לתקופה ההיסטורית. זה כבר קרה בעבר.
טוב, יקירתי,
אני מסיים. הרבה ליטופים רכים לבננו. דרישת שלום לחברות, ולך חיבוק. שלך לנצח, אבל
נ.ב.: בסדר, אני מקבל את האתגר. אני אחזור להרגל המגונה
ואכתוב על פוליטיקה.
ביי
29.12.74
אבל יקירי,
אתמול,
שבת, הגיעו מכתבים מהדרום. הם במצב רע מאוד. הם סגורים 14 שעות ביום. הארוחות הן בתוך
התא, לבד. הם יכולים להתראות רק עם החברים מאותו אגף, והיציאות לחצר הם לפי האגף,
לא יחד. הביקורים הם כל 45 יום, בלי מגע. מדברים דרך שפופרת הטלפון והם מופרדים
בקיר זכוכית מהאורחים שלהם. הם חייבים למסור את המכתבים פתוחים וגם לקבל אותם פתוחים
אחרי שהממונה קורא אותם. הם סיפרו שמשפצים ארבעה אגפים חדשים לקבלת אסירים נוספים.
היום, כשראיתי
את עורך הדין ברוקן, סיפרתי לו על חששותיי לגביך, והוא הבטיח לי שזה לא יקרה. הוא נתן
לי דוגמאות של מקרים אחרים שאף על פי שהעבירו אותם כשהשופט ביקש, מייד החזירו
אותם...
ביום שלישי
הקרוב לא נתראה, כנראה, כי קבעו ביקור קרובים לאותו יום. אני מאוד מצטערת עוד ועדיין
חרדה בגלל המאסר הסטטי הזה. בכל זאת אני ממשיכה לקרוא, לסרוג וכדומה . ברוקן אישר היום
את הדעה שלנו על מזכיר השופט, אבל אמר שהשופט עצמו הוא יותר בסדר. הוא מאמין שאני
אוכל להשתחרר מהר, אפילו במשך חודש הפגרה של בתי המשפט. כמה אני רוצה לצאת! הוא סיפר
לי שקוקיטו אינו רוצה לחתום על כתב ההגנה. יגיע הרגע שאגיד לו מה אני חושבת על זה.
אתמול היו
לנו ביקורים ואימא שלי הגיעה. היא הביאה לי את התלושים של תשלום סוף השנה והגן של פאולה.
בסך הכול 130 אלף. היא סיפרה לי שפאולה מדברת עליך הרבה. מחר תראה אותה. המנהל לא ענה
לי על הבקשה לפגישה עקב יום ההולדת של פאולה. היום אכתוב מכתב נוסף למנהל הביטחון,
אבל לא נראה לי שאקבל תשובה חיובית.
אהובי,
קרוב לוודאי שלא נתראה לפני סוף השנה... כשנצא מפה נחגוג את סוף השנה הזאת ואלה
שיבואו... סבלנות, נחזיק מעמד!
אני
עייפה מאוד, עכשיו 12:30 – אלך לישון כי מחר יש
לי משמרת. אני מתגעגעת אליך, לחופש ולחיים היום-יומיים, כולל העבודה והקריזות שלך...
נשיקה, סוסנה
30.12.74
אהובי, אני מתה מעייפות. הייתה לי משמרת היום ורוב היום לא
היו מים והיינו צריכות לסחוב דליים מהחצר. ביצוע המשימות ארך פי שלושה מהרגיל.
הבנות שנסעו היום לבית המשפט הביאו את הבשורה שב-31 בדצמבר יהיו
הרבה שחרורים של אנשים בלי משפט. נקווה שזה נכון. גבי יצאה, והיום קיבלנו את המברק
שלה. היום התחלתי לשלוח את מכתביך לאימי. אני אכין מעטפות למקרה שאשתחרר ולא אספיק לשלוח הכול. כשיהיו לנו מספיק בולים
אשלח כמה מכתבים באותו היום.
אתמול הבחורה מברזיל נתנה הרצאה על מצב מדינתה משנת 64 עד
היום. היה מענייו מאוד וכמה מהדעות שלה נתנו לי חומר למחשבה. אף על פי שכבר ארבע
שנים היא לא גרה שם, יש לה ידע מעמיק על מה שמתרחש.
אין לי חדשות. מחר, כשאימא שלי תבוא, אולי יהיה לי משהו.
אני מניחה שהיא דיברה עם ברוקן וקוקיטו. בקשר למצב בפוליטי: מוזר שנותנים שחרורים לאנשים
מוכרים ולמנהיגים. יש לי הרגשה לא טובה, שלא יתנו להם אפילו להגיע הביתה, ושאחד הארגונים
יחסל אותם. הם מכריזים על שימור הדמוקרטיה וחופש הביטוי, אבל הארגונים הפשיסטים ממשיכים
לפעול. חוץ מזה נראה שהם מכים את הארגונים המזוינים בלי רחמים... הם לא יצליחו לצאת
מזה חיים.
אתה מציע לי לחלום על החופש. קשה לי מאוד לדמיין את העתיד. נדמה
לי שמיום שנעצרנו עברו מאה שנה. לפעמים אני נזכרת באותו יום: הלכתי לגן השעשועים
עם הילדים, אתה זוכר? אף פעם לא נשארתי זמן רב כל כך – הלכתי בשעה שתיים וחזרתי רק
בחמש. אני נזכרת שכשחזרתי ראיתי את הרכב של המשטרה. השכנים של הרחוב התאספו ודיברו
בהתרגשות, השוטרים היו בדלת של הבניין ולא עלה בדעתי שמשהו קורה לנו – לא ייאמן!
אהובי, סילוויטו מתעורר. אני אחליף לו ואאכיל אותו. אני מסיימת
להיום. כבר 11:00 בלילה. אני אוהבת אותך מאוד ומפחדת שיעבירו אותך. אני מצפה לראות
אותך. לא מספק אותי לשלוח ולקבל נשיקות בכתב. אני זקוקה לך, זקוקה לרכות ולנשיקות אמיתיות.
עד אז, נשיקה וירטואלית.
סוסנה
30.12.74
השנה מסתיימת ולא נוכל להתחבק בשתים עשרה בדיוק כשהשנה
החדשה תגיע. אבל אני אראה אתכם – אותך ואת הילדים האהובים שלי, בדמיון. חוץ מזה
אחרי ה"חגיגה" האחרונה, לא מעניין כל כך השינוי בספרה.
סוסי יקרה, אני מתאר לעצמי איך הרגשת כשקראת את החדשות
מהדרום. ברור שהתנאים האלה הם עונש בפני עצמו. אם יעבירו אותי, זה לא יהיה תלוי
בעורך הדין או בשופט. אבל אני בטוח שהחברים הנאמנים, שמתגלים בשעות מצוקה, יעשו
הכול כדי להחזיר אותי אם זה יקרה. ואם לא – נצטרך להתחשל איכשהו.
אל תהיי חרדה, בבקשה! זה חשוב שאת תהיי חזקה, שלא תיפול
רוחך. בטוח שלא נתראה, חבל. אבל זה המצב. אצלנו אין פסיכוזה של העברות... אין מה
לעשות, יהיה מה שיהיה, חייבים לקבל את זה בלי להוריד את הראש. אני מקווה שאלה
שרוצים מלחמה ללא פשרות יסיקו מסקנות. הבקשה שלך לפגישה מיוחדת ב-1 בחודש היא לא
יעילה. הם אפילו לא ידונו בזה.
גם אני חושב על
הימים שלפני המעצר, אבל צריך להילחם נגד החרדה והעצב של המעצר, הסבל של המשפחה,
המתח, הרשעות, החיסול של הבית והאדישות של עורכי הדין, שלא עשו מאומה במשך 45 יום.
אני מצפה כמוך שאת תשתחררי. לפחות אחד מאיתנו יהיה בחוץ וזה
יפתור חצי מהבעיות. הלוואי! קוקיטו לא מפתיע אותי, ידעתי שזה יקרה. אמרת שמחר יביאו
את פאוליטה. יהיה יום מאושר ועצוב גם יחד. המבט שלה יחדור עמוק, ואחר כך, כשהיא תלך,
היא תישאר בתוכי לזמן מה. אבל אני רוצה לראות אותה.
סוסי, בעייתנו היא הזמן, ארוך או קצר, אבל נכון שאם אנחנו
קרובים הכול קל יותר. אם מפרידים בינינו יהיה קשה, אבל מתרגלים לכל דבר. צריך רק להישמר
לא ליפול. אינני רוצה להמשיך לדמיין תרחישים שליליים. המצב כשלעצמו מר מספיק. זכרי
את הרעיונות שלך מההתחלה, לנצל את הזמן החופשי ולהמתין באמונה לשחרור. נשתחרר,
סוסי, ונחזור לחיינו המשותפים. המצוקה מחשלת. בעתיד נדע לתת את המקום הראוי לדברים
הקטנים. יחד עם ילדינו ועם חברינו האמיתיים נצעד קדימה. דרישת שלום לכולן. שיהיה
לכל ה"אורחות" במחלקה 49 סוף שנה שמח ונחמד. הרבה נשיקות לבננו. ב-31
בדצמבר בשעה 12:00 נזכור את אהבתנו העמוקה, את מה שאנחנו רוצים מהחיים. אומץ,
יקירתי, אני אוהב מאוד אותך.
שלך לנצח, אבל
1.1.75
יקירי
שלי,
היום כתבתי מכתב ארוך למנהל הכלא וגיניתי אותו
על שלא ענה לבקשתי לפגישה מיוחדת עם פאוליטה. ביקשתי שיתן לנו פגישה ל-6.1, יום
המלכים. נראה אם יענה. אתמול הייתי בבית המשפט. קראו לי כדי שאאשר את הבקשה ליציאה
של סילוויו לביקור משפחתי. ראיתי את עורך הדין, את אימא שלי ואת פאולה, וטלפנתי
לגיסך, דוד. הוא שלח לך חיבוק. אני מניחה שאימא שלי אמרה לך שהיא תיקח את
סילוויטו. היא תחזיר אותו ביום ראשון, לכן לצערי, לא תראה אותו בפגישה ביום שישי.
אין לך מושג איך אני מתגעגעת אליו! עורו החמים, התלונות שדומות ליללה של חתול,
הבכי הכועס, החיוכים...
איך
עבר ה-31? סגרו אתכם? אתמול שלחתי את המכתבים שלך לכתובת של אימא שלי . לפני כן
דפדפתי בהם. הם מתוקים מאוד ומלאי אהבה. אני מאושרת שאתה הגבר שלי.
לגבי
השיחה שלי בבית המשפט: המזכיר והפקידה אמרו לי שלא הבינו את הטעות שלך, ששמרת
מסמכים ולא השמדת אותם. הפרט הזה כתוב בכתב הבקשה למאסר מניעתי. הם לא אמרו לי ישר
שידעו שאתה לא היית פעיל, אבל זה מובן מאליו שמאשימים אותך רק בהחזקה ולא בשימוש
במסמכים.
לעורך
הדין לא היו חדשות. הוא סיפר לי רק על שיחתו עם עם קוקיטו. הוא אפילו מפחד ללכת
למשרד של ברוקן.
ב-31.12
היה בסדר, רק קצת עצוב. ימי שלישי לא טובים בשבילנו – כבר פעמיים לא הצלחנו
להיפגש. נקווה שביום שישי יהיה בסדר.
טוב,
אהובי, כבר 11:30, ואני הולכת לשון. אני אוהבת אותך, מנשקת ומחבקת אותך חזק.
סוסנה
2.1.75
חברתי
היקרה והמתוקה,
במשך
החיים אנחנו גאים על דברים רבים, ואני רוצה להודות בשלווה ובענווה (אני, היהיר
הבלתי נסבל) שאני גאה מאוד ויש לי זכות גדולה שאת חברתי, אשתי וידידתי. ההקדמה
הרומנטית הזאת היא התשובה הנרגשת למה שכתבת לי – שאת מאושרת שהאיש הגס, הנרגז והפוליטי הוא הגבר
שלך.
טוב
שכתבת מכתב למנהל, אבל כפי שמתאר קפקא בספרים שלו, התקנונים קובעים ולתקנונים אין
רגישות. הם חוקים כלליים, אנונימיים, הם משוואות שקריות של הדיכוי: התנהגות כלפי
אסירים היא על פי חוק: אבל וסוסנה הם אסירים, לכן נתנהג אליהם בהתאם. המכתב שלך
ייכנס אולי לאיזה סדק לפקיד מכני, שזמן רב כל כך בילה בין אסירים, בין חומות
אפורות וסורגים אפורים עד שכלא את מחשבותיו ואת רגשותיו בין קירות חסרי צבע.
אני
מתאר לעצמי עד כמה את מתגעגעת לסילוויו. מתיקותו שינתה בוודאי את חייך לגמרי. אני התחלתי לשלוח את המכתבים לאימא שלך, אבל
בלי לקרוא אותם שנית. אולי יום אחד נקרא אותם יחד. תודה על מה שכתבת לגבי מכתביי
המחממים את הרגשות וממתיקים את הזיכרונות. אני מקווה שמחר נוכל להיפגש, ושלבבותינו
יפעמו יחד כפי שאנו רוצים. לא שיחררו בנות בסוף השנה. כנראה, הממשלה
רוצה להבהיר שהיא לא נכנעת ללחצים ושהיא תנקוט צעדים כשתמצא לנכון. אינני רואה שיש
איזה כוח פוליטי שמעוניין באסירים הפוליטיים . בשבילכן זה המשך הצפיפות וחוסר
הנוחות.
סוסי,
את תענדי את צמיד העור שנתתי לך? אני מניח שכן.
את
בוודאי עוקבת אחרי המשבר שפוקד היום את כל העולם הקפיטליסטי. זאת תופעה שהייתה
חייבת להתרחש, אבל עוד לא ידועה לי השפעתה על תחומים אחרים – כלכלים וחברתיים. מה
שבלי ספק השפיע הוא המדיניות הכלכלית של המדינות המייצרות דלק: בפעם הראשונה
המדינות המייצרות דלק קובעות מחירים לתוצר שלהם והמדינות המתועשות חייבות לקבל את
זה. לצערי, קשה לקרוא עיתון במחלקה. ואת – האם את מצליחה לקרוא עיתונים? זה חשוב
מאוד.
סוסנה
יקרה, כנראה אימא שלך מצאה עבודה טובה. בכל מקרה, החברים חייבים לעזור מסיבות
רבות. נדבר על כך בפגישה. בקשר לכך, התנהגות האדם בלא מודעות היא אנוכית. חופש
הבחירה של האדם אינו גורם לפעילות חברתית, אלא רק עונה על הצרכים של הרגע ומראה את
האישיות האמיתית שלו. אני מניח שאת יודעת על מה ועל מי אני מדבר. אבל נתגבר ונצעד
קדימה.
אני
מפסיק כי קראו לי לפגישה עם עורך הדין. הייתי איתו, הוא גם ביקר אצלך אז את כבר
יודעת את החדשות: ב-17 יש לו שימוע בלשכת הערעורים. אם הם לא יקבלו את המאסר
המניעתי שלי ותהיה הכרעת דין, אצטרך להישאר שמונה חודשים בכלא, אבל מכיוון ש-36
הימים הראשונים נספרים ככפולים, אני אמור לצאת בסוף מאי.
טוב,
פה אני מסיים. דרישת שלום לבנות, אני מצפה לראות אותך ולנשק אותך ברוך.
להתראות,
אהובתי. שלך לנצח, אבל.
נ.ב: קיבלת את מאמרי המערכת והפתק של חורחה
ששלחתי לך? ביי, אהובתי.
2.1.75
חברי
היקר מאוד,
קיבלתי
את מכתבך המתוק. זו נחמה גדולה לקרוא את מילות האהבה! גם אני נזכרת הרבה בימי מאי,
ביציאה הראשונה לקולנוע: הלילות ברחוב האירו כששמענו מוזיקה בפטפון הזול שלנו.
אני
זוכרת גם את הוויכוחים, החרדות וההתפייסות. לאחרונה נדדו מחשבותיי לאחור בזמן
ונזכרתי בשיחותינו הארוכות במטבח שלך ברחוב טריונוירטו ובחדר שלך ברחוב בוסטמנטה.
תמיד כשהלכתי מביתך בשעה שתיים עשרה או אחת בלילה הייתה לי הרגשה של מלאות ושל
עונג פנימי. היה נהדר לשוחח אתך! וכשאני אומרת "היה" אינני מתכוונת
שעכשיו זה אחרת, פשוט עכשיו אתה חברי לחיים ואי אפשר לחזור על הרגשות שהיו לי אז,
כשעוד לא הייתה התקרבות רגשית פתוחה. אלה הם שני מצבים שונים - כל אחד עם האושר
והיופי המיוחד שלו. הגעגוע לאותם ימים כולל בתוכו גם את התקופה שאני האמנתי בהרבה
דברים ובאנשים... נראה לי שהחוזק הנפשי שלי התחיל להידרדר.
לאחרונה
שמתי לב לתופעות מוזרות. סיפרתי עליהן לפסיכולוגית והיא אמרה לי שהן נובעות ממתח
רב. בקיצור, כשאני הולכת לשון ועוצמת עיניים, אני רואה מולי, כאילו על מסך, צללים
מסוימים. אמש, למשל, ראיתי פרצופים של בובות שצחקו, מלאות שנאה ורוע. זאת הרגשה
נוראית, והיא אינה נעלמת מייד. הפסיכולוגית הסבירה לי שאינני צריכה לברוח מהם, אלא
לנסות להבין מה הם אומרים לי.
אני
חוזרת ורואה את הפסקה הראשונה במכתב ורואה שהשמטתי משהו. כשאמרתי שאני זוכרת את
החרדות והוויכוחים, לא התכוונתי להתלונן. אני פשוט מרגישה עכשיו שהם לא היו חוויות
אמיתיות - כאילו זה קרה למישהו אחר. אני חושבת שהוויכוחים, או נכון יותר, העוצמה
של הוויכוחים היו תוצאה של השגרה, שהרשינו לעצמנו לשכוח מהי באמת המשמעות של
יחסינו זה לזה. עוד משהו שאנחנו לומדים מחדש עכשיו: לחזור להעריך את עצמנו כבני
אדם וכמשפחה.
בקשר
למירטה: ייתכן שסוסי נתנה לה לקרוא את מה שכתבתי לה עליה, כלומר שכאב לי מה שקרה
אבל אינני מתחרטת ושאולי יום אחד היא תבין. ייתכן שזה דרבן אותה לכתוב.
ברוקן
סיפר לי היום על השימוע ב-17. לא הבנתי למה זה כל כך חשוב. חשבתי שצריך לחכות
לתשובה על הערעור.
המאמר
ששלחת לי מצא חן בעיני בחלק של הניתוח, אבל לא הסכמתי עם ארבע הנקודות שהוא מציע
למאבק. למה הוא מבקש ביטול של סעיף חמש בחוק הביטחון, כשצריך לבטל את החוק עצמו,
שפוגע בחופש המחשבה, ולמה הוא דורש שליטה של הפועלים על מחירים, ייצור ומלאי, דבר
שאי אפשר להשיג? מה אתה חושב?
טוב
אהובי, אני מחכה למחר כדי לראות אותך ולחבק אותך חזק. הזיכרונות והמילים מהאדם
האהוב לא מספיקים אחרי שבע שנים (במאי הקרוב!) של חיים משותפים, כשמכירים כבר את
הטעם של הבקרים שבהם מתעוררים זה לצד זה, של הרבה לילות של שקט יחד, ימים של
שיחות, "מאטה" ואהבה.
בינתיים,
מנשקת אותך. סוסנה
5.1.75
יקירי,
אני רוצה להשתחרר – זאת האפשרות היחידה שתאפשר
לנו להתראות! היום אכתוב לכל הפקידים הנבזים שמנהלים את הכלא. בבקשה, כתוב לשופט
ובקש שיזמן אותנו כדי שנוכל להתראות וגם לעובדת הסוציאלית כדי להסביר לה שאתה לא
יכול לראות את בנך. בקש ממנה שתחפש פתרון.
אימא שלי הייתה אתמול. היא סיפרה לי שהדייר
שלנו כעס כי לקחנו עורך דין "מזוהה פוליטית". אימא שלי הסבירה לו למה
וגם עדכנה אותו בפרטים של המשפט. הוא הבטיח לנסות לעזור. היא סיפרה לי גם איך כל
המשפחה התלהבה מסילוויו. אין עוד חדשות.
עכשיו
התחלתי לעבוד עם עיסת נייר, עשיתי תליון לסוסי שאני שולחת לך כי אין לי איך לתת
לה. תגיד לי אם קיבלת אותו.
איך אתה? עצוב מאוד? לא נורא, נפצה את עצמנו על
ההתרחקות הזאת. שעתם של המטומטמים והמפגרים שגורמים לזה כבר תגיע. הם ישלמו...
עכשיו
שעת הביקור של הגברים. הרבה בנות נמצאות באולם הביקורים אז יש שקט יחסי. אני שומעת
מוזיקה ברדיו ומחכה שיחזירו את סילוויו.
אני
בסדר באופן כללי, אבל משעמם לי מאוד. אני יודעת שזה טיפשי, אבל אינני חרדה, לא
מיואשת, רק משועממת. החידוש של המצב היה לשגרה. מכירה את כל הבנות, כל הסיפורים,
כל העמדות הפוליטיות. ועכשיו מה? כמו כן, הייתי חייבת להפסיק מעט את הקריאה כי יש
לי בעיות בעיניים. כבר ביקשתי את המשקפיים שלי. אני יודעת שיש בעיות חמורות יותר
מאשר להיות משועממת. אני רק מספרת!
נודע
לך שבסוף העבודה של אימא שלי לא הסתדרה?
הם ביקשו מהירות, והיא כבר אינה מסוגלת. אמרתי לך כבר שאכתוב למריו כדי שהחברים
יעזרו לה כלכלית.
סילוויטו
הגיע - הוא כל כך יפה! כל הזמן צוחק. שמתי לו בובה והוא מדבר איתה וצוחק. הוא כבר
שותה 250 גרם חלב עם שתי כפיות דייסה.
אתה
שואל על העיתונים: אני קוראת אבל לא לעומק. אנחנו 56 נשים ויש רק חמישה עיתונים!
לא מצאתי אפילו רמז של התוכנית הכלכלית של השר החדש.
מחר
אין דואר, לכן תקבל את המכתב רק ביום שלישי. אימא שלי סיפרה לי שחורחה הציע לך
עזרה כספית. אני מתארת לעצמי שסירבת!
אני
ממשיכה ב-6.1.75
היום
נתתי לסילוויטו חצי תפוח מגורד. הוא התלהב וקיבל אותו מצוין.
פה
ממשיכות הבעיות. שוב יש כמה בנות עם קלקול קיבה קשה. אנחנו מרתיחים את המים בשבילן
ובשביל הילדים, כי אין לנו אפשרות להשיג מים מינרליים. ומשהו חדש: הרופא קיבל
הוראה לא להיכנס למחלקה. היום היה ויכוח ארוך לגבי מישהי שהייתה במצב קשה, ובסוף
הוא הסכים להיכנס.
התחלתי
לקרוא עם הקבוצה את "תולדות תנועת הפועלים בארגנטינה" שכתב גודיו,
סוציולוג והיסטוריון ארגנטינאי. מעניין מאוד. הספר מתחיל מהמקורות של מעמד הפועלים
שהיו מהגרים. כמו כן התחלתי לקרוא רומן קטן מהברזילאי ווסקונסלוס "הצמח שלי
תפוז-לימון". זה סיפור מרגש מאוד על ילדים עניים. עצוב מאוד אבל מלא דמיון.
הגיבור, ילד בן חמש, משוחח עם העץ שלו. הסיפור גרם לי להיזכר במה שסיפרת לי על
ילדותך. כדאי לך לקרוא.
יש פה
בחורה שהדודים שלה גרים במקסיקו כבר 11 שנה. לפני שהיא תשתחרר אני אבקש את הפרטים
שלהם, ליתר ביטחון. אתה חושב שאימא שלי צריכה לעבור דירה? הטלפון שלה בפיקוח,
כלומר שומעים את השיחות שלה.
טוב,
אני מסיימת לעת עתה. אכתוב למנהל הכלא, למנהל הביטחון ולעובדת הסוציאלית, וכמובן
גם לפאוליטה. אין לי מה להוסיף, רק שאני מתגעגעת
אליך מאוד, אבל נתראה בקרוב. בינתיים חיבוק חזק.
הינה
שיר של בנדטי, הוא יודע להתבטא טוב ממני, נכון?
מפחד לראות אותך
זקוק לראות אותך
מצפה לראות אותך
קשה לי לראות אותך
משתוקק למצוא אותך
ביטחון למצוא אותך
ספקות למצוא אותך
דחוף לי לשמוע אותך
שמח לשמוע אותך
מזל לשמוע אותך
ופחדים לשמוע אותך
בקיצור
ובסיכום
אני דפוק
ומאושר
יותר הראשון
מהשני
וגם להפך.
7.1.75
אבל
יקירי,
אמרתי
לך שמכתבך עזר לי מאוד. מוזר שמילותיך עוזרות לי, אבל מחזקת אותי יותר הידיעה שאתה
מרגיש חזק. אני מרגישה שאתה תומך בי וברגע הזה הייתי זקוקה למילים ולכוח שלך.
כבר
כמה ימים אני דנה עם שתי בנות על קטע מהספר של גודיו. בספר מתוארים עמים מדכאים
ועמים מדוכאים. הן לא הסכימו עם המחבר כי הן חושבות ש"הפועלים אינם יכולים
להיות מדכאים". באמת, הראש שלהן אטום לגמרי.
הידידות
שלך עם חורחה מסקרנת אותי. הייתי רוצה שתספר לי עליה. איך היא נוצרה? מה יש לכם
במשותף? אני קשורה מאוד לססיליה, ורק איתה יש לי יחסים אישיים יותר. יש לה ראש
פתוח שמאפשר לדבר איתה על כל נושא.
קשה לי
מאוד לחשוב על משהו מוחשי הקשור לעתיד. אני קשורה מאוד לחיים שהיו לנו עד עכשיו,
במיוחד לעבודה. אני מפחדת לחשוב על שינוי גדול.
אני
מסיימת עכשיו כי אני עייפה מאוד. הייתה לי תורנות ומכיוון שלא היו מים, שטפנו
בחוץ, מכופפות. אני מפורקת.
חיבוק
חזק, סוסנה
7.1.75
חברתי
היקרה,
כשחזרתי
למחלקה נודע לי שהעבירו לדרום, עשרה חברים מ[29]ERP-.
ב-18:50 הודיעו להם להתכונן וכבר לקחו אותם, וכל השאר שרו וצעקו. כולם התרגשו, אבל
בתוך עשר דקות הכול הסתיים. אנחנו שנשארנו, חשבנו מה יהיה הלאה. נותרנו 38, אבל לא
כדאי להמשיך לחשוב. אני מקווה שאצלכן לא היו העברות. נראה מה יקרה.
אני
מרגיש עוד את החום של סילוויטו בשפתיי ואת שפתייך עלי שפתיי, וחושב: "מתי זה
ייגמר?" פגישתנו הייתה כדבש ושלווה כמו העור והמבט של בננו. הוא כזה יפהפה!
טוב,
סוסנה, היום אני מרגיש שיכור מהפגישה. מחר אכתוב עוד. בינתיים דרישת שלום לבנות,
נשיקות לסילוויו, ולך האיחולים והאהבה שלי. שלך לנצח, אבל
8.1.75
סוסנה
יקרה,
אני
שמח שמכתבי עשה לך טוב, שהעובדה שאני מרגיש חזק מועילה לך. נראה לי שאני חייב לך
הסבר. זה קרה פתאום, כאילו הבנתי בבת אחת שהדרך של מלנכוליה, דכדוך ורחמים עצמיים
תיקח אותנו לכלא קשה יותר ומזיק יותר: הכלא של השמחה לחיות, להיות, לחוות והכי
חשוב, השמחה שרק משיגים אחרי החוויות האלה, שמחה של העץ שנתן פרי, שמחה למות. אל
תחשבי, חברתי היקרה, שאני שמח כל כך, אבל אני מוכן ומזומן למה שיהיה, אפילו עם
פחדים וחרדות. אני מרגיש גם כוח פנימי ושלווה כי אני חושב ברוגע, אני רואה את
הדברים בשקט, אני לומד להכניע את הזמן ואת חוסר הסבלנות, כי אני אוהב אותך ואת
הילדים, את האנשים, את החיים, ואני מרגיש מועיל, אפילו שכרגע איני מפנה את זה לשום
דבר.
בקשר
לוויכוח עם הבנות: שאלי אותן אם הן יודעות באשר למה חשב ה"קרח" לנין על
הפועלים האנגלים, ואיך הן מפרשות את התמיכה של הפועלים האמריקאים במלחמת וייטנאם.
את זוכרת איך פועלי בניין הרביצו למפגינים הפציפיסטים בניו יורק?
אני
אספר לך על הידידות עם חורחה. בתנאים של החיים במחלקה הייתה תופעה של התאפקות
מצידי. למה? פשוט המאפיינים של הבחורים, גם המונטונרוס וגם אלה של הצבא המהפכני הם
כאלה שאינם תורמים לי כלום. החבר'ה של הצבא הם נוקשים במחשבה ומדברים רק על נושאים
טורדניים. אין על מה לדבר איתם, ומעייף לשמוע כל הזמן את אותו פזמון. המונטונרוס
הם ההפך: רשלנים, אגואיסטים, בלי טיפה של סולידריות, כולם . כשחורחה הגיע התאפשר
לי לדבר איתו על כל דבר – החל במוזיקה, ספרים, סרטים וכלה בפוליטיקה והתנהגות
בכלא. כך, בלי לשים לב, נרקם בינינו יחס קרוב. כשהייתי בדיכאון הוא ניסה לדובב
אותי, וראיתי שאני יכול לסמוך עליו, לספר לו מה מטריד אותי, וגם הוא הרגיש כך
כלפיי. אנחנו מדברים בלי להשתמש ב"אמיתות מקובלות", בלי קודים מוסכמים,
בלי להשתמש במשפטים שגורים. אנחנו לא "דבוקים". כל אחד משתתף בקבוצות
קריאה ודיון שונות, ואחר כך משתפים זה את זה במסקנות. אנחנו מכבדים זה את זה ולא
מפריעים זה לזה אם האחד קורא או סתם חושב. הוא היחיד שאני יכול לדבר איתו על
עניינים אישיים.
בקשר
לשינויים שדיברת עליהם: נכון, אנחנו צמודים מאוד לדברים מוכרים, לכוח השגרה, אבל
נתגבר במידת הצורך. לא צריך למהר, אבל כדאי להתכונן. נראה איזה פתרון נמצא בלי
לבזבז זמן באשליות ובדמיונות. אנחנו יכולים להתייעץ עם אנשים אחרים. אנחנו לא לבד
בעולם.
אני
חוזר למכתבי. חסרה בו ביקורת עצמית עמוקה. אני חושב שאני גררתי אותך
ל"ירידה", כי לא ראיתי שום אפשרות ונכנסתי למצב סגור מדי, ושהבלבול שלנו
בשנה וחצי אחרונות השפיע על המורל. בהתחלה את היית בסדר, אבל ההעברות ומצב הרוח
שלי גרמו לנפילה שלך. אני חייב לקחת אחריות ולא לעשות תפנית של 180 מעלות בלי
הסברים.
כתבתי
לאחיינים שלי וביקשתי שישלחו לנו ספרים, רומנים וירחונים. להיום אני מסיים. אני
אוהב אותך וכל הזמן את במחשבות ובלב שלי . דרישת שלום, נשיקות לבני וחיבוק חזק לך.
שלך
לנצח, אבל
8.1.75
אבל
יקירי,
קראתי
את המכתב של מירטה. בוודאי התרגשת מאוד כי המכתב מלא רגשות. מפתיע שהיא עוד לא
קיבלה את הפרידה שלך מ שלה. ("אני רוצה את הבלתי אפשרי שאתה, סוסי ואני נהיה יחד").
מרגש איך היא מנסה לשפר את מצב רוחך.
אתמול
כשאמרתי לך שיש בנות שאני כבר לא סובלת, התכוונתי לאלה של הצבא המהפכני, לא כולן.
אבל אני שמה לב שהן שינו את היחס אליי. ברגע שהבינו שאינני מעוניינת להצטרף אליהן,
הן שחררו את צרות הדעת. חוץ מזה יש כמה שכל הזמן מדברות על ביקורת עצמית, אבל כשהן
שומעות ביקורת הן ממש מתרגזות.
עוד לא
כתבתי את המכתב למריו. לא בא לי - אולי תכתוב אתה?
חשבתי שאם הדיירים שלנו ילכו, אולי אוכל לגור שם
עם אימא שלי והילדים עד שאתה תשתחרר. כדאי שאכתוב להם שאני משתחררת בסוף החודש ואברר
אם הם יכולים לעזוב? מה אתה חושב? לפחות כדאי לדעת מה תשובתם.
היום
אשפזו סוף סוף את הבחורה עם הבעיה ביד. הרופא היה בסדר כי שלח עוד אחת עם בעיית
לחץ דם, כדי שהיא לא תהיה לבד. אז עדשיו אנחנו 54 מבוגרות ושבעה ילדים.
טוב,
היום אין לי חשק לכתוב, נשיקה, אהובי, להתראות ביום שישי. הינה מה שנאזים חכמת
אומר:
"בלי להתרברב, יקירתי
העברתי במהירות עשר שנים בכלא
ויש לי כמו אז, חוץ מבעיות כבד,
אותו לב ואותה מחשבה..."
סוסנה
12.1.75
אבל
יקירי,
אינני
יודעת מתי תקבל את המכתב הזה. נודע לנו שאין יותר דואר פנימי, שהכול חייב לעבור
דרך הדואר הרגיל. לכן אנחנו צריכים בולים. בבקשה, המשך לכתוב גם אם המכתבים לא
יגיעו מהר.
אין לי
הרבה חדשות. היום הגיעה עם פאולה, אבל לא נתנו לאף ילד להישאר כל היום. מובן שכל
האימהות, ואני ביניהן, כתבנו מכתבי מחאה.
אמש
היה לנו ערב נעים מאוד. שרנו שירים של הביטלס, סיימון וגורפינקל ושירים צרפתיים עד
שתיים בלילה. הייתה לי גם שיחה מעניינת עם הבחורה הברזילאית. היא הסכימה איתי כמעט
בכל דבר ואמרה לי שלפי הניסיון שלה, המשברים הפנימיים בקבוצות שמאל קורים בכל
מפלגה.
פאולה הייתה מתוקה ולבבית מאוד. כשאמרתי לה שאצא
בקרוב היא שאלה אותי: "ואבא, גם הוא יֵצא מהר?"
קראתי
את החוברת האחרונה של ההזויים שנעשים משוגעים יותר כל יום. הם קוראים לארגן חזית
משותפת עם כוחות השמאל, כאילו הם קיבלו מנדט מהעם.
טוב,
מספיק להיום, רק רציתי לבדוק מה קורה עם המכתבים. יש פה עוד כמה כי אין לנו מספיק
מעטפות ובולים. אני מחבקת אותך חזק ומקווה שנתראה ביום שני או שלישי ואנשק אותך.
סוסנה
14.1.75
חברתי
היקרה,
רק
היום נודע לי שמותר להתכתב דרך הדואר עם בולים. חשבתי שהיום נתראה, אבל זה לא קרה.
המכתב שלך הגיע אחרי הצוהריים, בדיוק כשיצאתי לביקור – ראקל הגיעה. היום, יום
מיוחד, שיחררו את חורחה. עכשיו השעה 20:15 והוא פה איתנו מחכה לצאת. אני מניח
שאצלכם יצאו כמה עם מאסר מנהלי ורווח לכן.
טוב,
כבר הוכח שתמיד יש בעיות וקשיים להיפגש. פה רצה שמועה שמחלקה 49
"בעונש". נראה שגם אנחנו כי היום לא הוציאו אותנו לחצר. אני חושב שאני
צריך לשנות גישה: אכתוב למנהל הכלא ואשאל אותו מה אני צריך לעשות כדי לראות את
בני.
מחר,
אהובתי, יש לי תורנות ולא אוכל לכתוב הרבה. אבל חשוב שנשמור על קשר. עורך הדין
מכין את הערעור. אני מקווה ורוצה שאת תוכלי לעוף מכאן.
טוב,
אהובה, מחר אשתדל לכתוב ביתר שלווה. דרישת שלום, נשיקות לסילוויו, ואחת מיוחדת
בשבילך.
שלך
לנצח, אבל
14.1.74
אבל
יקירי,
אמש לא
כתבתי לך כי חשבתי שנתראה היום, והינה אנחנו! כשתקבל את מכתבי תדע כבר ששחררו המון
אנשים. מפה יצאו 16 נשים. יש עוד שלוש בבית חולים, אז אנחנו עכשיו רק 36. המחלקה
נראית ריקה. אחרי שהבנות עזבו רקדנו ושרנו עם המוזיקה של שיר הילדים: ה-נמ"ק[30]
כולם יוצאים, כולם יוצאים... הירשמי לנמ"ק". רקדנו ושרנו עד שלוש בלילה.
הפרידה הייתה מרגשת. אחת מהקומוניסטיות, בת 40, אמרה לנו בבכי: "אני לא רוצה
לצאת בלעדיכן" והיא הייתה כנה! אחרי שחיינו איתן חודש הבנתי שהיו ביניהן הרבה
בחורות ישרות וכנות. חבל שהן מבזבזות את זמנן במפלגה הקומוניסטית.
כרגע
הודיעה לנו השומרת שאין פגישות כי לפני שבוע "עשינו בלגן". שקר גמור.
לפני שבוע חגגנו יום הולדת לחברה אחת. פשוט הן אותן הסוהרות שהיו במסיבה. אנחנו
כבר מתחילות לכתוב למנהל הכלא ולמנהל הביטחון.
סילוויטו
במצב מצוין. הוא אוהב מאוד לאכול דייסה בארוחת צוהריים וערב.
איך
אתה? מתגעגע, נכון? אני מתגעגעת אליך וגם למכתביך. אין לי עוד חדש, אני רק מצפה
לאימי או לברוקן שיביאו חדשות ממך. עורכת הדין שנמצאת כאן אמרה לי שהתשובה על
הערעור עלולה לקחת יותר משמונה ימים, גם אם החוק מגדיר את הזמן הזה. אולי נדע משהו
בסוף החודש. אימא שלי אמרה לי שהשופט יוצא לגמלאות, ושופטת תחליף אותו. אולי זה
יעכב את התהליך.
טוב,
אהובי, זה הכול לעת עתה. אני מתגעגעת אליך מאוד, אוהבת אותך יותר מתמיד. למרות
שאנחנו לא מתראים ואין מכתבים, אתה בתוכי.
סוסנה
15.1.75
חברתי
היקרה,
היום
הייתה לי תורנות, אני מת מעייפות ולא קיבלתי מכתב ממך. אני כותב בכל זאת כי אני
אוהב אותך ומתגעגע אלייך. יום הולדת שמח לבני שהוא כבר בן שלושה חודשים. את בוודאי
יודעת שמחלקה 49 "בעונש" וגם אנחנו. לכן לא יהיו פגישות עד יום שני.
אנחנו אסירים, אין שום התחשבות... אני לא אכתוב הרבה. רק מחר אוכל לכתוב בשקט.
אולי תקבלי את מכתבי בשבת. העניין עם הדואר פשוט מאוד: כך הם יכולים לבדוק את
המכתבים בלי למהר, "דופקים" אותנו ויוצרים מתחים באותה הזדמנות.
אהובתי, המתיקות, הבגרות והרגישות של פאולה ממתיקים לי את
הנשמה. איך הייתי רוצה לצאת ולהיות איתה! אגב, השתדלי לא לעוף למרחקים עם האפשרות
שתשתחררי. זה חייב לקרות, המאסר שלך אינו צודק, שרירותי ונגד כל חוק, אבל שמרי על
שפיותך. אם תצאי, מצוין, אבל אם משהו ישתבש, צריך להמשיך להיאבק.
חם מאוד ויש לי חבר חדש בתא. הוא אינו שייך לשום קבוצה והוא
בסדר. אינני זוכר אם סיפרתי לך שהאח של חתני התעניין במשפט שלנו. שלחתי לו מכתב
דרך סוסי. כשניפגש אשתף אותך בפרטים.
טוב, קטנה, אני מסיים כי אני רוצה לכתוב למנהל שידאג שאראה
את סילוויטו.
סיימתי לקרוא את הספר "שכירי החרב" של לארטגיו.
הוא כתוב מצוין. אני מקווה שחורחה הצליח לצאת באמת. הוא הבטיח לטפל בנושא שלנו.
דרישת שלום לבנות,
נשיקה גדולה לבני ולך. אני מאמין שנתראה בשבוע הבא.
שלך, לנצח, אבל
16.1.75
קופיקו יקר,
קיבלתי את המכתב השני שלך. כתבתי לך ביום שלישי וגם אתמול,
כל יום מרגע שנודע לי שזה אפשרי. ביום שישי האחרון השתחררו שלושה חברים, אחד מהם
היה בדרום, והשבוע חורחה (עוד לא קיבלנו את המברק). אני מקווה שהכול הלך לו חלק.
עוד לא דרשתי את המכתב
הפנימי האחרון[31], אבל
ביקשתי פגישה דחופה עם המנהלת של העובדים הסוציאליים כדי לדבר איתה על העניין של
סילוויו ועל הפגישות איתך. ברור שיש מדיניות של הגבלה ודיכוי בתירוצים שונים.
היינו צריכים לכתוב לשופטים, לפרסם בעיתונים, לבקש מהשופטים שיבואו לכלא לבדוק את
התנאים.
איזו אכזריות היתה לא לתת לנו להיפגש בסוף השנה ובחג המולד.
התנהגות נוצרית למופת! אני שמח שיש לכן יותר מקום בגלל הבנות ששוחררו. בקשר
לפגישות, גם אנחנו בעונש, הם טענו שמצאו עצמות מחודדות.
סילוויטו השמח
והרגזן, אני חושב שיש לו פרצוף מצחיק ומתוק. הוא משתנה כל שעה, כל יום, זה הזמן
שלו... להכיר אותו ולהחזיק בו זה להתפייס עם החיים. אני מתגעגע אליו, לעיניים
הנקיות כמו שמיים שלו, והחיוך שמכריז שהוא כבר לא תינוק שרק נולד. הייתי רוצה
לשמוע את הציוצים שסיפרת עליהם, אני עוד אשמע אותם, בטוח. את שואלת אותי איך אני
מרגיש. אני נותן לימים לעבור, מלקט סבלנות ומתגעגע אלייך מאוד. את לא תתגעגעי
למכתבים כי אני אמשיך לכתוב. היום זה האחרון השבוע, ובוודאי תקבלי אותו בשבת, ועוד
אחד ביום שלישי.
אפשר שהערעור ייקח עוד כמה ימים, אבל לא הרבה. שמעתי שהשופט
מתפטר אבל המזכירות נשארת, וכל מבנה בית המשפט נותר כפי שהיה. אני מקווה שלפחות
עבורך הסיוט הזה ייגמר ותצליחי להשתחרר.
אני מנהל את חיי לבדי, לא נקשר לשום קבוצה, מעסיק את עצמי
בקריאה, במחשבה או בכתיבה. אתמול הביאו לי את המהדורה השנתית של "הכתב
המסחרי". אני מתכנן לקרוא בו ולרשום הערות שוליים. אני אחפש רומן טוב לקרוא
בערב. הלילה אקרא משהו שאת אוהבת מאוד. ביקשתי אותו, כי זה כאילו אני חודר אל
הרגשות ואל המחשבות שלך ולומד אותם.
טוב, הגיע השעה להפסיק ולהגיד שלום. דרישת שלום לבנות.
"כמה טוב לחשוב עליך, כשמסביבי שמועות מוות ואלימות
לחשוב עליך בכלא כשכבר עברתי את גיל 40"
זוכרת? בוודאי! זה נאזים חכמת האהוב עליך מאז שהיית בת
15... עכשיו הוא גם שלי. אהובתי. את זוכרת את טאנטי[32]?
כמה אני משתוקק לו! נשיקות לסילוויו, אהבה בשבילך.
שלך לנצח, אבל
19.1.75
אבל יקירי,
קיבלתי כבר שלושה מכתבים שלך. שניים ראשונים קיבלתי באותו
יום, יום שישי. אני מצטערת שלא כתבתי לך יותר, אבל עד שקיבלתי את אלה לא ידעתי מה
קורה והעדפתי לחכות עד שתכתוב לי אם קיבלת את המכתבים שלי.
חיכיתי לברוקן, אבל
הוא לא הגיע. אני מניחה שעכשיו, כשחורחה אינו נמצא, הוא יבוא פחות. אימא שלי דיברה
עם חברי ועדת הערעורים, והם אמרו שהם לטובתנו, לפחות במקרה שלי.
קראתי רומן בשם "סיפור פיות בניו יורק" של כותבת
אמריקאית. הרומן חצי סטירי, חצי טרגי, והוא הזכיר לי את הסגנון של הביטלס. מצוין. בינתיים
הפסקתי עם "הנביא" כי השתעממתי.
אתה בוודאי יודע כבר
שהבחורה הברזילאית השתחררה. אינני מבינה למה אני לא השתחררתי כי המקרה שלה היה כל
כך דומה לשלי. אין לי מזל!
אימא שלי הייתה עם פאולה בשבת. פאולה הייתה
כתמיד - חביבה ופטפטנית עם אמירותיה החכמות! סילוויו מתנהג מצוין. עכשיו הוא יושב
בכיסא שלו ומדבר עם הצעצועים שתלויים מהתקרה. לפני כמה ימים עקצו אותו יתושים,
והייתה לו תגובה אלרגית: התנפחו לו הפנים ונבהלתי, חשבתי שאיזה חרק עקץ אותו. אבל
רופא הילדים נתן לו זריקה וזה עבר.
אתה מתגעגע לחורחה? עכשיו אתה מרגיש בוודאי יותר בודד. אתמול
לקחו את שלוש הבנות הקשורות לפלישה למפקדה באזול לחקירה. לקחו אותן לבית המשפט
באותו מקום. דאגנו קצת כי לקחו אותן, אחרי כל כך הרבה חודשים, בדיוק ביום השנה
לאירוע. אני מקווה שיחזירו אותן מהר כי סיפרו לנו שהתנאים בכלא אזול קשים מאוד.
אחת השומרות הודיעה לנו שאנחנו באמת בעונש, אבל לא הסבירה
למה, והמכתבים ששלחנו להנהלה לא קיבלו תשובה. אה! עוד בחורה עזבה ועכשיו אנחנו 34.
אני מנסה לא להשלות את עצמי עם השחרור האפשרי, אבל זה חזק ממני. כל רגע אני מגלה
שמחשבותיי הולכות לכיוון העתיד. אני עוצרת את מחשבותיי ואחרי רגע אני שוב מתכננת
תוכניות. אני מניחה שזה טבעי, ואם זה לא יקרה, אתגבר כמו שאני עושה עכשיו.
לפני כמה ימים דיברנו על עורכי דין ואחת הבנות הזכירה את
השותפה של אלנה[33]. קיבלתי
חום! אתה זוכר כמה פעמים אלנה התקשרה אלינו מהסטודיו? אני בטוחה שמשם הגיעה
הפצצה... אגב, אלנה מטפלת באחת הבנות אבל לא מגיעה לכאן. אין לה יותר משרד. מאה
אחוז שככה הגיעו אלינו.
אהובי, אני מתגעגעת אליך מאוד, אני רוצה לראות אותך, להיות
לידך, להניח את ראשי על הכתף שלך ולהישאר שם, בשקט, בלי לדבר, רק להרגיש אותך...
פאולה סיפרה לך שהיא כבר יודעת לכפתר לבד את המכנסיים,
לרכוס את הריצ'רץ' ולסגור את התפס? היא כבר לא משתמשת בחיתולים בלילה – בתנו גדלה!
טוב, אהובי, זהו. אני שמחה שאתה אוהב את נאזים חכמת. נשיקה
חזקה, סוסנה
נ.ב: לפני כמה ימים,
כשדיברנו על חוויות נישואים, גבריאלה הפסיכולוגית אמרה לי שהאקס שלי, מלאך, היה
פסיכופט, וכששאלתי אותה למה סבלתי אותו כל כך הרבה שנים היא אמרה שאולי זה קשור
ליחסי התלות עם אימי, שלא רציתי להתעמת איתה בהפסקת היחסים המשפחתיים שגם היא
הייתה חלק מהם. רק כשקיבלתי את התמיכה שלך הרגשתי מספיק כוח כדי לעמוד מולה. מה
אתה חושב על זה?
19.1.75
סוסנה, חברה יקרה,
אני מקווה שקיבלת את כל שלושת המכתבים, שהאחרון בוודאי הגיע
אתמול, שבת. אני לא קיבלתי ממך מכתבים לא ביום שישי ולא אתמול. כתבת לי כל יום?
שמת את המכתבים במעטפות של בנות אחרות? אני מקווה שביום שלישי נתראה ונברר הכול.
אימא שלך, ראקל
ופאולה באו היום. פאוליטה ממשיכה להיות מתוקה וחביבה אליי. מסוסי אין לי חדשות
משבת האחרונה. אני יודע שהיא ביקרה אצל אימא שלך.
עורך הדין הציג את הערעור בוועדה ודיבר עם חברי הוועדה. הוא
אופטימי. נראה ביום חמישי . ביקשתי במכתב להיפגש עם השירותים החברתיים. ביום שישי
קראה לי העובדת סוציאלית. אמרתי לה שאני רוצה לראות את בני שנמצא במחלקה 49, שגם
את ואני לא התראינו כי מדברים על עונשים, עברות מדומות וכדומה. היא רשמה את הפרטים
והזכירה שאנחנו נשואים דרך בוליביה. היא תודיע לי על התשובה לבקשתי דרך השומר.
ברור שעוד לא ענו לי. דרשתי גם את שלוש הפגישות שחייבים לנו.
קראתי את "האדם השלישי" של גראהם גרין כדי לעביר
את הזמן. קיבלנו מכתב מחורחה, והוא באמת בחוץ. שייהנה!
מיגל ביקר אצל אימא שלך והטיפש סיפר לה על הבעיות הכספיות
שהיו בינינו ובין החבר'ה שהלכו לארגונים האחרים. אני אכתוב להם בהזדמנות.
שמעתי מאימא שלך שעכשיו אתן 34. אני מקווה לראות אותך ואת
סילוויו ביום שלישי. אני מתגעגע אליכם מאוד. אימא שלך סיפרה לי שפאולה לא יכולה
להישאר איתך בימים של הביקור "כי המנהל אינו מרשה", זאת אומרת שאנחנו
יודעים בדיוק מי אשם. לפי הנורמות המקובלות, מה שנותנים במשך זמן מה, הופך לזכות.
צריך להיאבק גם על כך, אבל, בכנות, אני מקווה שתוכלי להשתחרר מהר. ספרי לעורך הדין
על הבחורה הברזילאית שבית המשפט שיחרר. למה איתך פעלו אחרת?
סוסנה, אהובה, אינני יודע כלום עליך, ואני אבוד. הפרדות
שלנו אישרו לי שלקיום, לציפורים, לצחוק, לצבעים, לילדים, למאבקי החיים היום-יומיים
על גדולתם ועל המצוקות הקטנות, לאכזריות ולחמלה, לקושי ולגמישות אין משמעות
בלעדייך, בלי נוכחותך, בלי החוכמה והתבונה שלך, בלי המתיקות של רגשותייך, בלי
ההומניזם הספונטני שלך. לחיים בלעדייך אין משמעות עבורי. אינני יודע אם אפשר לאהוב
יותר מפעם אחת, אבל אני יודע שהחיים שלי השתנו בגללך, דרכך ורק איתך. הביטחון שאת
שלי, שאני אוהב אותך, נובע עמוק מנשמתי, מאיר אותי, נותן לי יציבות. רציתי לשתף
אותך, אני חוזר ואומר שאת הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים.
טוב, נראה עכשיו מה קורה בעולם החיצוני. הנסיעה של שר
הכלכלה מראה על הרצון להחליף את המקור של ההשקעות הזרות. ההודעה הקטנה שחיל האוויר
אינו רוצה לקנות מטוסים רוסיים נותנת רמז לכך. נראה מה יקרה עם ההסכמים שהיו עם
ברית המועצות והמדינות של הגוש הזה.
מסתמנת מדיניות "חורפית" במדיניות החברתית בעניין
העלאות שכר וחלוקת ההכנסות במשק. זה כנראה תנאי למשיכת השקעות זרות. בינתיים יש
ליצואנים כוח כלכלי לעמוד על שלהם. למפלגות השמאל יש תמיד אותו מכשול: הפועלים הם
פרוניסטים... נכון ששום דבר אינו נשאר יציב. אולי משהו נלמד, אבל לא מספיק. אם
השמאל לא מעכל את זה יבואו רק אכזבות.
טוב, אהובה, איך מרגיש בני? אני מקווה שטוב, שהוא מתפתח
פיזית ונפשית. אני כבר מתגעגע אליו. הוא כבר דמות משתנה, יותר מתינוק שרק אוכל
וישן. עכשיו הוא צוחק, משחק, חי, ואבא שלו אוהב אותו ומתגעגע אליו ולאימו ולאחותו,
ולעולם, לחיים, לרעש בני אדם, לשמש ולגשם.
סוסנה יקרה, אני מפסיק. דרישת שלום לבנות. כתבי לי כל יום
(שמרי את הקבלות) ואהבי אותי. נשיקה רכה ומתוקה לבננו וחיבוק לך.
שלך לנצח. אבל.
20.1.75
סוסי יקרה,
המכתב הזה יהיה קצת "רשמי". כשתקבלי אותו אני
מקווה שכבר אקבל את שלך, הראשון של השבוע, וגם את תקבלי את הראשון שלי. אין הרבה
חדשות, אך אספר לך מה שיש לי. אתמול כתבתי למנהלת וביקשתי את המכתב האחרון ששלחתי
דרך הכלא, כי צירפתי למכתב מאמר על המשבר בגיל הביניים. רציתי שתקראי אותו ותביעי
את התרשמותך. כתבתי גם לשירותים החברתיים ושוב דרשתי לראות את בני, אבל עדיין לא
קיבלתי תשובה. כמובן, אני חסר סבלנות ורוצה לדעת אם כתבת לי ביום רביעי וחמישי, כי
לא קיבלתי שום מכתב ממך ביום שישי או שבת. אני כתבתי לך אתמול ואני מתכנן לכתוב כל
יום.
אתמול ראה אותי הרופא המומחה ואמר לי לשים מגבת חמה במרפקים
ובפרקי ידיים. הוא ישלח אותי לצילום קרסול.
דבר נוסף, כל החברים כתבו
מכתבים לשופטים בקשר לשרירותיות והפרות בהתנהגות כלפי העצורים. הם אינם פועלים לפי
התקנון אלא רוצים להעניש אותנו בלי סיבה. אני לא כתבתי כי רציתי להתייעץ עם עורך
הדין קודם. מה את חושבת? חוץ מזה אני קורא, משוחח עם כולם, נח כשאפשר. בפעם הקודמת
ששלחו מכתבים השופטים זימנו את כולם, ואינני יכול לנסוע עכשיו, כי אינני מרגיש
מספיק טוב. היו גם כאלה שהגישו תביעה נגד הנהלת הכלא. האמת, אני רק רוצה לצאת כמה
שיותר מהר.
אני מקווה מאוד שנוכל להתראות בקרוב. הייתי רוצה לקבל את
החדשות ממך ומסילוויו ולשמוע את הדעות שלך על הכול. האם שמת לב פעם עד כמה אני
אוהב לשמוע אותך?
חברה יקרה, אני מפסיק פה, דרישת שלום לחברות, נשיקות
ל"בחור" הבלונדיני, נשיקה מיוחדת בשבילך, השדון המתוק בחיי.
שלך לנצח, אבל
20.1.75
חברי היקר,
הינה אני בלי חדשות, מחכה למחר כדי לראות אותך. כאן הכול
אותו הדבר. אתמול דיברתי עם עורכת הדין והגעתי לכמה מסקנות: 1 - העבירה שמייחסים
לנו נכנסה לחוק החנינה; 2 - אפשר להאשים אותך רק בהסתרה; 3 - ההצהרות שלנו היו
טובות מאוד, חוץ מההגדרה הפוליטית שלי, שגרמה כנראה למעצר המניעתי שלי. אני מצטערת
מאוד שעורך הדין לא הגיע כי רציתי לשתף אותו בנימוקים האלה. לפני שבוע היה פסק דין
של בית הדין לערעורים שהשתמש בדיוק בנימוקים האלה כדי לשחרר מישהו.
מה חדש אצלך? ראית את סוסי? כתבת למירטה?
חשבתי שאם אצא לפניך אוכל לבקש מהבנק העברה לקורדובה ולממש
את התוכנית הישנה לגור שם. ממכירת הדירה ברחוב גיסה נוכל לקנות בית עם חצר וגינה
ולחיות את החצי השני של חיינו שם. אתה תוכל לעבוד בצילום. מה אתה חושב? אם לא אצא
וירשיעו אותי אאלץ לעזוב את העבודה כי יש להם זכות לפטר אותי. בכל מקרה נוכל לעבור,
ואני כבר אמצא איזו עבודה. הרעיון קוסם לי מאוד.
היום קיבלתי זריקה כדי לקבל את הווסת כי כבר עבר יותר מדי
זמן ולא קיבלתי באופן טבעי. חוץ מזה אני בסדר, עושה דיאטה כבר 20 יום, ואוכלת
סטייק וסלט כפי שהרופא אמר לי.
אתה ממשיך להתעמל? אני קצת בטלנית. החצר חמה כמו תנור
והשעות שנותנים לנו לצאת קרובות לצוהריים. כל תנועה גורמת לגלי חום, ואני גם עייפה
מאוד. בבית הייתי אומרת לך על עייפות כזאת שאני גמורה ואתה התעצבנת. זוכר? טוב,
אהובי המאוד יקר, מספיק להיום, אני ממש מקווה שמחר נוכל להתראות ולהתנשק. בינתיים
נשיקה דמיונית ואהבה גדולה מצויים מכתב הזה.
סוסנה
21.1.75
חברתי היקרה,
כתבתי עכשיו לסוסי, כבר תשעה ימים שאינני יודע עליה כלום.
קיבלתי את מכתבך מ-19.1. על רוב הדברים שאת כותבת כבר
דיברנו בפגישה, חוץ מהעניין עם מלאך . אני חושב שהשיחה שלך עם הפסיכולוגית אינה
מקרית. יש כנראה "חשבונות פתוחים". אדם כמוך, כפי שאני מכיר אותך, לא
יכול לחיות שבע שנים עם טיפוס כמוהו. ברור שהיו בעיות, חוץ ממה שאת כותבת, היו
עוד, למשל רגש הנחיתות שלך בפן הפיזי, שהוא אינו מובן. כל כך לא מובן, ממש כמו 18
השנים שלי עם רוסיטה... ברור שגם במקרה שלי היו ויש בעיות לא פתורות, את מסכימה
איתי? תגידי לי מה את חושבת בקשר לנישואים שלך, זה מעניין אותי מאוד. מה שאינני
מבין עד הסוף זה העניין של הפסיכופתיות שלו: מה זה אומר ומה ההבדל בין האישיות
הנוירוטית שחשבנו שיש לו לבין הפסיכופתיות? הסבירי לי, בבקשה.
העניין של הבחורה הברזילאית מטריד אותי. דברי על זה עם
ברוקן, הוא יכול להשתמש בזה כפסק דין תקדימי להשוואה וללחץ, אבל אני מקווה שלא
יהיה צורך. האופן שבו שהעבירו את שלוש הבנות לאזול נראה כמבצע מחריד ומחושב כדי
להפחיד. אבל אלה הם התנאים של המשחק, החוקים שגם הן מכירות. המשטר לוחץ בכל מקום
שהוא יכול מתוך עמדת כוח. בכל זאת זה כואב ומדאיג.
אני באמת מתגעגע לחורחה. כבר היינו חברותא. במשך חודש חיינו
יחד 24 שעות ביממה, נוכחותו הייתה חשובה לי והוא עזר לי להתמקם במחלקה.
על פאולה אני יכול להגיד לך שהיא יוצאת דופן בכל מובן.
תערובת של מתיקות, רצינות, הבנה ורוח שובבות. את גאה בה שהיא מתלבשת לבד: אני מבין
שהיא עונה על מודל של בת שחלמת עליה! מרגש אותי מאוד שלאט לאט, כמעט במקרה, אני
מכיר אותך יותר ויותר. כן, סוסי, בתנו גדלה. חבל שבימים אלה אנחנו לא יכולים להיות
איתה כל הזמן, אבל נהיה!
אולי אלנה אשמה במה שקרה לנו, אבל איני בטוח. אני משוכנע
יותר בקשר למכירה של העיתונים ל"אלטעזכן". יגיע יום ונוכל לברר. עדיין
אני לא החלטתי מה לקרוא הלאה. אסיים את חכמת ו"יין קיצי", ואראה מה עוד אקרא.
טוב, אהובה, אני נפרד ממך עכשיו. דרישת שלום למי שאת רוצה,
נשיקות מתוקות לסילוויו ולך, שלך לנצח, אבל
21.1.75
יקירי שלי,
אני כותבת לך מכתב קצר כי אין לי הרבה לספר לך אלא שאני
אוהבת אותך מאוד ויש לי חשק להיות איתך בלי להסתכל בשעון. אני מתחרטת על כל הפעמים
שלא קמתי איתך בבוקר מוקדם ועל כל הפעמים שהלכתי לשון כשאתה נשארת ער ופיתחת
תמונות. אני אוהבת אותך מאוד מאוד. אני מבטיחה לך שהדבר הראשון שנעשה כשנשתחרר זה
לנסוע לטאנטי לכמה ימים עם הילדים. בזיכרון שלי טאנטי הוא התגלמות גן העדן. אהובי,
תמיד כשהפגישה שלנו נגמרת נדמה לי שלא נישקתי אותך מספיק.
להתראות ביום שישי, נשיקה, סוסנה
נ.ב.: כולם קוראים גם לסילוויו "קורצ'יני"!!!
22.1.75
סוסי יקרה,
קיבלתי את מכתבך
מ-20.1. כבר דיברנו אישית על רוב הדברים שכתבת. היום היה פה העורך דין, אני מניח
שגם את ראית אותו ושיתפת אותו במחשבותייך. הוא הביא לי את כתב ההגנה המקורי, אבל
ביקשתי שייתן אותו לאימך, ושהיא תצלם אותו. נראה מה קורה. על סוסי כתבתי לך אתמול
ואין לי חדשות ממירטה, כי היא עוד לא כתבה לי. את החלומות שלך בקשר לקורדובה אי
אפשר לממש עכשיו. מוקדם מדי.
לא סיפרת לי על הווסת, ואני בכלל לא חשבתי על זה. באמת,
גישה אנוכית מצידי. למה הרופא אמר לך לעשות דיאטה?
אינני יכול להתעמל בגלל הבעיה של המרפקים,
ה"בורסיטיס". אני זוכר כשאמרת לי שאת "גמורה". אני זוכר את זה
עם חיוך, בצער, בכאב ובכעס על עצמי, אבל אני אוהב אותך, אוהב אותך ומתגעגע. ברגע
מסוים בפגישה שלנו אתמול הבטתי עמוק בעיניך, ופתאום הבנתי למה אינני רוצה להביט בך
כפי שעשיתי בעבר כי הרגשתי מועקה, הרגשתי שאני נשבר. אני פשוט אוהב אותך, זקוק לך
ומודה לך על כל מה שנתת לי.
אין לי משהו מיוחד להודיע לך. אני עייף ונראה לי שמחר יש לי
תורנות. עוד לא גמרתי לקרוא את העיתון, אז אני מפסיק כאן. והבלונדיני? הוא גדול
ויפהפה - אני רוצה כבר לצאת ולשחק עם "בני". נשמע לי מוזר! טוב, סוסנה,
בטוח שמחר אני אקבל מכתב ממך. דרישת שלום, ליטוף לסילוויו ונשיקה טהורה ללחי המתוק
שלך, הלחי גם שלי!
שלך לנצח, אבל.
תגידי לאימא שלך שתיתן
10,000 פזוס לעורך הדין.
22.1.75
חברי היקר,
הינה אני עם סילוויו יושב עליי. הוא אוהב מאוד פינוקים.
היום קיבלתי שני מכתבים ממך מה-19.1 ומה-20.1. הראשון יפה מאוד. מכתביך מעודדים
אותי, נותנים לי חשק לחיות ומקלים על ההסתגרות של הכלא.
עורך הדין היה היום. הוא פגש את ססיליה ורשם את המקרה שלה.
כמובן, לא היו לו חדשות עבורי. אמרתי לו לברר היכן נמצאים המכתבים שלא קיבלנו והוא
יבדוק. בקשר למקרה שפורסם בעיתונות, הוא טוען שזה בכלל אינו דומה למקרה שלך כי
העבירה שלך היא החזקה של חומר שעליו חלה החנינה מ-25.5.73. העבירה היחידה שלך היא
הסתרה. אתמול שוחחתי הרבה עם סוסנה, עורכת הדין, על הדעות שלה, והיה מעניין מאוד
כי הם מכבדים את הפועלים הפרוניסטים ומציעים "ברירה עצמאית", שנבנית
כארגון של האנשים ונכפה מלמעלה. בעצם, הם חותרים לגרש את הפרוניזם מההמון, דבר בלתי
אפשרי עד לפני שנה או שנתיים. אבל היום, אחרי הטבח בשדה התעופה וההתפטרות של הנשיא
קמפורה, הימים האחרונים של פרון ומותו קיבלו משמעות. אין זו העמדה של הקומוניסטים
ודומיהם שזלזלו בפרוניזם אלא עמדתם של אנשים שכיבדו את העם והכירו בכוחו. הארגון
העצמאי של הפועלים מצד אחד והרוב הפרוניסטי בקרב מעמד הפועלים הם שני הקטבים של
ניגוד שאף אחד לא פתר. עם כל הניתוח העמוק שלנו לא ראינו שהשמאל הוא מילה נרדפת ל"אויב"
עבור הפועלים, וכל הזמן היינו צריכים להבהיר את זה. לא יצאנו מאותן השורות ולא
חווינו אותן חוויות. רק עכשיו האנשים מתחילים להבין את הדברים שכתבת בשנת 60 או
62. התפקיד של פרון מתחיל להתבהר רק עכשיו וכל עוד לא יהיה ברור אין מה לדבר על
מפלגה חלוצית. עדיין כל המבנים המפלגתיים מונחתים מלמעלה והאנשים אינם מרגישים שהם
שייכים להם. בגלל זה נראית לי יותר התמיכה בגידול והמודעות של הבסיס ולא
האינטלקטואלים שמארגנים מפלגות של עשרה אנשים שהדבר הראשון שהם עושים הוא למנות
הנהלה, לערוך עיתון ולתכנן פעילות "עבור הפועלים" ולא עבור
עצמם. אני חושבת שכל זה נוגע גם לי כי הייתי חלק מההשקפה הזאת. בגלל זה כל כך הרבה
ניסיונות כשלו ומשכו רק אנשים בודדים ולא מנהיגים אמיתיים של העם.
כל מה שאתה אומר עליי, גם אם אמרת לי את זה הרבה פעמים,
מאוד מרגש אותי. אינני יודעת אם אפשר לאהוב יותר מפעם אחת. אני מניחה שכן, אבל
כשהאדם שאוהבים הוא כמו אוויר לנשימה, כשאוהבים בלי הסתייגויות, בחיוניות, בוודאי
קשה מאוד לאהוב שוב. אני מניחה שכשכתבת את זה התכוונת למוות של אחד מאיתנו. אני
חושבת שאם זו אני שאישאר לבד זה יהיה כאילו האדמה נשמטת מהרגליים, גיהינום. לא
יודעת אם הייתי מסוגלת לאהוב באותה עוצמה, כי אף פעם לא הכרתי גבר, באותיות
גדולות, אמיתי. אם אני משווה את הגברים האחרים שהכרתי, הם נראים לי תינוקות, ואני
מרגישה כמו סבתא שלהם. אהבתך ובגרותך נותנים לי ביטחון ושמחה שלעולם לא היו לי.
איתך ובשבילך אני מוכנה לעמוד בכל משימה. פעם, כשהתווכחנו, אמרת לי שאיבדתי את
הכבוד אליך כי חשבתי שאתה מושלם, וכשראיתי שאתה גם טועה, התאכזבתי. אינני זוכרת מה
עניתי, אבל אני תמיד זוכרת את המילים שלך כי הן כאבו לי מאוד. עכשיו אני אומרת לך
שכשחייתי אתך וראיתי שאתה אינך מושלם, אהבתי אותך יותר, כי הבנתי שאני מסוגלת
לתרום לך, שהיית קרוב אליי יותר ושהיית בן אדם, לא רובוט. בגלל זה אהבתי אליך
מתחדשת כל יום, והיא נחוצה לי יותר ויותר.
התראות מחר, אהובי, סוסנה
23.1.75
"מון פטי אמי",
היום אני כותב מברק ולא מכתב. הייתה לי תורנות ואני מפורק.
למרות זאת אני שולח לך את ההודעה היומית. זה המכתב האחרון של השבוע שאהבתי אלייך
נלווית אליו. אל תתחרטי על כלום חוץ מזה ששנינו לא ידענו להפריד בין חשוב למיותר.
אם מדברים על חרטה, אני הראשון. סוסי יקרה, גם בזיכרון שלי טאנטי הוא הגן עדן של התנך.
באמת, איכשהו נגיע אליו . סלחי לי, אני מקווה לראות אותך לפני שהפתק הזה יגיע אלייך.
דרישת שלום, נשיקות לבני וליטופים רכים לחברתי הקטנה מחברך.
שלך לנצח, אבל
23.1.75
אבל יקירי,
היום קיבלתי את מכתבך מה-21.1. כדי למנוע אי הבנות אני
אציין תמיד את המכתבים שקיבלתי. היום הגיעו ראקל ואימי. הן נהנו מאוד בבילוי עם
סילוויטו, שיחקו איתו והוא צחק בקול רם. ראקל סיפרה לי שבירחון הביאו מישהי במקומך.
אתה מכיר אותה?
ברור לי שהפגם בנישואים הקודמים שלנו היה במערכת היחסים ולא
של בני זוגנו לשעבר. במקרה שלי הרגשתי מחוברת למלאך בגלל העבר המשותף. הכרתי אותו
כשהייתי בת 15 וכשנפרדנו הייתי בת 27. שנים רבות...
תמיד הייתי מתוסבכת ופקפקתי ביכולות שלי הן כאישה הן
כמנהיגה, אבל מאז שנהפכנו לידידים הבנתי שיש לי כישרון בתחום החברתי, אבל לא
האמנתי שאני מושכת בתור אישה. נוסף על כך, כשהבנתי שאני מאהובת בך, כבר שום דבר לא
היה איכפת לי, כי חשבתי שאין לי שום אפשרות להגיע איתך למערכת יחסים. זה מה שגרם
לי להשתגע ולרצות ילד בכל מחיר. זה היה סוג של ביטוח נגד הבדידות, ולא עניין אותי
מה יקרה עם מלאך. אני מבינה שההתנהגות שלי הייתה פחדנית, חסרת בגרות וחסרת אחריות.
עם זאת, האגו שלי היה מסופק מחיי עם מלאך כי כל השוואה הייתה לטובתי. בקשר לאופי הפסיכופתי
שלו: הוא אדם שמתרחק מהמציאות כל כך עד שאינו יכול לנהל חיים נורמליים. ההבדל בין הפסיכופתיות
שלו לנוירוטיות שלו הוא בדרגה.
במקרה שלך אני חושבת שהיו כמה גורמים: חוסר בגרות,
שוביניזם, פעילות יתר כדי לא לחשוב. חוסר בגרות כשבחרת בת זוג וגם כלפי הבנות שלך,
שוביניזם בגלל התגובה שלך כשרוסיטה רצתה לעזוב אותך, ופעילות יתר כדי לא לחשוב על
כל מה שהשתבש בחיים הפרטים שלך. אתה מסוגל לנתח את זה יותר לעומק. אבל זה העבר,
ואם אנחנו טועים עכשיו בזוגיות שלנו, הטעויות הן אחרות. למדנו היטב את השיעור הזה.
אהובי. אני שולחת לך מאמר מעניין מאוד שאימא שלי הביאה לי.
עד מחר, אני מקווה
לנשק אותך, סוסנה
26.1.75
פשוט, סוסנה, קיבלתי את שני המכתבים האחרונים שלך - זה
מ-22.1 די ארוך, יפה מאוד, ובו פורחות המידות הטובות שלך: הומניזם, ורוחך הסקרנית.
השני, צילום קצר של הטעויות בנישואים הקודמים שלנו. אני מודה לך מאוד על ההערכה
שלך שאני "גבר-גבר", זה החמיא לי, ריגש אותי - כל מילה ומילה. לפעמים
אני חושב שעד שהכרנו היינו שני בני אדם עצובים, לא מאושרים, ואחרי שהחלטנו לאחד את
חיינו ולנסות את מזלנו לא לגמרי ידענו לחיות בהרמוניה. אבל אפשר ששני בני אדם
יתנהגו כחפצים דוממים? בוודאי שלא!
לא ידענו לראות ולפרש את העננים שלפעמים עטפו אותנו כחלק אפור ביחסים בהירים,
כצדדים שליליים של חיים עוצמתיים עם ניגודים שמקבלים מבחוץ כל הסכסוכים המאפיינים
את החברה המודרנית – חברה שלא הצלחנו לשנות, אבל היא נפלה על גבינו העייפים ונכנסה
בכל סדק בחיים עם שאר העולם. ואז הרעל הציף אותנו יותר מדי והיה בלתי נסבל, ויחסי
הידידות והחברות בינינו התפוררו מעט, אבל לא הרבה, סוסי יקרה, לא הרבה. בכל זאת
אני זוכר במרירות, כאב וחרטה כל אחת מהדמעות שלך, שלא הגיעה לך. לא הייתי צריך
להרשות שזה יקרה... אינני ראוי לך... אל תחשבי שאני מכה על חטא וקורע את הבגדים
שלי! אבל אני מרגיש עצוב, מלנכולי... למה לא ידעתי למצוא את הדרך להתגבר? עשיתי כל
מה שהיה צריך, כל מה שיכולתי? למה הקשיתי את רגשותיי? אני זוכר ומרגיש מועקה.
סליחה, אלף פעם סליחה, סוסי, והלוואי שתרצי לרחם עליי מהחלק הכי עמוק שלך שהנוקשות
שלי נגעה בו. אינני מרגיש שפל או בזוי, אבל מאוד כואב לי שהעלבתי אותך, שפצעתי
אותך, שלא כיבדתי אותך. והכול בגלל העצמאות שלך, האוטונומיה וחוסר התלות, השכל
הישר והאימפולסיביות, שיחיו כל התכונות האלה שלך! כך הכרתי אותך, כך אהבתי אותך,
כך כיבדתי אותך והערצתי אותך! כך הגעת עמוק לרגשות וללב שלי. את גרמת לנס שפתח את
רגשותיי ואפשר לי להביע אותם... את מבינה, סוסנה, את מבינה? אינני רוצה שתתפשרי,
אני רוצה שתמשיכי להיות את, הבלונדינית הרזה, המתבגרת, עם הפנים החכמות והעיניים
העצובות (אם לומדים להסתכל עליהן מאחורי הגבול החיצוני) שהכרתי בביתך ברחוב ז'רבאל
בסביבות 1962. התאהבתי כבר ביום הראשון, כשראיתי אותך. משהו פנימי, תת־ הכרתי לחש לי
שהבלונדינית הזאת – שונה, קטנה ורזה – תשנה את חיי... והאור הפציע!
אז את מבינה למה כבר אינני מסוגל לחיות בלעדייך? כי אין טעם
לחיים בלי אהבה, בלי רוך, בלי נזיפות "ההתנהגות הרעה" של האדם שמרגישים
בתוכך. כך את בשבילי. אני מרגיש את עורך ורועד, סוסי. אני חי בתקופה סתווית עם
הפרחים, עם היצורים השובבים של היער הקסום ועם הנסיכה הקטנה והפטפטנית,
הבלונדינית, עם הרגליים "העקומות", עם "אסתר אביב"[34],
עם הילדים שהיא נתנה לי במתנה: פאוליטה המתוקה וסילוויטו הרגזן. אז כמה כואב הכלא
המטומטם הזה! יקרה מה שיקרה, תדעי שאהבתי אלייך היא הדבר החשוב ביותר, יחד עם האהבה שרחשתי לאבא שלי. אולי יש הרבה
דברים דומים בין שתי האהבות האלה, אבל היחס שלך אליי מצביע על המעבר מגיל ההתבגרות
לבגרות כי לא הייתה לי נערות. בגללך יצאתי מההיסטוריה הקדומה והגעתי לעולם של
ההיסטוריה מודרנית, בגללך ובגלל דרכך. חשבי והביני שככה זה היה, לגמרי לא בשל ובור
לגבי היחסים המשפחתיים עם הבנות שלי ועם כולם. מי אם לא את האיר לי את הדרך, נתן
לי את הכלים הראשונים כדי לצאת מהחושך? בגלל זה אני מעריך את כל הדברים שחיי
התעשרו בהם מהרגע שבו התחלנו את יחסינו. היו חסרות לי ועדיין חסרות עצמאות ותבונה
בנושאים היקרים לליבך, הנושאים שאת שולטת בהם בבלעדיות. וזה יגיע כי את שתלת בי
הרבה זרעים טובים שינבטו ויתנו פרי... תודה, אהובתי, על מה שנתת לי.
אני רוצה להתייחס לעוד כמה דברים אישים. חשוב שתדעי למה
התחתנתי עם אשתי לשעבר. זה יאיר את עברי ואת ההווה, את אישיותי. זה נחוץ. את מציעה
לי לנתח ולחשוב יותר לעומק. את צודקת במה שאת אומרת על השוביניזם, על חוסר הבגרות
ועל ההשקעה בפעילות כדי לא לחשוב, אבל היו גם בורות וחוסר ראיה לרחוק, וגם הרבה
כאב על הבנות.
סוסי, גיל ההתבגרות שלי היה מתוסכל ומתוסבך. היו לי פצעונים
קשים כמעט עד גיל 20. במשך שבע שנים הרגשתי עינוי להסתכל במראה. המראה החיצוני כל
כך חשוב בגיל הזה, גיל ההתגלות העצמית. הדמות שראיתי במראה הייתה מגעילה. מזה
הסקתי שאף בחורה לא תסתכל עליי, בפרצוף הדוחה עם כל הפצעונים המוגלתיים. העליזות
המדומה שלי הייתה סוג של פיצוי. הייתי חייב למשוך תשומת לב וכל החוכמה שלי הייתה
לגייס כל דבר למטרה זו – משירים קטנים עד הצגות, תמיד הייתי המנהיג בין החברים,
הראשון, היוזם, הדוחף, הרוח החיה של כל דבר, וכולם חיפשו אותי. תמיד הייתי בחברה,
אבל הרגשתי בפנים כל כך לבד, בבדידות מפחידה של 38 שנים. ואם כך היה בין חברים, את
יודעת מה היה הפיצוי בחיים הפוליטיים.
כשאשתי לשעבר נענתה לי לא חשבתי יותר. זאת הייתה ההתחלה של
הסוף, המשך הבעיות בדרכים שונות. והינה אני, סוסי – את האדם הראשון שסיפרתי לו על
כך. איך נוצרת נוירוזה? הרקע המשפחתי אולי מזין אותה, אבל נראה לי שהיו לי תנאים
מתאימים. כפי שאת רואה, שמרתי על הסוד הכבד הזה כל חיי. עד היום. אינני יודע אם זה
יועיל אבל לפחות אני משתף איתך את הרגשתי. אני חושב שהפירוט של הגיהינום לא כל כך
חשוב כמו המקור שלו. ואם אינני מתגבר על זה, אם לא אתעמת עם הקושי ואפתור אותו,
תמיד תהיה לי בפנים טיפת התמרמרות של כעס עצמי, של חרדה על גיל ההתבגרות שאבד. כל
זה מסביר אולי פחדים וחוסר ביטחון, אבל אני לא כפי שאני במקרה. עכשיו את מבינה
אותי טוב יותר? אני מניח שמהיום היחס שלך אליי ישתנה. אינני יודע למה, אבל ישתנה
לטובה ויעזור לשנינו. חוץ מזה את תעזרי לי, כי לא מתוודים סתם על דברים שלא
נשכחים, שתקועים בתוכי למרות השנים המדממות, הכואבות, המחרידות והמדאיגות. שם נמצא
אולי אחד המפתחות של אישיותי. תוכלי לעזור לי?
טוב, סוסי, אני מדמיין את הפתעתך כשאת קוראת את מכתבי, אבל
לא יכולתי לעזוב את העניין ליד המקרה. התחתנתי מתוסבך כי חשבתי שלא תהיה לי
הזדמנות אחרת. והרבה פעמים ניתקתי יחסים אפשריים עם בחורות כי רעדתי במחשבה
שהפצעים יחמירו, או שתגיע השעה להעמיק את הקשר ולהיכשל ולהתבאס. לכן, כדי למנוע את
הנפילה, המצאתי את התירוצים הכי דמיוניים שאת יכולה לדמיין. דמיון, כפי שאת יודעת,
אף פעם לא חסר לי. טוב סוסי, כתבתי מספיק עלינו וגם על העבר. אני מקווה שלא
תתאכזבי מהחבר, הידיד ובן הזוג שלך. כך הייתי ולא אחרת.
המחשבות שלך על המצב של המדינה מעניינות, אבל אינני רואה
קצה חוט למימוש. אני אחשוב על כך ואכתוב לך את דעתי. אני מסכים איתך שהספר שלי מתקבל
יותר על הדעת עכשיו מאשר בשנים 64-62, אבל הקשה ביותר הוא להעביר את ההתגברות של
העם על הפרוניזם למציאות. היום קל יותר כי המנהיג כבר איננו ולא היה לו תחליף.
שכחתי לספר לך שכמה ימים לפני שנעצרנו דיברתי עם קאצ'ו, והוא סיפר לי שהתחיל לשתף
פעולה עם המפלגה הסוציאליסטית. חבל שהוא אינו כותב לי. הייתי רוצה לדעת מה האנשים
עושים וחושבים.
את בוודאי יודעת כבר שתרזה ילדה בת וגם שרולו אמר שיכתוב
לנו. במקרה, דרך בחור שערער כמונו, נודע לי שאנחנו המקרה שראשון שוועדת הערעורים
תדון בו, ושביום שלישי הקרוב יהיו חדשות. סיפרתי לאימא שלך וביקשתי שתלך לדבר עם
חברי הוועדה. נראה מה יקרה.
אתמול היה לי ביקור מלא: פאולה, אימא שלך, ראקל וסוסי.
פאולה שאלה עליך. סיפרתי לה שראיתי אותך ושהיא תראה אותך היום. ביקשתי שתיתן לך
הרבה נשיקות והיא הסכימה ואמרה שגם תיתן חיבוק לסילוויו. אמרתי לה שאולי בקרוב את
וסילוויו תיהיו איתה ותלכו לסרט, לגן שעשועים, להצגה. היא שאלה: "ואתה, מתי
תצא?" איך אני יכול להרגיש? גאה, גאה מאוד. היא ילדה יוצאת דופן. אבל אימא שלך
מציקה לה, וזה מדאיג אותי: "אל תלכלכי את השמלה, אל תורידי את הסנדלים, תני לי
לסרק אותך", וכו' וכו'. את צריכה לראות איך פאולה מסתכלת עליה כשהיא נוזפת
בה. בעתיד אימא שלך תשלם על כל הטעויות הטיפשיות האלה. אינני תופס מה עובר לפאולה
בראש ברגעים אלה. סוסי אמרה לי שפאולה כל הזמן רוצה להישאר לישון בבתים אחרים או
ללכת עם האנשים שבאים לבקר. אבל אם אימא שלך לא הייתה דואגת לה, מי היה מטפל בה?
סוסי רוצה לדעת אם קיבלת את מכתבה. עני לה. ההיריון שלה מתקדם והיא עשתה את כל
הבדיקות.
טוב, סוסי, אינך יכולה להתלונן. אני שולח לך המון מכתבים.
אני מקווה שאחרי שתקראי את מכתבי תסיקי מסקנות. דרישת שלום לחברות הטובות שלך,
נשיקה ל"רגזן" וליטוף רך ומתוק לפנים האהובים שלך,
שלך לנצח. אבל
נ.ב: שלחתי לך מאמר על הילד בגיל שנתיים.
26.1.75
חברי ורעי היקר,
היום היה יום שקט. בבוקר הגיעו פאולה ואימא שלי. פאולה נתנה
לי נשיקה וחיבוק מתוקים מאוד בשמך. שיחקנו בכדור, עשיתי לה "מגלשה"
ו"נדנדה". היה בילוי נחמד מאוד.
אחרי הצוהריים ישנתי כי אמש הלכתי לשון מאוחר מאוד. בשבת
מרשים לנו לא לכבות את האור עד שתיים בלילה. אז ראינו סרט בשם "אומברטו
ד", סרט טוב. אחר כך שתינו מאטה ושיחקנו "סקראבל". איך אתם סובלים
את החום? פה זה נורא, אפילו עם המאוורר העומד במחלקה ועוד אחד בחדר של הילדים. כל
היום יש שמש בקיר של המחלקה והכול מתחמם, אפילו הספסלים.
לאימא שלי לא היו חדשות, חוץ מהשיחה עם פרנסיסקו שכבר סיפרה
לך עליה. קראת בעיתון על "חזית השמאל" ועל "המפלגה של האנשים בלי
החולצה"?[35] עוד ניסיון
לקבוע מלמעלה מה העם רוצה וצריך... אם הם יצליחו להגיע לבחירות, סביר שיקבלו
קולות, אבל זה יעמיד מחדש את התקוות לאפשרות דמוקרטית כשאין מפלגה שיכולה לממש
אותן.
ביום שישי חגגנו את יום ההולדת ה-28 של אירמה[36]
וכמובן הכנו מערכונים. היא קראה מכתב שכתבה לנו, מאוד מרגש. אין לי עוד הרבה לספר לך. כדי לעביר את הזמן קראתי ספר של גרהם
גרין "נסיעות עם דודתי". נחמד.
עד יום שלישי לא אקבל חדשות ממך. בינתיים אני מנשקת אותך
בהרבה אהבה. סוסנה
28.1.75
חברתי היקרה מאוד,
דבר לא השתנה מאתמול עד היום ובכל זאת אני כותב כמה שורות.
אתמול שלחתי לך שני מכתבים, אחד על נושאים אינטימיים והשני עם מאמרים של העיתון .
כתבתי גם למירטה ושלחתי את המכתבים שלך. היום רודף אותי כאב ראש עקשן, ואינני
מסוגל לקרוא, אבל בכל זאת אני רוצה לכתוב לך. אני רוצה לרצות... טוב, נעזוב את
המילים הרבות. רציתי להוסיף על כל מה שכתבתי אתמול עוד משהו שהציק לי מאוד שאת כבר
מכירה: בעיית הזיכרון. אף פעם לא השלמתי עם האבדה יוצאת הדופן שהייתה לי – פעם
הייתי זוכר בלי מאמץ. בגלל זה, נדמה לי, אף פעם לא רציתי להשתמש בשיטות מוכרות
לחדד את הזיכרון. אבל מה שאני רוצה הוא להדגיש לפניך עד כמה הבעיה הזאת הפריעה לי
במשך שנים – עד היום, מאחר שאינני חושב על מה שאני אלא על מה שיכולתי להיות ולא
הצלחתי. את מבינה? טוב, דברים שונים ובעיות שונות. אני כותב לך על כך כי זה עוד
גורם שמציק וכדאי שתוסיפי את הנתון הזה לכל מה שכבר כתבתי לך. אני רוצה לחיות את
החיים שנותרו לי באופן שונה, בלי מטענים. זה ישפר את התנאים של החיים שלנו, יגרום
להם להיות מלאים ועוצמתיים יותר, בלי קונפליקטים נוירוטיים ומיותרים. אני יודע שאי
אפשר למחוק לגמרי את החיכוכים, אבל אפשר למתן אותם לממדים אפסיים בלבד. נכון,
אהובה?
לעניין אחר: השבוע אולי ייקבע הגורל של הערעור. אני מקווה
שלפחות איתך יהיה צדק. עוד מעט שלושה חודשים מאז המאסר שלך. היית צריכה לצאת כבר
ב-6.12, כשהודיעו לנו על המאסר המניעתי. אני מקווה שיהיה תיקון ומתפלל שכך יהיה.
השגתי לקוח חדש לעורך הדין, הוא אינו יכול להתלונן. בקשר לשלושת הליצנים שרימו
אותנו, הם אחראים על המאסר המנהלי שלך ועל הזמן הארוך שאת בכלא. יגיע הזמן לסגור
חשבון.
מזמן לזמן אני מתגעגע לחיים היום-יומיים, לשגרה שעכשיו
ממרחק לא נראית לי שגרתית. אבל אני גם מתאזר בסבלנות, לא נכנע ומנסה לנצל את הזמן
איכשהו. סוסי אהובה, אני חסר סבלנות. אני רוצה לראות אותך, והייתי רוצה שזה יתרחש
אחרי שתקבלי את מכתבי מיום ראשון. בכל זאת אני מניח שהתשובה הכי מעניינת תגיע בכתב.
אני מקווה שלא אכזבתי אותך, אבל אני בן אדם...
זה הכול, אהובתי, נשיקה רכה לבני, חיבוק חזק לך ותקווה
שנתראה מחר. שלך לנצח, אבל
28.1.75
חברי היקר מאוד,
כן, אתה החבר שלי במובן הכי יפה של המילה - מילה שהפכה
להיות כל כך זולה. אתה ידידי, שותף לחלומותיי, למציאותי, זה שאני אוהבת ועוזר לי
להרגיש חזקה כדי להתמודד ברגעים הקשים. גם אני רוצה להיות ידידתך. הרגשתי הרבה
פעמים שנכשלתי, שלא הצלחתי לזכות באמונך.
אבל נמשיך לאט לאט. נכון שהרבה פעמים הרגשתי רע מאוד כי לא
הצלחתי למצוא את המיתר שירעיד אותך, שיעזור לך למצוא שוב את הדרך לאהבתנו. חוסר היכולת
להבין שהמהות של יחסינו תתגבר על אי־ההסכמות. כעסתי על עצמי
מאוד על שלא מצאתי את המילה או את ההבעה שתחזיר אותך לעצמך. אתה מבקש מימני
רחמים?! אינני יכולה לרחם עליך כי אני אוהבת אותך וזה הדבר היחיד שאני מסוגלת לתת:
אהבה, הכבוד העמוק שלי אליך כגבר וכבן זוג. למה רבנו? נכון שהרבה פעמים זה היה על
שטויות.. אבל היו עוד פעמים רבות שרבנו על דברים חשובים, לא תמיד גלויים.
החיים המשותפים שלנו היו מלאי בעיות קודמות שגרמו בדרך כלל
לעצבנות ולמתח. עכשיו אני מבינה שהיומרה שלי מנעה ממני לקבל את העובדה שהאחריות
לבית עם שתי בנות מתבגרות לא הייתה בהישג ידי. לא קיבלתי אף פעם את העובדה שזה היה
גדול עליי. הנסיבות דרשו ממני לתפקד כאימא של מירטה וסוסי כי זה מה שהן היו צריכות
אפילו בלי להיות מודעות לזה. ואני לא הייתי מסוגלת למלא את התפקיד הזה. בקשר
לשטויות – תמיד חשתי שהן לא היו שטויות בכלל, ועכשיו, אחרי מכתבך, אין לי
בכלל ספק שהיו דברים חשובים. הרבה פעמים העלבתי אותך בלי להיות מודעת לכך. הייתי
שואלת אותך "אתה מרגיש נעלב?" ואתה ענית לי שזאת לא הרגשה, זה באמת
עלבון, ואני לא הבנתי מה ההבדל. עכשיו אני מבינה שמאחורי המקרה הזה ועוד הרבה
מקרים דומים היה חוסר הביטחון שלך, העובדה שלא התמסרת אליי לגמרי. אולי תחשוב שזה
לא נכון, אבל זה נכון. רק עכשיו אני מרגישה שאתה מתמסר אליי באמת ושאתה בוטח בי.
עכשיו אינך חושש שאלעג לך או אזלזל בסודות שלך. אולי מפני שלא היה לך חבר קרוב,
מישהו שיכולת לסמוך עליו. הדבר גרם לך לסחוב את הבעיות זמן רב כל כך! שים לב שאתה
האדם הראשון שאמרתי לו שאני מרגישה מכוערת. וזה לא שעכשיו אני מרגישה יפה. הספיק
לי שאתה חושב שאני מושכת.
עם זאת, הבעיות שלך לא שונות בהרבה מהבעיות של מרבית
המתבגרים. אבל העובדה שלא התגברת על הפחד מכישלון משפיעה עליך עד היום. רק עכשיו
אני מבינה שהבעיות איתי השפיעו עליך כל כך. במצבים כאלה לא ידעתי איך להתנהג
ושתקתי. פחדתי להעליב אותך או להכאיב לך. זאת הייתה טעות – עוד אחת ברשימת הטעויות
שעשינו.
בשבילי אתה גבר מושך ואמרתי לך יותר מפעם אחת שכשאני רואה
את התמונות שלך מגיל עשרים מרגיז אותי שלא הכרתי אותך אז. (אל תצחק, נכון, הייתי
רק בת 8...) אבל היית כל כך יפה! אני יודעת שתצחק אבל לא אכפת לי כי זאת האמת.
עכשיו אתה לא יפה – אתה גבר מושך מאוד, ואתה יודע זאת היטב, לא מפני שאני אומרת את
זה, אלא מפני שהרבה נשים רמזו לך על כך.
אהובי, הייתי רוצה שתהיה עכשיו לידי כדי לחבק אותך... איך
אתה מעז לחשוב שאני אתאכזב? חשבת שאני רוצה את סופרמן כבן זוג? בעצם, אתה גם קלרק
קאנט וגם סופרמן, שני הדברים, בדיוק כמו בקומיקס. אני אוהבת את שניהם, והייתי
נותנת את חיי עבור שניהם. עכשיו נודעו לי עליך פרטים שלא הכרתי, אבל הם לא משנים
את דמותך. ליבי, עורי, הקרביים שלי זועקים אליך. אני עוד מרגישה גאה ומאושרת שבחרת
בי כחברה וכבת זוג.
אני עוברת לפאוליטה: גם אני שמתי לב שאימא שלי מדכאת אותה.
למזלנו, לא לזמן רב. היא מתנהגת איתה כפי שהיא מתנהגת עם כל העולם וכפי שהתנהגה
איתי. היא לא תשתנה וזה חסר תועלת להעיר לה. למרות זאת, כשזה קרה בנוכחותי, אמרתי
לה ואמשיך להגיד לה. אני רוצה שפאולה תהיה חופשייה! היא מעריכה את הצייתנות כתכונה
הכי חשובה, וזה ההפך ממה שאנחנו חושבים . עבורנו צייתנות היא חיסרון. מה אפשר
לעשות? נשנה את זה כשנוכל!
אהובי, נורא מאוחר, היום הייתה לנו מסיבת יום הולדת והתחלתי
לכתוב ב-11:00. אני נפרדת ממך עד יום שישי. תקבל נשיקה מלאת תשוקה ואהבה. סוסנה
28.1.75
חברתי וידידתי הבלונדה,
יותר טוב לדבר איתך
מאשר לכתוב. אחרי שראיתי ו"עיכלתי" אותך, רגע אחרי רגע, המכתב הוא שגרה.
בכל זאת היום יש לו קצת קסם. במיוחד מפני שאולי לא הייתי אומר פנים אך פנים את מה
שאני מסוגל לכתוב.
ראקל הייתה פה וסיפרה לי שאימא שלך פגשה את מנהל בית המשפט
לערעורים. הוא אמר לה שהם הכירו את המקרה שלנו, שהם לומדים אותו, והם ידעו
שמעריכים מאוד את עבודתך, שביום של המאסר היית בגן שעשועים עם הילדים ובכל זאת
קבעו לך מעצר מניעתי כי חשבו שיש לנו אחריות משותפת. הלוואי שיהיו רחמנים ויחליטו
בהתאם. בסופו של דבר ביום שישי בשעה 11:00 תיפתר התעלומה. ברוקן דיבר בטלפון עם אימא
שלך ואמר שהוא "אופטימי". נחכה ונאמין!
פאולה, כתמיד, מגלמת את עתידי ומזכירה לי את עברי, מושכת
אותו מתת ההכרה. היא ילדה יוצאת דופן, חכמה, בוגרת. היא אינה ילדת פלא כפי שמקובל
לחשוב, מבחוץ, עם הבעות ומילים שהיא מעתיקה מעולם המבוגרים. שמת לב שליד המשחקים
של הגיל שלה יש לה מטען מלא של בגרות, מחשבה ודמיון שלא בדיוק מתאימים לגילה? אני מסכים
איתך שההבעה המילולית שלה נובעת מההקשבה העמוקה שלה כשהסברנו וסיפרנו לה דברים.
היא ספגה ועיכלה כל משאמרנו לה לפני שידעה לדבר. ואז, כשהתחילה לדבר, כל מה שהיא
שמרה התחיל לנבוע כמעיין. כשהיא תתבגר כל צעד קטן יהיה משמעותי. זאת בתנו! מלבד
יופי גופני יש לה גם יופי ברגשות ובנפש...
אה! ראיתם "אומברטו ד" - סרט טוב של ויטוריו דה
סיקה. טוב, אני אסיים. מחר אכתוב לך על פוליטיקה. ביי, אהובה, נשיקות לקֵרֵחַ הבלונדיני, נשיקה
מתוקה לך.
שלך לנצח, אבל
29.1.75
סוסנה, חברה יקרה,
המכתב הזה יגיע למחלקה 49 ביום שישי, 31, סוף החודש... האם
יהיה זה גם סוף השבי שלך, אהובתי? הלוואי! או לפחות שהטיפול בבקשה לשחרורך לא ייקח
יותר משבועיים.
קיבלתי את מכתבך הקצר מיום שני. אני מבין שאת על קוצים, אבל
אל תחשבי שיש לי ציפיות לגבי מצבי. אני על קוצים לגבי עתידך. טוב, חסר מעט זמן עד
שנדע בדיוק מה מצפה לנו. אחרי סוף החודש צריך ללחוץ על עורכי הדין האחרים.
היום, יום רביעי, קיבלתי מכתב ממירטה. אני אצרף אותו. היא
מודה לך על התליון ומבקשת שתכתבי לה. ברור שהיא בודדה מאוד, נטושה וזקוקה לאהבה,
בלי ציפיות לעתיד. אינני יודע מה אוכל לעשות למענה בעתיד בלי ליפול לאותן הטעויות
של העבר ובלי לנסות לפצות אותה על מה שחסר לה. אבל הייתי רוצה לשפר את יחסינו. אני
אוהב אותה, חושב עליה, ומצבה כואב לי ומדכדך אותי. מירטה מסכנה! לא מנחם אותי
להשוות את בעיותיה עם הבעיות של בנות אחרות. היא בתי, דמי, בעייתי.
את טועה בקשר לבחורה הברזילאית: קודם כול היה לה שופט אחר,
לכן אי אפשר להשוות עם המצב שלך. את מנתחת את העניין בצורה פשוטה מדי. זה מזכיר לי
את החברות שמסביבך. שמרי על עצמך והתכונני נפשית למקרה שהערעור לא יתקבל. חשוב שלא
ניפול – הילדים זקוקים לנו ואנחנו נמשיך קדימה, נשמור על המורל ונתחשל.
הכול מסובך מאוד בתחום
הפוליטי. אינני רואה אף אחד שמסוגל להיות מנהיג, גם לא ברמה של קבוצות פוליטיות.
על פי מאמר שפרסם עיתון "האומה" יש שמועות על משילות ריקה שכנראה תתפוצץ
בקרוב מאוד, במרץ או באפריל. אין לי מושג לאן יוביל המשבר הפוליטי הנוכחי. שניים
יתאחדו בוודאי נגד השלישי. הגִזרה הפוליטית, האיגודים המקצועיים והמקורבים לנשיא
הם בעלי הכוח המשמעותי ביותר. השניים הראשונים הם בעלי כוח בכל המדינה והשלישי לא
קיים מחוץ לבואנוס איירס. הם מחפשים בריתות. חוץ מזה כולם מחפשים תמיכה בצבא
ובאופוזיציה.
שר הכלכלה רוצה חיסכון,
צנע, מציאותיות. אם הוא יתעקש יעיפו אותו. בשמאל אין מי שיפתח את הפה להאשים את
הממשלה על הטעויות שלה ולהציע פיתרון אחר. טוב, סוסי זאת כמובן לא תמונה שלמה:
מאחורי הקלעים נמצא הכוח הבלתי נראה (את זוכרת את ההגדרה שלי?): בעלי ההון הגדולים
שמנסים ליצור תלות תעשייתית חדשה. טוב, כתבתי פה את ה"שירים" שלי וזהו.
שיהיה לנו מזל, הרבה מזל...
שלך לנצח, אבל.
29.1.75
יקירי שלי,
היום קיבלתי את החלק השני של הווידוי שלך. מובן שהכרתי את
בעיית הזיכרון שלך. הרבה פעמים סיפרת לי עליה, אבל אף פעם לא שוחחנו על זה
ברצינות. הבנתי את חומרת הבעיה אבל לא חשבתי אף פעם על התוצאות: התסכול שלך על מה
שיכולת להיות ואתה לא. חוסר עניין שלך לפתור את הבעיה. בקשר לראשון נראה לי שאתה
סובייקטיבי לגמרי. הזיכרון אינו הכרחי להתפתחות האינטליגנציה. הוא עוזר, מקל וזה
הכול. הנקודה השנייה, החשובה ביותר כדי לפתור את הבעיה, מוזרה מאוד. הייאוש שלך
מנע ממך לנסות אפילו למצוא פתרון. גם כאן יש מרכיב של פחד מכישלון. אם אתה לא מנסה
לפתור את הבעיה תמיד יש ספק: האם הייתי מסוגל להתגבר? ולהפך - אם היית מנסה ונכשל,
התסכול היה טוטלי. אני מציעה לך שננסה להתגבר על כך יחד.
אין לי הרבה חדשות. חשבתי שברוקן יגיע אבל הוא לא בא. אני
מקווה שאימא שלי תספר לי חדשות מחר. סילוויטו בסדר גמור. יש לו הרבה כוח: כל יום
אני עושה לו תרגילים, משכיבה אותו על המיטה, תופסת את הזרועות שלו והוא מקשיח את
הרגלים וקם. אחרי פעם או פעמיים אני רוצה להפסיק והוא צועק כאילו הוא רוצה עוד. כל
יום הוא יפה יותר ואני מפנקת אותו.
טוב חברי היקר, היום אני קמצנית במילים. אני מנשקת אותך חזק
ומקווה לראות אותך ביום שישי. סוסנה
30.1.75
אהובתי,
קיבלתי את מכתבך עם התשובה "לווידוי". הוא מלא
אהבה וידידותי. מחשבותייך מועילות. אולי כבר לא תקבלי את המכתב הזה. הבחור
הצ'ילאני שערער היה היום, יום חמישי, בבית המשפט, ופתאום הופיע ברוקן כדי לשאול על
המצב שלנו והמזכיר השיב לו שמחר, יום שישי, יהיו החלטות. אני מחכה, כבר עצבני וחסר
סבלנות מה יקרה עם הערעור.
סוסי, עכשיו באמת אני על קוצים, אבל מכיוון שמצבנו הנוכחי
הוא נסיבתי ויחסינו הם הקבועים, אכתוב על התרשמותי ממכתבך. יש בתשובתך כמה עקרונות
חשובים מאוד. ברור שגם אני - כי הייתי זקוק - ציפיתי ממך ליותר ממה שקיבלתי. הטעות
שלי הייתה שהייתי זקוק כל כך לאהבה שכל מה שנתת לי לא היה מספיק. וגם אינני נתתי
לך כל מה שאת היית זקוקה לו. אבל בעובדות היום-יומיות
של החיים מאבדים את הפרספקטיבה, שוקעים בשגרה, ושוכחים מה שחשוב ויותר חשוב. הנושא
דורש ממני מחשבה עמוקה יותר. בינתיים התחלנו לחדש את ידידותינו, את יחסינו ואת
אהבתנו, ואני בטוח שלמדנו לקח. אני עוד אכתוב על זה. מחר אני בתורנות.
רציתי לספר לך ששני הארגונים המזוינים הם על הגדר, הצבא
המהפכני קיבל לאחרונה מכות קשות, המונטונרוס עסוקים הארגון המפלגה החדשה שלהם. חבל
שהם ממשיכים עם המשימות הטיפשיות והלא מציאותיות שלהם, עם אלימות חסרת קשר ומנותקת
ממצב האומה. הם הרפתקנים בלי מצפון ובגללם כולנו משלמים!
טוב, חביבתי "המכוערת", אני מפסיק פה. אם יש
חדשות אני מקווה שיהיו טובות בשבילך. הייתי רוצה שהמכתב הזה כבר לא ימצא אותך
במחלקה 49...
נשיקות לבני, חיבוק חזק לך ושלך לנצח, אבל
30.1.75
קיבלתי את מכתבך ובו אתה מספר לי על הפגישה עם אימא שלי.
אתה מתאר לעצמך עד כמה אני חסרת סבלנות? עד שלא קיבלתי את המכתב לא ידעתי כלום כי
לא היו לנו ביקורים. סיפרו לנו איזה סיפור על השבוע החמישי שלא מופיע בטבלה.
בקיצור, לא היה לנו ביקור.
היום לפנות בוקר חלמתי משהו מעניין הקשור אליך. הייתי בבית
שכנראה עברנו אליו כי אימי סידרה את מיטתה. המזרן היה קטן כי המיטה לא הייתה
מוברגת, אז אני, תכליתית מאוד ואמיצה, רציתי לתקן אותה, ובזמן שניסיתי לתקן אותה
ללא הצלחה, אתה באת בשקט עם איזה כלי עבודה ותיקנת אותה. אני הייתי מרוצה מאוד
והרגשתי שלווה... אתה מבין? אתה הביטחון, השלווה והתמיכה שלי. הרי אתה יודע שהשכל
הישר המפורסם שלי לא עובד בדברים פרקטיים. אתה האדם "שיודע" ואני סומכת
עליך. שיהיה ברור: החלום היה אחרי מכתביך, אז אין שום אכזבה – לא במודע וגם לא בתת
מודע.
בקשר לפאוליטה: נראה לי שאף פעם לא נפסיק לדבר עליה ולהכיר
אותה! בחיים הקצרים שלה האישיות שלה כבר כל כך עמוקה ומגוונת שקשה לתפוס אותה
לגמרי. לפעמים היא אומרת דברים שנותנים לי את ההרגשה שאינני מכירה אותה בכלל.
במיוחד כשהיא מתביישת ומראה ענווה בהבעת רגשות.
סילוויו לא היה כל כך שקט היום. נראה לי שזה קוצר הרוח שלי
שעובר אליו. אוי, אהובי, אני רוצה לצאת, אבל אני מוכנה גם לתשובה שלילית. בעצם, מה
שאני רוצה ביותר הוא לדעת מה קורה כי מהיום שעורך הדין הציג את הערעור אני כבר לא
מסוגלת לעשות כלום. אם אני צריכה להישאר אני אחזור לסדר היום קבוע וזהו. ממילא
בלעדיך זה כאילו חצי חופש. אני מקווה שאם לא תצא איתי הזמן יעבור מהר. כבר עברו,
בלי לשים לב, שלושה חודשים, ויהיו עוד חמישה.
טוב, אהובי, אני מסיימת להיום, זה המכתב האחרון השבוע.
נתראה מחר ואנשק אותך אישית. בינתיים קבל את אהבתי ואת הכבוד המחודש שאני רוחשת
לך.
סוסנה
2.2.75
חבר יקר,
אתמול היה לי יום של התכתבויות. כתבתי לפאולה, לסוסי
ולמירטה. המכתב למירטה מצורף, אם זה נראה לך בסדר, תשלח אותו, ממילא אין לי כתובת.
כתבתי גם לאימא שלי שאתמול לא באה כי פאולה חולה באנגינה. הייתה פה ראקל ואמרה לי
שהאחיין שלך, קרליטוס כתב לך כמה שורות לפני שנסע למחנה.
חשבתי שאכתוב לך כל מה שאמרתי לך בפגישה, כי אני רוצה שתחשוב
על זה היטב.
אני חושבת שהפצעונים שלך
היו ממשיים, קיימים, בוודאי, אבל אתה יחסת להם את כל הפחד מכישלון. הם היו השעיר
לעזאזל שלך. אתה חששת לא למצוא חן בגלל זה, בגלל העובדה הקיימת, אבל גם פחדת
מכישלונות בתחומים אחרים בלי שהיה לזה בסיס עובדתי. העניין זה הפחד מכישלון, חוסר
ביטחון. ולמה? נראה לי שהדבר המרכזי הוא הדיכוי שסבלת מההורים שלך בילדותך המוקדמת
שאינך זוכר בבירור. אני זוכרת שפעם דיברת על האירוניה האכזרית של אבא שלך ואיך זה
שבר אותך. בקשר לאימא שלך אינני צריכה שתספר לי, מספיק לי שאני מכירה את אחותך,
שלא השתחררה אפילו בחיים היום-יומיים, ורואה איך 40 שנה מאוחר יותר אימא שלך
מתייחסת לפאולה. אם אתה מוסיף את המצוקה הכלכלית והחולניות המדומה שלך, יש לך
תמונה פחות או יותר מסובכת, שאולי הביאה אותך להיות מי שאתה. אולי זאת הסיבה שברחת
מהחיים המשפחתיים ואחר כך לא ידעת איך לנהל את המשפחה שלך. במקום לחפש את שורש
הבעיה כדי לתקן טעויות ובמקרה שהן חמורות – כמו החתונה עם רוסיטה – לפתור אותן,
בחרת לברוח ולמצוא מקלט בפוליטיקה. כך הכול התפתח כטעות אחר טעות שהובילה לכך
שהייתה חסרה לך אהבה. אפילו האהבה של הבנות שלך, בהשפעת חוסר האהבה לאימן. לכן אתה
מתרגש כל כך מהאהבה של פאולה ומהבעות האהבה של מירטה וסוסי. אומנם אף פעם לא אמרת
לי, אבל אני יודעת שאינך מאמין שהן אוהבות אותך. אתה זוכר כמה סבלת כשפאולה לא
רצתה לתת לך נשיקה? מראש חשבת שהיא לא תאהב אותך כי אינך מרגיש מוערך, אינך מרגיש
שמגיעה לך אהבה. כשהזמן עבר, וחווית את ההתפתחות של פאולה, למדת שזה לא כך. יגיע
הזמן שתחווה אותו דבר עם סילוויו ועם מירטה וסוסי, ואולי יגיע גם סוג של קִרבה.
אם אוכל אביא לך ביום שלישי את הספר של סימון דה בובואר.
אני רוצה שתקרא אותו. הוא יעזור לך. אתמול שוחחתי עם כמה בנות על הדיכוי שחווינו
מההורים שלנו, וכששמעתי סיפור אחר סיפור, הבנתי שזאת הייתה הבעיה שלי עם אימא שלי.
מה שתמיד ראיתי כהגנת יתר, היה פשוט דיכוי. עכשיו, בגלל מה שקורה עם פאולה, אני
מבינה שהיא עושה לה בדיוק את מה שעשתה לי. למזלנו, לא לזמן רב.
טוב, יקירי, המכתב
קצר אבל צפוף. מחר אני אתגעגע למכתבך. עד יום שלישי, נשיקה וחיבוק גדולים. סוסנה
2.2.75
חברתי היקרה,
קיבלתי את שני המכתבים האחרונים שלך, ואתמול, שבת, קיבלתי
מכתב ממירטה, ואני מצרף אותו. התרגשתי ממתיקותו, מרכותו, מהמאמצים שהיא עושה כדי
להביע את אהבתה. היא נפתחת קצת, אבל נפתחת. מה דעתך? הווידוי שלה על כעסה ואהבתה
מראים את הסערות שלה. והמשפט הזה: "עצוב לחיות לבד", כאב לי מאוד.
סוסי באה לבקר אותי היום וסיפרה לי שמירטה אוכלת מעט ולא
מאוזן, ושבטוח שהיא עוברת תקופה רעה. אני שם לב עכשיו שבכלל לא חשבתי על איך וממה
היא חיה. נכון שכשהיא עזבה הרגשתי הקלה, אבל העבר חוזר מדויק. אפילו שחיים עם המבט
לעתיד, העבר לא נעלם ולא נמחק, במיוחד כשהוא חלק ממך. כבר כתבתי לה מכתב תשובה.
היום הייתה ראקל וסיפרה לי שפאוליטה חולה ושצריך לחכות עוד
שבוע לתוצאה של הערעור.
אני מודאג מאוד מהיחסים של
פאוליטה עם אימך. אני יודע שזה אינו מועיל, אבל הייתי מציע לך לכתוב לה מכתב,
להסביר לה במתינות, בסבלנות ובאהבה דברים שבלתי אפשרי להגיד לה פנים אל פנים, אבל
את חייבת להתעקש. בכל יום שעובר המבט העצוב והעגום של פאוליטה ביום האחרון שהייתה
פה מעציב אותי יותר. אימא שלך כעסה עליה על איזה שטות ופאולה הסתכל עליה בעיניים
כל כך עצובות... אני מפחד על פאולה, על הנזק שאימך גורמת לה ואני מפחד גם על אימא שלך
כי יגיע יום שפאולה תתקומם, בשקט, מבפנים. ואז, כשאימך תתפקח היא תיכנס למשבר
עצום. אני חושב שאימא שלך חוזרת עם פאולה על אותה שיטה שהשתמשה בה איתך. היא לא
קיבלה אף פעם את תבוסתה ואפילו שהיא כביכול מכבדת את השיטות החדשות, בתוכה היא
אינה מקבלת אותן. ראקל סיפרה לך בוודאי מה שקרה ביום שישי. האוכל הופך לאובססיה.
סוסי, את צריכה לרסן אותה. הייתי כותב לה בצורה עדינה ומבינה, אבל לא נראה לי שהיא
תבין אותי בנסיבות הנוכחיות. אני חושב שפאולה מרגישה בודדה וחסרת הגנה כשאימך
גוערת בה. כבר אמרתי לך שפאולה רוצה להישאר אצל ראקל כדי להתרחק מאימא שלך. הבעיה
חמורה והמכתב שלך נחוץ. חשבי על זה וכתבי לה. זה אינו קשור לאפשרות שאת תשתחררי,
אבל חשוב שתהיי עדינה, מתונה ושתראי לה שאת אוהבת אותה. את חייבת לחשוב על עברך.
חשבי על מה שסחבת במשך 33 שנה. עוד לא התגברת על ה"דיכוי" מאותן שנים. אינני
רוצה שהבת שלנו תיפצע, לעזאזל, עם האוכל והפקודות! בבקשה טפלי בזה!
אני שמח מאוד על החלום שחלמת ועל הפענוח שלך. אני מתחיל
להבין שזה נכון, שאני חשוב לך ושאת זקוקה לי. אני בטוח באהבתנו. אפילו הפתיע אותי
שהאנשים בבית המשפט התייחסו אל אהבתנו כעובדה מוכחת. נראה שרואים בקלות את היחסים
בינינו. השכל הישר שלך מתבטא במיוחד בהבחנה באנשים ובאירועים, אבל לא בדברים
שימושיים – לא בגלל חוסר יכולת אלא בגלל חוסר סבלנות, נכון? חברתי הקטנה, הרבה
דברים יהפכו לזיכרונות מאובקים, אכולי עש, אבל סביר להניח שהמתחים בעולם החיצון
יפתיעו אותנו מפעם לפעם במלכודות שבאהבתנו ובניסיוננו ידעו למנוע.
רציתי לספר לך על סוסי. בשלושת הביקורים האחרונים היא הגיעה
מוקדם. היום, למשל, קראו לי לחצר כבר ב-9:15. הייתי השלישי שיצא לחצר. כך אנחנו
נמצאים שעה או שעה וחצי לבד, בלי אחותי ואימא שלך. אני סבור שהיא מגיעה מוקדם כדי
שנהיה לבד כי אנחנו יכולים לשוחח בשקט על החיים שלה. אני מקדיש לה את מלוא תשומת
ליבי. כדי להגיע כל כך מוקדם היא יוצאת מביתה לפני 6:00 בבוקר! זה לא מעשה גבורה,
אבל בהתחשב בתכונות של סוסי - באדישות שלה, זה ממש משמעותי. אינני יודע מה את
חושבת, אבל אני רואה את זה כך. והיא שמה לב. את מבינה? בניגוד לכך כבר חודשיים
שהיא אינה רואה את אימא שלה. אני יודע שיש אנשים במצב קשה יותר, אבל הם לא הילדים
שלי וגם לא רגשי האשם שלי. משמח מאוד לשקם את היחסים איתה. את יכולה לכתוב לה.
אינני יודע למה, אבל היא מחכה למכתבים שלך. כנראה שיש להם משמעות עבורה, והיא
מייחסת להם חשיבות. כתבי מה שאת חושבת. אני חושב שהיא מספיק בוגרת כדי לקבל ולהבין
את דבריך וזקוקה לך, בעצם היא זקוקה לאימא. את יכולה לעודד, להבין ולכוון אותה. לא
במקרה היא שואלת כל פעם אם קיבלת את מכתבה. היא אף פעם אינה מדברת ישר, תמיד
בגישושים... אני רואה חשיבות בכך שהיא מנסה לקשור את הקשרים הרופפים בזמן שאנו
בכלא.
טוב, חברתי הקטנה, אני מתגעגע לעינייך הירוקות, למבטך
הירוק, לשלווה ולאהבה שעיניך מקרינות, כי הן שלך, ירוקות ומתוקות... דרישת שלום,
אהובתי, נשיקות לקוזק הרגזן ונשיקה מתוקה מאוד לך. שלך לנצח, אבל
2.2.75
יפתי וחברתי יקרה,
המכתב מהיום שיגיע אלייך ביום רביעי ה-5.2 אינו תשובה לאף
מכתב שלך. הוא תשובה לצורך ולהרגל. בזמן שירד המון גשם, שמתי לב איך שינויי מזג
אוויר יכולים להיות בשבילי לגמרי לא חשובים בגבולות התא או המחלקה. היום סיימתי
לקרוא "דמיאן" של הרמן הסה. אולי אני מתבלבל אבל לא קראו כך לבן של
חברך? אני מניח שאת כבר קראת את הספר בזמן זה או אחר. אני קראתי לפני הרבה שנים את
"זאב הערבות". הוא סופר טוב אבל מיסטיקן שמצדיק את האליטה, ואלמלא היה
הומוסקסואל, היה יכול להיות חלוץ ספרותי של הנאציזם . היום מצאתי את "האדם
המעוטר" של ברדבורי, אני אקרא אותו. ואחריו "יין קיצי".
עוד שבוע של מתח והמתנה. אני מקווה שהתוצאות יצדיקו את קוצר
הרוח. נסי לשלוט בעצמך. זה קשה, אני יודע, אבל אין בכך תועלת. צריך רק לחכות
בסבלנות.
בשעת הביקור ביום ראשון היו האימהות והנשים של שני בחורים
שהיו בדרום. חשבו שהם חזרו כי השופטים זימנו אותם והדבר גרם להרבה אי־שקט. מלבד זאת,
מתוך 44 חברים, 29 חלו בקלקול קיבה. אני ניצלתי...
עכשיו אחרי שמונה בערב, כבר סגרו את התאים, ואני ממשיך
לכתוב. גם השותף שלי לתא כותב. היום אינו התור שלנו לרדיו ולמאוורר. חם מאוד ועוד
מעט נצא לשירותים. כל יום שונה מקודמו, ובכל זאת כולם אותו הדבר – אפורים למרות השמש
או אולי דווקא בגללה. לפעמים אני רוצה לחשוב על עתידנו, לדמיין אותו, אבל איני
יכול. אני יודע שלא יהיה גן של שושנים, אבל התשוקות הראשונות תמיד נעצרות בבית
קטן, יחד איתך, עם פאולה ועם סילוויו, עם גינת ירק קטנה, עבודה, טיולים ברגל,
ספרים, מוזיקה – לחזור וללמוד לחיות. יש אנשים שמבלים שעות בהסתכלות על דבורים,
נמלים או פרפרים. איך לא להצטער על סופי השבוע שלא הקדשתי לפאולה. אז, סוסי, אף
פעם לא אחזור על טעויות מהעבר. אין זמן לכל דבר. אלה מחשבות מועילות בשבילי. אתמול
כתבתי לך כמה מחמאות מלנכוליות על עינייך. עכשיו אני רוצה לחלום אותך כפי שהיית
באותו לילה:
לילה במאי, קסום וקר.
קר בחוץ חמים בפנים –
החמימות שלך ושלנו
רכה כמו נגיעתך הראשונה,
הנגיעה החמימה הראשונה שלך.
אני זוכר, והחמימות ההיא
מנחמת עכשיו.
אהובתי, יפתי, הנגיעה
הראשונה שווה את כולן
כמה מרעידה, כמה מחממת.
הנגיעה הראשונה, ראשונה בין
כולן:
כה חמימה, כה מתוקה, כה
שלך.
אני עוד זוכר אותה, כי
הייתה הראשונה -
חמימה, מתוקה הנגיעה שלנו.
סוסי יקרה, אני מקווה שאת תאהבי את השיר והוא ייגע בך, כפי
שמגיע לי לכתוב עבורך. אלה הן שורות טיפשיות של מתבגר, אבל אף פעם לא כתבתי שירה
וקראתי מעט מאוד. הערך הוא אינטימי. אני אוהב לכתוב בשבילך.
אלה החלומות הסתוויים שלי, שזורמים אלייך
לאור המנמנם של ירח שובב ודמיוני . אלה עינייך, פיך, נשימתך או ידייך, עורך המשיי
או הגביע המתוק של שפתייך. את נוסעת בלילה קשורה לכוכב, בשחור, בחושך כי את אשתי
מאירה עם עינייך כל מה שעיניי לא רואות. וכך, יום אחר יום, צעד אחר צעד אני מסתנן
דרך הסורגים, מחפש אותך, מוצא אותך, מאבד אותך או מחזיק בך, כי את שלי כפי שאני
שלך, לתמיד - שלך לנצח כפי ששלנו הם השמש, הירח, הים, היערות, הציפורים ששרות
ורוקדות משוגעות, מחזיקים ידיים במסיבה גדולה עם שדונים ופיות, לכבודך, הקטנה,
המלכה הגדולה, הידידה של כולם, סוסנה, סוסנה, סוסנה...
האדים הולכים ודועכים, החשכה כבר יורדת. להתראות, יפתי, עד
מחר ביער...דרישת שלום, נשיקה לבננו הרגזן, ובשבילך נגיעה קלה, מתוקה, ביישנית כמו
הראשונה.
שלך לנצח אבל
4.2.75
יקירי שלי,
שש בבוקר. אתמול הייתי בתורנות והייתי עייפה מדי מכדי
לכתוב. אני מנצלת עכשיו את ההזדמנות שסילוויו התעורר ושותה מהבקבוק וכותבת לך כמה
מילים. אתמול לא היו לי חדשות, עוד יום אחד! אינני יודעת למה ברוקן לא הלך לבית
המשפט. נראה אם היום בביקור תדע משהו.
פה הכול כרגיל. סילוויו בסדר גמור. אני מקווה שהיום תראה את
שנינו. אני ממשיכה לחכות, קוראת רומנים כדי שהזמן יעבור מהר. אינני מסוגלת להתרכז
כמעט בשום דבר, פרט ללימוד כלכלה – יותר בשביל הבנות האחרות מאשר בשביל עצמי.
טוב, אני הולכת שוב למיטה. להתראות מאוחר יותר, אהובי.
אוהבת אותך מאוד ורוצה חיבוק חזק שלך. נשיקה, סוסנה
4.2.75
אבל יקירי,
אין לי הרבה להגיד לך חוץ מלומר שאני אוהבת אותך מאוד. הנשיקות
והחיבוקים שלך היום היו מתוקים במיוחד. אני כל כך רוצה להיות איתך! מרגש אותי מאוד
שכתבת לי שירים... כאילו פתאום השתחררת ואתה מסוגל להביע את אהבתך. למה היום היית
כל כך נרגש? עליי, על מירטה, על עצמך – ספר לי, בבקשה...
גם פה היו השופטים, והשופט שלנו לפואנטה שאל עליי. חברה אחת
אמרה לו שיש לי בעיה עם פאולה, שלא מרשים לה להישאר בשבתות. הוא ביקש שאני אכתוב
לו, והוא ינסה לפתור את הבעיה. חבל מאוד שלא הייתי, במקרה שהערעור לא יצליח ואצטרך
להשאר פה זמן רב. אני מחכה למכתבך בקוצר רוח.
נשיקה, סוסנה
4.2.75
חברתי היקרה,
היום אין לי השראה. חזרתי מהפגישה בהרגשת תסכול. הבכי
והטינות של רוזה עצבנו אותי וגנבו לנו זמן. אחר כך, כשחזרתי וראיתי שלקחו לנו ספסל
מהתא, כעסתי מאוד. טוב, אבל אלה שטויות והן יעברו.
חזרתי לקרוא את מכתבך. אני חושב שהדעות שלך מדויקות. בכל
זאת אני חייב לדעת איך הייתה ילדותי, איך היה תהליך התבגרותי, אילו פחדים היו לי
ואיזה סבל חוויתי. אני עוד זוכר את הפחד שחשתי פעם, כשאבא שלי הרביץ לי (את
מבינה?) זה שבר אותי ולכן כשאני נזכר בפנים המפוחדות של סוסי בפעם היחידה שהרבצתי
לה, אני שוב מרגיש שבור. אולי אני רואה את הפחד שלי, את העיניים המבוהלות שלי,
בעיניים שלה. ברור שיש בתת־הכרתי הרבה דברים שנחסמו. משהו קורה לי... למה
רגישות היתר? אינני חושב שגבר שבוכה זה משהו נדיר, אבל זה נדיר בשבילי. אני רואה
את זה כבעיה. היו הרבה רגשות מדוכאים שלא יכולתי להביע. כשאבא שלי נפטר התחילה
רגישות היתר הזאת, על זה כבר דיברנו. אני אפילו זוכר איזה לילה שבכיתי הרבה ואחר
כך דיברנו והתבהרו הרבה דברים. היום אני מרגיש הרבה מלנכוליה כשאני חושב על אבא,
אבל הגרוע כבר עבר. בכל זאת אינני יודע כלום על עצמי, ואני צריך לדעת, להכיר את
עברי. לא הכול תת־הכרתי. אני חייב לבדוק מחדש את אמות המידה מהילדות,
מההתבגרות ומהנערות. עכשיו אני חושב שאני מבין למה מגיל 20 עד 38 כמעט לא שמתי לב
איך עברו השנים האלה. דרך פעילות מטורפת ברחתי מהמציאות הכללית והאישית. הייתי
לבד, בודד מאוד, ונמחקו לי 18 שנים ארוכות שאין להשיבן. בשנים שלפני כן לא העזתי
להסתכל בראי, להתוודות, להתגבר.
מספיק להיום, חיבוק חזק לרגזן, ועוד אחד לך. שלך לנצח, אבל
5.2.75
יקירתי הבלונדינית עם העיניים הירוקות,
כרגע סגרו אותי בתא. קיבלתי את מכתבך הקצר מאתמול, יום
שלישי, ואני מקווה שקיבלת את שני מכתביי יחד. נודע לי שהשופטים שהיו פה אתמול,
ביקרו אחר כך אצלכם. בוודאי תספרי לי איך היה שם. אני סבור שהשבוע יהיו חדשות.
הבנתי שהשופט פסק על המעצר המניעתי שלך כי אחרת היה צריך לשחרר אותך, והוא היה
נתון ללחצים חיצוניים. נראה מה יקרה עכשיו. מה שקרה לנו היה באמת אסון. היינו מחוץ
לפעילות פוליטית בכלל ומחוץ להזיות המשוגעות של הפעילים מהצבא המהפכני. אבל לפעמים
אנחנו אסירים של נסיבות שליליות ולא צודקות. לפעמים אני חושב שאנשי השלטון צריכים
להודות לאנשים כמונו ולכל העם על שנלחמנו נגד הדיקטטורה... אבל מה לעשות?
היום הביאו לי כמה חוברות בנושאים כלכליים ופוליטיים. היום
קראתי ריאיון מעניין מאוד בעיתון "הדעה". המרואיין אומר, בין השאר,
שהמאבק המזוין מוצדק כשהעם לא יכול להתבטא, כשיש שלטון צבאי, אבל היום המאבק
המזוין מתנגד לשבעה מיליון מצביעים. זה בדיוק מה שהצהרתי בבית במשפט כי זה מה
שאנחנו חושבים, אבל הם לא ייחסו לזה שום חשיבות. בכל זאת אשתמש בזה לכתב ההגנה.
אני חושב, יקירתי, שהמכתבים האחרונים היו שופעים, ואני מחכה
לתשובתך. אין לי היום משהו מעניין לספר לך, חוץ מעל שני שחרורים שהיו במחלקה שלי,
אבל איננו יודעים אם לא יטילו עליהם מעצר מנהלי. ברוקן לא יגיע היום. אולי מחר, כשאימא
שלך תבקר אותך תדעי משהו חדש.
טוב, אהובתי, אני נפרד ממך כאן. אמשיך לקרוא את העיתונים, ואחר כך אלך לישון.
אה! התחלתי לשחק כדור רגל כל יום ולא כל כך רע. המרפקים שלי השתפרו אבל רגל ימין
עוד כואבת לי. דרישת שלום למי שאת רוצה. נשיקה מתוקה מאוד לבני הרגזן סילוויו
אומברטו, וגם לך. נשיקה שמראה כמה אני גאה בכם ואוהב אתכם. ביי. שלך לנצח, אבל
5.2.75
אבל יקירי שלי,
היום קיבלתי את שני מכתביך יחד. שמחה גדולה! שניהם מלאי
אהבה. אענה לך על כמה מהדברים:
על סוסי - ברור שהמעצר שלך ריגש אותה ואולי הבינה יותר כמה
היא אוהבת אותך וזקוקה לך. גם הרגשות שלה התבהרו. בדיוק במכתב שכתבתי לה לפני כמה
ימים התייחסתי ליחסים בינה לביני. הפעם כתבתי רק לה בלי להזכיר את בעלה כפי שעשיתי
בפעם הקודמת, כדי שתדע שזה לא מכתב סתמי. אינני בטוחה שאני יכולה לקרוא לה
"בת שלי". אני מרגישה שהיא קרובה מאוד אליי אבל לא נראה לי שמגיע לי
התואר ביחס אליה. בכל זאת משמח אותי מאוד שהבנת שהיא אוהבת אותך.
ההבדל בין המכתב הקודם של מירטה לבין זה האחרון ברור מאוד.
בולטת ההבנה שהיא מקנאה בפאולה. היא אינה אומרת או אינה יודעת שגם בי ובזוגיות
שלנו היא מקנאה. היא הייתה רוצה שאתה ואימא שלה תאהבו זה את זה כפי שאנחנו אוהבים
זה את זה. אפילו שהרבה פעמים רבנו בנוכחותן, הן הבינו שזה לא העיקר.
אולי לו הייתה לנו אפשרות לחזור לחיות עם מירטה וסוסי, אחרי
שלושת החודשים שאני פה, הרבה דברים היו משתנים. הייתי עקשנית איתן, חסרת סבלנות
בדברים הקטנים של הבית, של החיים המשותפים. עכשיו, כשאני חיה עם
"מהפכניות" ורואה את האי־סדר, האדישות, חוסר הזהירות, אפילו שהן כבר גרו
בלי ההורים, אני מבינה שסוסי ומירטה היו בסדר, גם בלי שהיה להן מי שילמד אותם. אף
פעם לא ידעתי איך להעיר להם בלי להיות נודניקית. גם כאן זה קורה לי, אבל מאחר שהבנות
הן במעמד שווה לזה שלי, אנחנו רק מתבדחות על כך וזהו. לעומת זאת סוסי ומירטה היו
צריכות להבליג וזה הרגיז אותן. הבעיות של החיים היום-יומיים היו בדיוק הנקודה של
כישלוני. כתבתי לסוסי על כך.
אהבתי מאוד את השירה שכתבת לי והיא ריגשה אותי מאוד! תודה. אהובי,
חלומותיך על העתיד מתאימים בדיוק לחלומות שלי. משמח אותי הדמיון ביניהם ואני מצפה
להגשים אותם. אני חייבת לסיים, עכשיו 12:00, וכבר מכבים את האור.
אני רוצה לראות אותך ולהגיד לך כמה אני אוהבת אותך, סוסנה
6.2.75
חברתי היקרה,
קיבלתי את מכתבך מיום שלישי ה-4.2. אני שמח שנשיקותיי שימחו
אותך. רציתי להעביר לך דרכן את הרוך והאהבה העמוקים ביותר שלי. אני חושש שאף פעם
לא אוכל להחזיר לך את כל מה שנתת לי ואת כל מה שאת נותנת לי. אין לי מילים להביע
את מה שאני מרגיש, למשל, היום הגיע המכתב שלך ואחרי שקראתי אותו השתפר מצב רוחי,
במיוחד כי את כותבת שאת אוהבת את המכתבים שלי, או את הנשיקות או כל דבר אחר בי.
אני צריך שיאהבו אותי, אבל גם שיגידו לי שאהבתי מגיעה לעומק ליבך. אינני יודע למה,
אבל מילותיך חודרות עמוק לנפשי. אולי כי אף פעם לא אמרו לי שהרגשות שלי חשובים.
כתבתי לך ביום שלישי האחרון שאינני מסוגל להשתלט על המצב ה"רגשני" שלי
בלי מאמץ גדול. לפי דעתי הדבר מצביע על משבר רגשות רציני. קל אולי למצוא את
סיבותיו, אבל לא את הריפוי. התרגשתי להיזכר במכתב של מירטה, או לחשוב על פאוליטה,
או על החשיבות הרבה את מייחסת לי, וכדומה, אבל הבעיה היא שזה קורה לי כל הזמן בלי
אפשרות לשלוט בכך. רק אהבתך מנחמת אותי.
דיברתי עם מזכיר בית המשפט. אם הדברים לא יסתדרו לנו או אם
רק את תצאי, אבקש פגישה אישית איתו. אם לא תצאי, ניפגש איתו שנינו יחד. אני מקווה
שזה לא יקרה ושאת תשתחררי. אולי מחר יהיו חדשות מבית המשפט לערעורים. אני מצפה
לחדשות טובות, לפחות עבורך. אחר כך צריך לזרז את המשפט. הדבר הראשון שאני רוצה זה
לבקש לקרוא את התיק לעומק, לרשום את הדברים החשובים ולשתף את עורך הדין במסקנות
שלי כדי לחזק את כתב ההגנה.
מצער אותי שלא קיבלת את ה"שירה" שלי. אני מצפה
להערכה שלך בתור אהובתי וגם בתור מבינה בספרות. אני יודע שהראשונה לא תהיה הוגנת
לגמרי ובשנייה תגלי רצון טוב מפני שאינני מתכנן להפוך למשורר אלא לכתוב לך ולגורים
שלנו בלבד. אני אכתוב לעולם רק דרכך ועבורך.
היום יצא בחור אחד לחו"ל ועוד אחד שהיה בבית המשפט חזר
עם הודעה שיסגרו אותנו בתאים רק בשתים עשרה בלילה. נקווה!
טוב, זה הכול להיום, פה הכול אפור וחדגוני, ואני שואל את
עצמי איפה החיים, התנועה והצחוק. ואז אני מתחיל לשמוע צחוקים וקולות, מבטים
ותמונות מתוקות, ולאט לאט מופיע צחוקך, עינייך, הרוך שלך... ואני אומר לעצמי, שם
החיים... דרישת שלום, נשיקות לרגזן האהוב, נשיקות ללחי העדינה שלך, הלחי שלך שהיא
גם שלי... שלך לנצח, אבל
6.2.75
יקירי שלי,
אימא שלי הייתה
היום וספרה לי על מה שאמרו לה בבנק. באמת, אינני יודעת מה יקרה... מחר אולי נדע.
ברור שיש תקופה ארוכה בחייך שהייתה מוסתרת עד לא מזמן ולאט
לאט אתה מתחיל לגלות אותה. בעצם, הפסיכואנליזה מציעה לגלות את עובדות העבר דרך
אסוציאציות ומחשבות לא ממוקדות שנודדות בצורה חופשית. אני חושבת שזה מה שאתה עושה
בלי כוונה. מקרה המכות שקיבלת מאבא שלך הוא בוודאי מקרה אחד מאחרים שנתנו צורה
לאישיות שלך ועיצבו אותה. אתה צריך להתמיד בזה ולספר לי בפרטי פרטים כדי שיהיה לנו
תיעוד. אותו דבר לגבי חלומות, הזיות וכל המחשבות שנובעות מזה, כשאתה נזכר בהם. אתה
במצב שיש לך זמן רב ואפשר לנצל אותו למטרה זו. אני קוראת עכשיו את הספר "כפייה"
שמפרש את הנושא מאוד. אתה זוכר? הספר הוא על שני בחורים חכמים ועשירים שרוצחים
משפחה בלי סיבה. הוא מתרחש בראשית גיבוש התאוריה של הפסיכואנליזה ולכן הסיבות
העמוקות שהביאו אותם לשיגעון מוסברות בפשטות ועוזרות לכל אחד להסביר את עצמו.
אני חושבת שמירטה התחילה להבין מה זה להיות אחראית לעצמה.
זה חיובי, אפילו שהיא תהיה רעבה, בודדה ואתה תרגיש שבור. במידה מסוימת זו לידה
מחדש: היא צריכה לנתק פעם נוספת את חבל הטבור, ומכיוון שאף אחד לא הכין אותה לכך,
במקום שהניתוק יהיה דבר טבעי, הוא הופך לתהליך איטי וכואב. גם סוסי במצב דומה, אף
על פי שאצלה זה פחות מורגש. חייבים לשכנע אותה ללכת לטיפול. מירטה אינה יכולה
במצבה הנוכחי, חבל!
טוב, לנושא אחר: נדמה לי שגם אתה תשתחרר – הלוואי! הגיע
הביטוח ואמרתי לאימי שתשלם, זה 40 אלף. אימא שלי הציעה שאם שנינו נשתחרר נגור
אצלה. היא כבר תמצא איפה להיות עד שנפתור את הבעיה. צריך לחשוב על זה.
טוב, אהובי, נתראה לפני שתקבל את המכתב הזה. נשיקה חזקה
מסוסנה.
10.2.75
ידידתי המתוקה,
היום, יום שני, אני מתחיל לכתוב. אני מתגעגע למכתבייך, למתיקותך
ולעינייך הירוקות, שהן גם שלי. פשוט מתגעגע. כמו לרוח מייללת או לגשם חזק או לשמש
שנתנה לשנינו את חום החיים. אני מתגעגע אליהם כחלק מחיינו בחופש. אני מתגעגע
לנשיקות החמות תמיד ולנגיעותיך - תמיד מצפה להן כי הן שלך. אני מתגעגע להודעות
שלך, לרוך שלך ולקולך. לפעמים הייתי רוצה להציע לך שתרוצי אליי. אני אחכה לך
בזרועות פתוחות כאילו אנחנו משחקים את המשחק שפעם שיחקנו עם פאולה. חלומות, הזיות,
תעתועיי דמיון... אבל זאת לא המציאות ואנחנו חייבים לחזור אליה.
איך את וסילוויטו? עורך הדין היה אצלך בוודאי, ואת כבר
יודעת את החדשות. צריך לחכות עד סוף השבוע.
פאולה הייתה אצלי בשבת. כל כך מתוקה – כמו אישה קטנה. היא מיוחדת, הילדה שלנו
פאוליטה. ראית אותה בוודאי ביום ראשון. גם ראקל הייתה אצלי, אבל סוסי לא הופיעה.
קיבלתי מכתבים ממירטה ונינו, החבר שלה. אני מצרף אותם. אני אכתוב להם היום או מחר.
לפני שאשכח, צריך להגיד לחברים, עורכי הדין שלנו, שלא נסכים
שיתעלמו מאיתנו ושיתנו כסף כדי לממן את ההגנה. אגב, הלקוחות שהשגנו לברוקן לא
שילמו לו כלום עד עכשיו. דברי עם הבנות על כך!
אני ממשיך ביום שני, ה-11.2, קרנבל.
קראתי שוב את מכתבייך על הדעות שלך בקשר לתהליך של מירטה
וסוסי. חכם מאוד, אבל התהליך הזה חייב להתקדם, לשפר ולשנות אותן. אנחנו חייבים
לעודד אותן. במקרה של סוסי התקשורת בנינו היא ברמיזות, לא בדיבור ישיר, בדיוק כך
גם עם אחותי. היום, למשל, ראקל הגיעה לבד. נתנו לה להיכנס מאוחר מאוד, דיברנו בין
המון אנשים במסדרונות, ופתאום הבנתי שאף פעם לא ניסיתי לדבר איתה, להעלות נושאים
משותפים על עברנו, על יחסינו. אף פעם לא שאלתי אותה איך היא חיה כל השנים האלה.
ביישנות או מה? יש הרבה סיבות, אפילו חוסר אפשרות לדבר ביחידות. אותו דבר עם סוסי.
היום קיבלתי מכתב מאחייני קרלוס, קצר אבל נחמד.
כשהשעות עוברות, המתח גובר, והוועדה לערעורים תחליט.
אני חוזר לבנות שלי. את לא צריכה להגזים: מה שאת חושבת נכון,
אבל בני אדם הם לא רק עובדות. נכון שממרחק הדברים נראים שונה, אבל את מעריכה אותן
מחוץ "לשדה הקרב", מחוץ ללהיטות, מחוץ לזמן ולמרחב, בנדיבות יתר עקב
המרחק ועקב ההרהורים. שאלי את עצמך אם גם באותם תנאים המחשבה הביקורתית שלך תעבוד.
אני שאול אותך כי גם אני טעמתי את הפירות המרים של המצב. אני חושב שבאמת, הניסיון
והבגרות פועלים. אל תשכחי שלא רק שאת דרשת מסוסי וממירטה יותר מדי, גם אני רציתי
שקט, ושכחתי שהשקט והשלווה שלנו גרמו להן הרבה כאב. אני מקווה שבעתיד תהיה הבנה
בתחום המשפחתי.
בקשר לפסיכואנליזה עצמית, יש תמונות שתמיד מלוות אותי. אני
זוכר עובדות מעטות מאוד, למשל, בסביבות גיל חמש תפסו אותי עם ילדה בגילי נוגעים זה
בזו במסדרון... את צריכה להסיק מסקנות!
אין לי חשק להמשיך לכתוב, הראש שלי עף! אני מתגעגע מאוד
לשיחות שלנו. כמה אהבתי לשמוע אותך! היה זה כאילו סיפרת לי הרפתקאות מאלף לילה
ולילה. תמיד בירכתי והערכתי את חוכמתך, את עצמאות המחשבה שלך ואני מתגעגע לכולך:
העיניים, הקול, צורת דיבור, ההליכה שלך, העמידה שלך, המבט הירוק והמתוק, הרך, החלומי.
כך עוברים לנו ימים ולילות...
סליחה, אבל פתאום נזכרתי בעובדה שמעידה שערכי לא רב... אני
חייב לחשוב על זה שאני שולל, לפחות כלפי חוץ, את היהדות שלי. אולי זה סוג של
התבצרות. במשך שנים רבות פחדתי להתפשט או להחליף בגדים בנוכחות אנשים אחרים בגלל
הברית.
טוב, סוסי יקרה, כאן אני מפסיק. דרישת שלום, נשיקות לרגזן
הקטן שלי. בשבילך הגאווה להעריץ אותי להיות בעלך, ידידך, חברך והמעריץ שלך.
לכבוד כישרונך ומתיקותך שאין כדוגמתם.
שלך לנצח, אבל
נ.ב: את יכולה לשלוח לי
ספרים דרך המורה. שימי מדבקה עם שמי והם יגיעו אליי.
10.2.75
אבל יקירי,
כמה ימים בלי מכתביך האהובים – יום ראשון, שני, שלישי! אני
מקווה שלפחות מחר הדואר יעבוד! אין לי חדשות, רק שאנחנו שוב ארבעים בנות במחלקה.
היום ראית בוודאי את ברוקן. לא הבנתי כל כך, אבל נדמה לי
שהאיחור של ועדת הערעורים נובע מהוויכוח על שחרורך. השחרור שלי כבר בטוח. אני
מקווה שזאת אמת.
פאולה הייתה אתמול. שיחקנו
הרבה וכמו תמיד היא הייתה מלאת חיבה. אבל היא רזה מאוד וחיוורת. אני מניחה שזה
בגלל האנגינה. אמרתי לאימא שלי שתיקח אותה לבית חולים לילדים כדי שמומחה יבדוק את
העור שלה.
חשבתי על עניין רגישות היתר שלך, והיא לא ברורה לי. אולי
זהו ביטוי לחרדות שלך עקב מצבנו. כך גם הצורך באהבה שאין לו דרך להתבטא. אני
מרעיפה על סילוויטו את כל החיבה שלי, אבל לך אין אף אחד. זה גורם בוודאי להתרגשות
מכל דבר.
אהובי, אין לי מה לספר לך, רק שאני אוהבת אותך מאוד ומתגעגעת לחופש יחד איתך. אני רוצה כל כך
ללכת ברחוב, לנשום את אוויר הלילה, ללכת אתך לגינה ציבורית, איתך, איתך...
11.2.75
אהובי,
גשם יורד. אני שומעת את רעש הגשם השוטף בגג. אני שומעת את
המים זורמים מהמרזב ליד מושבי. אף שכאן חם מאוד. רעש הגשם והברקים שמטלטלים את
החדר מדי פעם מזכירים לי את החורף במטבח, בלילה, כל המבערים דלוקים, אתה ואני
שומעים רדיו ושותים מאטה או אוכלים ארוחת ערב.
היום היה לי תענוג גדול ללכת בחצר, להירטב בגשם ולהריח את
האדמה הרטובה. אתה זוכר את צ'קאבוקו? פעמים רבות נסענו בגשם – זה היה כל כך טוב! אינני
יודעת איך, אבל אחד הדברים הראשונים שאנחנו חייבים לעשות כשנצא הוא לנסוע במכונית.
אהובי, אני עייפה: מתיש אותי לדמיין ולהיזכר בעבר. יש בי חרדה כל כך גדולה שכבר
אינני רוצה כלום. אני כאילו בתרדמת. אני קוראת רומנים כדי שהזמן יעבור מהר, אבל
בלי עניין אמיתי. הייתי רוצה להירדם ולהתעורר בשבוע הבא. לפחות נדע למה לצפות. אינני
רוצה להדביק אותך במצב רוחי, אז אני מסיימת, עד מחר, אהובי.
נשיקה חזקה, סוסנה
12.2.75
קופיקו היקר,
אין לי חדשות, הכול ממשיך בשגרה. היה כאן שופט אחד, אבל דבר
לא השתנה.
היום חשבתי על פאולה. נזכרתי בפרט שעכשיו נראה לי כל כך
מתוק ומרגש: פאוליטה נדדה כל בוקר למיטתנו עם מנת הרוך, האהבה, הפיקחות והרוגז. דמיינתי
אותה בלילה הראשון, אחרי מעצרנו עם החיפוש חסר התועלת שלה. הזיכרונות מציפים אותי,
לפעמים הם מתוקים, אבל גם דוקרים...
אני מסיים את הספר "400 הימים של פרון". אין בו
שום חידוש, שום דבר שלא ידענו, ואפילו פחות. עכשיו אני אקרא "תודה על
האש" של בנדטי. אומרים שהוא רומן מצוין. המורה הגיע היום ואמרתי לו שאת רוצה
לשלוח לי ספר של סימון דה בובואר. הוא אמר שזה בסדר.
הדבר הבולט ביותר בחדשות הוא ההתערבות של הצבא בטוקומאן.
כנראה יש להם ידיעות אמינות והפעם הם לא מוכנים להיכשל. הצבא המהפכני לא יֵצא מזה,
למרות הדעות הנוקשות שלהם. לפעמים יש ויכוחים מעניינים במחלקה, אבל בדרך כלל הרמה
נמוכה מאוד, במיוחד אצל החברים מהצבא המהפכני. עכשיו אני יותר קרוב לארגון השני,
שחבריו צרי אופקים פחות, מקשיבים יותר.
טוב, מחר יום חמישי, את תקבלי את המכתב ביום שישי, יום
גורלי, וכבר עף לנו עוד שבוע. נצפה לחדשות טובות, לפחות בשבילך.
היום לא יצאנו לחצר. הצטערתי כי עכשיו אני משחק כדורגל. זה
חשוב מאוד, כאילו נקמה לאלה שריסנו אותי. אגב, איך את מסבירה את העובדה שבכלל
אינני מתגעגע לאימא שלי? טוב, סוסי דורמן, אני מסיים. אני מקווה לראות את בני ביום
שישי. דרישת שלום לבנות, נשיקות לסילוויטו המתוק, השדון שלי.
שלך לנצח, אבל
12.2.75
אבל יקירי,
הינה אני בדיוק כמו
אתמול, בלי משהו חדש לספר לך. אני ממשיכה לקרוא את סומרסט מוהם כי הוא משעשע
ומספיק חסר חשיבות כדי לקרואו בלי צורך להתרכז. היום בחורה נוספת במעצר מנהלי יצאה
לחו"ל. אירמה תהיה הבאה בתור. היום שוחחתי הרבה עם ליטה, החברה של חורחה, ועם
הבחורה החולה. אני מסכימה יותר עם ליטה, אבל ההנהגה שלהם הייתה אופורטוניסטית ואין
לה הסבר לזה. השנייה איכזבה אותי, כי למרות הבגרות האישית שלה, הנימוקים שלה
עלובים. הם מצמצמים הכול במשפט אחד: לעם אין מודעות, אבל לנו יש, ואנחנו נעשה את
העבודה. חבל להתווכח איתן, סתם בזבוז זמן, כי הן מדקלמות את המסר ולא מקשיבות.
חשבת מה תעשה כשתצא? אני מתכוונת לעבודה. תחזור לעבוד
בירחון? לא ברור לי מה אתה רוצה, אבל בהחלט ברור לי שאיננו יכולים לחזור לשגרה
שקדמה ל-1 בנובמבר הגורלי. אינני שוללת את האפשרות ללימודים. הפסיכולוגיה מעניינת
אותי. אבל אני בת 33 ויש כל כך הרבה קשיים ללמוד שלא בטוח ששווה להקריב אותך ואת
הילדים ואת עצמי ללימודים ולקריירה מפוקפקת. מצד אחר– אם המצב הפוליטי במדינה
יתערער, האפשרות לעבוד תהיה קשה יותר.
לפעמים אני חושבת שהצורך שלי ללמוד פסיכולוגיה הוא בסך הכול
צורך להבין את עצמי. אולי הייתי צריכה ללכת לטיפול ואז לא הייתי חייבת ללמוד.
טוב, אהובי, כבר יותר מ-12:00 בלילה, ומייד יכבו את האור.
אני נפרדת ממך להיום. נשיקה חזרה, אני מחכה בקוצר רוח למכתבך שאולי יגיע מחר.
סוסנה
13.2.75
אבל יקירי,
הבוקר בשעה חמש הודיעו לי שאני צריכה לנסוע לבית המשפט.
חשבתי שזה בגלל העניין של הביקורים של פאולה, אבל לא הייתי בטוחה ולא ידעתי אם
לקחת את סילוויו. בסוף לקחתי אותו ובאמת זה היה בגלל הביקור של פאולה. הם אישרו לה
להישאר כל היום בביקורים של סוף השבוע.
אני עוברת למכתבך. אני חושבת שחלק גדול מהבעיות שלך נובע
מבדידות. אף פעם לא שיתפת חבר או מישהו אחר בבעיות שלך, לכן חשבת שאתה לא נורמלי. כל
הדעות שלך על אי־נורמליוּת אינן נכונות. רוב האנשים מדכאים את זיכרונות
הילדות כדי לא להתנגש עם ההורים, ואחר כך שוכחים אותם. כפי שעכשיו אתה מסתכל בראי
ורואה שאתה נורמלי, בילדות ובגיל ההתבגרות היה חסר לך ראי של שיתוף סודות עם
בחורים אחרים כדי שתבין שכולם דומים.
בקשר ליהדות: ברור שתמיד היה לך תסביך של יהודי. בספר "כפייה",
מצטטים את פרויד וכותבים שהתסביך שלך מתבטא בשנאה וזלזול לכל היהודים. ואז באה
האירוניה, ההסתרה השנונה והשלילה הזהירה שאתה מדבר וקורא מצוין אידיש. הגישה של
מירטה וסוסי ליהדותן מוכיחה בדיוק את גישתך שלך.
מה שסיפרת לי על האפיזודה עם הילדה במסדרון, זה דבר שכיח.
אני זוכרת בעצמי בכמה מקרים כאלה שפעם אני אספר לך עליהן. אם תהיה לך הזדמנות אתה
חייב לקרוא מאמר של פרויד על המיניות בילדות. יהיה שווה לך.
בעניין החיים המשותפים שלי עם בנותיך ברור שאיני בטוחה
שבפועל אני מסוגלת להיות רגועה, אבל אם אני יודעת שלא תמיד צדקתי, אוכל לחשוב לפני
שאני פותחת את הפה, להרהר לפני שאני מתלוננת או דורשת מהן דברים.
נראה לי שאינך מדבר עם ראקל
כי אתה מפחד מאינטימיות: במשך שנים לא רצית לדבר על עצמך ועכשיו קשה לשבור את
הקרח. אבל אם תנסה תצליח כי היא צמאה לקשר איתך. המכתב של מירטה נחמד. אני מפסיקה
כאן. להתראות מחר, אהובי. איך זה שלא ניצלנו שבע שנות חיים משותפים - לא עוד!
נשיקה בכל אהבתי, סוסנה
מתאריך ה-12.2. ועד ה-9.4 לא התכתבנו, כי הוועדה
לערעורים אישרה את שחרורנו. מהכלא לקחו אותנו לקורדינה ושם הודיעו לנו שאנחנו
במעצר מנהלי. היינו שם 45 יום, עד שהחזירו אותנו לכלא. במשך 45 יום לא היו לנו
ביקורים, ולא ראינו את ילדינו. היינו בשני תאים נפרדים – אחד לנשים ואחד לגברים
יחד עם עוד האנשים במצבנו. יכולנו להציץ זה אל זה דרך הסורגים ולדבר, תמיד בזהירות
מרבית כי במסדרון סייר שוטר במשך כל היום והלילה.
9.4.75
אבל יקר,
אני חוזרת לקשר התכתבותי. אני עדיין מבולבלת מדי ולא מסוגלת לספר לך
משהו ברור. אני שמחה מאוד להיפגש מחדש עם הבנות ולהיות פה. הבעיות במחלקה 49 הן
בדיוק כפי שהיו: 64 נשים ושבעה תינוקות. בכל זאת החום והכנות של קבלת הפנים הם החשובים
ביותר.
אני מתלבטת אם להביא את סילוויו. מחר
אדבר עם אימא שלי וכשנתראה איתך נחליט. כבר ביקשתי שיאשרו לנו להיפגש. אני מקווה שבשבוע
הבא כבר נקבל אישור לכך.
אתה משער לעצמך בוודאי איזו שמחה
הייתה כשקראו לנו לקומת הקרקע כדי לרשום את הפרטים שלנו להעברה! היום, כשהגיעה שעת
הצוהריים ועוד לא לקחו אותנו, חשבנו שכבר לא נגיע, אבל בשעה אחת קראו לנו והגענו בארבע
בדיוק כדי לצאת לחצר. היום היה יום נהדר ותפסתי קצת שמש. באמת התרגשתי מקבלת הפנים.
היא גרמה לי להרגשה טובה ונתנה לי כוחות מחודשים.
אהובי, אני עייפה מאוד מהתרגשות והשעה כבר
12:00. עוד מעט מכבים את האור. אני אוהבת אותך מאוד,
חיבוק. סוסנה
10.4.75
יקירי שלי,
אימא שלי הגיעה היום עם
פאולה. פאולה הייתה רצינית מאוד וביישנית בהתחלה. אחר כך התחלנו לשחק ולדבר ומצבה השתנה.
למרות זאת מרגישים שהיא עצובה. ברגע מסוים שאלתי אותה אם היא זוכרת שניסע לפרו
והיא לא ענתה לי. הרגשתי שהיא לא מאמינה לי. היא סיפרה לי שכתבת לה והיא שמחה מאוד.
שאלתי אותה אם היא רוצה שסילוויו יישאר איתה או שיבוא לכאן, והיא ענתה לי באדישות
שאני יכולה להביא אותו ושהיא לא תתגעגע אליו. בכל זאת, לפני שמחזירים אותו אליי
צריך לנתח אותו.
היום דיברתי עם "הלפ" והיא אמרה
לי שאם רוצים למצוא עבודה כדאי לנסוע למקסיקו, במיוחד אתה, כעורך או צלם או משרטט.
צריך לחשוב על זה. היום ביקשו את רשימת המבקרים והכנסתי את סוסי ואת ראקל לרשימת
הביקורים. תודיע לסוסי שהיא צריכה להביא את תעודת הנישואים שלך עם רוסיטה. אתה בוודאי
שם לב שאינני תקשורתית היום. יש לי הרבה כדי לדבר ומעט כדי לכתוב. המכתב הזה יגיע
כנראה אחרי שנתראה.
נשיקה גדולה, סוסנה.
10.4.75
אהובתי, עכשיו נודע לי שהגעת! אני אוהב אותך, אוהב אותך, אוהב אותך!
אני אראה אותך בקרוב וגם את פאולה ואת סילוויטו ואת כולם! כתבי לי! אני מת עליך!
שלך לנצח! אבל
10.4.75
אהבתי, אהבה מתוקה שלי,
אז האבנים הפכו לצרצרים, לחבצלות וורדים. טיפות הגשם הפכו לשקופות וליוו
את חזרתך. ואני חיכיתי בינתיים במלכודת של חרדה, חולם על צחוקך, על פיך, על קולך.
ואז הגיעו אליי הלחישות הקסומות: סוסנה חוזרת, סוסנה חוזרת, סוסנה חזרה... והרגשתי
את המתיקות, הריח, העור הרך, הירוק בעיניים, הנגיעה של הידיים שלך. סוסנה, סוסנה,
כמה אני מאושר שחזרת!
עכשיו אני עובר לחדשות: היום יום
חמישי. ראקל הייתה ביום שלישי – ודאי ידוע לך שאימא שלך שכחה להודיע לה שאני פה.
ביקשתי מעורך הדין שיבוא לראות אותי, אבל הוא עוד לא הגיע. אני במחלקה 26, המחלקה שהייתי
בה בעבר. יש במחלקה כל מיני טיפוסים, אבל אני התחברתי לקבוצה טובה. כמובן, אחרי 45
יום בגיהינום הארור, להיות בכלא זה כאילו אתה חופשי...
אני מצפה לראות אותך מחר. כבר ביקשתי
פגישה ממנהל הביטחון. נוכל לדבר באריכות, להתראות, להיות יחד. אני מניח שהיום ראית
את אימך ואת פאוליטה. אני מקווה לראות אותה בשבת. אהובתי, אני משער כמה שמחת
כשנודע לך שאת חוזרת לכלא.
טוב, אהובתי, יש לי כאב חזק בפרק היד
ואין לי תחבושת. בינתיים חיבוק חזק לכולן, ביי, חיים שלי, אני שולח לך נשיקה מתוקה
מאוד.
שלך לנצח, אבל
13.4.75
אבל יקירי,
אנחנו מקשיבים לחדשות האחרונות על מיסיונס. האווירה היום היא של ציפייה
פוליטית, והוויכוחים אינטנסיביים יותר. דיברתי עם הבנות כפי שסיכמנו, והן אמרו לי
שההתנהגות הפוליטית שלהן מתואמת עם הבנים, שאולי הם שינו את יחסם להשתתפות בשיחות
פוליטיות אבל הן אינן יודעות. הן יתנו לי תשובה אחרי התייעצות. בינתיים ביקשו ממני
להכין רשימה של נושאים שמעניינים אותי.
ראקל הגיעה היום עם פאוליטה וסיפרה לי
שלא הצליחו להגיע אליך בשבת. הצטערתי מאוד על פאולה. לפחות סוסי הגיעה? פאולה
עצובה מאוד, אוכלת מעט ומכרסמת ציפורניים עד העור. אספר לך בע פה על מה דיברתי
איתה.
אני חושבת הרבה על מה שאני חייבת ורוצה לעשות. קשה לי לראות בבירור
בתוכי. בזמן האחרון התחברתי לאנשים והחיבה שאני מרגישה גורמת לי להרגיש מחויבת
אליהם. זה לא אומר שאני צריכה לעשות מה שהם עושים, אבל בכל זאת כך אני מרגישה.
הייתי רוצה שתגיד לי מה אתה חושב, אהובי, הייתי רוצה שיהיו לי ימים על גבי ימים
כדי לשוחח, לצעוד תחת השמש ולאהוב אותך.
סוסנה
13.4.75
חברתי היקרה,
אני מרגיש אותך, כתמיד, קרובה אליי
מאוד. בימים שלא ידעתי עליך דבר דאגתי מאוד. זה עבר... סוסי הגיעה בשבת. פאוליטה
ואחותי לא הופיעו. את יודעת כמה רציתי לראות את פאולי, כבר חודש וחצי לא ראיתי
אותה. אינני יודע מה קרה, אבל הייתי עצוב מאוד על שלא באה... חיכיתי בציפייה כל כך
גדולה וכשלא באה שקעתי בעצבות. את ראית אותה בוודאי. ביקשתי מסוסי שיביאו אותה ביום
שלישי.
אתמול הייתה לי תורנות. הרגל שלי
נפוחה מאוד וכואבת, ואני עייף. אנחנו צריכים לקבוע מה נעשה. שכחתי לשאול את ברוקן
על הדירה שלנו בגיסה. עוד לא דיברנו על סילוויטו, את בוודאי רוצה שיהיה איתך. אני
מסכים לגמרי. אם מזדמן לך לדבר עם השופט נסי לדובב אותו. בקשר לרולו שהלך לדבר עם
קאצ'ו, נראה לי שהוא פשוט פועל מתוך טינה שסחב איתו הרבה שנים. הוא אינו מבין שאם
הייתי מלשין עליו הוא לא היה חופשי כדי להתעסק בלשון הרע. אותו דבר אני יכול לחשוב
בקשר לשאלה מי אשם שהמשטרה הגיעה ב-1.11.
טוב, אני מפסיק עכשיו, הלוואי שנוכל
להמשיך להתראות ולהתכתב באופן סדיר. דרישת שלום לכולם, תודיעי לי אם את מקבלת את
המכתבים.
חיבוק חזק, שלך לנצח, אבל
14.4.75
אבל יקירי,
בדיוק כשהתחלתי לכתוב קראו לרוסה[37]
לשחרור. נקווה שלא יהיו בעיות ושהיא תצא באמת. אתגעגע אליה. אני קצרת רוח. גם אני
רוצה לצאת עכשיו, כשאני רואה את המצב ביתר בירור. לנרמל את חיינו, לפתור את הבעיות
המיידיות ואחר כך העולם גדול וכל החיים לפנינו. עכשיו, יותר מתמיד, אני חושבת
שהגיע לנו מה שקרה... כשאני נזכרת בבזבוז הזמן שגרם לנו רולו - כל הלילות, השעות והימים
שאיבדנו עם הורסיו השמן, עם חורחה ועוד אנשים רבים, אני כועסת מאוד. לו היינו
פוגשים אנשים עם דעות משלהם ברגע הנכון! כל כך הרבה שנים בין אנשים עיוורים לחיים,
כל כך הרבה אנשים בלי חוכמה.
בסופו של דבר רולו צדק כשרצה לחוות את
הדברים מבפנים. טוב, כבר נדבר על זה. אני חושבת שחייבים לנתח את הטעויות האישיות
שלנו כדי לא לחזור עליהן פעם נוספת. אהובי, קשה לי מאוד לכתוב את כל מה שאני רוצה
להגיד לך. נדבר על כך בפגישה.
אני אוהבת אותך מאוד, מתגעגעת אליך,
מנשקת אותך, סוסנה
15.4.75
קופיקו היקרה שלי,
שום דבר לא קרה מאתמול עד היום, מלבד עוד יום אבוד. כשכתבתי לך אתמול
הייתי ממש מותש. אני מניח שתחת זרם המילים לא הבנת כלום. אבל לאט לאט אני משחזר את
השגרה של הכלא. מחלקה 49 היא בוודאי גיהינום, אבל צריך לשרוד. בהשוואה לקורדינה
היא מקום חלומותינו.
התוצאות של הבחירות במיסיונס הן שיחת
היום. צריך לחשוב בפיקחות. מיסיונס הוא אזור מיוחד, עם רוב של חקלאים. בגלל המצב
הסתדרו הבוחרים בשני הקטבים. בכל זאת משקל הבוחרים של המפלגות הקיימות מאשר את הקונצנזוס.
יש גם מרד בחלקים מהאוכלוסייה, אבל אין ארגון שמסוגל להנהיג אותם. הם מסוגלים ליצור
רק עובדות מפוזרות עם הפעילים שלהם בלי השתתפות של העם. נמאס לי מהם. לפעמים אני
בטוח שהם אינם מבינים דבר. פרון מת, ההופעה שנותן הממשל היא מצערת, ולמרות זאת חלק
גדול מהעם תומך בהם. הארגונים המחתרתיים מתנהגים בחוסר סבלנות, בהרפתקנות, מרוצים
מעצמם, בלי מחשבה ביקורתית. אולי פשוט כבר איני מאמין בשום דבר. ב-32 השנים
האחרונות בחיי כמעט לא השתנה דבר, ולכן אין לי התלהבות, אין לי דמיון, אני מקשיב
לסטריאוטיפים ונחרד. כבר אינני סובל מילים ריקות מתוכן. את תשאלי "אז מה
לעשות?" בכנות, אינני יודע, אבל אולי המדינה הזאת אינה מיועדת לשחק תפקיד
חשוב בהיסטוריה. אינני יודע מה את חושבת, חברתי היקרה, אבל זה מה שאני חושב ברגעים
אלה. אני רוצה לדעת מה את חושבת. אני חייב להודות שכולם פה מחרפנים אותי. אולי אני
הוא זה שטועה, אבל אינני סובל יותר את המשפטים הידועים, התוויות והמילים הגדולות
בלי קשר למציאות. אני רואה את הדברים מבחוץ בלי להיות שייך לשום מפלגה או ארגון וזאת
בעיה, אבל גם יתרון: אין לי התחייבות, אין לי טעויות לכסות, ואינני צריך להגן על
דעות של אחרים. נוסף על כך יש לי ניסיון של שנים.
סוסי יקירתי, מתי זה ייגמר? אנחנו כבר
חמישה חודשים וחצי בכלא. היום בננו בן חצי שנה. סילוויו אומברטו מסכן, לא היה לו
מזל. אבל פאולה מדאיגה אותי יותר. לפעמים אני חושב לא לעזוב את המדינה, אבל אני
יודע שאם לא נעזוב, נמשיך להירקב בכלא.
איך את מעבירה את השעות, אהובתי? אני
קורא רומן טוב: "בליבי משמורת" ואחרי שאסיים אקרא את "תרופה
למלנכוליים" .
רציתי לספר לך שקשה לי מאוד לרקום
יחסים אישיים עם אנשים. נדמה לי שהבעיה היא אצלי. אני מדכא את הדעות שלי כדי לא
להתנגש איתם.
טוב, פרק היד כואב לי מאוד ומחר אני
מצפה לראות אותך, דרישת שלום. אני מנשק אותך באהבה, שלך לנצח, אבל.
15.4.75
קופיקו היקרה,
קשה לי מאוד לכתוב כי אני כותב ביד שמאל. היום הבנתי שאת החצי השני
שלי. טוב לי להיות איתך. את יודעת, נהיה חייבים לעמוד מול הבעיות ולמרות הכול,
לצעוד קדימה.
סוסי. אני כותב לך כדי להחזיק את להבת
ההתכתבות חיה, אבל אינני יכול יותר. אני מקווה שמחר אקבל זריקה. לפני השלום אני
רוצה לחזור ולהגיד לך שאני אוהב אותך באופן עמוק. אני מודה לך על הרוך ועל
ההתמסרות שלך אליי. ביי, דרישת שלום לחברות,
שלך לנצח, אבל
נ.ב: בואי נתכתב על ביקורת וביקורת עצמית.
15.4.75
יקירי,
מאוחר מאוד. רק עכשיו נגמרה האספה בעניין ארגון הבעיות הכלכליות והראש
שלי מתפוצץ. היום הייתי עצובה מאוד בגלל הייאוש שלך. אבל אתה צודק, כל התרשימים,
כל המשפטים השגורים, כל הטעויות שחוזרות על עצמן דור אחרי דור – ואתה ראית כמה
דורות של פעילים ונלחמת במשך שנים רבות. עם זאת, אתה רוצה להישאר על המדרכה בזמן
שהחיים עוברים באמצע הכביש? אהובי, אני חושבת שמשנת 1968 חיינו עם תרשימים של העבר
בלי לחשב מחדש את המציאות. אתה זוכר איך הפתיעה אותנו ההתקוממות העממית בקורדובה?
מאותו רגע המציאות עברה מעל ראשינו והשתתפנו בתחרות והובסנו. מאז ניסינו כל הזמן
לנתח ולהבין עובדות שכבר התרחשו. מצד שני לא היינו מסוגלים לשנות את המציאות או
לשחק תפקיד בשינויהּ או להשפיע אפילו מעט. כמובן, זה גרם שמחשבתנו לא הייתה
דינמית, לא היה שום קשר בינה למציאות. אני חושבת שכדי להתגבר על הייאוש שלך צריך
לנסות להבין מה שקרה ולא לזרוק את הכול לפח. לכן נראה לי שאתה צריך לנסות לתרום
לבחורים. יש לך ניסיון, ידע וחוכמה, וחבל שילכו לאיבוד. תתווכח בסבלנות, בלי
להתלהם, יש לך הרבה לתת. אם אתה רואה שהם אינם מקשיבים אזי אתה צודק, אבל צריך
לנסות.
אהובי, אל תישבר. היה יציב, יגיע הזמן
שנוכל לחיות. אני אוהבת אותך מאוד, מתגעגעת מאוד והייתי רוצה לדבר איתך ימים
שלמים.
סוסנה
נ.ב: אחת הבנות הקומוניסטיות השתחררה. עוד לא כתבתי לאימא שלי. אשתדל
לכתוב בבוקר לפני שיגיע הדוור. דרישת שלום לבחורים.
16.4.75
סוסי יקרה,
אני כותב לך למרות הכאב החזק
ביד. אני כותב כדי לשמור על ההסכם בינינו. אל תדאגי בגלל הקלטות. אפילו שהתובע
ביקש לברר את הראיות, אין מה לדאוג כי השופט צריך להחליט וגם כי הכול ישן מאוד.
בכל זאת צריך לבקש הפסקת הליכים מיידית. חבל על הזמן האבוד, אבל מה לעשות.
כבר אינני מסוגל להמשיך, אני אוהב
אותך מאוד. הפרשנות של שני המכתבים שלך תישאר להזדמנות אחרת. אני מצטער, אבל לכתוב
זה עינוי בשבילי עכשיו. אני אוהב אותך עמוקות. כבר נצא מזה, רק חבל על הבת שלנו.
דרישת שלום לבנות, עד מחר עם כל אהבתי.
שלך לנצח, אבל.
16.4.75
יקירי שלי,
שוב אנחנו מעלים אותם נושאים בלי תיאום מראש, למשל מכתבך מה-15 דן
באותם נושאים שעליהם כתבתי לך באותו יום. וזו אינה הפעם הראשונה. שמתי לב לזה כבר
בתקופה הקודמת של ההתכתבות. כך יצא שחלק גדול ממה שמעסיק אותך במכתב הזה מעסיק גם
אותי במכתבי אתמול. בכל זאת אני כותבת שוב: מצד אחד אנחנו דוחים את כל ההזויים, את
הקבוצות הקטנטנות, אלה שחושבים שאפשר לתקן ולשפר. מה נשאר? ה"טהורים",
שמותחים ביקורת על הכול ושום דבר לא מספיק טוב בשבילם, ושמזכירים לי את עצמנו. הם
כל כך צודקים, כל כך יודעים מה צריך, עד שאיש אינו מבין אותם. ויש אנשים פתוחים
לגישות חדשות, שהבסיס שלהם נכון, והם ונותנים לנו אפשרות לשתף איתם פעולה. יותר
מזה אינני יודעת. בחיים האמיתיים אפשר לבדוק, לא בחיים המדומים של הכלא. יותר מזה
אי אפשר לעשות עכשיו.
הבגרות הפוליטית של ארגנטינה מתקדמת
יותר מהבגרות של שאר המדינות באמריקה הלטינית ובכל זאת אנחנו עוד ירוקים. אי אפשר
לשלול את העובדה שמ-25.5.73 הייתה התקדמות גדולה. כשאתה אומר שאולי לארגנטינה אין
תפקיד חשוב בהיסטוריה, נראה לי שאתה מתרץ אפשרות שלא נהיה פעילים בעתיד. בכל זאת
אני מעדיפה לחיות בין אנשים עם חזון, גם אם הם טועים, ולא בין אנשים אדישים שרק
חושבים על הקניות. חשוב על זה.
אתה כותב לי שקשה לך ליצור קשר עם
אנשים. אבל תמיד היה לך קל. השאלה לאיזה סוג של קשר אתה מתכוון כי בדרך כלל לא
קשרת קשרים אינטימיים עם אף אחד. רק עם חורחה הגעת לקשר אישי יותר, ודיברת איתו
אפילו עליי ועל היחסים שלנו. אבל לפניו - כמה שנים עברו מאז שהיה לך חבר? נראה לי
שאתה לא צריך לשתוק אלא לבטא את דעתך בצורה טובה, בלי להיות יהיר או מזלזל. אם אתה
מתבטא בחיבה לזולת הכול משתנה. ייתכן שקשה לך למצוא ידיד בגלל הגיל הצעיר של הבנים
בכלא, ואולי לא תמצא אף אחד שאתה מסמפת, אבל בלי לנסות אי אפשר לדעת. ברור שכאן
המצב שונה. יש הרבה בנות שאני יכולה להתיידד איתן.
כבר 12:00, ואני מפסיקה להיום. בבקשה,
התעודד, אל תתבאס! אני אוהבת אותך אהובי, נשיקה, עד יום שישי. דרישת שלום מהבנות.
סוסנה.
17.4.75
יקירתי,
קיבלתי את מכתבך מיום שלישי. כמו תמיד, את עמוד התווך של התאוששותי,
הקב שתומך ברגלי הצולעת. עוד קשה לי לכתוב ואנחנו באספה כללית כדי למנות נציג חדש.
הנציג הקודם השתחרר. אבל אני רוצה לכתוב לך אף על פי שמחר נתראה.
את מציעה שנבדוק את העבר ונראה לי שכבר בדקנו הן במישור הפוליטי הן
במישור האישי. אפשר להעמיק את הבדיקה, להיזכר ולהגיע למסקנה שבאמת חיינו בעבר בבדידות
עם קבוצה של אנשים בינוניים. אבל חשבי מה היה ב-68, במשך ואחרי ההתקוממות
בקורדובה, ותביני שאלה שהיו אז חלוצים הם המפגרים של היום... גם חברינו ב-1970
פיגרו מאוד בהבנת המציאות. עם זאת, נכון שאנחנו, אחרי מפגשנו במאי 1968, התחלנו
להדרדר. אני הרגשתי כמו "הנסיך שרצה לחיות", כי מצאתי את האהבה, הדבר המתוק
והיפה ביותר שהיה לי בחיים, את מבינה? אני אהבתי ואוהב רק אותך, רק את מבטייך,
ליטופייך, רוכך, יהירותך, עצמאותך, את כולך, כל כך חדש, כל כך רצוי, כל כך שלי, של
שנינו. אחר כך הגיעו הפירות של אהבתנו, פאולה וסילוויו אומברטו, לכן אני רוצה
לחיות בכל הכוח, להחזיר אליי את חיי אהבה שלא היו לי. אם זה מתאים ל"מעבר
מהמדרכה לאמצע הכביש" נהדר! אבל אני צריך לחשוב על זה. זה הכול להיום. אני
מצרף מכתב של מירטה. דרישת שלום לבנות. אני אוהב אותך ומעריץ אותך.
שלך לנצח, אבל.
17.4.75
אבל יקר,
היום הייתה לי הפתעה נעימה: אירמה עשתה סדר בין הניירות שלה ומצאה את המכתב
האחרון שלך, מ-20.2, ששלחת לפני שלקחו אותנו לקורדינה. חשבתי שהלך לאיבוד, ושמחתי
מאוד לקבל אותו. היה זה מכתב מלא אהבה ותשוקה, יפה מאוד.
אמש היה לי חלום מוזר: חלמתי שסילוויו
היה גדול ורצה לעשות משהו, אינני יודעת מה, ואמר לי: "את הבטחת שאני גדול כמו
ה"גליאגו"[38],ואני
עניתי לו: "כן,
אתה תהיה גדול כמוהו". פתאום הגיעה אירמה, עצובה מאוד, ואמרה: "לא היו
לי ילדים מה"גליאגו". אני התחלתי לחשוב מה לעשות בעניין זה וכשהבנתי שאי
אפשר לתקן או לשנות את המצב הרגשתי עצבות אין סופית ללא נחמה. מוזר, נכון?
אימא שלי הייתה היום ואמרה לי שאתה צריך לכתוב
למנהל ולבקש נוטריון כדי לסדר את כל העניינים שלך, כגון עבודה וכדומה. שם הנוטריון
הוא ראול דיפוטו, ויש לו אישור לעבוד בעיר. כדאי גם שנכתוב לעובדת סוציאלית כדי
לסדר את התעודות שלנו, כי השופט עוד לא ביקש אותן מקורדינה ואחר כך אולי לא ימצאו
אותן. אימא שלי הבטיחה לקחת אליך את הילדים ביום ראשון הקרוב. פאולה הייתה במצב
טוב יותר מאשר בפעם הקודמת. אני עייפה מאוד, כל פעם שיש ביקור אני מותשת.
אני מסיימת להיום. בקשר להצעתך להתכתב
בנושא ביקורת עצמית וכללית אני מסכימה, איך שהוא כבר התחלתי. אני אוהבת אותך,
יקירי,
חיבוק חזק, סוסנה.
סילוויו יפהפה!
19.4.75
אהובי,
שבת בלילה, כבר 11:00. היום אני קצת מלנכולית, אולי בגלל החדשות שיש
לנו עוד זמן רב עד השחרור. שוחחתי עם סוסנה, עורכת הדין, והיא אמרה לי שאפשר להילחם
נגד העמדה של משרד הפנים. יש לנו עורך דין טוב, ואם יוגש צו הבאה לשופט יהיה נוח
יותר, כמובן אחרי שיופסקו ההליכים. נראה. אימא שלי תלך ביום שני לדבר עם מזכיר
השופט. היום היא הביאה רק את סילוויטו ויכולתי להחזיק אותו כל הזמן על הידיים. הוא
ממשיך להיות מתוק. הוא גדול וערני מאוד, הלוואי שאוכל להביא אותו אליי מהר.
אני ממשיכה לכתוב ביום ראשון בערב.
כתמיד, יש לי הרבה דברים לשוחח איתך עליהם אבל מעט לכתוב. היום עובר מהר. בבוקר
אני לומדת כלכלה עד היציאה לחצר. אחרי ארוחת צוהריים אני משוחחת עם הבנות שליד
מיטתי או קוראת משהו קל. בזמן היציאה לחצר אתחיל לקרוא היסטוריה פוליטית בארגנטינה
עם אחת הבנות, ובערב יש לי עוד שעה וחצי לימוד ההיסטוריה של הקומוניזם, וכך היום
די מלא. האווירה במחלקה השתנתה. קודם היו נושאים רבים שלא נגענו בהם, ואילו עכשיו
יש שיחות כל הזמן. זה טוב בשבילי כי כך יש לי הזדמנות לשמוע בהרחבה ומזוויות שונות
את העמדות השונות. יש בנות שאני אהבת מאוד, אבל אני מודעת לכך שאם היינו בחוץ
הידידות לא הייתה שורדת עשר דקות בלי ויכוחים סוערים. אני מתכוונת למשל לאירמה -
היא קיצונית מאוד. למרות זאת אני אוהבת אותה ואת חברתה ססיליה מאוד. אני מסכימה
איתך שהדבר החשוב ביותר הוא לחיות ולגדל את ילדינו, על זה אין ויכוח. מה שברור לי הוא
שאני לא אדרוש ארגון "טהור". היינו "טהורים" במשך שנים רבות
וזה לא הוביל אותנו לשום מקום אלא הקיף אותנו במטומטמים. אני לא אדרוש הסכמה גמורה
כי זה בלתי אפשרי, אבל אנחנו מסוגלים לתרום כדי לשנות את המציאות.
אהובי, זה הכול להיום, אני מתגעגעת אליך
מאוד. נשיקה גדולה, סוסנה.
20.4.75
חברה יקרה,
אני חייב לכתוב לך על הרבה דברים. פאולה באה לבקר היום. סוסי, סוסי,
כמה היא הייתה עצובה, כמה מאופקת, חרדה! במשך כל השעה הראשונה היא הייתה מסוגרת
בתוך עצמה. אחר כך, לאט לאט, התחילה להפשיר, החרדה נסוגה, הפנים שלה קיבלו צבע,
התעודדו, והיא חייכה ואפילו צחקה בקול. היא באה עם אחותי. למזלנו, הן הגיעו ב-14:30
והביקור היה עד 18:00. את יכולה לתאר לעצמך שמרגע שהיא התקרבה אליי היא לא עזבה
אותי. שיחקנו הרבה, שוחחנו, התנשקנו כל הזמן. סוסי, איזו מתיקות, איזה רוך! בהתחלה
נתתי לה קערה קטנה ושני תליונים שעשיתי. היא שמרה אותם, לקחה לי את היד אבל לא
רצתה לעלות על הברכיים שלי ותפסה את ראקל. אחרי זמן רב לקחתי אותה והושבתי אותה
איתי. התחלתי ללטף אותה, לנשק אותה ולדבר. היא ביקשה שאצייר לה ג'ירפה ופיל, אחר
כך הוסיפה ארנב, חתול, אריה וצב. אחר כך התחלנו לדבר ולשחק בישיבה, ואז ביקשה
שנרוץ ונשחק. לא נחתי לרגע, אבל הייתי מאושר כפי שלא הייתי זמן רב. הילדה הייתה
שמחה. היא הקורבן הכי חף מפשע בכל המצב הזה. לצערנו, הרקע של החיים שלה כרגע מחניק,
מדכא ומעציב אותה. אחד החברים מהמחלקה יצא לביקור יחד איתי וראה את ההתנהגות של
פאולה. הוא אומר שהיא חושבת שאנחנו נטשנו אותה, ונראה לי שהוא צודק. ניסינו להסביר
לה אבל בצורה שכלית, כאילו היא בוגרת ולא ילדה קטנה. בשבילה חשוב שבמשך הרבה
שבועות לא ראתה אותנו, ולא חשוב מה אמרנו. לרגשות, למחשבות של פאולה המציאות היא
שלא ראתה אותנו, שנטשנו אותה, והיא הייתה לא מוגנת... כשנדבר איתה צריך לקחת את
הדברים האלה בחשבון.
הייתי צריך לכתוב לך על עוד דברים
נוספים אבל אני אתייחס רק למכתבך האחרון. את מציעה לי שאחפש חברים בין הבחורים במחלקה.
אל תשלי את עצמך, אהובתי. כאן, בחיים היום-יומיים, מכירים את האמת על האנשים. אלה
שהכרתי בקורדינה, כשהיינו 24 שעות איתם, הם אנשים אנוכיים, לגמרי לא סולידריים.
תמיד אפשר למצוא חברויות של רגע, אמינות יותר, אבל החברות החשובה, האמינה,
האידיאלית היא איתך. אין לי אף חברות טוטלית חזקה יותר, טהורה ומוכחת יותר מאשר איתך.
אינני זוכר כל כך את המכתב האחרון הזה
שאירמה מצאה. העתיקי את השיר שכתבתי לך אז, בבקשה. החלום על סילוויו
וה"גליאגו" גרם לי עצבות עמוקה, ובזמן שקראתי פרצתי בבכי. גם לי זה נשמע
מוזר. אני לא הכרתי אותו, אבל תמיד יש לי כאילו תמונה שהוא הולך ומחייך, כנראה
מהעיתונים. זה נחרת בדמיוני, אולי מפני שהתבונן בפניו של המוות בלי למצמץ, עם
חיוך.
סוסי יקרה, אמרתי לאחותי שידברו עם
עורך הדין ויבקשו שיגיש בקשה להתעלם מבקשת התובע על בסיס ההחלטה של ועדת הערעורים.
אנחנו חייבים לזרז את הזיכוי, לפנות לכל הגורמים הרלוונטיים.
עד מחר, אהובתי, דרישת שלום לבנות ולך חיבוק
ונשיקה.
שלך לנצח, אבל.
21.4.75
אבל יקירי,
היום כבר חודשיים שאנחנו משוחררים... אחלה שחרור!
היום כתבתי לגאונה[39] שיספר
לי איך העניינים. אני מקווה שיענה לי. אני זקוקה לחדשות מבחוץ ובעצם, אם חושבים על
זה, אין לנו עם מי להתכתב. איך אתה מרגיש? איך אתה מבלה את הזמן? כתבת לעובדת
סוציאלית לגבי התעודות שלנו?
חשבתי שצריך לכתוב למזכיר השופט ולבקש
פגישה כדי לדבר איתו על הפסקת ההליכים. מה אתה חושב על זה?
פה הכול כרגיל חוץ מהחדשות שאספר לך
כשניפגש. אחרי חודש וחצי שהתראינו כל יום, קשה לי מאוד לחזור לתקשורת כתובה. כל מה
שאני רוצה לספר מתאים לשיחה ולא למכתב. חוץ מזה אני רואה אותך מבואס, בלי חשק
לכלום, רק חושב על השחרור, וזה עוצר אותי. אני מרגישה שאנחנו לא על אותו גל. גם
אני חסרת סבלנות יותר ויותר ומחכה לשחרור כל יום, זה נכון, אבל נראה לי שאנחנו לא
רואים את העתיד בצורה שווה. אינני יודעת אם אתה מבין אותי, אבל אני מרגישה שאיבדת
תקווה, שאתה עייף מאוד. אני באמת רוצה שתתאושש, שתחזור להיות האבל מלא החיים, מלא הכוח
שהכרתי. בלי הבעיות שהיו לך, בלי להסתיר אותן, בלי לברוח ובלי להתחפר בפעילות,
יותר בוגר אבל בלי להפסיק להיות אתה עצמך. ואתה לא הצלם שמצלם תמונות קיר עם מיגל
אנחל, ולא הכתב שהולך לראיין מנהל בכיר, או נכון יותר, לא רק זה. זה החלק שלך
שזקוק להצלחה חברתית, הכרה, ביטחון. אבל כבר הוכחת שאתה מסוגל להשיג את כל זה. אתה
מסוגל לשרוד בכל מקום וגם לקבל הכרה מהעולם על התכונות החיוביות שלך. סליחה על
הדרשה, אבל אתה מבין כמה הייאוש שלך מדכא אותי.
להתראות מחר, נשיקה גדולה וחיבוק חזק,
סוסנה
21.4.75
קופיקו יקרה,
היום הייתי בבית חולים. את זוכרת שעשו לי צילום של כף הרגל? מסתבר שיש
לי סדק קטן וכמובן שמו לי גבס. עד יום שישי אסור לי לדרוך עם הרגל על הקרקע. לכן,
אינני יודע אם אוכל לראות אותך מחר, אבל אעשה כל מאמץ. כך גם באשר לביקור. אין לי
חדשות ואני עייף מאוד. אנסה לכתוב לך ברגע אחר. לחזור מבית החולים היה סיבוך גדול.
אהובתי, איני יודע אם אראה אותך מחר. אם לא מתאפשר, נתראה ביום שישי.
בינתיים אני מחכה למכתביך האהובים והמחזקים. דרישת שלום לבנות. ביי אהובתי. שלך
לנצח, אבל
22.4.75
אבל יקירי שלי,
סוף סוף אני מקבלת מכתב ארוך. התגעגעתי למכתביך הארוכים. היום ציפיתי
לראות אותך. נקווה שהמצב הזה לא יתארך. על מה שאתה מספר על פאולה אינני רוצה
להרחיב, כואב לי ומרגש אותי עמוקות. אני אנסה לדבר איתה כדי לראות אם התאוריה של
הנטישה נכונה.
בקשר לחלום שהיה לי, סיפרתי אותו
לגבריאלה הפסיכולוגית, והיא מפרשת אותו כאילו אני רוצה שהילד יהיה דומה
ל"גליאגו" ואני מוסרת אותו לאירמה. למה? אולי כי אינני מרגישה שאני
מסוגלת להתמסר בעצמי אליה....ייתכן... אמרתי לך במכתב אחר שבגלל הקרבה אליהן אני
מרגישה מחויבת, לתת יותר ממה שאני רוצה. מה שאינני תופסת זה למה בכית. הסבר לי.
יש פה כמה חדשות. קיבלנו מכתב מרגש מאוד
מהבחורה מברזיל. היא נמצאת בפורטוגל, בליסבון, והסתדרה לא רע. היום הייתה לי שיחה
מעניינת עם שני מונטונרס, וסיכמנו שנמשיך לדבר באופן סדיר. כמובן, רק אני. הן לא
מזמינות אף אחת לקרוא את העיתונים יחד. אולי תדבר עם הבנים כדי שישנו את הגישה
הזאת? השיחה הייתה מעניינת. הכנתי מראש כמה שאלות. יש הרבה דברים שאנחנו ביקרנו
והם כבר שינו אותם. כמובן, אלו מילים. אי אפשר לדעת אם גם במציאות הדברים השתנו.
אני סומכת עליך בעניין הזה.
אינני יודעת למה מזכיר השופט אינו
שולח לי את האישור לכניסה של סילוויו. אני מקווה שאימא שלי נפגשה איתו. נראה אם ביום
חמישי היא תביא לי חדשות בעניין זה וגם בעניין הזיכוי.
אני מנשקת אותך, מתגעגעת אליך, אהובי.
סוסנה
יום שלישי, 22.4.75
חברתי היקרה,
עכשיו ארבע אחה"צ. לא היה לנו ביקור כי הודיעו שהשופטים יבואו.
הדוור לא הגיע, היום אפור, לא יצאתי לחצר, היד כואבת לי, הזריקה לא עזרה. יום
מחורבן, נראה שלא תהיה לנו פגישה. בכל מקרה אינני יודע איך הייתי מגיע לראות אותך
כי אסור לי לדרוך עם הרגל עם גבס במשך שלושה ימים.
לא רק היום מטריד אותי, אלא גם הכלא,
הזמן המבוזבז. פתאום אני נזכר בגיל שלי, 45 שנה! המחשבה הזאת בלתי נמנעת כי אני
בין אנשים צעירים הרבה יותר.
לגבי העתיד, הבעיה מורכבת. עתיד שליו
יהיה ריק, לא מעודד. אבל אינני רוצה לחיות מורחק מילדיי, ממך, בטירוף של עשייה שלא
משכנע אותי. אין לי זמן לבזבז ולהרוג. בדברים רבים אני מרוצה שהתבגרתי. מעל הכול
אני רוצה לחיות. אני זקוק לאהבה של פאולה, לאהוב את בני הקטן ולאהוב אותך כל יום בעולם
החלומות ובמציאות הפשוטה. אני רוצה דברים אחרים, אבל קודם לחיות... אני מבקש יותר
מדי? אולי, אבל הרצון לאהבה, לרוך, למתיקות של ילדים ולנשיקות האהבה שלך הם כל כך
חשובים עבורי כמו ניצחון של מהפכה עולמית, אולי כי שנים על גבי שנים זה היה הפוך.
אני יודע שזה לא חדש לך.
עכשיו אחרי השעה חמש. הייתה לנו
בדיקה. לקחו את כל הספרים, כולל את הספרים על הצילום. אנחנו יודעים שהם היו גם
במחלקה שתיים, וגם אתם קיבלתם בוודאי את ה"ביקור". מה הם צדים? ספרים!
לא הגיעו מכתבים ממחלקה 49. השגרה
הרגילה...
אני חוזר למה שכתבתי קודם. אני חושב
שמה שקרה לנו היה קללה, קללה שהיה אפשר לסבול לו הילדים שלנו לא היו סובלים. נדבר
על כך.
ואת, אהובתי, איך את מרגישה? אני
מתגעגע אלייך מאוד, אהובתי. אני מקוה שנתראה ביום שישי, ואולי קודם. היד עוד כואבת
לי וזה מעצבן.
סוסי, המכתב חסכוני אבל ארוך יותר
מהאחרונים. דרישת שלום. נשיקה מתוקה לשפתייך המתוקות. באהבה וגעגוע,
שלך לנצח, אבל.
23.4.75
סוסי יקרה,
יום רביעי, אפריל, כלא דבוטו. היום היה עורך הדין. כך נודע לי שבגלל
הזנחה של השופט איבדנו 20 יום. התובע נתן את החלטתו בשלושה באפריל.
היום קיבלתי את מכתבך הראשון לשבוע זה.
מכסת האהבה, החלק של החיים והדינמיות של האופטימיות התמימה, המנה היומית של
"זה הדבר הכי טוב שקרה לי". אימא שלך התכוונה ללכת לדבר עם מזכיר השופט,
אולי כדאי שגם את תלכי אליו. את יכולה לכתוב לו ולבקש ריאיון.
אני משער שלהחזיק את סילוויו היה כל
כך מתוק ונחמד כמו להחזיק את פאולה. מה שכואב לי ביותר הוא הנזק לפאולה. ברוקן אמר
לי שהיא עוברת רגעים רעים מאוד עם אימא שלך, כי היא עצבנית מאוד והכול נופל על
פאולה. באמת, אינני יודע מה אפשר לעשות ואיזה פתרון אפשר למצוא.
אני מבין שכל התוכניות שלך ללמוד ירדו לטמיון אחרי הביקור של
"טורקמדה". הם מרשים עכשיו רק שלושה ספרים לאסיר - ממש אדיבים! רק מוח
קטנטן, חסר חשיבות, יכול לחשוב שלהגביל ספרים יכול לפגוע אנושות באסיר פוליטי. זה
הזכיר לי את "פרנהייט 451", נכון?
בקשר לאירמה, כשהם אינם יכולים להסביר למה העם לא איתם, הם מוצאים את
הפתח לפעולות יזומות, פרי הרצון שלהם, ובלי קשר למציאות. זאת מחלה שאין ולא הייתה
לנו. עם זאת עדיף לאהוב אחת כמוה ולא את האנשים האדישים והמטומטמים שהיו איתנו עשר
שנים. אני מסכים איתך ש"יפה לחיות". אפילו כתבתי לך על כך אתמול...
טוב אהובתי, היום כבר התחלתי לדרוך עם הרגל עם הגבס. היום הייתה לי
פגישה עם העובדת הסוציאלית בקשר לביקור של אימא שלי. אני צריך להציג אישור רפואי. תבוא
אליי סוכנת שמטפלת בעניין התעודות.
כמה זמן נשלם על החטא שעשינו כדי שהעם
הארגנטיני יוכל להצביע ולבחור בחופשיות? לפעמים אני נזכר שהשר שקבע את המעצר
המנהלי שלנו הוא שר גם הודות לתהליך שהתחיל ב-25.5.73. טוב, לא נבכה בגלל האנשים
שעזבו את החיים הרגילים וממלאים את הבטן בשיכרון הכוח. נחכה אבל לא בלי פעולה.
אני מסיים עכשיו ומצפה לראות אותך
ביום שישי.
שלך לנצח, אבל
23.4.75
אבל יקר,
אני מצרפת מכתב למירטה. שלח אותו. היום כתבתי למזכיר השופט וביקשתי ריאיון.
אני מקווה שייענה לבקשה שלי. נודע לך על החדשות באחת המחלקות? מחכה לנו עתיד
מזהיר! אני מקווה שנוכל לצאת מהר כי זה יהיה גיהינום.
אני בסדר באופן כללי, אלא שאני סובלת
פחות את הדברים שלא מוצאים חן בעיניי וזה מעצבן אותי, כי אני שומרת עוד על חוש
המציאות שאומר לי מתי לדבר ומתי עדיף לשתוק. יש בעיה חמורה עם התינוקות שמוציאה
אותי מכליי. החברות עושות תורנויות כדי לשמור עליהם ולרובן אין מושג בנושא.
איומים, דיכוי הילדים, זה הכלל. מלבד זאת יש תוכנית מאורגנת שלפיה כל יום מתחלפות
שתי בנות. אתה מבין איזה בלבול זה גורם לילדים? אותי זה מפרק, בעיקר כי אין לי
אפשרות לשנות את המציאות הזאת.
איזה באסה עם הרגל שלך! אני מקווה
שעכשיו תתרפא במהירות. לפחות לא כואב לך.
אהובי, חייבים להיות מוכנים שיפסיקו
את הפגישות בין הזוגות ואפילו את ההתכתבות. במקרה כזה נבקש מעורך הדין שיבוא לעיתים
קרובות יותר.
סלח לי שאינני ממשיכה, אבל הבלגן פה
מקשה מאוד להתרכז. אני מקווה לראות אותך מחר. נשיקה, חיבוק חזק,
סוסנה
24.4.75
אהובתי,
אני עוד
מרגיש, טועם ורועד מהחום והמתיקות של שפתייך. כמה אהבה קיבלתי ונתתי במגע בין
שפתינו!
לפני שאשכח, לאימא
שלך נודע על מה שקרה לך בקורדינה, על העינויים שעברת. ראקל שאלה אותי, ואני לא
אישרתי.
קיבלתי שני
מכתבים שלך יחד. הראשון עם ה"דרשה". אני חושב שאין לה סיבה. את אומרת
שאת רואה אותי מבואס. נכון יותר להגיד שאני מאוד "מגודר" בגלל הנסיבות.
אבל יש משהו שבאמת מדאיג ומחריד אותי והוא העצבות והחרדות של פאוליטה. זה לא פוזה.
החיים והעצבות של פאוליטה הם באחריותנו. אינני רוצה שהיא תהיה קורבן על המזבח של
הקרב החברתי. אינני שוכח שאנחנו חלק ממשפחת האדם, מחברה גדולה, ומבין שאי אפשר ולא
צריך למנוע ממנה את הטלטלות של החיים. אבל אינני רואה אותן כאידאל. אני עייף,
משועמם, קשה לי להתמקם. ואולי גם נמאס לי, אבל יש לי זכות להרגיש כך. אני מבין שאת
מתגעגעת לחיוניות שלי, אבל תסכימי איתי שבגיל 45 זה לא קל – כשהבעיה של פאוליטה תקועה ברגשות שלי – לשמוח או לשכנע
את עצמי שהכול בסדר, כי הכול לא בסדר! למרות זאת אל תחשבי שאני מבואס או גמור.
לפעמים מצב הרוח הוא רק תוצאה של הרגע. אפילו הבעיות במחלקה משפיעות. אני שונא את
ה"פיקחים" וה"מפונקים", טיפוסים שגונבים מה ששייך לכולם, וגם את
הגיבורים הקטנים של הימין שנמצאים כאן.
טוב, אל תשכחי
להוסיף את עורך הדין השני. אולי הוא צריך לעזור בלי מינוי - אינני יודע, תחליטי
את.
על חלק מהנושאים
במכתב השני כבר דיברנו. בקשר לקריאת עיתונים עם המונטונרס נראה לי שהגישה לא אחידה
והבנים אינם יכולים לכפות את דעותיהם. את יכולה להציג את הדוגמה שלי ולהתווכח
איתן. תזכירי להן שמאו צה טונג אמר שהמהפכנים לא מפחדים להתעמת. יש אצלך בנות
שאפשר לשוחח איתן, לקבל אהדה ואהבה וגם לתת.
לבסוף,
ה"שירה" (צריך לתת לזה שם) – את ממשיכה לתת לי הרבה רגשות של רוך, חיבה,
רגישות. אהבתי אליך מתחדשת ומתחזקת כל הזמן כי את, קטנטונת, יפה מבחוץ ומבפנים. את
מיוחדת ויש לי זכות נדירה ומתוקה להכיר אותך ולאהוב אותך. אני מצטער שהשגרה הקהתה
הרבה רגעים ביחסינו, אבל היי בטוחה שקיומך ונוכחותך לידי היו ברכה אמיתית. אינני
שוכח כמה דברים הכנסת לתלם, כמה נתת לי, איך טיפלת בי ובזוגיות שלנו באהבה, בנאמנות
ובעצמאות. איך לא אוהב, אכבד, אעריץ אותך ואתגעגע אליך? היום במיוחד, הנשיקות
שנתתי לך וקיבלתי ממך הגיעו כל כך עמוק, היו רכות ומרפאות, ואני עוד מרגיש אותן
בפי.
אני מקווה לראות
את פאולה וסילוויו בסוף השבוע. אולי כדאי שנכתוב לאנשים מוכרים שמתחייבים לעזור
לאסירים פוליטיים כדי ליידע אותם על מצבנו? כתבי עוד מכתב על סילוויו ותני לאימא שלך
לקחת אותו אישית לשופט. אני מקווה שמחר, יום שישי, נהנה מעוד פגישה. בינתיים אני
שולח לך את אהבתי, את הרגשות הכי מתוקים שלי... דרישת שלום לחברות, ובשבילך נשיקה
בודדה, פשוטה, שבויה.
ביי, שלך לנצח, אבל.
אל תשכחי לבקש מקלאודיה ואת הציורים שעשה גונזלו.
24.4.75
אבל יקירי,
אני כותבת רק כמה שורות היום כדי לא לאבד את
הקשר. מכתבך מיום שלישי, שקיבלתי היום, מבטא הרבה אהבה, והיה צריך לספק אותי, אבל הוא
מדכא מאוד. המודעות שלך לגיל 45 ידועה לנו
כבר זמן רב ואמרנו שנשתדל לא לבזבז את החודשים האלה, שלא יהיו חודשים ריקים. לחיות
זה גם להיות עצור, או נכון יותר, להיות עצור זה חלק מהחיים, חיים מוגבלים,
מצומצמים, מלאי עצב, אבל חיים. אינני חושבת שזו קללה. זה מצער, נכון, אבל זו אינה
קללה.
פאולה הייתה היום
הרבה יותר עליזה. היא שיחקה ודיברה ולא הייתה סגורה כל כך בעצמה ועצובה. היא שמחה
מאוד כשראתה אותך וסיפרה לי ששיחקתם ושהבטחת לצייר לה חיות.
אני חוזרת
וקוראת את השורות הראשונות, ונדמה לי שהפסקה הראשונה היא קשה וקרה. האהבה שלך לא
רק מספקת אלא אני גאה בה, והיא עושה אותי מאושרת. אני רוצה שתתאושש, כשאני רואה
אותך, אתה אומר לי שאתה בסדר, אבל מכתביך מראים מצב של דיכאון עמוק.
אהובי, כתמיד, השעה
כבר 12:00 ומכבים את האור. אני נפרדת עם הרבה אהבה ועם נשיקה וירטואלית (כך השפם
שלך אינו דוקר אותי).
סוסנה
נראה שמצאו את התעודות!
27.4.75
חברתי הקטנה והיקרה,
קיבלתי את מכתבך מיום רביעי. היית נסערת, כנראה,
כשכתבת אותו. זה נראה מכתב שמתאים לי לכתוב...
בשבת הגיעה
סוסנה ואחר כך פאוליטה עם אימא שלך. איזו מתוקה ואוהבת הילדה שלנו! כתמיד, בהתחלה
היא מאופקת ואחר כך מתמסרת לגמרי. היא הייתה יותר דברנית ומתלהבת מאשר בפעם
הקודמת. אני הסתכלתי עליה וחשבתי כמה היא גדולה! חבל שהיא הייתה איתי רק שעה. היא במצב
הרבה יותר טוב, וגם אני. מסוסנה אין חדשות. אי אפשר לרסן את אימא שלך. היא סיפרה
לי על השיחה עם השופט, נראה מה יהיו התוצאות. מובן שאי אפשר לתת בו אמון. אבל אם
מה שהבטיח נכון, נצטרך לזרז את הטיפול ביציאה מהארץ.
אני מקווה שהיום
ראית את בתנו. אני ביקשתי שביום שלישי יביאו לי את סילוויו.
בעיית הטיפול
בילדים במחלקה 49 היא כנראה בעקבות מה שקרה במחלקה השנייה. את אומרת שאינך יכולה
לעשות כלום, אבל אנחנו איננו יכולים לשתוק על הצורה שבה הם מטפלים בילדים. אתן
צריכות לדבר עם הבחורות שאין להן ניסיון. אתן יכולות לכתוב חוקים למטפלות,
ושהמנהיגות של כל ארגון תהיינה אחראיות לנושא. צריך לבדוק מה קורה כמה פעמים ביום,
ובסוף, אם סילוויטו יהיה איתך, תצטרכי לטפל בו בעצמך.
בסוף השבוע לא
היו חדשות. היום קראתי את העיתון עד הסוף, נחתי וקראתי את החלק הכלכלי של שני
עיתונים. לפני שהתחלתי לכתוב לך שוחחתי הרבה עם הבחורים. אני אכתוב גם לפאולה. היא
הזכירה לי שהבטחתי לה ציורים. עוד לא קיבלתי את מכתבך מיום חמישי שהיה צריך להגיע
בשבת.
ברגעים אלה אין
לנו מה לקרוא חוץ מחוברות לא פוליטיות ועיתונים. ביום שישי, למשל, לא נתנו לאחותי
להכניס את הירחון "מכתב פוליטי". אמרו לה שבכלא הזה אין אסירים
פוליטיים. איזה מוח של יתוש היה לשומר הזה? אומרים שאין רוע שנמשך 100 שנה!
אהובתי, את כותבת שנמאס לך. אני מאמין, אבל אמצי את העצות שאת נותנת לי!
רציתי להגיד לך
שביום שישי היית יפה מאוד, אבל אני הייתי מרוחק רגשית. אני אוהב אותך בכל המישורים:
חוכמתך, חוצפתך, בלבולך והופעתך. אל תחשבי שאני שוכח.
אני מסיים ומקווה
לראות אותך ביום שלישי. דרישת שלום לחברות שלך, ולך נשיקה מתוקה אבל גם
"לוהטת", ממישהו שאוהב אותך מאוד.
שלך לנצח, אבל
27.4.75
יקירי שלי,
אני מתגעגעת! אני כל כך משתוקקת להיות איתך!
בפגישות יש לנו כל כך הרבה דברים לומר שאינני מסוגלת להתמסר לאהבתך. אני מאמינה
שכשנצא מכאן יהיה לי צורך בחודשים רבים כדי להשלים את החסר הזה שאינך לידי.
יש לי חדשות: אימא
שלי פגשה את חברי לעבודה גאונה, והוא הבטיח שמכר שלו יעזור לנו למצוא עבודה. הוא
גם דיבר עם קאנובאס, מנהל מחלקת הייבוא, והוא כעס מאוד שהבנק ביקש את התפטרותי. זה
מוכיח שהם אינם יכולים לפטר אותי.
מצבה של פאולה
היה היום הרבה יותר טוב – אולי לא לגמרי בסדר, אבל יש שיפור. היא שיחקה עם הילדים
האחרים וגם איתי. היום כתבתי לה עוד מכתב. כמו כן שוחחתי עליה עם אימא שלי. אספר
לך.
אתמול המשכתי את
השיחות עם המומטונרס. דיברנו על פרון ז"ל והסכמנו בהרבה דברים. סיכמנו שפעם
בשבוע נלמד מהמאמרים החשובים בעיתונות מכיוון שאין לנו ספרים.
אינני ממשיכה כי
אני לא מרוכזת, אבל אני שולחת לך שיר שכתבתי עכשיו. הכתיבה עזרה לי להתגבר על
החרדה.
מאזן
ערב יום שבת
טוב לזיכרונות.
לפני שהערב נגמר,
נחוץ, חיוני
לסיים את הפרק הקודם
כדי להתחיל את החדש
בצורה טובה.
לחבר, להחסיר, לאזן.
שבעת הימים והשנים
שחלפו
לגזור, לנתח, להתחרט
ואולי לא.
כי ביום ראשון מתחילים
מאה חדשה או חיים חדשים
וכדי להיות נקי, בריא, ללא חובות,
עם כמה
זיכרונות לא כואבים
אבל שדוחפים
ערב שבת הוא טוב
כדי
לסיים עניינים ישנים
ולחלום חלומות טריים, שמיים חדשים ומפות
לתכנן מאבקים, שינויים –
פשוט לחיות.
טוב, אהובי, עד
מחר, נשיקה, סוסנה
28.4.75
אבל יקירי,
היום קיבלתי את מכתבך מיום חמישי, כלומר אנחנו
בפיגור של יום, כי ביום שישי לא קיבלתי כלום.
המחלקה מוצפת,
כמו תמיד כשיש סערה. המים יצאו מהצינורות ברצפה בכוח אדיר ובכמות אדירה. כל השידות
וכל הבנות היו על המיטות, זה היה מייאש. ברגעים המעטים שבהם אני יכולה להסתכל על
המחלקה כאילו מבחוץ, היא דומה להחריד לבית משוגעים.
אהבתי מאוד את
מכתבך. אני אוהבת מאוד שאתה מתאר את אהבתך בכל מיני צורות. חבל שאינני מסוגלת
להתבטא כך. כל יום קשה לי יותר להתבטא בכתב. יש לי נושאים לדבר אתך שעות אבל אינני
מצליחה לכתוב עליהם.
אין לי חדשות
מסעירות. החיים ממשיכים פה כתמיד. אנחנו קוראות את החוברות שיש לנו ומשוחחות. מה
אתה חושב על התוכנית הכלכלית החדשה של שר הכלכלה?
היום אני מגזימה
בצמצום במילים, אבל כבר 12:10 ומכבים את האור. הייתי עד מאוחר עם הבנות. שוחחנו על
החדשות בעיתונים, ולא הצלחתי להתחיל לכתוב מוקדם.
אהובי, אל תמדוד
את אהבתי לפי אורך המכתבים שלי. חשוב על כך שאני אוהבת אותך מאוד, שאתה בעבורי
התמיכה, המדריך והמגן שלי. כל הזמן, דרך דוגמה של בנות אחרות "עצמאיות" ו"אוטונומיות"
כמוני, אני מזהה את עצמי ומבינה כמה פעמים אתה צדקת. אני אוהבת אותך יותר ממה
שאפשר לבטא במילים. אני מצפה לנשיקות אמיתיות שלך.
סוסנה
28.4.75
סוסי יקירתי,
היום קיבלתי את מכתבך האחרון לשבוע שבו את מטיפה
לי על מצבי "הדיכאוני" למרות אהבתי אלייך. ההבדל בין מכתביי ופגישתנו
נראה לך מוזר. הביני, המכתבים נכתבים ברקע של נוסטלגיה ומלנכוליה, בלעדייך.
הפגישות הן איתך... אני צריך לפרט את ההבדל התהומי בין שני המצבים? הבעיה אחרת,
מסוג אחר ומסובכת יותר. עכשיו אינני בוכה על העבר שאי אפשר לשנות אלא על ההווה.
הנזק לבנותיי הגדולות הוא כמעט בלתי הפיך: אי אפשר לשנותו, אי אפשר לחזור אחורה
בזמן. היום אפשר רק לנסות לתקן ולאזן. אבל היחסים עם פאולה וסילוויו הם בעיה
עכשווית. אני יודע שלא נהיה אסירים לנצח, אבל יש לי זכות לקשר את היחסים עם ילדינו
דרך ראייה של כישלונות העבר. זאת החוויה שלי, הניסיון שלי, החיים הקודמים שכל הזמן
לוחצים על החוויה החדשה הזאת. היא עומדת מול עיניי, רגשותיי, המודעות שלי, כאילו
זה העבר שחוזר. זה לא תלוי ברצון. אני רואה את העיניים של פאולה, את העצבות שלה.
את חיה את זה באופן שונה, בלי חוויה מציקה, בלי הדעות הקדומות שיש לי. אני יודע
שאת צודקת, שאי אפשר להשוות כי הנסיבות והמצב שונים. אבל לא קל לי לתפוס את המצב
כעובדה מצערת, כמכשול עצוב וזהו. אחרי שלושה חודשים שלא ראיתי את פאולה, כשראיתי
אותה במצב שתיארתי לך, אני חושב שיש לי זכות לראות בכך "קללה". עד כאן,
חשבי ונדבר על זה.
אתמול שלחתי את
מכתבך למירטה וכתבתי וציירתי לפאולה. המחסור בספרים ממש מציק לי. אני מקווה שיפתרו
את הבעיה הזאת מהר.
אין לי חדשות.
עכשיו יורד מבול, יש מסביבי אנשים, הטלוויזיה פועלת, יש הרבה רעש ואני מרגיש בודד,
בודד כמו שהרגשתי לפני שהכרתי אותך, בודד כפי שאני מרגיש בלעדייך. לא חשוב, מחר
בוודאי נתראה, נתנשק ונבלה יחד. זה הכול להיום, דרישת שלום לבנות, נשיקה בשבילך.
שלך לנצח, אבל
29.4.75
סוסי יקרה,
כשתקבלי את המכתב תדעי כבר מה החליט
"חברנו" מזכיר השופט: הוא קיבל את מה שהתובע דרש, ואנחנו נפסיד עוד חודש
או חודשיים. כמו כן הוא העביר למשרד הפנים את בקשתך להכניס את סילוויו. תגידי
לאימך שתלך להתלונן. השופט ממש חזיר. הוא יודע שהתיק שלנו גמור, אבל אולי בלחץ
חיצוני הוא נכנע ואנחנו הקורבנות. אין לנו ברירה אלא לחכות בסבלנות. במוקדם או במאוחר
תגיע הכרעת הדין או הפסקת ההליכים, אבל לא לפני סוף מאי. באותה הזדמנות נבקש
מהשופט החלטה ברורה – או פסק דין או זיכוי, כי אז כבר נהיה אסירים תשעה חודשים לפי
החוק.
פאולה הייתה כאן
וסיפרה לי שתלך לגן חדש בשם "הבוטיק של הילד". היא מעוררת בי כל כך הרבה
רוך ואהבה! כשנפרדנו ביקשתי ממנה שתחבק אותי חזק, והיא ממש חיבקה אותי בכל הכוח...
רגעים כאלה מגבירים פי כמה את חוסר הסבלנות שלי.
חוץ מהשגרה, הדבר היחיד שמעניין אותי הוא ההזיות
הבלתי פוסקות של הצבא המהפכני. משוגעים לגמרי!
היום ראיתי אותך,
ואין לי הרבה להוסיף, רק כמה אני "מלנכֵּל ומנסטגל"[40] (מילים
שהמצאתי בעבורך). במשך השבוע אני אצייר לפאולה. משגע אותי שאין מה לקרוא, ואני
מקווה שימצאו פתרון כמה שיותר מהר. צילום, היסטוריה, רומנים ואפילו מדע הם נושאים
מעניינים יותר מפוליטיקה ברגע הזה. דרישת שלום לחברות שלך, נשיקה מתוקה בשבילך.
שלך לנצח, אבל
29.4.75
אבל יקר,
היום
שכחתי לשאול אותך משהו חשוב. אני רוצה להטביל את סילוויו כשיביאו אותו, אם אתה
מסכים. ענה לי מייד כי אירמה עלולה ללכת כל רגע, ולא נראה אותה יותר.
יש בעיה
חמורה עם קלאודיה: היא מאושפזת כי יש לה מחלה מדבקת. עכשיו חייבים לשמור על חוקי
ניקיון נוקשים מאוד, למשל כל אחד משתמש בכלים אישים. בינתיים סילוויו אינו יכול
לבוא וכל הילדים חייבים לצאת. אני הולכת לעזור בניקיונות.
נשיקה
גדולה, אוהבת ומתגעגעת,
סוסנה
1.5.75
יקירי
שלי,
היום ,
האחד במאי, אנחנו כאן כבר חצי שנה – כמעט שמונה חודשים שנראו לנו תקופה כל כך
ארוכה ומאיימת לפני שישה חודשים.
שוחחתי
עם כמה בנות על העצה שנתת לי בקשר לטיפול בילדים, אבל לא קיבלתי תגובה ממשית.
בתאוריה כולן מסכימות, אבל שום דבר אינו משתנה. בגלל ההפטיטיס אין עכשיו ילדים.
הודיעו לנו שבינתיים אין פגישות, ואני אגיד לאימי לא להביא את פאולה ואת סילוויו.
כשסיפרתי לך שנמאס לי, התכוונתי לקבוצה של בנות
שלמרות "המורל הפרולטרי" מתנהגות בצורה אגואיסטית מאוד.
אתמול שוחחתי עם אירמה על בעלה, ויקטור פרננדס
פלמאירו. הוא באמת היה בן אדם יוצא דופן, והיא חזקה מאוד ואמיצה. ברור שהיא מדכאת
את רגשותיה, כי היא יודעת שהיא צריכה להיות חזקה ומתנהגת בהתאם. אבל היא סובלת
מאוד. הרבה פעמים שאלתי את עצמי למה נקשרתי אליה כל כך חזק. מצד אחד אני מרגישה
מגוננת כלפיה, אבל אני רואה אותה כמו שהיא. יש הרבה צדדים באופי שלה שהם דומים לי:
פזיזותה, עצמאותה. נראה לי שאותן תכונות אופי מובילות אותה למחשבותיה ולפעילותיה
ומטות אותה לאינפנטיליות. חסר לה איזון וקשר למציאות. לי, עם האופטימיות חסרת הגבולות,
יש אותך כמשקל נגד. לה אין ובכל זאת אני חושבת שאפשר להשפיע עליה. המונטונרס אינן
מסכימות איתי. הן חושבות שאין לה תקנה, ומפחדות לתת לה מקום שמא תהפוך לגורם מפרק.
אני מרגישה מחויבות רגשית אליה, כאילו אבגוד בה אם לא אעשה דבר. אני יודעת שזה רק
רגש אישי, וזה לא יחזיק מעמד כשלא נהיה פה, אבל רציתי לספר לך. העניין הזה קשור
ל"תאונה" בקורדינה. אני בטוחה שלא הייתי יכולה לעבור דבר כזה שוב, ואני
יודעת היטב שזה היה חלק קטן מאוד ממה שאחרים סבלו. הביטחון שלא הייתי יכולה לסבול
שוב דבר כזה הופך אותי – בעיניי – לבלתי כשירה למשהו רציני. רציתי לשתף אותך כבר
אז, אבל לא הצלחתי. לא העזתי.
קלאודיה בבית חולים, אז הציורים לפאולה לא אצלי. אימא
סיפרה לי שבסוף בבנק לא יקיימו את המאבק שתוכנן כי אין הסכמה בין הנציגים של
העובדים, והכול רק דיבורים... אבל אם הם אינם מסכימים, עדיף שלא יתחילו עם שביתות,
נכון?
תגיד
לי מה אתה חושב על זה.
אהבה שלי, כמה אני מתגעגעת! יגיע היום שנוכל
להתחבק, ליהנות זה מזה בלי שומרים מגעילים לידינו? יש ימים שאני מרגישה את
ההיעדרות שלך כל כך חזק שזה הופך לכאב פיזי. הלחץ בחזה יתרפא עם נשיקותיך. בימי
חג, כמו היום, אין לנו שעות לימוד, ואז הנוסטלגיה משתלטת עליי. הלוואי שנתראה מחר.
נשיקה לוהטת, סוסנה
4.5.75
אבל
יקירי,
היום
אני בדיכאון. אינני מרגישה טוב. אתמול היה לי לחץ דם 160. אני עצבנית ורגזנית.
הרופא אמר לי לאכול בלי מלח ונתן לי כדור הרגעה. היום עוד לא מדדו לי את לחץ הדם,
אני מקווה שירד.
ביום חמישי, כשפאולה באה, הסברתי לה, לבקשת אימי,
שהיא אינה יכולה לשבת לבד באוטובוס, כי אם היא תיפול ותיפצע, סבתא שלה תהיה עצובה
מאוד. היא אמרה: לא! את ואבא תהיו עצובים! אני חשבתי שזה אומר שהיא דוחה את אימי,
אבל גבריאלה הסבירה לי שזה בדיוק ההפך: פאולה בטוחה מאוד באימא שלי, ולא בנו. היא
רוצה שנהיה עצובים כהוכחה שאנחנו אוהבים אותה. זה מתקשר עם מה שג'ררד אמר לך.
אנחנו חייבים לחזק את יחסינו איתה.
קיבלתי את כל המכתבים שלך. כתוב לי אם גם אתה
קיבלת את כולם. אני שולחת אותם בדואר רגיל, כי אין לנו מספיק בולים.
הנוסטלגיה אליך משתלטת עליי היום. יש לי צורך
גדול להרגיש אותך, לראות אותך... בפעם הבאה שנתראה אינני מתכוונת לדבר בכלל, רק
להחזיק אותך חזק.
החדשות אצלנו לא טובות. יש תשע בנות מאושפזות
וארבע נשארו כאן בהשגחה. אני מקווה מאוד שזה לא ימשיך להתפשט ועכשיו, כשהחולות לא
פה, תרד מעט הפסיכוזה של ההפטיטיס. בכל זאת יזריקו לנו "גמא גלובולינה"
למניעה וגם יעשו לנו בדיקות דם. למרות המצב הבריאותי הבנות ממשיכות עם התוכניות
שלהן. הן כנראה אוהבות להיות קורבן...
נתראה,
אני מקווה, ביום שלישי, נשיקה,
סוסנה
4.5.75
חברה
וידידה יקרה,
יום
ראשון, צוהריים. לא היה לי ביקור כי בתחילת החודש שינו את הימים ואת המגדר. עכשיו
יש לנו אותם ימים כמו לכן. משמעות הדבר היא שאם נביא את פאולה בסופי שבוע נצטרך
לבחור מי לא יראה אותה. הם יצטרכו להביא אותה בימי שלישי. למה הם החליטו החלטה
כזאת? מאותה סיבה שהזקינה אותי לפני הזמן: הטיפשות האנושית מסביבנו, חוסר יכולת
וחוסר תשומת לב. מאוד העציב ודיכא אותי שלא ראיתי אף אחד מהמשפחה. אני בודד, בודד
מאוד. אין פה הרבה אנשים באמת בוגרים שיש להם רוח סולידרית ואמפתיה לזולת. קשה
למצוא אנשים כאלה וזה לא מנחם אותי. ברוקן אמר לי שהשופט זימן אותך, אבל לא לקחו
אותך כי "לא הייתה להם תחבורה".
קיבלתי כבר את כל המכתבים שלך. בשבת קיבלתי את זה
מהאחד בחודש, ארוך במיוחד. מכתבך האחרון גרם לי חרדה גדולה. רציתי לקחת אותך
בזרועותיי, ללטף את ראשך ולנחם אותך. אני אוהב אותך מאוד, מרגיש אותך עמוק בליבי
והווידוי שלך כאב לי כי שמרת אותו בלב. השתתפתי ברגשותייך והרגשתי רחמים עמוקים,
צורך לקבל אותך ולהחזיק אותך קרוב לחזה, למנוע את חרדתך ואת סבלך.
למה לא סמכת עליי, סוסי? זה מצער שהיית צריכה
לשמור על הסוד לבד, והוא בוודאי מאוד הדאיג אותך. אינני רוצה לכתוב עוד על הנושא
– עדיף שנדבר על זה, במיוחד כי נדמה לך
שאת "לא כשרה". נדבר. כואב לי שהיית צריכה להתמודד לבד, כי לא העזת לשתף
אותי. אבל חשוב יותר שכבר סיפרת לי.
אני ממשיך ב-3:30. אני מדמיין את השמש מתנדנדת
בין העצים בגנים ובכיכרות, מנחש איך היא מחממת אותנו ואת ילדינו ממצמצים. אני רואה
אותה מרמזת באורה בין הסורגים בחלון. החרדה הישנה שהכתיבה לי את החלק הראשון במכתב
נתנה עכשיו מקום למלנכוליה, לזיכרונות מתוקים ואהובים. הזיכרונות ממלאים אותי חוסר
סבלנות, מרוקנים את היכולת ל"אדישות", אבל אני יודע, בלי ספק, שיום אחד
זה ייגמר.
אני עובר
למכתבים שלך, מ-28 ו-29 באפריל ומהאחד במאי. את משבחת אותי על מכתביי שאהבת כי
"אתה כותב על אהבה בצורות שונות", ואת מצטערת שאת לא מסוגלת לכתוב כך. אינך
צריכה להצטער כי את נתת לי הרבה ממך, ובוודאי אינני מודד את אהבתך לפי מספר השורות
של מכתבייך. בקשר לעצמאות שלך הכול יחסי וזמני. המצב הגרוע ביותר של עצמאות הוא כשאדם
סגור בעצמו ואינו סומך על האחרים. לעומת זאת, מי שאין לא שיפוט עצמאי לא יכול ליצור. זה נושא
מורכב. כשאת אומרת שאני צדקתי בוויכוחים, זוהי אמת חד־צדדית. אני צריך לדאוג לכעסים ולשתיקות שלי, כי הם
מראים שמשהו לא בסדר באופי ובצורה שבה גדלתי. אינני יודע אם זה ניתן לתיקון, אם זה
משהו רגיל או נורמלי, אבל אחרי ובמשך הוויכוחים הייתי מדוכדך מאוד ושבור וזה חזר
כל פעם.
את שואלת אותי על האפשרות להטביל את סילוויו. אם
נתעלם מהסיבה אני בספק אם זה הוגן להשפיע על העצמאות שלו ועל האישיות שלו – אני
רוצה מאוד לראות אותו. כבר עשרה ימים שאני רוצה וצריך לראות אותו – חשבי על זה.
המכתב של האחד במאי היה ארוך, ארוך יותר מהמכתבים שאת כותבת בדרך כלל. העניין עם
הילדים מדאיג מאוד, ובקשר למוסר הפרולטרי אין לי מה להוסיף. בעניין אירמה, נראה לי
שמשפיעה עליך העובדה שלא היו לך אחים, ושהחברות שהייתה לך הסתיימה, והבדידות
ה"גאה" שמתרסקת כי אנחנו "חיות חברתיות". אולי את מעריצה
באירמה את הדברים באופי שאין לנו. אבל את ממעיטה בערכך. חשבת על כך שהיא נוקטת
בעמדות כל כך קיצוניות כי אין לה ידע ויכולת ניתוח כשלך? אני מודה שקשה לי מאוד לראות
מסביבי הרבה דברים שאינני מבין, או שאני מבין אבל לא מסכים איתם. המונטונרוס כאילו
חופשיים מאוד, אבל כל העמדות שלהם וגם של הצבא המהפכני הם לתועלת האירגון שלהם.
אולי אינני מבין, אולי אבד הכלח על הדעות שלי והן אינן שייכות למציאות העכשווית,
אולי אני קשה ושמרני, אבל אני שונא את היהירות ואת רוח הקטנוניות. אינני מאמין
לאלה שבנושאים מסוימים רוצים להתחיל מאפס. בקשר לתוכנית הכלכלית זה פשוט מאוד:
להגדיל את הייצור ולנצל את כוח העבודה עד תום. להגדיל את הייצור בלי לחדש את התעשייה.
גידול הייצור יגדיל את אחוז פריון העבודה, ורק חלק קטן מאוד ייועד להגדלת
המשכורות. זה אומר לחלק מחדש את ההכנסות, אבל לא באופן שווה. כל הצדדים הטכניים הם
רק לפי המצב הנוכחי, ומטרתם להגדיל את הייצור ב-10% למשל, ו - 80% מהרווחים יחולקו
ליזמים ו-20% לעובדים. וגם לחפש השקעות של תאגידים זרים. שימי לב שכל ההסכמים עם
המדינות של הגוש הסוציאליסטי הוקפאו. ההחלטות האחרונות על המחירים יגדילו את
הרווחים של המונופולים.
יש לי חשק ללמוד היסטוריה ולקרוא עליה. חבל שיש
בעיה עם הספרים, אבל אתעקש כדי שנוכל לקבל ספרים וחוברות היסטוריה. אינני יודע אם
זה יועיל כי אנחנו האסירים תלויים בחסדיהם,
ושום דבר לא קורה. הסיר הפוליטי כבר מתחיל לרתוח ושום דבר יוצא דופן אינו
קורה.
חשבתי שאף פעם לא אמרתי לך מה הרגשתי כשנודע לי
שעינו אותך. לא הייתה לי הזדמנות אבל זאת הייתה מכה קשה, כי אני אוהב אותך ואת
מאירה בי רגשות של חסד – כך היה לפני 13 שנה, כשהכרתי אותך, וראיתי בין הסדקים של
מבטך עצבות ובדידות ישנים, גם אם את לא היית מודעת להם. עד היום יש בך הרבה דברים
שטרם ביררת, את כבר יודעת. בפגישה האחרונה כאב לי שלא אמרתי לך כלום על הפנים
הנפוחות שלך... לא מדובר באדיבות או בנימוס, אלא בגבולות היכולת שלי לתפוס מה קורה
באותם רגעים. אני מצטער וכואב לי. אני אוהב אותך כפי שאת על המתיקות השקטה, על
הסומק של המתבגרת... אני מתגעגע לצעדים שלך, לבלבולים, אני זקוק לך ואוהב אותך
מאוד מאוד. את עזרת לי להזדקף ואני רוצה לתת לך אהבה, רוך, חום והגנה. אני רק רוצה
שנוכל לחיות. ברור שנשרוד, אבל המחיר גבוה. טוב, מספיק לבכות.
כתבתי לך שלא היו ביקורים כי שינו את הימים.
אתמול ביקשתי שיודיעו לראקל לא לבוא היום. אני מניח שאתמול אימא שלך ביקרה אצלך. מעניין אילו חדשות היא הביאה.
אינני יודע אם ביום שלישי ניפגש. אחד הבחורים במחלקה צייר לי כמה דמויות קומיקס
ואני צבעתי אותם. אם ניפגש ביום שלישי אראה לך. אני מקווה שנעצרו המקרים של ההפטיטיס.
אהובה, בלי קריאה יש שעות של שעמום, יש את המורפיום של הטלוויזיה, אבל למזלי לא התמכרתי
לה. מכיוון שאינני מדבר עם אף אחד יש לי שעות רבות של שעמום וזה גורם למחשבות רבות,
לא כל כך טובות. אני יודע שאני אשם: הייתי צריך לכתוב כדי לשמור את המחשבות והייתי יכול
לכתוב לך, אבל קשה לי. אני סגור במעגל, לכתוב במחברת – לא. לכתוב לך – לא. אז מה
כן? אני מבטיח לכתוב. שום דבר גרוע מזה לא יכול לקרות לנו. תמיד התעניינתי בהליכים
פוליטיים ויש לי חופש מחשבה, יש לי ניסיון וראיית העולם ייחודית שלי, לכן או שאני
חושב וכותב או שאני מתרסק. הם אינם יכולים לכלוא את המחשבות שלי, את ראיית העולם,
את הרעיונות שלי, נכון? אני אתחיל היום....עכשיו[41].
דרישת שלום, ידידתי, לחברות. ולך - חיבוק חזק.
שלך לנצח, אבל
5.5.75
אבל
יקירי,
היום
גילית סוף סוף למה מצב רוחי היה כל כך ירוד. הדבר העקרי שגרם לי מתח והתגלה היום
היה קשור לעימות עם אירמה בגלל הדעות המנוגדות שלנו בבעיות הפוליטיות שיש פה.
ידעתי שזה יקרה וכבר הרגשתי רע מראש. היום היה ויכוח על העניין[42],
וכמובן, לא הייתה הסכמה. היא פועלת מהכעס שלה, ואינה חושבת על הדברים כפי שהם.
הרגשתי רע מאוד והבנתי שהידידות איתה תסתיים. לא ייאמן איך הגעתי לחבב אותה כל כך,
התמרמרתי. אחרי הוויכוח היא התנהגה בסדר, כאילו שום דבר לא קרה, אבל אינני מרגישה
כך. עכשיו הבנתי למה המונטונרס אינם מתייחסים אליה. היא נוטה לקיצוניות ואינה
יודעת, ואינה רוצה לדעת, מה המצב במציאות.
אין בינתיים חדשות נוספות. נראה שיש עוד מקרה אחד
של הפטיטיס – סך הכול יש כבר עשרה מקרים. היום התקינו לנו תנורי בישול כדי שלא
נשתמש במכשירים שעובדים על נפט, וכדי לפתור את בעיית הגזים הרעילים שהתפשטו כל
הזמן במחלקה. התקינו גם אור שיהיה דלוק כל הלילה.
אני
מסיימת. נדבר מחר. נשיקה וכל אהבתי לך, ידיד, חבר ומאהב.
סוסנה
5.5.75
חברתי
הקטנה והמתוקה,
אין
היום משהו חשוב פרט לפרסום בעתונים של פסק הדין של בית המשפט לערעורים בענייננו.
אינני מבין למה פתאום נזכרו, אבל אולי נוכל לנצל את המצב. זה מגוחך "שיינתן
שחרור מיידי" ואנחנו פה, בכלא, "נהנים" מהשחרור. אבל לא צריך
להתלונן. כדאי שנכתוב לפוליטיקאים ונספר להם איפה אנחנו ואיפה השחרור. אם נתראה
מחר נחלק את העבודה ונכתוב לכמה חברי קונגרס. כדאי שאימא שלך תביא לנו העתקים מפסק
הדין, כדי שנוכל לצרף למכתבים. את זוכרת שתמיד חלמתי שאני אתבע מישהו על אי־צדק ואני אגיע עד בית המשפט העליון? טוב, מימשתי
את חלומי, אבל לא בנסיבות שהייתי רוצה!
צריך
להילחם על השחרור, לא להתחנן על טובות ופירורים. צריך להילחם עם השופט או להציע לו
שוחד אם אין ברירה אחרת. ובינתיים נמשיך להיאבק על שחרורנו. גם אם לא נשיג כלום,
לפחות נרים את דגל הכבוד, הערך של החופש, ונתבע את הזכויות ואת הכבוד של החוק.
צריך לפרסם את אי המימוש של פסק דין חוקי. אינני מרגיש חייב בגלל העבר שלי, ולא
אשלם על אשמה מדומה. אולי הנסיבות הן לרעתנו, אבל הם לא יצליחו להוכיח שום דבר כי
אין להם שום דבר לאחר ה-25.5.73, כשציוו על חנינה לאסירים על עברות פוליטיות. חלק
מהחזרה לדמוקרטיה הייתה גם פרי פעילותנו. טוב, נעזוב את הנושא.
איך את מרגישה, אהבה שלי? מה עם הפנים שלך? הן
כבר בסדר? בסוף השבוע ראית בוודאי את סילוויו ופאולה. אני לא ראיתי אותם... מחר
בביקור אני מצפה לראות אותם. אה! לא ידעתי שאימא שלך ממשיכה לתת קצת כסף לברוקן.
הוא ביקש שתיתן לו בבת אחת סכום גדול ולא סכומים קטנים כל פעם.
טוב, סוסי, תמסרי דרישת שלום לבנו. אני ממש רוצה
כבר לראות אותך, רוצה מאוד, חולם לראות אותך ולאהוב אותך. נשיקה לך.
שלך לנצח, אבל
נ.ב:
לא שמעתי מהנוטריון. שלחתי לאימא שלך את הקבלה מקורדינה על 15 אלף.
6.5.75
חברי
היקר מאוד,
קיבלתי
את מכתבך מ-4.5. שמחתי לו מאוד. מזמן לא קיבלתי ממך את הניתוחים הפוליטיים, שהם לא
רק בשבילי: אני משתפת אותם עם החברות, והם נחוצים לי. הייתי מבקשת שתמשיך עם החלק
של הניגודים שעוד לא ניתחת, כוחות העם, ויש גם בקשה מיוחדת שתכתוב על שדה החקלאות
עקב המחאות שאיננו מבינות כל כך את משמעותן.
על הבעיה שהייתה לי בקורדינה פשוט התביישתי לספר.
התביישתי שאין לי כוח סבל, ופחדתי מכך שהייתי מבוהלת.
ולחדשות: פגשתי את מזכיר השופט והוא הבטיח שתוך
עשרה ימים יֵצא פסק הדין. קראתי את הסיכום והבנתי שהוועדה פטרה את עצמה מאחריות,
כי פסקה על שחרור "בלי קשר להמשך החקירה". כך לשופט לא הייתה ברירה אלא
להיענות לבקשה של התובע. החקירות תלויות בשירות הביטחון, לכן בית המשפט אינו מסוגל
לזרז אותן. מה שאמר השופט, שהוא זימן אותי כמה פעמים היה נכון. היה כתוב בסיכום,
ופה אמרו לי שהם קיבלו מברקים רבים לזמן אותי.
הייתי עם אימא שלי ועם פאוליטה. אמרו לי שראקל
תבקר אותך עם סילוויטו. פאולה סיפרה לי שלסילוויטו יש שתי שיניים וגם "3
שערות" כך היא אמרה. אתה אומר שמכתבי עורר בך חמלה גדולה. בלי להיכנס לעומק,
אתה תמיד רגיש לסבל של בני אדם.
אני חוזרת למריבות שלנו. כשכתבתי לך על הביקורת העצמית
לא התייחסתי לשתיקות ולזעם שלך. אני חושבת שזה שייך לחוסר הביטחון שלך ולתסבוכות.
רק כשסיפרת לי עליהם הייתי מסוגלת להבין, וזה אינו אומר שאני שוכחת או מצדיקה
אותם. הבנת הבעיות לעומק תעזור להתגבר עליהן ולנטרל אותן.
אתמול כתבתי לך שוב על אירמה. אתה שם לב בוודאי
כמה אני מעריכה את אהבתה, ואיך אני חוששת לאבד אותה. כן, היא החברה שלא הייתה לי
אף פעם. אני מרגישה שהיא שווה לי למרות הטעויות שלה. אני מכבדת אותה בגלל מסירותה
ואומץ ליבה, והיא מכבדת אותי בגלל בגרותי והכשרתי. היום, כשחזרתי מבית המשפט והיא
יצאה לקבל את פניי עם חיוך שמח וחיבקה אותי, הבנתי שהיא התגעגעה אליי, בדיוק כפי
שאני התגעגעתי אליה, והעצב חלף. כל כך הייתי צריכה ועדיין אני צריכה אחות!
אתה צודק בעניין המונטונרוס אבל התעייפתי מלהיות
צודקת בבדידות, ואני מעדיפה טעויות בחברה... נראה, בכל זאת עכשיו אנחנו בכלא...
אהובי, כמה הצטערתי שלא ראיתי אותך היום.
השתוקקתי כל כך לנשק אותך, לחבק אותך, להיות בין זרועותיך. כל יום אני צריכה יותר
את התמיכה, את האהבה ואת הרוך שלך. תמיד ידעתי שאינני יכולה לחיות בלי אהבה. אני
זוכרת את המטפורה שלך בימי מאי הרחוקים, כשאמרת שאני כמו פרח שמתייבש לאט לאט כי
חסרים לו מים. אני מרגישה עכשיו שאני נובלת, וככל שהחודשים עוברים החיים האלה בלא
אהבה קשים לי יותר. אני זקוקה לנשיקותיך בדיוק כפי שאני צריכה אוויר לנשימה. עד
יום שישי, אהובי, אנסה להיזכר "במאי שלנו" כאילו זה היה אתמול. אני
עדיין מרגישה בידי את המגע הראשון של ידך, המתיקות שחוויתי לפני שבע שנים חוזרת
אליי ונותנת לי חום ועוצמה.
אני
אוהבת אותך,
סוסנה
7.5.75
בובה
יקרה,
חבל
שלא התראינו היום! אני יודע שהיית בבית המשפט, ושאימך ראתה את המזכיר. היום הייתה
ראקל עם בני הקטן והמתוק. איזה יפה הוא – רך ומלא חיים! היום היה לי כאב ראש חזק,
וכשהלכתי לביקור, החום ואהבה של בננו הקטן הקלו על הכאבים. חבל, סילוויו מסכן וגם
אבא מסכן כי איננו יכולים להיות יחד.
מלבד זאת החדשות החשובות ביותר הן שביתת הרעב.
אני מתנגד לשביתה מסיבות רבות, אבל אחת החשובות ביותר היא המניפולציה, הזלזול
בדעות של אחרים והשיפוט המהיר. זה עצוב שיש התפלגות מול רשויות הכלא, אבל בכוח
ובאיומים לא נגיע לשום מקום. אינני חושב שהשביתה תאריך זמן רב. נודע לי שיש כבר
תשעה מקרים של הפטיטיס. אני מקווה שיפסיק להתפשט.
סוסי, אני מבקש שתסלחי לי, אבל קמתי רק כדי לכתוב
לך. אני אנסה לבקש החזר פגישה, אבל נראה לי שלא נצליח. במקרה שלא נתראה ביום שישי,
ספרי לי את כל הפרטים על מה שקרה בבית המשפט, אם קיבלו אותך. ולבסוף, השביתה תגרום
לפילוגים, אי אפשר למנוע אותם.
דרישת שלום ונשיקות. אחת מתוקה מאוד בשבילך.
שלך
לנצח. אבל.
7.5.75
סוסנה
מתוקה,
קיבלתי
שני מכתבים שלך בבת אחת. איזה יופי שהגיעו יחד! לפי מה שאמר השופט, מקסימום תוך
עשרה ימים הוא מזכה אותנו. אני ספקן בגלל הבקשות של התובע.
ייתכן שהשביתה משפיעה עלייך וגורמת לך לדיכאון.
אני מתרשם שאת מתאמצת להוכיח את אהבתך. איני זקוק להוכחות, אני יודע שאת אוהבת
אותי, אני מרגיש את זה. אהבתך ומסירותך הן זכות מיוחדת שלא ידעתי איך להחזיר לך.
אין לי מה להוסיף בעניין הילדותיות של הארגונים.
הם רואים את המציאות רק דרך התבניות שלהם, וכל מה שאומרים להם אינו חודר דרכם.
את מספרת שגילית את סיבת הדיכאון שלך. את בודדה
מאוד, ולאירמה יש הרבה דברים חיוביים, שאפשר לאהוב ולהוקיר, פרט לעקשנות שלה. היא
יצור מלא חיים שאת בוודאי מעריצה. לא היית צריכה לשתוק, ולא שתקת כשהתווכחת עם
הבנות של המפלגה המהפכנית, ולא היה אכפת לך לאבד את הידידות איתן. אבל הסכנה לריב
עם אירמה גרמה לך לחרדה, כאילו משהו נקרע, משהו שחיפשת זמן רב. היית רוצה להיעלם או לתמוך בה. והעובדה שאינך
מסכימה איתה אינה מעידה על חוסר נאמנות מצידך. חוסר נאמנות למה? השיבי על השאלה
הזאת והחרדה תיעלם... יישאר הקרע. אל תשכחי שאת בעצמך אמרת שאת יכולה ללכת עם
אירמה לכל מקום חוץ מאשר לפוליטיקה!
טוב, אהובתי, אני סקרן מאוד לדעת מה קרה בבית
המשפט. אם תכתבי לי מחר, יום חמישי, אולי אקבל את המכתב. אם לא, ביום שישי בפגישה
אדע. השביתה כבר התחילה, ברור שהם אינם מבינים או אינם רוצים לקבל את היכולת שלהם
כנגד המציאות של מערך הכוחות. אני מנבא כישלון, ולא ייקח זמן רב, כי מבחינתם
המציאות אינה קיימת. יש מציאות אחרת, זאת שבתוך המוחות שלהם על פי הדוחות של
ההנהלה. שאלוהים ירחם עליהם!
סוסי, מאוד ריגש אותי סוף המכתב שלך, שבו את
קוראת לי "ידידי המתוק, חבר ומאהב". הייתי רוצה להיות תמיד
"מתוק". אני מנסה כי את מעוררת בי את הרגשות האלה.
טוב, אהבה שלי, דרישת שלום לכולם, במיוחד לאירמה.
תגידי לה שאם זה מעניין אותה, אני יכול לכתוב את הדעות שלי. דרך הניתוח של דבר אחד
– שביתת הרעב – אני אגיע לבעיות ולחילוקי דעות עמוקים יותר. תגידי לה שאני אוהב
אותה ומוקיר אותה כי את אוהבת ומוקירה אותה.
ביי, שלך לנצח, אבל.(נשיקות)
7.5.75
אבל
יקירי,
על חלק
גדול ממה שכתבת במכתבך מאתמול, כבר עניתי, לכן אני עוברת לנושאים אחרים.
אנחנו במצב של משבר כי כבר התחילה שביתת הרעב. יש
הרבה מתח, הרבה עצבים. מינינו נציגה נוספת שתעבוד עם
הנציגה הקיימת. כשנתראה אספר לך בפירוט. היום היה טקס זיכרון לאוויטה. היה
נחמד, אבל הוא גרם גם לבעיות. כל דבר כאן גורם לוויכוחים ארוכים - האם צריך להזמין
את כולם או לא?. בסוף הוויכוח נודע לכולן ואז הזמינו אותן ובסוף אף אחת לא באה.
תענוגות של החיים!
אין לי חדשות בינתיים. אני מצפה שתמשיך בניתוח
הפוליטי. העובדת סוציאלית הייתה היום ולקחה את הפרטים שלי להכנת התעודות, אבל אמרה
לי מראש שזה ייקח זמן רב. לעומת זאת הקצין הראשון בבית המשפט אמר לי שעורך הדין
יגיש תצהיר לשופט כדי לדרוש מהמשטרה להחזיר לנו את כל התעודות. העובדת סוציאלית
הבטיחה לטפל בעניין של סילוויו. אני מקווה שמנהל הכלא ייתן את האישור בלי צורך
לפנות לשר הפנים.
אמרתי לך פעם כמה אני אוהבת אותך ומתגעגעת אליך?
כשנצא מכאן לא אבזבז אף דקה - אפנק אותך, אשמור עליך ובטוח שלא תתלונן. עד מחר,
אהובי, אני אוהבת אותך,
סוסנה
נ.ב: הפנים שלי כבר לא נפוחות.
8.5.75
סוסי יקרה,
היום, יום חמישי, לא קיבלנו דואר, אבל זו ההזדמנות האחרונה
של השבוע לכתוב לך. החדשות החשובות ביותר קשורות לשביתה. בשלב זה נדמה לי שיש קשר
בין הייאוש של הצבא המהפכני והשביתה. רק עיוורון או ייאוש מסבירים את הצעד הזה.
בכל זאת יש לנו חזית והיא מבדילה אותנו מהזבל הימני כי אפילו שאיננו מסכימים זה עם
זה אנחנו סולידריים עם החברים, יש לנו בעיות משותפות ואויבים משותפים. גם אנחנו
רוצים לשפר את התנאים של המעצר אבל בלי לאבד את התנאים האמיתיים. עד כאן ההסכמות
וההבדלים... אבל עם הימין: שום דבר!
מה שלומך? "אני כל כך
רוצה לראות אותך! את איננה, אני מחפש אותך, ואת לא פה!"[43]
הבעיות היום-יומיות מציפות
אותי, אבל חשבתי על הידידות שלך עם אירמה, שקרובה ל"שבירה", לפי דברייך.
המשפט: "הרגשתי מאוד לא טוב ואני מרגישה שאני מאבדת אותה, הגעתי לאהוב אותה
מאוד" הפתיע אותי מאוד. ברור שהיחסים ביניכן הם עמוקים יותר ממה שחשבנו.
עכשיו אני נזכר בשיחה שהייתה לנו בערך עשרה ימים לפני המעצר. את דיברת אז על מצב
רוחך, איך פגעה בך הגישה האדישה של חורחה, איך הוא התנתק אחרי ביטול מפלגתנו. יש
לך, כנראה, מקום רגשי ריק שאינני ממלא, ונראה לי שגם לי זה קורה. מה זה המקום הזה?
למה הוא קיים וחייבים למלא אותו? נראה לי שאנחנו אנשים חברותיים, והזוגיות אינה
ממצה את האופק האנושי. אני חושב שאם קשה למצוא בן זוג, בוודאי קשה מאוד למצוא
חברים מתאימים בדרגת הבגרות, ההתפתחות האישית, התרבותית והרגשית של אנשים שונים.
את צודקת כשאת אומרת שהעניין הוא לא למלא את הריק עם כל דבר, אבל איך למלא אותו?
אולי אי אפשר, אהובתי. במקרה שלך את חושבת שכבר מצאת ידידות אמת ופתאום, פוף! היא
נמסה כמו סוכר בכוס מים. אני חושב שאני מבין אותך. הפיסקה במכתבך היא דרמטית, סוג
של אבל... למה, אהובה?
סוסי יקרה, אתמול והיום היו
ימים מתוחים. אין לי חשק לכתוב לך דברים רציניים. אני רוצה לראות אותך, לאהוב
אותך... ובינתיים אני חולם על נשיקותייך ומתעורר בלעדיהן. חולם על עינייך, על פיך,
על עורך ועל אהבתך החסרים לי כל כך, שכואבים לי, שבורחים ממני. אני ער וחולם, אני
ישן וחולם ואת איננה, אבל אני מוצא את הרחובות, את העיר, את הילדות, את חלומותיי
ואת אהבתי, אבל לא אותך. אני מוצא אותך בניצנים, בשירה המתוק של ציפור ובקרני השמש
שמכריזם על החיים, על המוות, אל כאב וחיים חדשים. שם אני מוצא אותך! את החיים,
החלום, העולם. את החיים שמתהלכים בעולם. אני מצפה לראות אותך מחר. דרישת שלום
לבנות, אני מחבק אותך ברוך,
שלך לנצח, אבל
11.5.75
אבל יקר,
אתמול קיבלתי את מכתבך מיום חמישי. מצטערת שלא כתבתי לך
באותו יום, כי עצרו את הדואר הפנימי ולא רציתי לכתוב מכתב שיישאר בידיים שלהם. מזל
שביום שישי הגיעו השופטים, ודיווחנו להם על העונשים של הכלא לכל האסירים – איסור
לצאת לחצר, עיכוב הדואר הפנימי וביטול הפגישות של בני הזוג, והם החליטו לבטל את
העונשים לאסירות שלא שובתות. ברגע הראשון, ברור, רציתי לשלוח אותם לעזאזל ולהגיד
להם שגם אני לא אצא לחצר, גם אני לא אלך לפגישה. אבל זה היה ילדותי להיגרר לשביתה
שלהם בגלל הכעס שלי. מכאן שאולי ביום שלישי נתראה.
אני בסדר חוץ מהכאב בכתף
שמציק לי. התחילו לתת לי הקרנות אינפרה אדום ומסאג'ים והמליצו לי על כמה תרגילים. הפיזיותרפיסט
אמר לי שזאת בעיה של תנוחה וחוסר תנועה ושבה נוצרים בשרירים מיני קשרים. נראה אם
זה עוזר.
האווירה בסדר, אין הרבה
בעיות כי השובתות מכונסות בפינה ולא מתווכחות. ססיליה ואירמה כבר הצטרפו לשביתה.
במכתבך מה-7.5 אמרת שאני כאילו מתאמצת להוכיח לך את אהבתי. אני באמת מתאמצת כדי
לבטא אותה. קשה לי לכתוב או להגיד לך את מה שאני מרגישה כלפיך. הסימנים הרגילים של
אהבתי, שמתבטאים בחיים המשותפים נמנעים ממני עכשיו, בגלל זה אינני יודעת איך
להוכיח אותה כרגע. אני יודעת שאתה מודע לאהבתי אותך, אבל נראה לי אנוכי לא להגיד
את זה.
נראה שצדקת כשקשרת את החיבה
שלי לאירמה עם השיחה שהייתה לנו לפני שבעה חודשים. אני הרגשתי בודדה – לא מפני שהזוגיות
שלנו אינה טובה אלא כי, כפי שכתב אריך פרום, "הייתה זו בדידות של
שניים". במובן של הידידות, החברות, גיליתי פה עולם חדש. לא היו לי חברות חוץ
מבתיה, וגם לא בנות שיהיו לפי הרגשתי ברמה שלי, שיכולתי לסמוך עליהן, לספר להן
דברים אישיים או אינטימיים. אירמה העירה במיוחד את כל החיבה ששמרתי
בפנים ואהבתי אליה אינה דומה לאהבתי אליך. גם העובדה שאין לי אחים משפיעה – תמיד
הרגשתי את זה כהחמצה. בגלל זה הקשרים שלי עם אנשים אחרים הם חזקים יותר. לזה
התכוונתי לפני שבעה חודשים כשאמרתי לך שהרגשתי את חורחה כאח, וכאב לי מאוד שהוא
בכלל לא הרגיש כמוני. ייתכן שהחרדה, הפחד לאבד את אירמה היא בעצם הטלת ספק במידת
ההדדיות מצדה. בגלל זה, כשראיתי שהיא ממשיכה לדבר איתי למרות השוני במחשבותינו,
הרגשתי הקלה, אבל היא תמיד מלווה בחשש שהקִרבה תסתיים. בסופו של דבר הכןל נובע
מחוסר הביטחון שלי, שמביא אותי לחשוב שרק לי זה קורה.
הידעת שפטריסיה[44]
וגרסיאלה השתחררו? אדיר! אני אתגעגע אליהן, במיוחד לפטריסיה עם הבגרות והתמימות
הכמעט ילדותית שלה, עם האומץ, הכוח והקיצוניות שלה. הקיצוניות שהפכה לתדהמה כששמה
לב שהפוליטיקה מסובכת, ושהיא עוד צריכה ללמוד הרבה...
אני מקווה שתהנה מהחופש. אני מסיימת עכשיו, כי
כבר מגיעים המבקרים. הלוואי שיביאו לי את סילוויו אומברטו, אני מתגעגעת אליו.
מאוד.
סוסנה
11.5.75
קטנה
יקרה,
אתמול,
שבת, ראיתי את הסרט "הפטרול של הגיהינום" עם קירק דוגלס וב-7:55 בדיוק
נזכרתי בך, חשבתי עלייך, נזכרתי בגעגוע בהליכות שלנו, בכל הפעמים שהתיישבנו לשתות
קפה ואני התלהבתי כשהקשבתי לך, לחוכמתך ולנחפזותך.
הרגשתי לחץ גדול בחזה. רציתי לרוץ לסורגים ולצרוח, לצרוח עד אובדן חושים. אחר כך
נרגעתי, נזכרתי בפנייך, במתיקותך, נזכרתי רגוע ואוהב. אמרתי לעצמי: כמה אני אוהב
אותה, איזה מזל יש לי שמצאתי אותה... ואז כל הגחליליות האירו יערות וג'ונגלים,
שבילים וחושך, כמתנה לחייך, לקיומך, למעברך המתוק בעולם הזה.
ראקל הייתה היום לבד. ביום שישי הקרוב היא
מתאשפזת ועוברת את הניתוח באותו יום. היא השיגה את האישור כדי שאימא שלי תוכל לבוא
לבקר. ביקשתי ממנה לדבר עם עורך הדין כדי שהוא יכתוב מכתב בדרישה להחזיר לנו את
התעודות שלנו. היא תשלח לי תמונות של ילדינו שראול צילם. ביקשתי ממנה שביום שלישי
יביאו את פאולה. היא אמרה לי שסילוויטו היה מצונן ויעשו לו NEBULIZACIONES.
פאולה מרוצה בבית הספר כי גם ולטר, הידיד הראשון שלה, הולך לבית הספר הזה.
הנוטריון עוד לא הגיע.
הפגישה כנראה לא התקיימה עקב ביקור השופטים. כבר
עשרה ימים שאיננו מתראים. אני מתגעגע, אולי ביום שלישי ניפגש. קיבלתי את מכתבייך
מ-6.5 ו-7.5. חסר המכתב מיום חמישי. אני אענה לך עליהם אחד אחד. אמשיך בניתוחים
הפוליטיים אבל היי סבלנית. הנושא הראשון שהצעת - סתירות בקרב העם – דורש הרבה
מחשבה והשני – הנושא של החקלאות – דורש הרבה ידע. אני עובד על זה. אני יכול להקדים
בקשר לנושא החקלאות שהמצב הבין-לאומי משפיע והממשלה אינה מוכנה לסבסד את החקלאים.
את זוכרת את הידידות לכאורה ביו ראש האופוזיציה לשר הכלכלה? היא נגמרה כבר. ארחיב
על כך.
אנחנו צריכים לשוחח על קורדינה אבל בלי להתעצבן
ולהלקות את עצמנו. בקשר לפסק הדין הלא מתאים לעשרת ימי העינויים והחקירות. אין
שום דבר שנוכל לעשות חוץ מללחוץ על השופט כדי שייתן את פסק הדין הזמני. פאולה,
סילוויו, שתי שיניים ו-3-שערות... הם הילדים שלנו, מצער שאיננו יכולים להיות חלק
מתהליך של הגדילה שלהם! חמלה בלי סוף. אני מסכים איתך שהייתי סולידרי עם אנשים כל
חיי – תמיד הייתי רחמן לצנוע, לעניו, לאנשי השוליים, לאלה שלא נחשבים. אבל אינני
מספיק מעמיק. תמיד הרגשתי דון קישוט שמוכן להתגייס כדי לפתור בעיות של אחרים. אולי
כי לא יכולתי, לא ידעתי או לא רציתי להתגבר על הבעיות שלי ולפתור אותן... אולי אין
לזה קשר, אינני יודע, אבל עם ה"רגישות" שלי אני מסרב לקבל את החוכמות של
האנשים הבינוניים . אינני סובל אותם והם מרעילים לי את הנפש (דוגמה: כשמגיע האוכל
אלה האנשים שמודדים את גודל המנות ומתנפלים על הצלחת הכי גדולה) זו אינה הפעולה
עצמה אלא מה שהיא מראה, מה שאפשר להרגיש מאחוריה. רגעי השתיקה והזעם הם בעיה ללא
פתרון, כאילו אבן תקועה ברגשות שלי. כמעט אף פעם לא הצלחתי לנצח אותה.
את מדברת על הרגשות שלך כלפי אירמה. את צריכה
להתעמק יותר בעניין. מה קרה בילדותך? ובגיל ההתבגרות? וגם בקשר לידידות שלך עם
אשתו של הפסיכולוג שטיפל במירטה אני יודע. שמתי לב כמה הזיק לך כשגילית את הצביעות
שלה, את החברות האינטרסנטית שלה. עם הפרידה מהחברים, עם הריק בחברה ובפוליטיקה
חזרו אלייך הזיכרונות של הבדידות האכזרית. אינך מראה את זה, את מתעטפת באדישות, את
נבוכה אבל רק כדי להסתיר את הרגישות. אינך לבד - יש לך אותי ואת פאולה ואת
סילוויו, אבל בכל זאת את אומרת שהיית צריכה אחות! חשבי למה אחרי שמכירים בבעיה אי
אפשר להתעלם ממנה. כל לילה היא תדפוק על דלתנו ותזכיר לנו לחזור ולחשוב עליה.
את צודקת בקשר ל"להיות צודק בבדידות". איננו
חייבים להתחייב למונטונרוס ואפשר להחליט במשך הזמן איזו דרך של מעורבות אנחנו
רוצים. נכון? לפני שאשכח, השביתה לא עברה את גבולות הכלא. אף אחד מחוץ לכלא אינו
מודע לה. אינני מבין למה לצבא המהפכני אין יכולת לפרסם משהו בחוץ. בגלל זה השביתה
היא חסרת תועלת. מה את חושבת?
מאוד מלנכולי הזיכרון שלך מ"מאי
שלנו"...איזה ימים היו הימים האלה במאי 68...את חידשת את נעוריי! פתאום חזרתי
והרגשתי שוב נער מתבגר! אני זוכר את החודשים שקדמו לכך, את העיניים היפות שלך,
עצובות, כבויות, את השקט הגאה שלך. הניצן, שנבל לאט ובעדינות... ואחר כך במונית,
כשלקחת את ידי, הנשיקה הראשונה, את זוכרת? נשיקה טהורה, מתוקה, חמימה של נערה בת
15, מלאת דבש והבטחות. כך הייתה הנשיקה הראשונה שאני שומר וזוכר באהבה. כמה מתנות
נתת לי, סוסי, כמה זוהר ודבש במאי הזה, בהתחלה של שנינו, והיום כבר נתן פרי: שני
ילדינו, אהבתנו, שמחה כנה, עמוקה, לתמיד, לנצח של חיינו, של מותנו. אנחנו עוד חיים
– נפרדים, חרדים, עצורים, אבל מאושרים... למה לא? אנחנו חיים! וזה מה שחשוב, נכון,
אהבתי של מאי, חברת הסתיו שלי? לא, סוסי, עכשיו לא תנבלי. אני – הידיד, החבר,
המאהב, מצווה עליך בשם הפרחים, הציפורים, בשם המתייסרים, אנשי השוליים, אלה
שזקוקים לך, בשם החברות שלך ועוד מיליונים כמוהן, בשם ילדייך ומיליוני הילדים שאין
להם אהבה, צעצועים, בית. כולם מבקשים ממך שתמשיכי להיות לתמיד הניצן המדהים של
העדעד. אני שולח לך חום וכוח כמקדמה לזיכרון של המאי שלנו. זהו, המכתב נגמר. מחר,
יום שני, אענה למכתב של 7.5 ו-8.5 אם הוא יגיע. אני צריך לכתוב לסוסי שלא הגיעה
ולמירטה. דרישת שלום לבנות. נשיקה מתוקה בשבילך,
שלך לנצח, אבל.
12.5.75
אהובתי,
השעה
21:00 , יום שני, מזג האוויר סגרירי. היום וגם בשבת לא קיבלנו מכתבים ממחלקה 49.
סיימתי
ציור יפהפה, לדעתי, לילדתנו. אינני זוכר אם כתבתי לך שנתתי לראקל ציורים שלא רק
צבעתי אלא גם ציירתי אותם. אני מעתיק אותם משבועונים, מגדיל אותם ומוסיף פרטים
ורקע שאני ממציא. את צריכה לדעת כמה משמח אותי לצייר עבור פאולה!
אני מקווה שמחר נוכל להתראות. אני מתגעגע אלייך
וזקוק לך. את מספרת לי על הטקס לכבוד אוויטה. שמעתי שהורטנסיה[45]
נשאה דברים.
העובדת
הסוציאלית אינה עושה דבר. שלחתי לה מכתב נוסף, אבל עוד לא קיבלתי תשובה. שתלך
לעזאזל! אני כבר מצפה לפינוקים שהבטחת, והייתי רוצה ליהנות מהם כשאני חופשי!
ראקל
סיפרה לי שהילדה הולכת בשמחה לגן, כפי שציפינו. כאן, לכאורה, הכול שקט מיום רביעי
האחרון שלא יוצאים לחצר: ביום חמישי כי "השופטים באים", ביום שישי והיום
כי המזג האוויר לא מאפשר. נראה מה יקרה מחר. אני מקווה לראות את פאולה. לפני שבוע
שלחתי לה ציורים עם ראקל. היא סיפרה לי שפאולה מראה לכולם את הדברים שאנחנו שולחים
לה: המכתבים שלך, הציורים...
כבר
עשרה ימים שאיננו מתראים. מחר יהיה יום עם חדשות. היום אין לי עוד מה לספר לך, מחר
אני בתורנות, והיום אני עייף. שלחי לבנות ברכות ממני. אני מבטיח לכתוב לך על כל
הנושאים שעוד לא הספקתי במשך היום כולו. כמעט דיברתי היום עם המונטונרוס. אני קורא
הרבה על המצב הכלכלי ומסיק מסקנות. נשיקה מלאת חיבה ואהבה בשבילך.
שלך לנצח, אבל.
נ.ב:
לא אמרת לי כלום על הפרסום של פסק הדין בענייננו בעיתונות.
13.5.75
קופיקו
היקרה,
זה
מכתב ניסיון כדי לדעת אם המכתבים מגיעים כי המכתבים האחרונים ממחלקה 49, שהתאריך
עליהם הוא 7.5, הגיעו אלינו ביום שישי. אני כתבתי לך ביום חמישי, בראשון בערב
ואתמול, יום שני, כולם רשומים.
פאולה הייתה היום והיא מתוקה, יפהפיה ועצמאית.
היא דומה לך – בעיניים, ברוך, בעצמאות. נתתי לה את הציור שציירתי לגמרי בעצמי
אתמול.
אינני יודע מה קורה עם הפגישות והמכתבים, אבל אני
יודע שזה יגרום למתח של כולם נגד הכלא. אפילו יכולה להיות התפתחות בקרב גורמים
חיצונים כמו שופטים, בית המחוקקים, ארגונים בין-לאומיים וגרוע מזה. אם הכלא שובר
את הדו־שיח, סימן שהם יוצאים למלחמה. אם יש
להם אפשרות לאיזון בפנים, בחוץ הם יפסידו, בלי ספק יפסידו.
היות שאין לי ביטחון שהמכתב הזה יגיע אני שולח
אותו רשום עם הודעת קבלה. בינתיים אני שולח לך אהבה ונוסטלגיה . חיבוק לחברות, לא
ניכנע, יישר כוח!
שלך לנצח, אבל.
14.5.75
אבל
יקר שלי,
מחר זה
יום השנה השביעי של אותה הזמנה שלך לארוחת ערב ש"הזקן משלם", זוכר? איזה
התרגשות, כמה עצבנית הרגשתי כשחיכיתי שתגיע השעה! אני בעצמי ניסיתי להשתכנע ששום
דבר לא יקרה, שמה שחשבתי אינו מציאותי. אני חושבת שמאותו ערב שנתת לי את הסימנייה
"קטוף את הפרח שנולד היום, גאה, מי יודע אם אחר ייוולד מחר" הייתי בטוחה
שאתה אוהב אותי, אבל מצד שני פחדתי. תמיד חששתי לא לעמוד בציפיות שלך, ושאתה
תתאכזב.
בנושא אחר: עד היום לא נתנו לנו לצאת לחצר, ולא
סיפקו שום הסבר. הם גם אינם באים לדבר איתנו, פרט לפעמיים שבהן באו מנהלי המשמרת
כדי ללגלג עלינו.
במכתב שלך אמרת שלא תמיד החמלה שלך פונה לעומק,
ולא הבנתי למה כוונתך. נראה לי שרגישות היתר שלך נובעת מהבעיות הייחודיות שלך,
מהצורך הפנימי שיבינו אותך ויתמכו בך.
על הצורך שלי לאחות: תמיד הרגשתי בודדה וגם כשאני
מדמיינת שלו הייתה לי אחות היא הייתה "אידיאלית", אינני חושבת על
האפשרות שהיא יכולה להיות שונה ממני או
שנריב, וגם אולי זאת מחשבה מנחמת על כך שאין לי חברי נפש... אני חושבת שלו היו לי
אחים לא הייתי כל כך בודדה..
אתמול שמעתי רכילות שאני מבקשת לא לספר לאף אחד.
נדבר על זה בינינו אבל לא נשתף אחרים. השמועה אומרת שהנהלת המונטונרוס והצבא
המהפכני של העם מדברים על אפשרות להתחיל שביתה משותפת שתהיה חזקה יותר בעוד שלושה
שבועות בערך, בתנאי שהצבא המהפכני ינטוש את השביתה עכשיו. מובן שהשיחות האלה הן
ברמה הלאומית ולא ברמה של הכלא. אני מחכה למחשבות שלך בנושא.
ברוקן
היה היום ואין חדשות. יש פה בחורה שכל משפחתה בפרו, שאמרה שהיא יכולה לקשר אותך עם
אחיה שהוא מנהל אומנותי בסוכנות פרסום, והוא יכול להשיג לך עבודה. בינתיים זה
הכול.
אני
מנשקת אותך חזק, אני אוהבת אותך, אוהבת, אוהבת.
סוסנה
15.5.75
חברי
היקר,
היום
יצאנו לחצר אחרי שבוע שלא יצאנו. אני יושבת בשמש וכותבת לך. הפסקתי כדי להתעמל,
ואמשיך בערב. כבר נודע לי על ההעברה שלך. נודע לי בשעת הביקור וידעתי בוודאות שגם
אתה כלול בהעברה. בערב, כשהגיע הדואר, החזירו לי את המכתב ששלחתי לך אתמול, והיה
כתוב עליו "העברה.".
אהובי,
אני עצובה מאוד בגלל העברתך. מה שכואב לי ביותר הוא שתהיה לבד, בלי ביקורים. בבקשה,
אל תתייאש. חשוב שנשאר לנו מעט זמן פה. נשלים את החסר בתקופה השחורה הזאת. אל
תתבאס, אני אחזיק מעמד אם תהיה חזק. כתוב לי מהר ותגיד לי מה אתה צריך, ואימא שלי
תשלח לך חבילה. הבנות רוצות לדעת מי נמצא איתך. תענה לי מהר כי הן מיואשות. לא
ברור לי אם המכתב הזה יגיע. לא ברור לי אם אתה שם או בדרום, אבל אני אוהבת אותך
ומבקשת שתהיה חזק, שלא תהיה בדיכאון ושתאמין שבקרוב נתראה. חיבוק גדול. אני מצרפת
את המכתב מאתמול שחזר אליי.
סוסנה
15.5.75
רעיה
וחברה יקרה,
את
בוודאי יודעת כבר שאני ברסיסטנסיה.[46]
הנסיעה הייתה ארוכה אבל בלי בעיות, ופה, בכלא הזה, הכול רגיל. מיותר להגיד לך כמה
אני מתגעגע וכמה הייתי רוצה לראות אותך ולהיפרד אישית. לצערנו, זה לא התאפשר. אני
מבקש ממך לא להיות עצובה על העברתי ולא להיכנס לחרדות. אני שליו מאוד. מה שמדאיג
אותי זה הילדים שלנו, במיוחד פאולה, אבל כל עוד את מטפלת בהם הכול יהיה בסדר. ואל
תדאגי לי, כי מצב הרוח מצוין. המכתב הקטן הזה הוא רק כדי שתקבלי חדשות ממני. בהמשך
אכתוב לך יותר. נראה לי שצריך להשאיר את המעטפה פתוחה, להבדיל מדבוטו. כך אעשה.
מאחר שאין לנו בולים אני מצרף עוד שני מכתבים של חברים. זה הכול בינתיים. דרישת
שלום לבנות ולך כל אהבתי. הזמן יעבור והבעיות יישארו מאחור ויקברו את חלום הבלהות
הזה. אם את כותבת לי, יש כתובת חדשה : LAS HERAS 1500 RESISTENCIA CHACO
שלך לנצח, אישך, אבל.
רסיסטנסיה,
יום שישי, 16.5.75
רעיתי
וחברתי האהובה,
המכתב
הזה יֵצא רק ביום שני או שלישי, לכן אוסיף לו עד שיישלח.
איך את מרגישה, אהובתי? באמת, איני רוצה שתדאגי.
את יודעת שהבעיה היחידה היא פאוליטה, אבל מכיוון שאת קרובה אליה ותראי אותה לעיתים
קרובות, אני מקווה שהיא לא תרגיש שעזבתי אותה. אני אכתוב לה, אצייר לה ציורים
ואבקש ממנה שתצייר לי. אציע לה שתבקש מסבתא לכתוב לי מה שהיא תגיד – טוב יותר
מכלום! רציתי לספר לך משהו שקרה בביקורה האחרון: ברגע מסוים היא נתנה לי את המטפחת
הקטנה שלה וביקשה ממני לשמור עליה. זאת סגולה חשובה באופי של בתנו - הנדיבות
והמשמעות של המתנה הזאת בשבילה. היא ריגשה אותי מאוד.
אני מתאר לעצמי שאת רוצה פרטים על השהייה שלי פה.
אין לנו שום בעיה רצינית. מה שהפסדנו במיקום הגאוגרפי הרווחנו בתנאים של הכלא. יש
פה מחלקות עם תאים אינדיבידואליים, האוכל מגיע מהמטבחים של הכלא, ולאט לאט אנחנו
לומדים את כל התנאים ואת כל החוקים. כרגע אמרו לי שאולי מחר, במחווה יוצאת דופן,
יֵצאו המכתבים. עוד מעט יודיעו לנו על הכללים לגבי ביקורים, מכתבים וכדומה.
הביקורים הרגילים הם בימי שני, פעם אחת בשבוע בלבד. כל שלושה חודשים יש עשרה ימים
של ביקור מיוחד שאפשר לפצל. המכתבים שאנחנו כותבים נמסרים פתוחים ואנחנו מקבלים את
המכתבים שכותבים אלינו פתוחים. כל יום יש שעתיים בחצר. סך הכול התנאים טובים יותר
מאשר בדבוטו, חוץ מהמרחק... אני יודע בבירור שכל עוד אני פה לא אוכל לראות אף קרוב
משפחה – לא את הילדים, לא את אחותי ולא את שתי הבנות שלי ואותך! אבל אני שומר על
מצב רוח טוב. היום קיבלנו את רשימת הספרים של הספרייה. אני אנצל את הזמן כדי ללמוד
משהו רציני, למשל פיזיקה או דקדוק. יש גם רומנים: לונדון, וורנה, טוויין וכדומה.
ביקשתי גם ספר עם משחקי שחמט מפורסמים. עיתונים וחוברות יכולים להגיע בלי בעיה. גם
ספרים. טוב, אינני רוצה לשעמם אותך עם הפרטים. אפרט יותר בהמשך.
כל יום שני ובחמישי יוצאים מפה מכתבים ומתקבלים
כל יום. בקשי מאימך שתכתוב לי ותשלח בולים של 4.50, וכך אכתוב גם לאחותי. אגב,
היום היא עוברת את הניתוח להוצאת הגידול ברחם. אני מקווה שההעברה שלי לא תגרום
לחרדה, ושהיא תצא מהר מבית החולים.
סוסי, אני שליו ושקט ואהיה עוד יותר שקט אם את
תקבלי את זה בשוויון נפש. הכוח שלך ייתן לי עוד כוח. אני יודע שהסיוט הזה התחיל
ברגע נתון וגם ייגמר בשמחה. אני מקווה שבקרוב נוכל לממש את האופציה לעזוב את הארץ.
תכתבי לי ברגע שאת מקבלת את המכתב הזה. אני יכול לכתוב לעורך הדין וגם לקבל מכתבים
ממנו, אבל בכל זאת את בקשר איתו. כתבי לי ברגע שתקבלי את המכתב שלי.
סוסי, מחר, 17.5, נציין שבע שנים נהדרות של
אהבתנו. אינני שוכח את התאריך כי היחסים בינינו משמעותיים מאוד עבורי ואני חושב
שגם עבורך. כמה חבל שלא נוכל להיות יחד כדי לחגוג את האירוע, אבל זו לא תהיה הפעם
האחרונה, נכון? אני שומר וזוכר את הימים האלה במאי, שבהם, כשני מתבגרים, רקמנו
חלומות והבטחות, החזקנו ידיים וניסינו לתור אחר עולם חדש לשנינו. כן, הייתה זו
תקופה מאושרת מאוד בחיינו. גם אם
אחר כך התמודדנו עם בעיות וקשיים, המאזן
חיובי. ובעיקר, יש לנו פירות נהדרים של אהבתנו: פאולה וסילוויו. חבל, מה שקרה לנו
עצוב במיוחד בגללם. אני עדיין חושב שזה לא צודק. עם זאת זהו המצב ונצטרך להתגבר
עליו. אינני יודע איך המצב אצלכם, ואני מקווה שמגפת ההפטיטיס נגמרה, ושאת תמשיכי
להיות אמיצה ואופטימית, שתי תכונות אדירות שלך. אני חושב שהמכתבים לא יהיו עכשיו
יומיים, אבל יהיו ארוכים יותר: אני אכתוב קצת כל יום, ואולי יוסיפו עוד יום ליציאת
מכתבים.
אני צריך להודיע למירטה ולסוסי על ההעברה. סוסי
עומדת ללדת בקרוב. מקווה שהכול ילך בסדר ובקלות. בקשר למירטה, אינני יודע אם היא
מתכוונת להתחתן בקרוב היות שהחתן שלה רק התחיל לעבוד.
לא הספקתי לחתום על ייפוי כוח, לכן יש לנו עכשיו
בעיה למכור את האוטו. זה יגרום גם לבעיה לסדר את עניין הכרטיסים, נראה איך נפתור
אותה. בררי אם יש חדש בקשר לתעודות שלנו ובקשר להבטחה של השופט. אמרי לחברות של ג'ררד
ואנדראדה שהם יכולים להתכתב איתן, שזוגות לא נשואים יכולים להתכתב.
טוב, רעיה וחברה יקרה, אני מקווה שהמכתב הזה
ירגיע אותך, שתהיה לך אמונה ומצב רוח טוב. אני בטוח שבעיותינו ייפתרו בקרוב מאוד.
בכנות, אין לי רצון לעזוב את המדינה, אבל אינני רואה אפשרות אחרת.
סוסי יקרה, מחר, 17.5, ארים כוסית שמפניה דמיונית
ואשתה לחיי עתידנו, לחייך, לחיי הילדים, לכל מה שנתת לי ומה שאת מסמלת בעבורי.
דרישת שלום לבנות, לאירמה - חבקי אותן חזק בשמי. לך אני שולח את כל אהבתי ונשיקה
מתוקה וחמה. תני לפאולה ולסילוויו נשיקות בשמי. כל הבחורים שמכירים אותך שולחים לך
דרישת שלום.
שלך לנצח, אבל. להתראות בקרוב.
18.5.75
חברי
היקר,
כמה
אני מתגעגעת אליך! איך
כואב לי לחשוב על עצבותך ועל בדידותך! הייתי רוצה לפחות לדעת משהו עליך, להיות
בטוחה שאתה מתגבר בנחישות על העינוי הזה! אינני יודעת אם הופתעת, אבל אני הופתעתי.
לא ציפיתי שברגע זה יממשו את ההעברות. מובן שאני מדוכאת מאוד. זה טיפשי, אבל לדעת
שאתה קרוב, אף על פי שאיני רואה אותך, היה טוב יותר. אינני מקבלת את מכתביך
יום-יום כפי שהייתי רגילה, ואינני יודעת איך אתה, באיזה מצב אתה – כאילו הלכת
לאיבוד בתוך ההמון. אל תחשוב שאני על הפנים. למרות מצב הרוח אני ממשיכה יציבה. אני
יודעת לחיות לבד. במשך שנים רבות חייתי לבד, לא במובן המילולי, אבל בבדידות נפשית.
עכשיו יש לי הרגשה דומה: עצובה, לא מיואשת. מה שמחריד אותי ביותר הוא לחשוב שאתה
מיואש. אהובי, אני דואגת לך, אני פוחדת שלא תתאושש מהמכה הזאת. אל תבין אותי לא
נכון, אל תחשוב שאני ממעיטה בערכך. זה לא פחד מופשט, הוא מבוסס על מה שעברנו בשבעת
החודשים האחרונים.
אני עוברת לדברים שבשגרה. מחר אימא שלי תשלח לך
חבילה עם בולים, מעטפות, נייר ומעט אוכל.
נראה שהשיגו נוטריון שגר באזור, והוא יעשה לך את ייפוי הכוח. ברוקן אולי ייסע
אליכם כי יש לו שם עוד לקוח. אני אכתוב לך כל יום. מכתבי הראשון היה מיום שישי
ה-16 בחודש, והוא יצא באותו יום. זה השני. סיפרתי לפאולה על ההעברה, והיא הבטיחה
לי לכתוב לך. כשרשמתי לאימא שלי את הדברים שהיא צריכה לשלוח, פאולה שאלה אם אתה
אוכל עגבניות. אמרתי לה שכן, אז היא אמרה: "טוב, תרשמי, עגבניות!" לפי
גבריאלה, זה אומר שיש לה קשר חזק למציאות, שהיא מחפשת פתרונות מציאותיים, שהיא
בוגרת מאוד. שלח דרישות שלום מיוחדות לבני הזוג של הבנות. כתוב לי אם אתם מקבלים
את מכתבינו.
ראקל בסדר גמור. היא עדיין אינה יודעת על ההעברה
שלך, אני מניחה שאימא שלך יודעת. כתוב לי וספר לי באיזה תנאים אתם נמצאים: האם
כולם יחד? איך מתייחסים אליכם? האם אתם יוצאים לחצר? איך האוכל? כתוב הכול בפירוט.
דרישת שלום מכל החברות. חיבוק חזק ונשיקה מלאת אהבה עצומה ממני.
סוסנה
רסיסטנסיה,
18.5.75
בובתי
היקרה,
אף על פי שלא קיבלתי תשובה, אני כותב לך שוב.
יום ראשון בלילה. אני כאן בתא שלי, חושב על העתיד, על העבר, עלייך. אתמול ה-17.5,
היה יום השנה הראשון שאנחנו רחוקים זה מזה, יום השנה לאהבתנו. לפני שבע שנים התוודענו
זה לזו בפעם הראשונה. אהובתי, אני מקווה שבמחלקה 49 תהיי קרובה לילדינו ושתהיי
סבלנית ובטוחה. עליי אני יכול להגיד לך שאני שליו ורגוע, מחכה שתיגמר דרך הייסורים
שלנו, שנוכל להתאחד עם ילדינו ולשקם את חיינו. אני מקווה שכל המשפחה יודעת על
ההעברה שלי, שלא הייתה שום בעיה, שהגענו בלי תקלות, ושמצבנו בכלא הזה נורמלי. היחס
רגיל, האוכל בסדר ושאר החוקים רגילים. אפשר לקרוא, יש לנו נוחות יחסית, יוצאים
לחצר לשלוש שעות ביום ולכל אחד יש תא הפרטי משלו. רק את והילדים חסרים לי, אבל
אינני מתלונן.
היום
אכתוב גם לאימא שלך ולפאוליטה, ואם אספיק אכתוב גם לאחותי ולסוסי. הייתי צריך
לכתוב גם למירטה, שבוודאי עדיין אינה יודעת כלום. בין אתמול להיום הגיעו כמה
משפחות, לכן אני חושב שכבר בשבוע הבא הכול יהיה נורמלי. ברור שמה שקרה הוא מקרה
נוסף, אבל אולי הוא לא היה קורה אילולי הגישה המטומטמת של אנשים שאיבדו לגמרי את
הראש. הבעיה היא שכולנו ניזוקים בגלל אנשים חסרי אחריות.
הרבה דברים ייפלו על גבך. זה חשוב שעורך הדין
יזרז את התהליך של פסק הדין. לפי הבירורים שערכתי, לכל החקירות הסופיות יש תאריך
מוגדר, והשופט יכול להפסיק אותן גם אם לא נגמרו. כלומר, השחרור שלנו חשוב למשפט,
והיות שבסוף החודש מלאו שבעה חודשים שלמים להיותנו בכלא בלי שהוסיפו שום דבר חשוב
לראיות אלא להפך, השופט חייב להגיע מהר להחלטה. אחר כך נוכל לזרז את היציאה מהארץ.
הבנתי שאני יכול לחתום על ייפוי כוח מפה, עם נוטריון מקומי.
סוסי יקרה, אני כותב לך עכשיו כי מחר יישלחו מכתבים,
ואחר כך יש עוד משלוח רק ביום חמישי. אולי זה ישתנה. לעומת זאת אנחנו מקבלים דואר
כל יום.
מה עוד אני יכול לספר לך? אני מחכה לדעת אם קיבלת
את שני המכתבים הקודמים. אחד שלחתי לאימא שלך כי לא היו לנו מעטפות ובולים. שני
חברים שנמצאים איתי רוצים לקבל חדשות מבנות הזוג שלהם, גבריאלה ומריה תרזה. אין לי
משהו נוסף לספר לך, אני רק מבקש שתאמיני לי ושתהיי בטוחה שאני שליו ורגוע. אני
מתגעגע, כמובן, לקרבתך ולפאולה ולסילוויטו. תני להם אלפי נשיקות ולך חיבוק חם
ואהבה, להתראות חברה יקרה.
שלך לנצח, אבל
19.5.75
אבל
יקירי שלי,
היום
לא קיבלתי חדשות ממך, ואינני יודעת אם אתה מקבל את שלי. הניתוק הזה הוא העינוי
הגדול ביותר. הייתי רוצה לדעת, לפחות, אם אתה מקבל את מכתביי. במכתב של אתמול
שכחתי לכתוב לך שהיום מנתחים את סילוויו - מוציאים לו את הגידול. זה לא משהו
מסובך. הוא לא יהיה מאושפז אלא יחזור מייד אחרי הניתוח לבית של אימי. לפני כמה
ימים, במכתב שלא יגיע אליך כי הוא הוחזר לי, סיפרתי לך שאחרי שניתחנו יחד את העצב
שגרמה לי ההתרחקות מאירמה, הוא די עבר לי. הבדידות הקשה שלה מעציבה אותי, אבל
אינני מרגישה אשמה בגללה. עם המונטונרוס היחסים משתפרים עקב ההסכמה בינינו על
הבעיות הלאומיות. אני מתפלאת מההתאמה, ואני מקווה לא לטעות.
כאן הכול כרגיל. ביום ה-12 של השביתה, הצעקות:
"קדימה" נחלשות עם מצב הרוח. איזו הקרבה ללא
סיבה! אין לי הרבה לכתוב לך. אני מרגישה כמו בתקופה שלא היית איתי ואני חייתי במצב
של חלום תמידי: בודדה, עצובה, אבל שלווה. הייתי רוצה להיות לגמרי בטוחה שגם אתה
רגוע, כך אני מקווה מכל הלב.
נשיקה חזקה, עם כל אהבת
נשמתי, אני אוהבת אותך ומלווה אותך כל הזמן.
סוסנה
21.5.75
ידידה, חברה ורעיה יקרה,
בשמחה רבה קיבלתי אתמול, יום שלישי, והיום את המכתבים
הראשונים שלך. כשתקבלי את המכתב הזה אני מניח שכבר יהיו שלושה ממכתביי אצלך. כדי
להסיר ספק וכדי שתהיי רגועה, אענה על שאלותיך. אנחנו בסדר גמור, מקבלים יחס סביר.
המקום בסדר, זה אולם גדול עם תאים אישיים שנפתחים בין 6:30 בבוקר עד 21:00. יש אור
עד חצות. מזג האוויר מתון, יוצאים לחצר כל יום לשעתיים. יש מגרש כדורסל, כדורגל
וכדורת. האוכל סביר אבל מועט. פה, באולם הזה, יש כמה חברים. השאר באולם אחר. הדבר
המדאיג ביותר הוא המרחק. אני רוצה להבהיר לך שאני בסדר והמורל שלי גבוה. הייתי שמח
לדעת שאת במחלקה 49, קרובה לילדינו. זה מחזק אותי. אינני עצוב, בודד, מדוכא או מיואש! זה מקרה, עוד אחד וזהו.
מובן שהעובדה שאפשר לקרוא ומרשים לנו לקבל עיתונים, חוברות וספרים משפיעה.
בינתיים, עד שנוכל לקבל מבחוץ, הספרייה של הכלא מספקת לנו ספרים. אני קורא עכשיו
ספר של ג'ק לונדון בשם פנג הלבן. זהו ספר יפה מאוד שמזכיר לי הדעות שלך כשקראת
אותו שוב לא מזמן, את זוכרת? למרות המצב הסביר ובגלל קרבה אישית אבקש שיעבירו אותי
למחלקה אחרת עם כמה חברים שהתיידדתי איתם בחודשים האחרונים. אינני מתלונן.
כתבתי לאימא שלך שני מכתבים, כולל אחד לפאוליטה. אני מתכנן
לכתוב לה באופן סדיר ולצרף ציורים וסיפורים. ביקשתי מאימך להקריא לה ולעזור לה
לכתוב לי, שתצייר ותספר לי על גן הילדים. מאוד ריגש אותי הסיפור של העגבניות. את
יודעת שפאוליטה היא אחת הבעיות הרציניות ביותר שלנו, וגם סילוויטו הופך לבעיה.
לפני שאני ממשיך אני רוצה להתייחס לבעיות שצריך לפתור:
הנוטריון – כתבי לי יותר פרטים והתייעצי עם עורך הדין כדי לבדוק אם מישהו, אחד
הקולגות שלו מהאזור, יוכל לבוא לכאן לבקר אותי. חשוב מאוד לקבל את פסק הדין. אחד
החברים, גם הוא עורך דין, אמר לי ש"המשך החקירות", זאת נוסחה עם תאריך
יעד. בגלל זה כולנו – אימא שלך, את ואני חייבים ללחוץ על השופט. אל לנו לשכוח
שב-27 בחודש נגמרת התקופה המרבית של משפט, שבכלל לא היה צריך להתחיל. לאחר מכן
נצטרך ללחוץ כדי לקבל את אישור היציאה מהארץ. בקשר למכונית, המחיר עלה ועכשיו היא
שווה בערך 14 אלף מינימום. לא צריך למהר. נמכור אותה אחרי פסק הדין. המשפחה יכולה
לשלוח לי בעיקר בולים, מעטפות, נייר מכתבים, וגם כמה חוברות שמרשים להכניס לכלא,
למשל "משבר". הייתי רוצה לקבל את גיליון 100 של "עולם הצילום"
שכבר ביקשתי מאחותי. אגב, אני הספרן של המחלקה. אתם צריכים לבקש את הספר
"ההגדלה" שנשאר בדבוטו.
מכתבך מיום ראשון על
בדידותך הפתיע אותי. מה קורה עם אירמה? אהובתי, אל תדאגי, גם זה יעבור וייגמר.
הרגיעי את הבנות: כל המכתבים מגיעים. הזכירי לי את שם המשפחה של הפסיכולוגית, זאת
שאמרה לך שהתגובות של פאוליטה הן נורמליות. אני דאגתי מאוד כי לא ידעתי מה קרה
איתך, אבל המכתב מתאריך 18.5 הרגיע אותי.
הגיעו כמה משפחות לכלא
וקיבלו אותן יחסית טוב מאוד. שלחתי כבר את התקנון של הביקורים, אבל ברור לי שלא
אקבל ביקור. עם זאת את יודעת שאם יש לי מה לקרוא אני מסוגל לסבול כל דבר, והאמת,
אחרי שעה 9:00 בערב אני קורא בשלווה. לפעמים נותנים לנו אישור לשמוע את המשחק
ברדיו עד אחת עשרה או שתים עשרה בלילה עם דלתות פתוחות, כי אין לנו הרבה מכשירי
רדיו. כפי שאת רואה, זה לא עד כדי כך נורא. אני בטוח שהמכתב הזה יבלבל אותך, אבל
כך הם פני הדברים.
אהבתך אותי ואהבתי אותך
מחזקים ומעודדים אותי. אל תתייאשי וכתבי לי כל יום. אני לא אוכל לכתוב כל יום כי
המכתבים יוצאים רק ביום שני וביום חמישי (אולי יוסיפו עוד יום), אבל אנחנו מקבלים
דואר כל יום! בקשי מאחותי, ממירטה ומסוסי שיכתבו לי, וגם מעורך הדין. המכתבים
נמסרים פתוחים, וגם אנחנו חייבים להשאיר אותם פתוחים, אבל אין בכך בעיה.
טוב, אהובתי, נראה לי שנתתי
לך תמונה די רחבה של המצב. אינני בטוח שאכתוב היום לכולם. אם לא היום אכתוב ביום
שני. בקשי מהם לכתוב, זה חשוב מאוד, במיוחד למי שאין לו ביקורים. החברים שלנו
יכולים לשלוח לי חבילות דרך אימא שלך, ואני מתחנן שתשכחי מהבדידות והעצבות שלי כי
הן לא קיימות.
ועכשיו אנחנו: היום,
ה-21.5, מלאו בדיוק שבע שנים לזוגיות שלנו. אני רק רוצה להגיד לך שאת עשית אותי
ועושה אותי מאושר מאוד. הדבר
הטוב ביותר שקרה לי הוא שאת נכנסת לחיי. שבע השנים האלו היו המאושרות ביותר בחיי.
את לימדת אותי דברים רבים ועזרת לי להתבגר. רק אני אשם במה שלא הצלחתי עקב המגבלות
שלי. אף פעם לא החזרתי לך, אפילו במעט, את הרגשות שהבעת כלפיי. אני גאה מאוד להיות
חברך, ידידך ורעך. אני חושב שאני בר מזל שזכיתי באהבתך. שאני מקבל את הרוך שלך והחשוב
ביותר נהנה מחוכמתך. אני מוקיר את היכולת ואת האהבה שאת משקיעה בילדינו. אני
מתגעגע למתיקותך, לנוכחותך ולמסתורין שלך. אינני שוכח את הירוק בעינייך, את הדבש
בפיך, את חום גופך, את הלחש של מילותייך ואת המתיקות והעדינות של אישיותך. כן,
סוסי, אני זוכר איך הכול התחיל, כאילו באותה הזמנה לארוחת ערב – התרגשתי מאוד
שזכרת את ההקדשה בסימניה שנתתי לך. לא, אהבה שלי, לא אכזבת אותי, אני זה שמקווה
שלא אכזבתי אותך. טוב, נשקי בשמי את כל החברות, את ילדינו, דברי איתם עליי. קחי את
סילוויו אלייך, נסי לזרז את עניין פסק הדין וכתבי לי. באשר לי – היי שקטה. אם את
בסדר אני אסבול כל דבר. נעזור זה לזה.
ביי, אהובתי, אני מנשק אותך
ביום השנה שהעזנו "לקטוף את הפרח שצמח גאה וזחוח".
שלך לנצח, אבל
21.5.75
אבל יקר מאוד שלי,
כמה שמחתי היום כשקיבלתי את מכתבך הראשון! כמה הרגיע אותי
לדעת שאתה בסדר ובמצב רוח טוב. אני מניחה שכבר קיבלת את מכתבי. כתבתי לך כל יום
חוץ מאתמול. אני מצרפת שני סטים של בולים למכתבים רשומים שהחברות שלהם שולחות לגר
ולאנדרדה. הן שולחות חיבוקים ומבקשות שיכתבו. בררו אם אנחנו יכולות להכניס כמה
מכתבים באותה מעטפה כי יש בעיות עם הכסף לבולים. כשתכתוב, ספר פרטים על המקום. אתם
סגורים בלילה? יש איתך אנשים מפרובינציות אחרות? אין לי משהו חדש לספר לך. הכול כרגיל, אלא
שהדברים מתוחים יותר מדי יום.
אהבה שלי, כבר שבע שנים
שאנחנו חיים יחד. אתה זוכר את קריסטינה ובדלי הסיגריה הארורים שלה? "תזרקו את
בדלי הסיגריה לפני שאתם הולכים לשון!" השנים האלו הן כמו חלום. עכשיו אני
נזכרת בהן לעיתים קרובות. אני חוזרת עליהן במחשבות פעם ועוד פעם. לפעמים אני זוכרת
שיצאנו, או שנפגשנו בקפיטריה הקטנה "באיה" או בגלריה "גואמס"
בשעת התה, או שאתה היית בא לראות אותי בבנק. לפני כמה ימים נזכרתי במקרים שנפרדנו
ברוגז, ואחר כך הייתי מתקשרת. כמה פעמים דיברנו בטלפון עד שהשלמנו? אני זוכרת הכול
באהבה. אלה הם חיינו. אינני אומרת שאני אוהבת אותך למרות הוויכוחים, אני אוהבת
אותך איתם. סביר להניח שכשנחזור להיות יחד, אחרי התקופה הראשונה, האידילית, נחזור
להתווכח כי אתה ואני כמו שאנחנו, ולכן אנחנו אוהבים זה את זה. אינני רוצה שתשתנה
או שתתחרט על משהו. אני אוהבת באופן שווה את רוחך, את כוחך,
את שמחתך ואת ההתרגזויות שלך. בוודאי לא צריך להיות כל כך אלימים.
עורך הדין לא הגיע היום. נראה אם יבוא ביום שישי.
זה הכול להיום, מחר אכתוב לך שוב. מכתבך היה חתום ב-19.5 בדואר שלכם והוא הגיע
היום. כנראה אקבל בשבת עוד אחד. אני מצפה לו.
מנשקת אותך מכל הלב. סוסנה
22.5.75
אבל
יקירי,
כבר
12:00 בלילה וכיבו את האור. אימי הייתה היום עם סילוויטו. כבר ניתחו אותו והוא מאה
אחוז. כבר צמח לו השיער. הוא שיחק עם כוס ומלמל. ליטף לי את הפנים והניח את הפנים
שלו על הפנים שלי. הוא בלונדיני בגוון בהיר מאוד.
אחותך בסדר גמור. בסוף נודע לה על ההעברה שלך דרך
אישה שהייתה בתור לביקור באגף הגברים. אימא שלי קיבלה את המכתבים שלך, והיא מנסה
להשלים את כל ההזמנות שלך. דיברנו על האפשרות שהיא תיסע לבקר אותך, אבל אין לה עם
מי להשאיר את הילדים. נדבר על זה שוב. לסילוויו הייתה ציסטה מתחת לנקודת חן
והוציאו אותה. מזל שניתחו אותו!
היום היה פה השופט עם המזכירה. לא הצלחתי לראות
אותם, אבל אמרו לי שבעוד כמה ימים יתקיים המשפט שלנו. הם הבטיחו שיזמנו אותך כדי
להודיע על פסק הדין.
אהוב שלי, כבר אמרתי לך אתמול, אבל אני אחזור על
כך: אתה לא מבין איך מצב רוחי השתפר כשקיבלתי את מכתבך ונודע לי שאתה בסדר ואתם
מרגישים בנוח. עכשיו אני רגועה ומקווה שנצא מהר. קרלוס דיבר עם אימא שלי ואמר לה
שסוסי יכולה ללדת כל רגע. הוא יודיע לה כשיהיו חדשות. שלח לי את הכתובת של מירטה
כדי שאוכל לכתוב לה.
כאן אין כמעט שינוי. אולי יחזירו את הספרים וביום
שני יעשו טיפול נגד עכברים. ההפטיטיס בשליטה, וכבר שבועיים אין מקרים חדשים.
האווירה במחלקה ממשיכה להיות מתוחה מאוד, ואני כל פעם קרובה יותר למונטונרוס.
חיבוק חזק, אני אוהבת אותך יותר כול יום.
סוסנה
24.5.75
אבל
יקירי,
היום
קיבלתי את מכתבך השלישי מתאריך 18.5. אני רוצה לספר לך כמה חדשות: אימא שלי אמרה
לי שביום שלישי הקרוב אולי יֵצא פסק הדין. במקרה כזה היא תלך מייד למשרד הפנים כדי
לבדוק מה קורה עם היציאה מהארץ. היא גם הביאה לי את ההערכה של הגננת על פאולה
בחודשים מרץ-אפריל. אני מעתיקה אותה כי חייבים להחזיר אותה.
1. הסתגלות לגן בלי שום בעיות
2. נקלטה לקבוצה
3. משתפת פעולה
ופעילה. אוהבת משחקים שקטים ופינת הבית
4. מסודרת, סקרנית
5. מחכה לתורה, מקבלת הצעות
6. יש לה אוצר מילים מתאים לגילה, מדברת מעט
7. פאולה היא ילדה ערנית ופעילה, אוהבת משחקים
רגועים ופעולות משותפות הדורשות השתתפות ישירה. היא רגועה ונגישה. אינה מחפשת
בעיות עם הילדים האחרים ויש לה יחסים טובים איתם. היא אינה דברנית אבל אוהבת
שהגננת שמה לב אליה ומכוונת אותה.
מה דעתך? נראה שהיא בסדר גמור, נכון?
אתמול הגיעה ועדה בין־לאומית לביקור בכלא וחבריה רשמו את כל מה שראו
וגם את כל המקרים הפרטיים. אין לי מושג אם זה יעזור במשהו, אבל היה מעניין. כולנו
דיברנו באנגלית ובצרפתית.
אין שינוי בקשר לשביתה. כבר עברו 17
ימים. ארבע בנות מאושפזות עם אינפוזיה.
איך אתם מרגישים? אתם רואים את
החברים מהפרובינציות האחרות? יש לי דרישת שלום לבחורים מקורדובה ומטוקומן. הסבא
והסבתא שולחים לך חיבוק חם. אין לי יותר חדשות. יש הרבה שמועות, אבל שום דבר לא הוכח.
אני מתגעגעת אליך מאוד. הייתי רוצה
להביע טוב יותר את הרגשתי, אבל אינני מוצאת את המילים הנכונות. נרגעתי מאוד
כשהבנתי שאתה מרגיש טוב ורגוע. פחדתי שתהיה בדיכאון, שתרגיש בודד, שלא תקום מהמכה
החדשה הזאת.
אני מקווה לקבל עוד מכתבים ממך
השבוע. ספר לי על מזג האוויר, איך החצר? האם משחקים כדורגל? כתוב לי על כל הפרטים של החיים. דרישת שלום
לחברים. נשיקה חזקה, סוסנה.
5.5.75
חברתי
היקרה,
היום
יום ראשון. הדואר יישלח מחר ואף על פי שאינני בטוח שקיבלת את מכתביי (אני כבר
קיבלתי שלושה ממך - 14-15, 18 ו-19 במאי) אני כותב לך. אני מניח שכשתקבלי את
המכתבים כבר יהיו לך חדשות עליי. ליתר ביטחון אני מודיע לך שלא קיבלתי חבילות, ואף
נוטריון לא יצר איתי קשר.
מכתבך האחרון
הדאיג אותי בגלל נימתו החרדה, אבל כבר קיבלת בוודאי חדשות ממני. אני רוצה כבר לדעת
מה קרה לסילוויטו עם הניתוח וגם לראקל. את כותבת שאת מרגישה בודדה ועצובה, אבל
רגועה, ושאת מקווה שגם אני כך. אני מבטיח לך שכן, אני רגוע, כבר התרגלתי למצב
החדש. מעציבה אותי הפרידה אבל המכתבים מחזקים אותי, וכל עוד אני מקבל אותם זה
כאילו קיבלתי מנת עידוד יומית. מכתבייך בשבילי הם שמחה, אהבה, רוך, חיים, צחוק,
נחמה, עבר ועתיד. כל השאר כואב, אבל אפשר להתגבר. אני שמח שאת מתיידדת עם המונטונרוס.
כבר הורידו לי את הגבס ואני מתרגל
תנועות ברגל. עוד לא פתרנו את עניין הספרים אבל מסתדרים. אנחנו מקבלים עיתונים ויש
כמה ספרים. סיימתי את הספר של ג'ק לונדון, ועכשיו אני מתחיל את "התפוחים
הזהובים של השמש". כל יום יוצאים לחצר לשעתיים. רק עכשיו אנחנו מסדרים את
הארגון הפנימי של המחלקה: חבילות, קריאת עיתונים, אספקה. בגלל החג הלאומי קיבלנו
היום תפריט מיוחד: פסטה, רבע עוף בגריל, סלט וסלט פירות. יש לנו מיחמים לשתיה חמה.
זהו, חיים. אין לי הרבה מה להגיד על
עצמי. אינני רוצה, אבל בכל זאת אני חושב עלייך, על הילדים, על אחותי, על סוסי ועל
מירטה. אבל אני "משתריין", וכך אני שורד. אני חייב לדעת מה קורה עם
המשפט, מתי זה ייגמר. חשוב לנו להשיג אפילו חצי מילה מהשגרירות הפרואנית, כי סיפרו
לי שהם מגבילים את הכניסה, אבל איני בטוח שזה נכון. מדינה אחרת לא תהיה טובה
בשבילנו. במקרה כזה אולי נוכל לצאת למקום אחר דרך האו"ם. כבר הגיעו משפחות לביקור. כרטיס
הלוך ושוב במטוס עולה 123 אלף מבואנוס אירס. רק כמה מהחברים שהיו לי בדבוטו נמצאים
פה. כולם בסדר ושולחים דרישת שלום לבנות. בקיצור, אין לי מה לכתוב לך. אני זקוק
למכתביך, לשוחח איתך ואני מקווה שאת מקבלת את מכתביי. נראה לי שאת צריכה לחדש את
החופשה בעבודה – טפלי בזה. עוד משהו שאת
חייבת לעשות הוא לבדוק את עניין
הדירה שלנו, לסדר את העניינים לפני שייצא החוק החדש. את צריכה לבדוק אם צריך לתבוע
את השוכרים כי זו דירתנו היחידה ולברר מה קורה עם המשכנתא. הדבר האחרון הוא
המכונית, והייתי רוצה לדעת אם החזירו לנו את התעודות.
מתי ייגמר הסיוט הזה שנפל עלינו בלי
סיבה?! אבל לא צריך לבכות... קטנה שלי, יש לי כמה מזכרות שעשיתי לך מעצמות: תליון
קטן עם המילה "אמי" (חברה בצרפתית) שכל כך משמעותי עבורי.
הגיע הזמן להגיד שלום. אין לי משהו
חדש ושונה שאני יכול להגיד לך. מסרי ברכות לכל החברות, לפאולה וסילוויטו תני נשיקה
הכי מתוקה שאת יכולה. דרישת שלום לאימא שלך ונשיקה לאחותי, שתלך בוודאי לבקר אותך
ברגע שהיא תוכל. כתבי לי כל יום ונסי לזרז את פסק הדין.
ובשבילך: במחלקה גרים כמה אנקורים
בין הצינורות שיש בתקרה, הם יפים אבל בלי חופש, כמוך. ציפור חייבת להיות חופשייה
כדי לעוף, כדי לדלג בין מרחבים ירוקים בערבות ושמיים כחולים. ציפורים חייבות להיות חופשיות, כמוך, אנקור יקר.
שלך לנצח, אבל
26.5.75
אבל יקירי,
היום לא קיבלתי מכתב ממך. לפי
החישובים שלי הייתי צריכה לקבל היום את המכתב מיום חמישי, אבל הזמן שלוקח למכתב
להגיע אינו יציב. פה המצב גרוע יותר כל יום. יש אווירת עוינות גוברת וכבר הגענו
לנקודה חמורה ביותר. מתווכחים על הכול. הקבוצה של השובתות מתגרה כל הזמן, לא כלפי
מנהלי הכלא אלא כלפינו. כל דבר קטן: קריאת העיתונים, שעת כיבוי אורות, שעת השקט,
הכול נהפך לתירוץ לריב. אנחנו משתדלות מאוד לא להיגרר, אבל כל הזמן יש לנו כאב בטן
מהמתח. הן אינן רוצות בשום אופן להכיר בכישלון של שביתת הרעב. כבר עברו 19 ימים
ומנהל הכלא לא בא. הדרג הבכיר ביותר שהגיע היה מנהל הביטחון, והוא בא רק פעם אחת.
אין לי חדשות נוספות. ברוקן לא הגיע
בשבוע שעבר, ואני ממתינה לו השבוע. כפי שאתה מתאר לעצמך, קבוצת החברות שלי השתנתה
מאוד. אירמה וחברתה הן על סף שיגעון ועוינות. מזל שסוקורו פה. לולא היא גם אני
הייתי משתגעת. טוב, אהובי, אולי יש לי מזל שהדברים פה כה קשים. כך אינני חושבת כל
הזמן עליך ועל המרחק שמפריד בינינו. אבל ברגע היומי של התבודדות אני זוכרת אותך,
מתגעגעת ואוהבת, סוסנה.
27.5.75
אהובי,
סוף סוף קיבלתי את מכתבך מה-21.5.
עכשיו אני יודעת שקיבלת את מכתביי. תגיד לג'ררד שלא יתייאש, שהכול יהיה בסדר. אני
שולחת היום שני מכתבים כי אחרי שסגרתי את הראשון, קיבלתי את שלך. אם לא קיבלת
אותם, ברר מדוע.
לו היה סילוויטו איתי היה קל יותר
לאימי לנסוע אליך עם פאוליטה. אבל ראקל עוד אינה מרגישה מספיק טוב כדי לשמור עליו
ואין מישהו אחר. אני חושבת שלא קיבלת את המכתב שלי שבו סיפרתי שפאטריסיה בולריץ'[47] וגרסיאלה, זאת עם הצמות, יצאו
לחופשי והיום כרמן יצאה לחו"ל. גם אליסי יוצאת בעוד כמה ימים. הגיעה אלינו
בחורה חדשה שהייתה חברה של הטורקי ומכירה אותך, ובעלה לשעבר גר בפרו ועובד
בפרסומות. היא הבטיחה לכתוב לו עליך.
אתמול כבר כתבתי לך מהי בעיית
הבדידות שלי. המתחים כאן נוראיים, ולמרות שלא התווכחתי ישירות עם אירמה, הגיוני
שהיחסים שלנו התקררו. כמעט איננו מדברות כדי לא להתווכח. כשיש דברים שאינם נאמרים,
אתה יודע שאי אפשר להחזיק ידידות כאילו שום דבר אינו קורה. עכשיו אני רואה אותה
במציאות כפי שהיא באמת, ומה שאמרתי לך פעם בעניין האפשרות להישאר ידידות מחוץ לכלא
אושר לגמרי. אינני לבד כי אני מדברת הרבה עם גבריאלה ועם סוקורו. כשסיפרתי לך על
בדידותי לא התכוונתי לחיים היום-יומיים אלא למשהו יותר עמוק, שאינני מסוגלת להסביר
בבירור אבל שהוא קשור אליך ולעובדה שאינני רואה אותך. זה בעצם במישור הרגשי: האהבה
שלך חסרה לי והחוסר הזה משפיע עליי מאוד. אינני בדיכאון, אני בסדר, קוראת - כבר
החזירו לנו כמה ספרים – משוחחת,
סורגת... הבעיה היחידה שלי היא החשק לראות אותך, לחבק אותך ולהיות כבר בחוץ.
תגיד לג'ררד שגבריאלה שלחה לו ארבעה
מכתבים, אחד מהם הוא גלויה שהיא הכינה וגם בולים. אם לא מוסרים לו אותם, שיחזירו
אליה. גם אני שלחתי לך בולים, קיבלת אותם? גבריאלה ואני נסרוג לכם אפודות, אז
בבקשה שלחו לנו את המידות: אורך והיקף המותניים. טוב, נעזוב את גבריאלה שמשגעת
אותי כי כל רגע היא נזכרת בעוד משהו. המכתב שלך לכבוד יום השנה שלנו היה מקסים,
כמעט הרגשתי את מילותיך בעורי, כמעט כאב לי.
היום דיברתי עם המורה בקשר לספר
הצילום שלך, והוא הציע שתכין אישור לאימא שלי כדי שהיא תוכל לקחת אותו ואחר כך היא
תשלח אותו עם המגזינים שביקשת. החברים שלך התייצבו לצידנו ונתנו כסף לאימא שלי כדי
שהיא תקנה את מה שאתה צריך. במכתב הבא תן לי את הכתובות של מירטה וסוסי כדי שאוכל
לכתוב להן.
על הנוטריון אינני יודעת יותר ממה
שאמרתי לך. אני אשאל את אימא שלי עליו. היום היו צריכים להיות חדשות על פסק הדין.
אולי ברוקן יבוא מחר להודיע לי. לא בלבל אותי שאתה מרגיש טוב. במצב העכשווי גם אני
הייתי רוצה להיות לבד שלוש שעות ביום. לפעמים אני נשארת ערה בלילה כדי שתהיה לי
אפשרות לחשוב. אתה מבקש חבילות פעם בשבוע אבל לא כתבת מה לשלוח: עוגיות? קפה?
חוברות? מה? טוב אהובי, אני מסיימת. הנשיקה הכי רכה ולוהטת לך, החבר והגבר שלי.
סוסנה.
רסיסטנסיה, 28.5.75
חברתי היקרה מאוד,
היום קיבלתי סוף כל סוף שני מכתבים
ממך. מ-21.5 ומ-22.5 שהגיעו עם חותמת הדואר. כמה מנחמים! אני מניח שאת כבר קיבלת
את שלי. אל תשכחי שהדואר יוצא מכאן רק פעמיים בשבוע. אני אענה לך סעיף אחר סעיף,
אבל קודם אספר לך שאמש ציירתי לפאולה עד מאוחר. אני כותב לך כל פעם שיוצא דואר.
מהיום אתן מספר למכתבים כדי לוודא שכולם מגיעים. כתבתי לך ב-15, ב-17, 18, 21, 25
והיום. כדאי שגם את תמספרי את המכתבים. על כל השאלות בקשר לתנאים כבר עניתי לך.
אני אוסיף שסוגרים את התאים ב-9:00 או ב-9:30 אבל יש ימים שיש לנו אישור עד חצות.
קיבלתי את הבולים.
הזיכרונות שלך על יום השנה השביעי
שלנו ריגשו אותי מאוד והעידו פעם נוספת על השכל הישר שלך... נכון, החיים ארוכים אך
חמקמקים. רק טיפשים מסוגלים לבזבז אותם בחיפוש אחרי יחסים מושלמים. יחסים בין בני
אדם כוללים ויכוחים, טינה חולפת, וצריך להשוות את הרגעים האלה לשעות האהבה, הרוך,
ההתמסרות, ובכך אין ספקות - נכון, ידידה יקרה? השכל הישר אומר לנו שעוד יהיו
ויכוחים. הם בטבע שלנו, אבל נקווה שיהיו מתונים יותר. בכך אני בטוח - נכון, חברתי
היקרה? זה פשוט שכל ישר לדעת מראש שיהיו וויכוחים חדשים ואולי לא תמיד עדינים...
כי זה הטבע שלנו. אבל כן, בלי אלימות! אני בטוח בזה. המחיר גבוה, נכון, אבל לא
נבזבז את החוויה הנוכחית.
אני משתדל לא לחשוב הרבה על אהבתנו
ולמרות זאת אני נזכר בשעות הרכות שנתת לי בימים הקסומים ההם. אינני מסוגל לשכוח,
קטנה שלי, כי הם היו הימים הכי יפים של חיי. חיי כל כך מבוזבזים, כל כך עקרים בהרבה מובנים.
בדיוק אתמול קראתי את הסיפור של ארנולד ווסבר "שישה ימי אחד בינואר", את
בוודאי זוכרת את הסיפור הזה. שוב ריגשה אותי צארסיה, הגיבורה, והזכירה לי את ימי
ראשון שלנו: כל כך מבוזבזים (וגם ימי שני, שלישי וכן הלאה) אני זוכר גם את הימים
ברחוב אורו פיאצולה, הדירה הראשונה שלנו,
את אהבתנו, את הצמא לקִרבה, לנגיעה, לאהבה. היינו ונהיה יחד לתמיד. אל תשכחי, סוסי.
שינית את חיי ואני כמהּ אליך עד גבול הייאוש. הייתי צריך לתת לך יותר, אך לא
ידעתי, לא יכולתי. אבל אנחנו נחיה.
מכתבך מה-21.5 גרם לי להרגיש שאנחנו
מפסידים ימי חג. הייתי רוצה להיות איתך ב-9.7, ביום ההולדת שלך! במכתב מה-22.5 את
מספרת על הליטופים של בננו. איזו שמחה בשבילך! אני שמח מאוד לדעת שילדינו קרובים
אלייך לפחות . בשני המכתבים שהגיעו יחד אינך מספרת כלום על פאולה. צריך לעשות הכול
כדי שפאולה תראה אותך! אני מבין שהשד הקטן ממשיך להיות בלונדיני ועיניו בוודאי
כחולות! היה מרגש מאוד לחבק ולנשק אותו ביום ההוא שאחותי הביאה אותו אליי. מתי אני
אשוב לראות אותו? הידיעה שאחותי כבר בסדר מרגיעה אותי.
ביום ראשון כתבתי חמישה מכתבים: לך,
לפאולה, לסוסי, למירטה ולאחותי. עכשיו אני מחכה לתשובות. ביקשתי מאימא שלך שתקרא
לפאולה את מה שאני כותב, ושתכתוב את תשובתה. ביקשתי ממנה שתבקש ממנה שתצייר
בשבילי. תזכירי לאימא שלך לעשות את זה. חשוב מאוד עכשיו לשמור על הקשר שלי עם
פאולה. מכל מה שביקשתי זוהי הבקשה החשובה לי ביותר.
כמובן, הייתי רוצה שהזקנה שלך תבוא,
אבל ידוע לי שזה קשה ומאוד יקר. בכל זאת אולי זה יקרה. כבר הסברתי לך איך לבקר אם
הכרטיס של כלא דבוטו יספיק. בדרך כלל הם לא שמים מכשולים. כל הזמן יש כאן משפחות
שבאות לבקר. העניין הוא שהכרטיס עולה הרבה, ואם היא תבוא עם פאולה הוא יהיה יקר
עוד יותר. בקשר ללינה, אפשר לדבר עם עורך הדין. היא צריכה לבוא לשלושה או ארבעה
ימים לכל היותר. בקיצור, אהיה משוגע משמחה
להיות עם פאוליטה שלושה או ארבעה ימים, שעתיים ביום... נחכה!
על הניתוח של סילוויו: מצוין שהוציאו
לא את הציסטה. מזל, בני הקטן (אני כותב בני וכבר בוכה: יש לי בן ואינני לידו!)
כתבי לי איפה ואיך היה הניתוח, ואיך פאוליטה הגיבה.
בקשר למצב הרוח שלך: אני מניח שברגע
שקיבלת מכתבים ממני ונודע לך שאני מקבל את שלך, התעודדת. היי רגועה בקשר למצב
רוחי. אין בעיות, יש דיאלוג בין האסירים להנהלת הכלא. הכול בסדר.
קשה לי מאוד לא להיות ליד בתי
כשהתינוק שלה יוולד. אני מקווה שהכול בסדר ושלאנדרסיטו יש כבר אח או אחות. אני
שולח לך את הכתובת של מירטה. כתבתי לה ואני מחכה לתשובתה.
כשאת מדברת על האווירה המתוחה, אני
מבין שאירמה כועסת עליך... מה לעשות!
עכשיו שלוש אחה"צ. הגיע מכתב
מאימא שלך ומפאוליטה! שמחתי מאוד אבל הסקרנות הורגת אותי: היא אומרת שחקירת המשטרה
נגמרה, ולפי התוצאות ביטול המשפט יגיע מייד. מה קרה? יגיע השחרור או שנצטרך
להילחם? אולי השתילו דברים כוזבים? אני מת מסקרנות!
אימא שלך שלחה לי מכתב יפה ובסוף מילים של פאולה שריגשו אותי מאוד, הגיעו
לי ללב! אימא שלך סיפרה לי שעורך הדין הציע שהיא תבוא לסדר את העניין של ייפוי
הכוח, ומובן שאני מעדיף שהיא תבוא. היא אומרת שיש אפשרות לסדר את כל העניין של
ההוצאות. הלוואי! כך נוכל להסתכל לכיוון העתיד.
בעשר
בבוקר הגיעו המכתבים שלך ואני יצאתי לחצר. עכשיו השעה שש בערב, חזרתי, אני מסיים
פה ואכתוב לאימא שלך ולפאולי. המכתבים מתעכבים כי הם בודקים את כל הדואר הנכנס
והיוצא, אבל הם מגיעים, אז את יכולה לכתוב לי מתי שאת רוצה. אימא שלך שלחה לי
בולים ל-15 מכתבים רשומים. עכשיו אין בעיות!
סוסי, עד שלא יהיו לי חדשות מהמשפט
לא אהיה שקט. יהיה לנו מזל או נסבול עוד קצת? אם החקירה היתה אובייקטיבית היו
צריכים לשחרר אותנו מזמן. הלוואי שאלת המזל לא תעזוב אותנו!
אהובתי, אני שמח מאוד שקיבלתי את
המכתבים שלך. מסרי דרישת שלום לבנות ונשקי המון את ילדינו. בשבילך אהבתי העמוקה
ביותר. מקווה לראות אותך בהקדם,
שלך לנצח, אבל
29.5.75
חברי היקר,
היום לא היה לנו דואר, לכן נותרתי
בלי המילים המתוקות שלך שכל כך מנחמות ומחזקות אותי. לא היה לנו ביקור כי זה היום
החמישי החמישי בחודש, גם בשבת לא היו ביקורים כי היה חג, אז כבר שבוע שאינני יודעת
כלום מהבית. מחר יהיה לנו ביקור במקום הביקור של שבת, ונראה אילו חדשות יביאו.
משהו חשוב:
היה פסק דין של בית המשפט העליון, ולפיו מי שמבקש לעזוב את הארץ, לא משנה מה מצבו
המשפטי, סופרים 60 יום והוא יכול לעזוב, כלומר שכשנקבל את ביטול המשפט, נעזוב
מייד. כשהנוטריון יגיע אליך אתה צריך לעשות ייפוי כוח למכירה של המכונית ועוד אחד
כדי לשלוח כסף לחו"ל ואחד לדרכונים של סילוויו ופאולה.
אני בסדר,
מתרגשת בגלל האפשרות שניסע מהר. התאריך שהשופט קבע לסוף החקירה כבר עבר, לכן ביטול
המשפט חייב להתרחש כל רגע. מחר אימא שלי תספר לי. חיבוק גדול, נשיקה עם כל אהבתי.
סוסנה
1.6.75
אבל יקר שלי,
קיבלתי את מכתבך מ-25.5. אני כבר מתחילה לשמוח
על התליון. לא חשבתי שיש לך סבלנות לדברים כאלה. האם, באמת, אתה עשית אותו?
כדי
שהנוטריון יגיע אליך צריך אישור של השופט. אימא שלי תלך מחר לבקש ממנו אישור ותברר
גם את עניין ביטול המשפט. בקשר לפרו, אני מתכתבת עם הבחורה שהכרנו במטה המשטרה,
זאת שנסעה עם שרה ולוסיה. אתה זוכר אותה? היא חיה ועובדת שם. היום כתבתי לה כדי
לברר מה הקשיים להשיג תושבות. אין בעיה עם ויזה כי לפרו לא צריך. המשפחה שמשכירה
את הדירה שלנו משלמת על פי החוק ועוד מעט תהיה העלאה. קיבלתי מברק מהעבודה ולפיו
המקום שלי נשמר עד שאשתחרר. אתייעץ עם עורכות הדין מה לעשות אם נהגר לחו"ל,
כי במקרה הזה לא בטוח שאוכל להמשיך להיות בחופשה ללא תשלום.
אין לי דברים חדשים נוספים. החיים פה רגועים
יותר. אתמול הפסיקו את השביתה בלי שום תוצאות. בכל זאת, על פי כמה עובדות שהתבררו
ב-25 הימים האחרונים, החלטנו להפריד את המצרכים ולהמשיך עם נציגה נפרדת. אני עם
סוקורו ועם המונטונרוס. אין חדשות נוספות בינתיים, פרט לכך שאני חולמת כל הזמן על
השחרור שלנו. אני חולמת שאנחנו הולכים יד ביד תחת השמש... כמה אני רוצה לנשק אותך,
אהוב שלי... החלק הזה, הישורת האחרונה בגיהינום שלנו, נראה לי הארוך ביותר. נשיקה עם
כל אהבתי.
סוסנה
1.6.75
חברתי האהובה והנפלאה,
אתמול, שבת, קיבלתי את מכתביך מ-24.5
ו-26.5. קיבלתי גם מכתב מסוסי - פעם ראשונה שהיא כותבת לי מכתב שמראה את האהבה שלה
אליי. נודע לה שהעבירו אותי רק כשהלכה לבקר אותי. כנראה המכתב שלי נגע עמוק בנפשה.
אני
מקווה לקבל חדשות על המשפט, אבל לא משלה את עצמי. היעדרותו של עורך הדין מדאיגה,
אנחנו בשלב מכריע, הוא חייב להיות נוכח עם כל החושים בעניין! אני מנסה לא לחשוב על
השחרור, כי אני חושש להתרסק אם זה לא יֵצא אל הפועל.
לפי
ההערכה הפסיכולוגית של פאולה היא סגורה מאוד בעצמה...את זוכרת כשהיא "שקעה
בהרהורים"? יש אפילו תמונות שמראות את הרצינות הזאת. זה היה רגיל אצלה אבל
גבר בוודאי מאז שאיננו איתה. אני חושב שפאולה היא בשבילנו גאווה וזכות. הלוואי
שנוכל להחזיר לה כמה שיותר מהר אהבה ותשומת לב.
אינני
חושב שהביקור של הוועדה לזכויות האדם של האו"ם תפתור איזו בעיה, אבל אולי זה
חשוב בזירה הבין־לאומית.
בתשובה
לשאלתך: חצי מהחברים שהיו איתי בדבוטו נמצאים איתי. החצי השני נמצאים באולם אחר.
גם האסירים של הפרובינציות נמצאים באולמות אחרים ואיננו ראים אותם. את אומרת שיש
הרבה שמועות ואינך מפרטת, ואינני יודע על מה את מדברת. כאן יש שמועה שלפיה משפצים
את דבוטו ויחזירו אותנו כשזה ייגמר. אינני מצפה לחזור לדבוטו, אני מצפה להסתלק מכל
כלא!
את אומרת שאת מתגעגעת אליי ואינך מוצאת את
המילים לומר לי איך את מרגישה. אינך צריכה מילים ואינני צריך הוכחות. מספיקות לי
ומשמחות אותי האכפתיות שלך, חוכמתך, אהבתך שהבעת אלף ואחת פעמים. אם ברגע של כעס
שכחתי את עוצמתך כאשה, ידידה וחברה, יש מאות רגעים שבהם הדמות שלך, יופייך הפיזי
והנפשי, משתלטים על זיכרונותיי בחיים היום-יומיים. מצב הרוח שלי נורמלי בהתאם
לנסיבות. אני מתגעגע אלייך מאוד. מעציב אותי שאינני יכול לראות את בני גדל, אני
חרד מהחרדה שפאולה וכל משפחתי מרגישים בוודאי, אבל אני צריך לשמור על עצמי שלם
למען העתיד. אין לי זכות להתרסק כשיש אנשים שאוהבים אותי ומצפים ממני לכל כך הרבה.
אני בונה מסביבי חומה ושומר על עצמי. אני רוצה להסתכל לילדים שלי בעיניים, להיות
ראוי לך, להיות חי ומועיל. לכן לא צריך להתמסכן.
את שואלת על מזג האוויר. בדרך כלל הוא מתון. יש לנו שני
מקומות להפסקות: באחד יש שני מגרשי כדורת וספסלי אבן עם שולחנות, ובשני יש סלים של
כדורסל. יש לנו הפסקה של שעתיים בכל משמרת: מ-11:00-9:00 ומ-18:00-16:00. מחצית
האנשים יוצאים בבוקר ומחציתם אחה"צ ולמוחרת מתחלפים. בחיים היום-יומיים
פותחים את התאים כל יום ב-6.30, אבל מכיוון שאין מפקד, כל אחד קם כשהוא רוצה.
אוכלים ארוחת בוקר ומי שיש לו תורנות יוצא לחצר. אני מתעורר מוקדם מאוד אבל לא קם
עד 7:30, ואז מתרחץ, מתגלח ואוכל ארוחת בוקר. מ-7:45 עד 8:45 אני מטפל בספרייה
והולך להפסקה אם זה תורי, או קורא עיתונים עם כמה חברים. העיתונים מהבירה מגיעים
רק ב-18:00 בערב. בקיצור, אני קורא עיתונים וספרים ויוצר תכשיטים מעצמות. עשיתי
תליון אחד בשבילך ועוד אחד לבני. אני גם מצייר בשביל פאולה. בימי רביעי וראשון אני
כותב מכתבים. אני משתדל לנצל את הזמן טוב ככל האפשר. אחד החברים שהיה איתי בדבוטו
קיבל ספר צילום, והספר מאפשר לי לחזור על דברים ולרענן את מה שאני יודע. אל תשכחי
שצריך לבקש מבית המשפט שיחזיר לנו את התעודות: תעודת הזהות שלי, הדרכון, תעודת
העיתונאי שלי... אם לא מחזירים הכול חייבים להגיש תלונה.
במכתב שלך מ-26.5 את מדברת על האקלים הרותח ששורר באולם
שלכן ועל הפרובוקציות של השובתות. זה מוכיח את החולשה ואת חוסר ההיגיון שלהן. אני
מניח שבינתיים השביתה נגמרה והן באמת "מרוצות" מהתוצאות. מצער מאוד
שאירמה וגרציה השתגעו. מובן שבראש שלהן אין מקום לדעות שונות מהתסריטים שלהן. לא
חשבת על זה שרוב הבנות האלה סובלות מבעיות רגשיות, טינה, כעס ולא מעניינים פוליטיים?
אינני שוכח את החברים שלנו שאחרי שעזבנו את הפוליטיקה התחילו לשנוא אותנו. אני
מתאר לעצמי שההתנהגות של אירמה פגעה בך, אבל כפי שאמר לורד גלדסטון "אין
ידידים או אויבים תמידיים..." סוקורו היא בחורה טובה, ויש לך כבר חברות חדשות
בוודאי. סוסנה, חברה יקרה, אני חושב שאנחנו צריכים לחשוב עכשיו בתור גולים...
בעניין אחר: חשוב שלאימא שלך יהיה ייפוי כוח כדי למכור
את האוטו. אנחנו עוד משלמים על החניון.
סוסי, אם לא מסתדר בפרו, לאיזה עוד שתי מדינות את רוצה
לנסוע? עני והסבירי. את אומרת במכתב שהבעיות של הכלא עוזרות לך לא לחשוב עליי... הייתי
מעדיף שהראש שלך יעסוק בדברים מועילים יותר! מדי פעם אני מסתכל לאחור ונדהם מכל מה
שחווינו, וגם ממה שלא. אני מודה שכשנצא יהיה לי קשה מאוד להיות רחוק ממך. ברגע
שאני כותב את הדברים האלה מציפים אותי הזיכרונות של אהבתנו, כל המפגשים הקטנים,
יום־יום, אלפי דברים קטנים שהוסיפו מלח ופלפל ליחסינו.
ולמרות הכול, יחסינו היו שלוחה של ידידות ואהבה. השגרה זרקה אותנו לרגעים רעים,
אבל תמיד היו משניים, חסרי חשיבות. אה! העיתונים הארורים האלה שמכרת! מה לעשות,
יקרה!
עוד משהו: חשוב לבקש מהבוס שלי מכתב המלצה שיכול להועיל
בכל מקום שנלך. חשבתי שאם נגיע לפרו, נוכל לגור מחוץ ללימה, להשתתף בתוכנית
התיישבות. הם צריכים בוודאי אנשים עם מוטיבציה, נכון? מה את חושבת?
אני מצרף ציור של נמר שהוא סמל של חירות - בשבילך וגם
כדי שתראי איזה סוג של ציורים אני שולח לפאולה. בשבילה אני מצייר דברים פשוטים
יותר, מתאימים לילדה, בסגנון נייף. בזמן שציירתי את הנמר חשבתי עליך כי הנמר הוא
חיה עצמאית, שלא צריכה עזרה, כמוך. את כאילו נמרה ביתית... נכון שאת אוהבת את
הציור?
הגיע הזמן להיפרד. אני צריך עוד לכתוב לסוסי ולפאוליטה.
תני לפאולה ולסילוויו הרבה נשיקות, כפי שאני הייתי רוצה לעשות. דרישת שלום לחברות
שלך, במיוחד לסוקורו ולגבריאלה. ג'ררד כותב לה אבל לא מקבל תשובות. כל הבחורים
שולחים ד"ש ואני, אהובתי, זוכר אותך, את משקל ראשך על כתפי, זוכר את הריח
שלך, את החלומות שלך. אני שומע את הקול שלך, עדינה וצרודה, ואת המבט שלך, ואז
הזיכרון כואב לי, המרחק פוצע אותי, הצל שלך שהולך ונעלם... ואז אני חושב שנחזור
ונהיה יחד, לתמיד, עד הנצח!
אוהב אותך לנצח, אבל
2.6.75
חברי
היקר,
היום
לא קיבלתי מכתב ממך. לפעמים המכתבים לא מגיעים! האחרון שלך היה מ-21.5. הביתן שלנו
דומה יותר ויותר לבית משוגעים. נראה שהשביתה הייתה ניצחון בסופו של דבר, והן השיגו
את המטרות... מה אתה אומר על זה?!
קיבלתי
מכתב מרחל אחותך. היא מרגישה טוב. היא
שלחה לי תמונות מהילדים. סילוויו יפהפה ודומה לך.
אצלי
אין הרבה חדשות. איני קוראת הרבה כי לא החזירו לנו את כל הספרים וכבר קראתי את מה
שנמצא כאן. אני קוראת עיתונים וסורגת. סרגתי לי פונצ'ו ועכשיו אני מכינה אפודה
בשבילך. ביום חמישי אימא תביא לי צמר כדי לעשות סוודר לקרולינה ועוד אחד לילד של
בטי, שצריך להיוולד עוד מעט. חוץ מזה, בגלל השביתה הפסקתי ללמוד עם אירמה ולפי מצב
הדברים היום, לא נראה לי שנחזור. אולי אני אתחיל לקרוא לבד משהו על כלכלה עולמית.
נראה אם אני מסוגלת להתמיד. יש עכשיו גם בעיה של צפיפות: קשה מאוד למצוא מקום
להתבודד ולהתרכז. עם המונטונרס אני ביחסים טובים מאוד, יש לנו טקטיקות מתואמות.
אני, בתור עצמאית, מביאה למליאה כל העמדות ואומרת מה אני חושבת בלי חשש, וכמובן,
תמיכתי עוזרת להן. אבל זוהי, כמובן, החלטה שלי. גם הגיל שלי עוזר: יש לי יתרון של
כמה שנים טובות! אין פה הרבה בנות שיש להן ניסיון דומה לשלי כי הן עסקו
ב"דברים אחרים". ועכשיו, כשהאידיליה של ביתן 48 נגמרה, יש כל יום
ויכוחים, והיכולת לדבר היא חשובה כמעט כמו הצדק בנימוקים...
כשאתה
עונה לי ציין תמיד את התאריך של המכתב שקיבלת. היום עם כל ההתרגשות לא היה לי זמן
להתגעגע אליך, וזה משמח אותי... הלוואי שכל יום יהיה כך, ופתאום הזמן יעבור ונהיה
סוף סוף יחד.
טוב,
אהובי, אני הולכת לישון וחושבת עליך. עכשיו, כשאינני מצליחה להירדם, אני מתחילה
להיזכר בך ולדמיין אותך. בדרך כלל אני מדמיינת אותך עם החולצה האפורה המכוערת
שלבשת כשעצרו אותך. אולי כי לבשת אותה לעבודה בצילום או מפני שראיתי אותך במטה
המרכזי עם אותו לבוש. לפעמים אני מנסה לדמיין את היציאה שלנו במטוס או את ההגעה
לפרו. למזלי אני נרדמת מהר כי הדמיון שלי לא מגיע רחוק.
פאולה
שאלה אותי אם נישאר בפרו או נחזור לארגנטינה. שכחתי לשאול את גבריאלה, אבל נראה לי
שהיא שואלת כי היא צריכה סוג של יציבות, נכון? אני מסיימת להיום. נשיקה מתוקה,
אוהבת אותך בלהט. תרגיש את שפתיי כפי שאני מרגישה את שלך!
סוסנה
2.6.75
אהובי,
אינני
בטוחה שזה המכתב ה-11, אבל כתבתי לך כל יום מה-10.5 ואמשיך למספר את המכתבים. אני
שולחת לך ציור שפאולה ציירה בביקור אצלי. גבריאלה אמרה לי שהציור מראה את תפיסת
המציאות של ילדים בני ארבע וחצי. לא סיפרתי לך כלום על פאולה כי לא היה לי מה. היא
הייתה בביקור, שיחקה איתי ודיברה על חיינו בעתיד.
היום
קיבלתי את מכתבך מתאריך 28.5 . איזו מקריות:
אתמול סיימתי לקרוא את "שישה ימי ראשון בינואר" והזדהיתי עם
האווירה בסיפור. ברור שלא עם הגיבורה, אלא עם אווירת השעמום, חוסר הציפיות והשיגרה
שמשרה הסיפור. ברור למה אנחנו מזדהים עם הסיפור. אני בטוחה שבעתיד לא נרגיש כך.
בקשר
לנסיעה של אימא שלי, הבעיה אינה הכסף אלא סילוויו, כי עוד לא נתנו לי רשות להחזיר
אותו אליי, ואין איפה להשאיר אותו. כשאימא תבוא ביום חמישי נדע מה המצב. היא הייתה
צריכה ללכת גם למשרד הפנים. אני אכולת ציפיות כי אימא היתה צריכה להיפגש עם מזכיר
בית המשפט, ואין לי מושג מה קרה. אני מקווה שיזמינו אותך לכאן לביטול המשפט.
האווירה
המתוחה בביתן אינה בין כמה חברות. בעצם, הביתן התפצל לשניים. זה בית משוגעים. על
פני השטח אירמה ואני בסדר. כל הוויכוחים שלנו בפומבי היו קשים מאוד, אבל בחיים
היום-יומיים אנחנו מתנהגות באדיבות יתרה. ססיליה אינה שומרת על כללים של נימוס,
לכן איני מדברת איתה בכלל. בסוף הן ייבלעו על ידי המפלגה הגדולה. מה אני מרגישה:
בדיוק מה שהייתי מרגישה לו הייתי בחוץ: הקפאתי את הרגשות. אי אפשר להתווכח בצעקות
ולשכוח אחרי חמש דקות.
אני
מסיימת בינתיים. נשיקה ענקית ותקווה לראות אותך בקרוב. סוסנה
4.6.75
מה
נשמע אהובי? אני מתגעגעת ומשתוקקת אליך כל כך!
עורך
הדין הגיע היום, וכמובן בלי שום חדש. הוא אמר לי רק שנשלח מסמך למשרד המלחמה כדי
לסיים את החלק האחרון של החקירה. היום הייתה גם קבוצה של חברי פרלמנט עם מזכיריהם.
מצ'ובוט, ריו נגרו, סן חואן ועוד כמה שאינני זוכרת. דיברתי עם אחד מהם על העניין
של סילוויו, והוא רשם והבטיח שיעלה את הנושא בדחיפות בפגישה שיש להם עם שר הפנים
בקשר לאנשים שבחרו לעזוב את המדינה. הוא לקח רשימה של כל מי שביקש לעזוב ולא קיבל
תשובה. כנראה אנחנו התירוץ כדי להתאמת עם משרד הפנים. הבטיחו שהם יחזרו מדי פעם.
מה אתה חושב? הם רציניים?
אינני זוכרת אם אמרתי לך שמריטה ילדה בת. היא חזרה
אלינו לפני כמה ימים. היא כבר לא חברה ב"פרט". עכשיו היא ידידה שלי ושל
המונטונרוס.
אני
רוצה לבקש ממך שתמשיך לכתוב על המצב הפוליטי. אתה זוכר שלפני העברה התחלת לנתח את
המציאות הפוליטית? לא נראה לי שתהיה בעיה. אתה יכול לנסות.
פה הכול
אותו הדבר. עכשיו המצרכים נשמרים בנפרד, היות והיה ברור, מאז שהתחילה שביתת הרעב,
שחלק גדול מהבנות חיו על חשבון האחרות. הבנות מ-"פרט" מתנהגות כאילו הן
חיות על חשבון הכלא, ואינן צריכות לבקש דברים מהמשפחות. בפועל הן עישנו, השתמשו
בבולים, אכלו שוקולד...כמובן, היה ויכוח מכוער מאוד כשהעלו את הנושא, אבל לא היתה
ברירה, מאחר שזו הייתה רמאות. טוב, אין לי עוד חדשות. אני מקווה שאימא שלי תביא לי
מחר ידיעות ממשיות. אליסיה קיבלה מכתב מהחבר שלה שנמצא כבר בפרו. הוא עובד בסירת
דייגים. הוא בסדר אבל מתגעגע. אמרו לי שבלימה אפשר להתפרנס טוב עם מונית...תהיה
מעוניין לחזור לזה? לפעמים אני בפניקה כשאני חושבת שנהיה עם שני ילדים קטנים, ואני
אצטרך לחפש עבודה. איפה נשאיר אותם? איך נסתדר? אני חושבת גם שלפחות כמה ימים
נהייה חייבים להיות איתם, שיתרגלו לחיים משותפים. אלוהים! כמה מסובך! בכל זאת אני
מקווה שנתמודד עם הבעיות האלה מהר מאוד. חבר יקר, עד מחר, הלוואי שמחר יגיע את
מכתבך מיום שני! נשיקה עם כל אהבתי אליך.
סוסנה
מחר
אכתוב למירטה, היום אין לנו מספיק בולים. אני שולחת לך שיר של בורחס שמביע את
רגשותיי:
AUSENCIA היעדרות
4.6.75
סוסנה
יקרה מאוד,
אתמול קיבלתי את שני מכתבייך מ-27.5. אענה לך
אבל אני מאוד חסר סבלנות בקשר לביטול המשפט. כמה מחבריי עורכי הדין אמרו לי שרק
משהו חדש וחמור ביותר יכול לשנות את פסק הדין של בית המשפט הגבוה.
אתמול
קיבלתי מכתב מאחותי. זה מדהים איך אדם מאבד את היכולות שלו... היא כתבה בצורה
פשוטה, אינפנטילית, בלי לבטא רגשות, בלי טעויות אבל ברמה של ילד – היא, שהייתה
תלמידה מצטיינת בבית הספר. זה ציער אותי מאוד ועורר את רגש הרחמים הארור שלי. אני
מצטט לך פיסקה: "תסלח לי, אני טיפשה מכדי לכתוב מכתבים, אולי כי אני לא
רגילה" בכל זאת היא כתבה לי "אח קטן יקר שלי". אני מקווה לחזק את הקשר איתה דרך ההתכתבות. היא
שלחה לי שתי תמונות, אחת של פאולה ואחת של סילוויו. היום, יום רביעי, קיבלתי מכתב
ממירטה וגם היא ריגשה אותי מאוד. היא נפרדה מנינו, היא סובלת מקוצר ראייה וחייבת
עדשות וטיפול, אבל היא ממשיכה ללמוד. יש לה ציונים טובים מאוד (9,8) . רק במטמטיקה
היא חלשה (7). היא כותבת שהתחילה ללמוד איך לחיות עם אנשים, "לשתף, ליצור
ידידויות, להתבדח". אינני יכול לפתור את הבעיות שלה ואינני מרחם עליה, אבל
אעודד אותה ואתן לה את הניסיון שלי ואת אהבתי. זה כל מה שיש לי.
מאוד
הייתי רוצה שאימא שלך תבוא לבקר אותי ואראה את פאוליטה, אבל אני מקווה שלא יהיה
צורך. מובן שאחרי הביקור יהיה לי קשה אבל בכל זאת אני אהיה בשמיים.
שמעתי
על הבנות שעזבו. משמח שכרמן הצליחה. אני יודע שדני נוסע עוד כמה ימים וגם אליסיה.
בקשר לבחורים האלה שיש להם חברת פרסום, נראה לי שאת ממהרת מדי. קודם צריך אישור
לביטול המשפט!
בקשר
ל"בדידות". ברור שזו רק צורת דיבור כי איננו לבד. עם זאת, נכון, יש הבדלי בגרות, ניסיון וחוויות
עם החברים שהיו לנו בתקופה האחרונה והפכו אותנו לספקנים. אם את מתכוונת לבדידות
עקב המרחק בינינו, נצטרך להיות סבלניים עד שנגיע לרגע של פגישתנו מחודשת. שום
זיכרון, שום חלום לא יכול למלא את התהום של היעדרותך. רק ידייך ועינייך מסוגלות
לתת לי מקלט, חברות, אהבה.
קיבלתי
את הבולים וגם מכתב מאימא שלך. אני נרגש מזה שהמכתב ליום השנה שלנו נראה לך יפה,
וחביבה, גם המכתב שלך הציע לי אהבה בלי סוף. אלה זיכרונות מתוקים, מאוד אהובים.
זיכרונות מרגשים וכואבים, מנחמים ומביאים חרדה, אבל מבטיחים לנו עתיד מחודש,
אינטימי, שיאפשר לנו ליצור מחדש את עולמנו. אז נהיה גם אנחנו חלק דינמי, מחודש עם
ילדינו ועם כל מי שנפגוש. שוב אני אומר לך שאני אוהב אותך מאוד, חברתי הבלתי
נשכחת.
נסי
להחזיר את הספר בנושא הצילום, אבל אל תשלחי לי אותו. בקשי מאימא שלך שהיא תשמור
עליו. אני אשמח לקבל חוברות אקטואליה. אל תשלחו לי חבילות, אני לא צריך. שלחו רק
נייר, מעטפות ובולים, ואם אפשר כסף דרך הדואר. אנחנו קונים את מה שצריך פה. שלחו
שוקולד אם יש כסף.
אינך
צריכה להיות מבולבלת משלוותי. אני חי, מוצא כוח בתוכי כדי להתגבר על כל מכשול, שאילולא
כך הייתי מת מזמן. איחוליי למריטה על התינוקת!
טוב,
אהובתי, דש חם לבנות: לסוקורו, לגבריאלה, לסבתא, ואם מתאפשר גם לאירמה. אם אוכל
אמשיך אחר כך. ד"ש מחררד ושאר הבחורים. כתבי לי הרבה, אני אוהב את מה שאת
כותבת. קבלי חיבוק חם ועדין של חברך .
שלך
לנצח, אבל
5.6.75
(העתק
של השיר "הבן" פבלו נרודה)
אהבת
את זה? זה מהספר "שירה של הקפטן" אחד הספרים המעטים שיש לנו. היום
קיבלתי מכתב מפטריסיה. היא ריגשה אותי כי היא כותבת עלינו, על שנינו, איך התרשמה
מאהבתנו. "החשק לשתף את הכול, לחיות הכול האינטנסיביות - אפילו שריקה מעבר
לסורגים. וזה מסובך בשבילי – כי עד שאני לא אהיה מאהובת כך לא אפסיק לחפש. אחרי
הדוגמה שלכם לא אסתפק בפחות ". מסכנה פטריסיה, רק בת 18... כמה היא תצטרך
לעבור עד שתמצא מישהו ראוי לה!
היום
אימא שלי הייתה פה וסיפרה לי שהמזכירה של בית המשפט אמרה לה שצריך לחכות עוד חודש
כי החקירה לא נגמרה. השופט קבע שיש להם עשרה ימים, אבל הם יכולים להאריך אם יש
צורך. המשטרה מבקשת עוד זמן, והשופט נותן. בשבוע הבא אבקש ריאיון בבית המשפט.
סוסי
לא התקשרה לכן עוד איננו יודעים איך קוראים לתינוקת. סבלנות, אהובי, סבלנות...
חשבתי
שאולי כדאי לך לבקש ריאיון בבית המשפט כדי שיביאו אותך לכמה ימים...זה מסובך מדי?
אם כי ייתכן שתבוא ולא נצליח להיפגש... חשוב על זה! אני יכולה לכתוב ולבקש פגישה
בינינו מראש.
אימא
שלי במצב בריאותי ונפשי רע מאוד.הוא מותשת. אני מנסה לחזק אותה, אבל קשה. היא
מתנצלת שאינה כותבת לך. היא אומרת שקשה לה מאוד להתרכז. כתוב לה בכל זאת. איך אתם
מסתדרים עם הכסף? כל אחד לחוד או קופה משותפת?
טוב,
זקן אהוב שלי, זה הכול בינתיים. אני מנשקת אותך עם כל נפשי, ליבי, כליותיי וכל מה
שיש לי.
סוסנה.
נ.ב: האיטלקי כתב לאליסיה מכתב אהבה. היא לא יודעת
מה לעשות. ומבקשת את עצתך על "הלב המבולבל". אל תספר לאף אחד!
7.6.75
חברי
היקר,
שבת
בלילה. אני כל כך רוצה להיות איתך, אהובי! בלי היכולת של בני אדם להתנתק מהמציאות
מחרידה: לא לחשוב, לא לראות, למצוא מקלט בחלומות – היינו משתגעים.
אנחנו
63. בלגן של מיטות, שידות, ספסלים, שולחנות ואנשים... כמעט אין מקום ללכת. הצפיפות
כל כך גדולה שאנחנו רק מחכות לכיבוי אורות כדי שאפשר יהיה לחשוב. זאת ההזדמנות
היחידה להיות לבד. אתמול הביאו מישהי חדשה ודיברנו שוב עם מנהל הביטחון שאמר,
כמובן, שאין להם פתרון. נשאר רק לסבול. הם אומרים שהקומה השישית בשיפוצים, אבל לא
הבטיחו שיעבירו אותנו לשם. גם איננו מאמינות שיחזירו אתכם, כי גם בקומה השנייה יש
צפיפות. המצב שלנו החמיר מאתמול, כשמבית החולים חזרו 13 הבנות שהחלימו מההפטיטיס.
בתשובה
למכתבך מ-1.6 - עוד לא הלכו לקחת את הכסף
מהמטה המרכזי. בוודאי ראית שהמחיר של הדולר השתנה. כרטיס הטיסה יעלה עכשיו מיליון
לכל אחד וחצי מיליון לפאולה. אתה שואל אותי לאיזה מדינה הייתי רוצה לנסוע. אם
היינו לבד הייתי רוצה לנסוע לצרפת, אבל מפחיד אותי לנסוע לשם עם שני ילדים קטנים.
לכן האפשרות היחידה היא מקסיקו. מלבד זאת לא נראה לי שבפרו יהיו לנו בעיות. מאוד
הייתי רוצה שנגור מחוץ ללימה. נראה לי שלוסיה תוכל לעזור לנו למצוא מקום.
אהבתי
מאוד את הנמר ששלחת לי וגם את הסיבות לציור הזה, אבל גבריאלה אומרת שהבחירה מעידה
יותר על מצב רוחך. מה אתה חושב? אגב, גבריאלה לא קיבלה את שני המכתבים האחרונים,
והיא עצובה מאוד בגלל חוסר התקשורת. ביום שני אתחיל ללמוד עם מריטה, סוקורו ואחד מהמונטונרס נושאים
שונים באקטואליה. נראה איך זה יתקדם. אימא שלי תבוא מחר עם פאוליטה, ואני אמשיך
לכתוב אחרי הביקור.
אני ממשיכה ביום ראשון אחרי הביקור.
אימא שלי הגיעה עם פאוליטה. דיברתי איתה הרבה. היא שאלה אם עדיין יש לך גבס. אמרתי
לה שכשהיא תכתוב לך כדאי שתשאל איך הרגל שלך. היא שאלה אותי על חיינו בפרו, ואמרה
שהיא רוצה שתגדל שוב זקן. היא אמרה שהיא רוצה שסבתא תבוא איתנו, ושסבתא הבטיחה לה
לחסוך כדי לנסוע. אני הבטחתי לה שגם אנחנו נחסוך לאותה מטרה. היא שאלה אותי איך
חוסכים כסף והסברתי לה שצריך לעבוד. אז התחלנו לדמיין איך יהיה יום טיפוסי בפרו.
אחר כך שאלתי אותה אם היא מתגעגעת אליך והיא ענתה לי : "כן, כי כשמישהו רוצה
לראות בן אדם אחר ולא רואה אותו אז הוא מתגעגע". היא ממש בוגרת ויודעת לבטא
את עצמה. היא יודעת לשיר את כל ההמנון הלאומי, מזהה את המספרים וכמה אותיות דפוס
מעיתונים ומגזינים. היא יוצאת מן הכלל! כששיחקנו עם אמיליאנו, הבן של אנה, הוא שאל
אותה אם היא יודעת לשיר "לה קוקרצ'ה" והתחיל לשיר. שאלתי אותה: "את
זוכרת מי שר לך את השיר הזה?" ועם הפרצוף התמים שהיא עושה לפעמים, ועם הדיבור
הנמשך ובפנים סמוקות ענתה לי: "אבא שלי". כשדיברנו על פרו ואמרתי לה
שנלך לגן שעשועים. היא שאלה אותי: "ואבא יצלם אותי?" אתה רואה, אין
בעיה. היא לא שוכחת אותך. חוץ מזה היא שאלה אותי שוב על ההעברה שלך והסברתי לה
שוב. היא סיפרה לי שתמיד הבאת ביסקוויטים לביקור, ויום אחד כשהיא לא הגיעה הבאת
ביסקוויטים כי חשבת שהיא תבוא. "כי
אבא חשב שאני אבוא, אבל לא באתי והוא בכל זאת הביא בסקוויטים". שאלתי אותה על
נכדתך החדשה והיא סיפרה לי שהתינוקת היא "אחייניתה". טוב, נראה לי שאינני
שוכחת כלום. אני גאה בילדינו ומצפה בקוצר רוח לחיים המשותפים איתם ולשמחה שתהיה
לנו יחד איתם.
כשתקבל
את המכתב הזה תדע כבר יותר על מצב המשפט, לכן לא אדבר על זה. אני מקווה ששלחת את
התליונים עם עורך הדין. אם לא חשבתם על זה, לא נורא! אני מעתיקה לך שיר של נרודה:
שנים
שלך שרציתי לחוות.
השיר
מבטא בדיוק את מה שאני מרגישה לגבי שנות חיינו המבוזבזים לפני שנפגשנו, אהובי. אני
אוהבת אותך ומתכננת לפצות אותך בעתיד על כל דקה של זמננו האבוד.
סוסנה
8.6.75
חברתי
וידידתי היקרה,
יום
ראשון. שעת אחר הצוהריים שמשית. קרני השמש זורמות בשפע דרך החלון בתא שלי. זהו אחד
מימי הזיכרונות והגעגועים האהובים, אהובים מאוד. קיבלתי שני המכתבים שלךמ-29.5
ומ-1.6, ועוד לא הבנתי מה מצבנו המשפטי. ברור לי שעורך הדין עסוק מאוד ואינו מטפל
בנו כמו שצריך. זה תלוי בנו ובאימא שלך. בלי ביטול המשפט מצבנו רע מאוד, לכן
חייבים ללחוץ. זה אירוני, אבל אם היו נותנים לי עונש כבר הייתי בחוץ. צריך לדאוג
למניעה של הארכת עניינינו בלי סוף. לחצי על מזכיר בית המשפט ונסי לדבר איתו.
עוד
משהו: הירידה של הפזו גמרה אותנו. הדבר היחיד שמנחם אותי הוא שמחיר הרכב עלה. בכל
זאת המחיר של הדולר לתיירים הוא נורא. איך שלא יהיה, אנחנו עוזבים. מזל שעוד לא
מכרנו את הרכב.
מוזר
שלא קיבלתי מכתב מאימא שלך ומפאוליטה. אני כותב להם מכתב ושולח ציורים בכל פעם
שהדואר יוצא. היום, למשל אני כותב לך וגם לפאולי עם ציורים.
במכתבך
מ-1.6 את כותבת שאימא שלך תברר בקשר לביטול המשפט, אבל אני רוצה לדעת אם נגמרה
החקירה, את מבינה? אני מחוץ למעגל, תלוי במה שאתן מספרות לי. אם החקירה הייתה
אמורה להסתיים ב-27.5, היום, שתים עשרה ימים אחרי תאריך זה, אינני יודע כלום! זה
לא חוסר סבלנות, זה צורך לדעת. במכתבך מ-29.5 את כותבת שלמוחרת אימא שלך תביא
חדשות ובמכתב מ-1.6 את כותבת רק שהיא תלך לבקש אישור לביקור של הנוטריון. אפילו
אינני יודע אם החקירה נגמרה! ומאחר שאני שותף להתרגשות שלך בקשר לנסיעה האפשרית,
אני כועס על חוסר הידיעה של כל הפרטים. רק שהכול ייגמר מהר!
הרגל
שלי בסדר, כבר אין לי גבס. קצת קשה לי ללכת אבל נראה שזוהי תוצאה של הנפילה. אולי
אהיה צולע?
כן,
אני עשיתי את התליון! עזרו לי עם החריטה, אבל עשיתי אותו וועוד אחד לבן שלנו
ולפאולה. הסבלנות מגיעה עם הזמן. בקשר למגורים בפרו, אם יהיו קשיים נוכל לפנות לאו"ם ולבקש מקום אחר, מקום שיאפשר לנו לחיות בשקט
עם ילדינו. כן, יהיה עצוב לעזוב את הארץ שלנו, את המשפחה שלנו, אבל אנחנו צריכים
לחיות, זה העיקר.
אינני יודע מה המצב עם חוזה השכירות של השוכר שלנו, וזה
חשוב כי אולי בעתיד נצטרך למכור את הדירה ולא נוכל אם הם עוד גרים שם. אולי בכל
זאת כדאי שהוא יעזוב ושאימא שלך תעבור לדירה. יש הרבה מה לסדר! אם נעזוב אולי
תוכלי לבקש חופשה ללא תשלום בבנק.
אני בטוח שבביתן שלך עברת רגעים קשים מאוד. זה מחיר
העקרונות. אינך יכולה להכחיש את מה שאת חושבת כדי להחזיק חברות. חבל שהידידות שלך
עם אירמה נגמרה, אבל זה היה צפוי. ידענו שהבנות מ "ארפ" הן הזויות ומאוד קשה
לחיות איתן. אני מניח שהיה הכרחי להיפרד.
הייתי רוצה שכל זה יהיה סיוט מהעבר הרחוק!
פתאום נזכרתי שלא אמרת לי כלום על הציור של הנמר ששלחתי
לך, סמל של חיה חופשית ועצמאית. קיבלת אותו?
המכתב שלך מה-1.6, מסתיים עם החלומות שלך. אלה גם
חלומותיי. ובאמת, החלק הזה נעשה ארוך מאוד, קשה. היה לנו מזל רע: לפני ההעברה שלי
עברו 109 ימים בלי שנפגשנו. עכשיו אנחנו בחודש השמיני של המעצר, שמונה חודשים בלי
פאוליטה, בלי סילוויו, בלעדייך, ואינני יודע כמה זמן עוד נותר...
אני חיי משוריין, רק כך אני מסוגל לשרוד ללא חרדות.
אינני רוצה לחשוב על פאולה או על סילוויו וגם לא עליך. רק לפני השינה אני מעלה את
זיכרונך, את הפנים שלך, את ההבעות שלך... ברגעים האלה אני מוצף בחוסר סבלנות ללא
נחמה. לזכור אותך זה הדבר הטוב ביותר בחיי, הכי מתוק ונצחי, הדבר היחיד שמצדיק את
חיי ונותן לי כוח לעתיד. אם אני נותן למחשבות למלא אותי אני מרגיש גוסס, כאילו
בתרדמת. אני מעדיף לעבוד בשטויות, לקרוא, לשוחח, לטפל בספרייה, לצייר לפאולה.
החלטתי ללמוד היסטוריה של ארגנטינה כדי לייעל את זמני ולשמח אותך.
אינני יכול
לדמיין את הנשיקות של שפתייך, את המבט המתוק של עינייך, את קרבתך בלי להרגיש שאני
מת באיטיות וכשנראה לי שאני נופל אני חוזר למציאות כדי לא להתמוטט... לכן אני משתריין. אני חייב להגיע
לעתיד שלנו.
טוב, חברתי, אני מסיים. כבר לילה. טעם נשיקתך האחרונה
בפי. אני שומר את מבטך כשאמרנו ביי, להתראות ביום שלישי, בלי לדעת שזאת הייתה
פרידה לזמן ארוך, אכזר, מקולל. ביי, להתראות בקרוב, נשיקות מתוקות לילדים . אני
שולח לך את החום של אהבתי ונשיקה. להתראות,
שלך לנצח, אבל
9.6.75
אהוב יקר שלי,
היום קיבלתי את מכתביך מה-4.6. אני
עצובה מאוד על מירטה. ידעתי שזה יקרה מתישהו, אבל בכל זאת אני מתארת לעצמי כמה
שהיא סובלת. עכשיו היא צריכה לסמוך רק על כוחותיה שלה, אין לה מי שיתמוך בה, ולנו
אין אפילו גג על ראשינו. אתה ממשיך לשלוח מכתבים לכתובת של נינו? סוסי סיפרה לאימא
שלי כבר מזמן שמירטה גרה בפנסיון וראתה את נינו רק פעמיים בשבוע. אולי תציע לה
לבקר את טוטי? היא יכולה להגיע אליהם בתירוץ שהיא רוצה להודות להם על עזרתם. באמת,
הם שלחו כסף לאימא שלי והבטיחו לתת לה כסף כל חודש. במחשבה שנייה אני אכתוב להם
היום ואבקש ממירטה שתיקח להם את המכתב. לפחות שיהיה לה מישהו במקרה הצורך.
ספר
הצילום עוד פה כי צריך לבוא לקחת אותו בבוקר. ראקל תבוא ברגע שתוכל. באמת, לראקל
היו חיים קשיי. הכול עצוב מאוד. בעיה נוספת ללא פתרון!
עכשיו
נתנו אישור המאפשר לילדים מעל גיל שנתיים
להיות בביתן כל היום, כשיש ביקור. אם כן, בשבת הבאה פאולה תהיה פה לפחות שמונה שעות. אין
לי חדשות. אני מקווה שביום רביעי עורך הדין יביא לי חדשות עליך. עד מחר אהובי,
אוהבת אותך. נשיקה בכל אחד מעיניך. ד"ש מכל הבנות
סוסנה
שיר של נרודה "הבאר"
16.6.7
אבל יקר שלי,
איך אתה מרגיש? היום אכתוב מכתב קצר
כי אין לי חדשות. הבוקר התחלתי ללמוד עם אחת המונטונרס, ואחה"צ התחלתי ללמוד
פסיכולוגיה לבד. פעם בשבוע אשוחח עם
גבריאלה על מה שלמדתי. אני חושבת שזה יעזור לי. אפסיק להתעניין בשטויות של המקום
הזה ויהיו לי סיבות טובות יותר לא לחשוב עליך כל היום (על פי עצתך). סוקורו ואני
החלטנו אתמול להפסיק לדבר על כל מה שהבנות של "ארפ" עושות ואומרות, כי
זה כבר הפך לאובססיה וגבל ברכילות. מהיום אנחנו שותות מאטה ביחד בזמן שאנחנו
לומדות, אבל בלי דיבורים.
טוב,
אהובי, היום הייתה לי תורנות ואני מאוד עייפה. חבל שאינני ערנית מספיק כדי להמשיך
לכתוב. אז עד מחר! אני מקווה שעורך הדין יבוא מחר עם חדשות עליך.
נשיקה
עם כל האהבה כרעיה ומאהבת!
10.6.75
ידידה יקרה ומתוקה מאוד,
היום, יום שלישי, ואני כותב בכל זאת
כי העבירו אותי לביתן חדש, מספר 1, ומפה המכתבים יוצאים בימי שני, רביעי ושישי. רק
עכשיו הודיעו לי - השעה כבר תשע בערב. אתמול קיבלתי בבת אחת שלושה מכתבים שלך
מה-3-2.6. הייתי רוצה לכתוב לך באריכות, כי המכתבים שלך צפופים וארוכים, אבל אינני
יודע אם יהיה לי כוח. בכל זאת, אספר לך כמה חדשות: עורך הדין היה אתמול. ביטול
המשפט עוד רחוק, יותר מחודש, אם בכלל, ואולי
נצטרך להילחם על זה. אומנם יש לנו שני דברים לטובתנו: ההחלטה של בית המשפט
הגבוה והתאריך של מציאת החומרים (שהייתה לפניו חנינה כללית). יש דברים לא כל כך
ברורים ולא לטובתנו. למשל, עורך הדין אמר
לי שהם ביקשו מומחים שיבדקו את המדפסת, כי יש שם איזה נוזל כימי שלא היה ולא נברא.
הוא גם אמר לי שהמצלמות שלי בבית המשפט. בדקי את העניינים האלה כי אינני סומך על
השפיות של עורך הדין. אני מבקש ממך שתכתבי לשופט ותספרי לא על מצבנו ומצב הילדים.
שיסתכל עמוק בתוך מצפונו ושיודה שהוא יודע
שאיננו אשמים, שהוא נלחץ על ידי גורמים שאינם קשורים למנגנון הצדק. אני מתכוון
לכתוב לו שאם הוא חושב שאנחנו אשמים שיכריע את הדין, ואם לא – שיפסוק לשחרר אותנו.
אני
צריך לכתוב לך על הרבה דברים. יש דברים שאינני מבין. למשל, ששלחו מכתב למשרד המלחמה
(אין דבר כזה!) כדי לסיים את החקירה, ואחרי חמישה ימים עורך הדין אומר לי שייקח
עוד זמן רב, שהדבר היחיד שיתברר הוא בקשר
לקלטות, שאנחנו
מחכים לביטול המשפט ושבית הדין הגבוה לא יקבל בקשת הרשאה....בלה בלה בלה... את
מבינה שהכול מבולבל לגמרי? אז בקשי שימוע עם השופט ודרשי ממנו הכרעה. אמרי לו שזה
אכזרי למשוך ולמשוך את ההחלטה וליצור תקוות
שווא. אם הוא אדם מאמין, כדאי שיפחד מהצדק האלוהי!
עורך
הדין אמר שכבר יש תשובה חיובית בקשר ליציאה מהארץ, ומחכים רק לגמר המשפט. אולי
אימא שלך יכולה לברר במשרד הפנים? עוד משהו: אימא שלך נתנה לעורך הדין כסף כדי
לשלם לנוטריון. את חושבת שהוא יעשה את זה? כבר אינני מבין כלום! הוא גם סיפר לי
שאימא שלך כעסה עליו וקראה לו שקרן, והיא גם ריכלה על סוסי ואמרה לו שאני מחזיק
אותה כלכלית, וכדומה. אני מצטער לספר לך
את הדברים האלה ומשער שאימא שלך שבורה לגמרי, אבל, בבקשה, עצרי אותה לפני שיהיה
מאוחר. דבר אחרון - בררי אם מישהו משוחרר על תנאי יכול לעזוב את המדינה. שווה
לדעת.
היום
העבירו אותנו לביתן אחר, ופגשתי חברים מדבוטו. אני מקווה להיות בסדר. קיבלתי מכתב
מפאוליטה עם כמה ציורים. שמעתי שסוסי ילדה תינוקת, אבל לא קיבלתי מכתב ממנה. ביום חמישי אני יכול לכתב לך שוב, ואז אענה על
המכתבים שלך, ובוודאי אקבל עוד. אם העניין עם הנוטריון אינו מסתדר אמא שלך תצטרך
לבוא אישית או לשלוח לי את ייפוי הכוח בדואר רשום.
הרגשתי
חרדה רבה במכתבים האחרונים שלך. גם עורך הדין אמר לי שראה אותך עצובה מאוד, וגם
ניכר במכתבים שלך שאת מלנכולית, למשל בשיר של בורחס ששלחת לי. אני חוזר ואומר לך
שאני בסדר. ממש בסדר. אבל אם את נופלת גם אני אתרסק. אז, בבקשה, שפרי את מצב הרוח,
העסיקי את עצמך – לא בגעגועים על מה שאין, אלא במלחמה על שחרורנו. אני גאה על
הדינמיות שלך, על שמחת החיים שלך, על זה שאינך נכנעת, על החוכמה שלך! האמיני בעצמך
ונוכל להתקדם וסמכי עליי כפי שאני סומך עליך. בזמן האחרון את קצת תמימה...
חברתי
היקרה, זה היה מכתב דומה לפתק בבקבוק שנשלח לאוקינוס...אני מסיים...בכל זאת אני
גאה בך בתפקיד שהיה לך בביתן 49. כל הזמן אני מדמיין שאני שומע אותך סותמת את הפה
של הבחורות מ"ארפ"...
אה! אשמח
לנהוג במונית בלימה, בליסבון או בכל מקום אחר בעולם! אל תפחדי! ד"ש לבנות,
נשיקות מתוקות לפאולה ולסילוויו וכמובן גם לך. ביי
שלך
לנצח, אבל
11.6.7
אבל
יקר שלי,
עורך
הדין הגיע היום, אבל חוץ מהברכות שלך לא הביא לי כלום. גבריאלה כבר דמיינה את עצמה
עונדת את התליון, אבל תיארתי לעצמי שהוא לא חזר אליך. אני מקווה שעורך הדין הסביר
לך מה צפוי במשפט. הוא אמר שאתה ביקשת 300 פזות לחודש כי לא היה לך נוח שהחברים
מממנים אותך. אחותך שלחה לך כסף בדואר, אינני יודעת כמה. בכל זאת, אם אתה מקבל
נייר, מעטפות ובולים, נראה לי שתוכל להסתדר עם פחות כסף. אני זקוקה להסבר כי אתם
אוכלים את האוכל של הכלא ואינך מעשן, לכן נראה לי שזה יותר מדי כסף. מכיוון שהוא
אמר שהוא יביא לך את הכסף, אני חושדת שזה בשבילו. אני משתפת את הכסף שלי עם
המונטונרס, ואין לי הרבה בעיות. אבל אימא שלי מביאה לי עכשיו 150 פזות לשבוע. מאז
שחילקנו את המטבח התברר שהבנות מ"ארפ" חיו על חשבוננו. היום, כשהכנו את
ההזמנה לחנות של הכלא, לא היה להן 30 פזות למקדמה. ואנחנו, רק 14 בנות, אוספות ביום אחד של ביקור 4000 פזות, חוץ
מהחבילות שהרבה בנות מקבלות כמעט כל יום. חוץ מזה הן אומרות שחייבים לחיות רק עם
מה שהכלא נותן, זאת אומרת שלא יאכלו שוקלד, גבינות, קפה, פירות, ביסקוויטים
וכדומה. מכיוון שכל השאר לא מסתפקות בדיאטה כזאת הן צריכות לאכול בנפרד. זה ממש לא
טוב שכולנו ביחד באותו ביתן, אבל אין סיכוי שיזיזו אותנו. היום היה כאן נציג
פרלמנט ולקח שוב את הרשימה של כל הנשים שאין להן משפט. נראה אם זה יעזור.
בלימודי
הפסיכולוגיה אני מתרכזת עכשיו בנאורוזה כפייתית. אני בטוחה שאתה תצחק אבל גיליתי
שיש לי פן כפייתי, כמובן, בלי מאפיינים נאורוטיים. למשל, כל התוכניות של היום־יום שעצבנו אותך כל כך, כל הסידורים שפתאום
החלטתי שאני חייבת לעשות, והייתי יוצאת בריצה לכל מני מקומות, הם סממנים כפייתיים.
אז עכשיו אתה יודע: יש לך אשה כפייתית. עכשיו אני מבינה טוב יותר, אבל לא לגמרי,
מה שקרה לי אחרי שפאולה נולדה, כשהלכתי לפסיכולוגית. כשאדבר עם גבריאלה על מה
שקראתי אני מקווה שאבין עוד דברים. בלימוד של הבוקר אני קוראת משהו מעניין שהוא
תשובה של המונטונרוס ל "ארפ" על נושאים תאורטיים ופרקטיים. אתה בוודאי
קראת את זה. מריטה שולחת לך ד"ש. התינוקת שלה מאוד יפה והיא שלווה כמו שהיו
הילדים שלנו כשנולדו. מאוד רגועה. מאז שהתינוקת הגיעה אני מתגעגעת יותר לסילוויו.
אולי אימא שלי השיגה משהו אתמול במשרד הפנים. מחר, כשהיא תבוא, אדע. אני צריכה את
התאריך של החתונה שלך כדי לבקש את התעודה.
יקירי,
כמעט נגמר הנייר וגם הזמן – כבר 23:45 . אז עד מחר נשיקה חזקה ומתוקה, מלאה תשוקה
וגעגועים.
סוסנה
ד"ש
לבחורים
12.6.75
אהובי,
אימא שלי באה היום אבל לא היו לה חדשות. היא תלך למשרד הפנים רק ביום שלישי הבא.
ואת הילדים היא תביא רק בשבת. סיימתי את האפודה ואימא שלי תשלח אותה בדואר יחד עם
המעטפות, הנייר וכמה ספרים.
דיברתי
הרבה עם מריה דל כרמן. הכול התחיל כי ראיתי בה קווי אופי דומים לשלך, ואמרתי לה.
התחלנו לדבר, והיא סיפרה לי הרבה סיפורים על החיים הזוגיים שלה שהצחיקו אותי מאוד,
כי היו העתקים מהחיים שלנו. זה עזר לי מאוד להבין אותך. הייתי רוצה להסביר לך יותר
לעומק אבל קשה לי לסכם. אני אחשוב על זה ומבטיחה לחזור על כך. אחד הדברים שהיא אמרה
לי הוא שאחרי כמה זמן בטיפול היא הבינה
שהיא תפסה את עצמה ככל יכולה. יש לרגש הזה בסיס במציאות כי היא מאוד חזקה ויש לה
יכולת גדולה לעבודה פיזית ושכלית טובה יותר משל רוב האנשים. זאת הסיבה שהיא דורשת
מאחרים בלי לקחת בחשבון את היכולות שלהם. כשהם נכשלים היא תופסת את מקומם. כך עשית
גם אתה במשך שנים רבות...
טוב
יקירי, היום אחרי שדיברתי עליך, המרחק בינינו קשה לי יותר. אני מאהובת בך קצת יותר
כל יום, עד כדי כך שאני אוהבת אפילו את הפגמים שלך!
נשיקה
חזקה, אוהבת אותך מאוד!
סוסנה
12.6.75
סוסנה
אהובה שלי,
קיבלתי
את מכתב מספר 13 שלך עם "השירה של הקפיטן". השיר "הבן" כל כך יפה... מאוד התרגשתי ממה שפטריסיה חושבת
עלינו...האם כך האנשים רואים אותנו? זה משמח אותי מאוד, באמת. קיבלתי גם שני
מכתבים מאחותי והמחאת דואר מבטי. ראקל מספרת שהוציאו לה את הרחם ואת אחת השחלות,
אבל הביופסיה יצאה שלילית – מזל! אני חייב לענות לך על ארבעה מכתבים, אבל קודם אני
רוצה לספר לך שכמה בחורים יצאו – חלק השתחררו וחלק עזבו את הארץ. על כך רציתי
לדבר. אחד מאלה שעזבו את הארץ לא קיבל ביטול משפט, ובכל זאת נתנו לו לצאת. זה
בדיוק המקרה, כלומר אין מכשול חוקי אלא זו החלטתו של השופט בלבד! נראה לי שעורך
הדין לא עושה מספי. אין לי חדשות על הנוטריון...אולי תשלחו לי את הטופס של ייפוי
הכוח, ופה בכלא יאשרו את החתימה? עכשיו אני עובר למכתבים שלך.
אני רושם לעצמי את הפעילות "הסריגתית" שלך
שמבטיחה לי אפודה. אם תמשיכי בכוונה הזאת את יכולה לקחת מידות מסוודר ישן שלי.
על אירמה אין לי מה להוסיף. ההתנהגות שלך בביתן נראית לי
בסדר. הייתי רוצה לשמוע אותך משתתפת בוויכוחים! רק מהמחשבה על כך אני צוחק! וגם
גאה!
על פי החותמות שעל המכתבים ברור שהם יוצאים מהכלא אחרי
הרבה זמן, למשל, את המכתב שקיבלתי היום, ה-12 בחודש, כתבת בחמישה ביוני , והוא יצא
בדואר רק 48 או 72 שעות מאוחר יותר. את
אומרת שבאותו יום לא היה לך זמן לחשוב עליי – יותר טוב! הצחיק אותי שאת מדמיינת
אותי עם החולצה המכוערת הזאת שכבר לא קיימת...
נראה לי שפאולה שואלת אם נישאר תמיד בפרו בגלל בעיה של
יציבות, כאילו היא כבר יודעת שנהיה חסרי שורשים. החרדה, והסבל של הזמן האחרון
הגבירו את החרדות שלה. שלחת לי ציור של פאולה – למה הפסיכולוגית חושבת שהרמה של
הציור היא של גיל ארבע וחצי? ואני שואל שוב: קיבלת את הציור של הנמר?
באמת מקרה ששנינו קראנו
את "שישה ימי ראשון בינואר" באותו זמן. הרגשתי עצב על הגיבורה
מארסיה, אבל אני חושב שזה היה בגללנו: בגלל הערבים המבוזבזים ובגלל הרגעים שלא
היינו שם. אני מקווה שבעתיד לא נשקע בעולם של שגרה ושעמום יחסי. אני מבהיר לך
שהיציאות לחצר הן לא ביחד עם ביתנים אחרים, לכן אינני רואה בכלל את המכרים...
במכתבך מארבעה ביוני את אומרת שאנחנו בשלב האחרון של
החקירה... טוב, עדיף לא להגיב. השופט משקר לנו כאילו אנחנו ילדים, והגישה שלו
עוינת. הוא מחדש את זמן החקירה כל פעם לעשרה ימים כי כך הוא רוצה, כי בית המשפט
הגבוה החליט נגדו. אני חושב שאת צריכה לבקש שימוע, ואימא שלך צריכה להמשיך ללחוץ.
חברי הפרלמנט שהיו אצלכם הבטיחו הרבה דברים. נראה מה יקרה במציאות. בקשר לחלוקת
המצרכים, אני חושב שעדיף לא להיות בקשר עם ההזויים האלה.
את שואלת אם אני אהיה מסוגל לנהוג במונית בלימה. מובן
שאני לא מפחד מעבודה, אבל לא צריך להשתגע, אנחנו נשרוד בכל זאת. נתגבר על הבעיות
עם הילדים, העבודה והקליטה במקום חדש. נישאר בפרו או ניסע למדינה אחרת, אבל נחיה.
יש הרבה דרכים ישרות להתפרנס (לפרסם ראיונות עם תמונות, להיות כתב שליח, נהג מונית
או לנהל מעבדה קטנה לתמונות וכדומה). כתבות לעתונות בספרדית על המצב בפרו יכולות
להיות מעניינות להרבה מגזינים. יש לי מקצוע של עורך ופרשן.
אינני בטוח שעליי לספר על החבר של גבריאלה, כי אני מרגיש
שזוהי אחריות גדולה מדי בשבילי. אולי במכתב אחר אני אחליט לספר, אבל חשוב שהיא
תגיד קודם מה היא רוצה לדעת ומה דעתה עליו. השנים לא עזרו לי למתן את
האימפולסיביות שלי, אבל כן לימדו אותי לא
לשפוט.
השיר של בורחס, שמסיים את מכתבך מארבעה ביוני, הוא יפה
מאוד אבל מצער מאוד. תודה על האהבה שלך, תודה על שאת נותנת לי נוסטלגיה והשתוקקות,
אבל אני מתחנן שלא תיפלי למלנכוליה, לזמנים אפורים של מרחקים שאי אפשר לקרב. מה
שקורה לנו זה רק פרק, ארוך, אכזר, אבל רק פרק.
אני מגיע עכשיו
למכתבך מהחמישה ביוני. "ואתה מופיע עכשיו, סילוויו, הבן שלנו, שר בין השיחים,
בענף הכי גבוה שהצלחנו לטפס עליו". יפה, רך, ומאוד פואטי. את בשלב של ליריקה
טהורה. אני מבין אותך ומלווה אותך, לב אל לב, רגש אל רגש.
צריך ללחוץ על המזכירה של בית המשפט ולהזכיר לה שאפילו לו
היו מצהירים שאנחנו אשמים, היינו כבר חופשים. מה שהם עושים זה אכזרי ללא גבול.
שאלי אותם מי יחזיר לנו את שמונת החודשים הגנובים? מי ירפא את הנזק שנגרם לילדינו?
אבל הם, שמאמינים בצדק האלוהי, שלא ישכחו, שלא יפרידו בין שתי דרכי הצדק האלוהי
והאנושי. אני אזכיר להם את הצדק האנושי, ואלוהים יטפל בשני. אינני רוצה לנסוע סתם,
כדי שיטרטרו אותי. אחרי שאת תכתבי גם אני אכתוב.
חבל על אימא שלך! אכתוב לה היום. יש לי ציורים חדשים
לפאולה. אכתוב גם לאחותי ולבטי.
סוסי, אני חושב שעניתי על הכול. רציתי להגיד לך שהמכתבים
שלך גורמים לי להרגיש טוב, אפילו שאני ממשיך להתגעגע למבטים המרפאים
שלך...."יפה, יפתי, כולך, עורך, ציפורנייך, יפה, יפתי, אורך, היותך, צילך,
יפה, כל זה שלי, יפה, כל זה שלי, שלי. כשאת הולכת או נחה, כשאת שרה או ישנה, כשאת
סובלת או חולמת, תמיד. כשאת קרובה או רחוקה, תמיד. את שלי, יפה, תמיד"
(נרודה, שירת הקפיטן)
המילים של פטריסיה "לחיות עד תום שריקה דרך הסורגים
הקרים" מרגשות מאוד, כי אף סורג קר, אף מרחק אכזר, אינם יכולים לפגוע בחום
ליבך ובמתיקות העצובה של עינייך, יפתי, להתראות, אהובתי.
שלך עד המוות,
אבל
14.6.75
חברה
מתוקה ויקרה,
גם
עכשיו שבת בערב. רק שבוע אחרי מכתבך מ-14. איזה מילים יפות, מרגשות, מתוקות ומלאות
אהבה, המילים של בתנו! כמה רגשות נפלאים מילאו את הד־שיח בינך לבינה... קראתי אותו כמה פעמים ואני
יכול להגיד, לקוות ולהתחנן כמוך: "אני גאה בילדים שלי ומצפה בקוצר רוח לרגע
של החיים יחדיו".
קיבלתי
את מכתבייך מספר 14 ו-15. במכתב מהשבעה בחודש את מספרת על המצב בביתן 49. אינני
מסוגל לדמיין אין המצב שם. כמו בית חולים בזמן מגפה!
באמת
היית רוצה לחיות בצרפת? אל תבלבלי בין להכיר ולחיות... בסופו של דבר אני מבקש רק
גג על הראש, עבודה ולהיות עם משפחתי. לא יהיה קל, אבל זאת תהיה התחלה חדשה. אני
רוצה לשבור את השגרה, להשתרש על בסיס חדש. ייתכן שבפרו, מחוץ ללימה, יהיו לנו
אפשרויות טובות יותר.
בקשר
לנמר, הייתי רוצה שתקבלי את זה ביותר התלהבות, ביותר חום... חשבי, חשבי, חברתי
היקרה, בכמה מאמץ, אהבה ועבודה ציירתי אותו, צבעתי והקפדתי כל כך... אינני כועס
עליך, אבל כאבה לי השטחיות. במיוחד כשהפסיכולוגית הטיפשה לא חשבה שציירתי נמר, לא
כדי להביע מצב רוח אלא כי לא היה לי משהו אחר! עשיתי את הנמר כי אהבתי את הצבעים.
את בטח יודעת שכתום הוא הצבע האהוב עליי, ואני אוהב את הנמר. לא הייתי מצייר דוב!
טוב, סוסי, אל תהי עצובה, אבל חשבי כמה ציפיות נלוו לציור – משהו שעשיתי בידיי
בשבילך בתחום הציור שאף פעם לא הצלחתי בו. אולי מה שחיפשתי הוא שתהיי גאה בי על
משהו שעשיתי בעצמי בשבילך, כדי לשמח אותך. כאב לי, זה הכול...
אני
אוהב אותך מאוד, מתגעגע לחיוכך, לקולך, למבטך. מתגעגע למה שתמיד נתת לי ולמה
שמצאתי בך. הדו־שיח
שלך עם פאולה ריגש אותי עד עומק נשמתי. הוא חידש לי את הקיום והכפיל את השיגעון
שלי עליה, את הרצון לראות אותה, לאהוב אותה, לנשק אותה. הוא עורר בי כאב, שמחה,
עצב, מתיקות – הכול ביחד ובאותו הזמן. הסיפורים על הביסקוויטים ועל הקוקרצ'ה ומה
שאמרה על התמונות גרמו לי להרגיש טוב. פאולה היא יוצאת דופן, בוגרת. כמה שאני רוצה
לראות אותה, להחזיק אותה קרוב לחזה ולנשק את ראשה, ליהנות מרוחה ולתת לה את שלי.
פאולה היא מה שהיא, מה שתהיה ומה שחבוי בתוכה: הבת שלך, אהובתי, חלום שהוא התגשמות
ממך וממני . שלחתי את התליונים עם מבקרים של חבר אחר, מקווה שיגיעו לידייך.
את
כותבת כאילו את מתבגרת רומנטית. זו אינה ביקורת, להפך, אלה רגשות טובים... השיר של
נרודה יפה מאוד, אבל לא נתלונן על העבר, על שנים של תסכול ללא שירה, ללא חלומות,
על רגעים של בדידות – כל זה מאחורינו ואין לו תקנה. נציל את תמצית האהבה, את השמחה
המשותפת והחלומות על המחר. מה אני יכול לרצות יותר מליטופיך ונשיקותייך? כן, סוסי,
חייבים לזכות בחזרה בכל מה שאבד לנו.
כפי
שהצעת, בצדק, כתבתי לאימא שלך. לא קיבלתי תשובה ממירטה. בינתיים כתבתי לה שוב לבית
של נינו, ואני מקווה שהיא תשלח לי את הכתובת החדשה. לא ידעתי שקרלוס וטוטי עזרו
לאימא שלך. אינני יכול לכתוב להם אלא רק לקרובי משפחה.
ראקל
שלחה לי תמונה של פאולה וסילוויו שותה מבקבוק עם אימא שלך. היא סיפרה לי שכרתו לה
את הרחם ושחלה אחת, אבל הגידול היה שפיר. בכל זאת אני דואג ומקווה שבאמת כך היה.
אני מנצל את ההתכתבות עם אחותי כדי לשקם את יחסינו. אני מעריך אותה ומרגיש אותה
אפילו שקשה לי לבטא רגשות.
את
מתארת לעצמך שעכשיו אחכה בקוצר רוח למכתבים שלך עם הסיפורים על השיחות עם פאולה –
בבקשה, עשי זאת! אני מבקש כי אמרת ששוב אישרו את הכניסה של הילדים מהבוקר.
תודה
על הרוך של הנשיקות הכתובות "בכל אחת מעינייך". אני מרגיש אותם ומתייסר
על המציאות, על חלומות של קרבה, על הבטחות שנמוגות לאט, כמו שקיעה בסתיו. תודה על
השירה של נרודה: לירית, יפה, מלנכולית. חיבוק לכל חברותייך, נשיקה לסבתא. להתראות,
אהובתי,
שלך לנצח, אבל.
אני מצטט לך חלק מהמילים בטנגו
"מריה", סמל של הרגשות שהציפו
אותי כשנכנסת לחיי לפני כל כך הרבה שנים. אני מקווה שתאהבי אותו ותפרשי אותו נכון.
אל תהיי עצובה בגלל הנמר...אני יודע שאני כמו ילד קטן, אבל כך אני!
15.6.7
אבל
יקר,
קיבלתי
את מכתבך מה-8.6. תבין שאם היו חורצים את דינך היית מחוץ למשפט אבל לא היית יכול
לבקש לצאת מהארץ. אז אל תתלונן!
אימא
שלי בקשה שתסלח לה, אבל מאוד קשה לה למצוא רגע פנוי כדי לכתוב לך. היא שלחה לך
מכתב מפאולה עם עורך הדין. אני מודה שבאמת היית בחוסר מידע, אבל התאריך שאימא שלי
נתנה לך היה בקשר לחלק מהחקירה, לא לכל התהליך. אין התקדמות בפתרון הבעיה עם
סילוויו. אימא שלי הייתה במשרד הפנים והם אמרו לה שרק מנהל הכלא יכול להחליט. היום
אכתוב לו ואולי הוא יואיל בטובו לענות לי. אגב, הפקיד שאימא דיברה איתו אמר לה
שברגע שיהיה לנו אישור לביטול המשפט נוכל לעזוב כי כבר עברו 60 יום.
התמונה
ששלחת לי יפה, אבל הייתי מעדיפה תמונה שלך. אתה אומר לי שאתה חי בתוך שריון...
במידה מסיומת גם לי זה קורה. אני חושבת עליך רק כמה דקות ביום, בערב, ועל הילדים
רק בימי ביקור, כשהם הולכים. לא יאומן איך אפשר לחיות בלי לחשוב, בלי להרגיש.
גבריאלה אומרת שזה תגובה בריאה כדי לשמור על עצמנו.
אימא
שלי הגיעה אתמול עם פאולה ועם סילוויו. לא הצלחתי לדבר עם פאולה כי היא נסגרה בגלל
סילוויו. היא בכתה כל הזמן, נצמדה אליי והעמידה פנים של טיפשה. איזה עתיד מחכה
לנו! סילוויו זחל על הרצפה ופיזר את הצעצועים, ופאולה לקחה אותם ממנו ונתנה אותם
לתינוק אחר. כאילו עזרה לילד. לעומת זאת אם ילד אחר ניסה לקחת משחק מסילוויו היא
הגנה עליו. היא עולה על סילוויו, מנערת אותו, והוא מרוצה וצוחק בקול...
אימא
שלי במצב של מתח נפשי עצום. כל האחריות והמשימות שיש לה הם מעבר לכוחותיה, ואין לה
כמעט מי שיעזור לה. גם כאשר מישהו מנסה לעזור לה,היא לא מקבלת אותו ומתמרמרת
שהעזרה אינה מספיקה. מדאיג אותי מאוד מה יקרה כשנעזוב. אני מפחדת שהיא תיפול בבת
אחת.
התחלתי
לסרוג מעיל קטן לנכדתנו החדשה, אבל עוד אינני יודעת איך קוראים לה. אני מקווה
שביום חמישי אימא כבר תביא לי חדשות מסוסי. אתמול נתתי לה את הכתובת כי היא רצתה
ללכת לבקר. שאלתי את פאולה אם היא יודעת שלאנדרסיטו יש אחות קטנה, והיא ענתה לי:
כן, היא אחיינית שלי.
אימא
שלי תלך לקחת את הספרים ותשלח לך הכול בחבילה מחר. אני מקווה שהאפודה תתאים לך. לא
מאוד יפה, אבל זה הצמר שהיה לי. אם הכול מסתדר איכשהו בסוף יולי נהיה בפרו...
ביום
שלישי יבואו חברי בית המשפט הפדרלי לבקר אותנו וידברו עם כל אחד מהעצורים בנפרד.
אני אדבר על האיחור בביטול המשפט. אני מקווה לקבל מחר את מכתבך מיום חמישי.
בשבילך
חלומותיי, אהבתי, שמחתי, חיי. סוסנה
16.6.75
אהובי,
היום קיבלתי את מכתבך התשיעי מה-10 בחודש. אני שמחה שהעבירו אותך לביתן שבו יש לך
מכתבים שלוש פעמים בשבוע. אני אענה על שאלותיך:
1.
עורך הדין אמר לי שהוא מצפה לביטול המשפט לסוף
החודש
2.
הוא לא
אמר לי דבר על הבדיקה הכימית של הנוזל הזה. בוודאי מדובר על נוזל לפיתוח תמונות או
משהו דומה. גם על מכונת הדפסה לא אמר דבר.
3.
לפי מה
שידוע לי, המצלמות שלך לא נמצאו בבית המשפט.
4.
עורך
הדין מאשר שכבר חודש שהוא הציג בקשה להחזר התעודות, אבל כשאימא שלי הלכה לשופט,
המזכירה אמרה שאין שום בקשה כזאת. חיפשו בתיק דף אחרי דף, ולא היה כלום. עורך הדין
אמר שזה בגלל שהבקשה בתיק אחר. זה הרגע שעורך הדין חשב שאימא שלי אמרה שהוא שקרן.
אני אמרתי לו שלא מעניין באיזה תיק התעודות נמצאות. מה שחשוב הוא שבית המשפט ידע
שהבקשה הוגשה. הוא הבטיח להציג את הבקשה פעם נוספת. מה בדיוק היו המסמכים?. עכשיו
אינני יודעת אם הוא באמת כתב בכלל את הבקשה. מה אתה חושב, הוא משקר? דיברתי עם בחורה שיש לה עורך דין מהאגודה
לזכויות האזרח והיא הציעה לי שנדבר איתו. מה אתה חושב? כדאי לנו? תענה לי דחוף.
מחר באים חברי הקונגרס, ואני אדבר איתם, ומוחרתיים אבקש שימוע עם השופט. עוד משהו,
יש שמועות שהשופטים מעכבים את התיקים לפי הוראות ממשרד הפנים.
5.
אימא
שלי נתנה כסף לעורך הדין כי הוא לחץ עליה מאוד. הוא אפילו התחיל לשאול אותי כמה
כסף יש לנו. כמובן שלא עניתי לו. זה נורא! אני חושבת שיש לא דמנציה... בן
כמה הוא? בקשר למה שאימא שלי אמרה על סוסי, אני אברר את זה איתה.
מצב
הרוח שלי רע. ההעברה שלך הייתה הטיפה אחרונה... ההעברה שלך, השחרור שלנו שנמתח בלי
סוף, סילוויו שלא נמצא איתי, אימא שלי שמתפרקת, זה הכול... זה לא אומר שאני כל
הזמן נסגרת בעצמי. לפעמים אני אפילו שמחה, אבל בעיקר אני משתדלת לא לחשוב. עורך
הדין אמר עליי שאני עצובה, אבל זה לא עצב אלא הכעס שהיה לי נגדו: כל כך לא יעיל,
תמיד מחייך, תמיד מנומס, אבל אינו מביא שום תוצאות. נמאס לי ממנו אבל אינני
מתפרקת, אינני בירידה, אינני דפוקה. לא איבדתי את האומץ, אני רק עייפה. חוץ מזה אל
תשכח את המצב הפיזי של הביתן. אנחנו 59 נשים ושישה תינוקות. חוץ מהבעיות של החיים
שכבר הסברתי לך...המונטונרס לא כולן זהב, אבל לפחות סוקורו, גבריאלה, נורה (בת זוג
של רקטור האוניברסיטה הטכנית) הן נשים
לעניין. למה אמרת שאני תמימה ולא מציאותית? אשמח אם תבהיר לי את זה.
חשבתי
על אפשרות לנסוע לשוודיה. בשבוע הבא יגיע כנראה אישור. נצטרך להישאר במקום שהם
קובעים במשך שנה וחצי. אחר כך אפשר לעבור למדינה אחרת. השוודים מספקים מגורים,
עבודה וכסף. מישהי שסוקורו מכירה המבוגרת ממני בשנה קיבלה מלגה כדי ללמוד
באוניברסיטה! כמובן ,יש גם חסרונות: לא נראה את מירטה ואת סוסי לעיתים קרובות. אבל
אם ניקח בחשבון את מחיר הכרטיס לפרו ואת מחירו
בעוד שישה חודשים – גם לשם הן לא יוכלו להגיע. לשרוד בפרו יהיה הרבה יותר
קשה. והכי חשוב, אני מפחדת מאוד ממה שעלול לקרות לנו בפרו עקב המצב הפוליטי שם.
אני בפניקה שתהיה הפיכה צבאית ויאסרו את כל הפליטים הפוליטיים כפי שקרה כאן.
אני
יודעת שתחשוב שאני מתלהבת מכל דבר: בשבוע
שעבר דיברתי על קניית מונית, לפני זה על סוכנות פרסומת ועכשיו שוודיה... מעל הכול
אני רוצה שנה או שנתיים של שקט גמור. לחיות בשלום עם ילדינו, בלי חרדות, בלי פחד,
בלי לחשוב שכל רגע הכול מתהפך. חשוב על זה ברצינות. אחרי שנתיים נוכל לשקול מחדש
ולראות לאן הולכים אם בארגנטינה יהיה עדיין מצב חרום. בבקשה, שקול את זה ברצינות.
טוב, נראה לי שעניתי לך על הכול. העניין של שחרור על תנאי אינו ברור. יש מישהי
שבמצב הזה, והיא אינה עוזבת. אולי מפני
שאין לה כסף ויש לה שני לדים קטנים שאינה יכולה לקחת איתה. מחר אברר.
יקירי,
על תדאג לי. כשניפגש תראה אותי כתמיד ואפילו טוב יותר. אני אוהבת אותך עם כל הנשמה,
כשאני חושבת עליך הלב שלי מתרחב.
נשיקה
חזקה. סוסנה
17.6.75
חברתי הקטנה,
אתמול קיבלתי את מכתבך מספר 16, מה-10.6, מכתב קצרצר,
והיום את המכתב מה-11.6. קיבלתי גם מכתב מעורך הדין עם כל מיני הערות לא לעניין.
תאריך החתונה שלי הוא ה- 6.7.50. תעודת הנישואים בוודאי בבית, ואם לא – אפשר לפנות לעורך הדין שעשה את סידור
הגירושים. מה עם המסמכים של החתונה שלנו?
מהמכתב הראשון, הקצרצר, שמחתי לדעת שאת וסוקורו החלטתן
להפסיק עם הרכילות על הבחורות של ארפ. כל הכבוד! ובתשובה למכתב השני, אכן, עורך הדין הסביר לי את מהלך המשפט, אבל הוא אינו
משכנע אותי. אני חושב שהוא חנוק בגלל כל העבודה שלקח על עצמו. אנחנו, במיוחד את,
חייבים ללחוץ על המזכירה ועל השופט. אל תיכנסי ללחץ בעניין הכסף. פשוט, עורך הדין
שאל אותי כמה כסף תורם כל אחד ואני אמרתי לו. זה לא אומר שאתם צריכים לשלוח לי.
אני תורם כמה שאני יכול. יש כאלה שנותנים הרבה יותר, וזה מתאזן. וכמובן, אל תתנו
גרוש לעורך הדין, בקשו ממנו רק שיביא לי ספרים על היסטוריה או כלכלה. מה שאת נותנת
לכלכלה המשותפת שלכם נראה לי יותר מדי.
נראה לי שאת מגזימה בפחדים שלך כמו כל בן אדם שעוסק
בפסיכולוגיה. את אובססיבית כמוני, רק בתחומים אחרים. לקרוא לזה מחלה זה בזבוז
דקדוקי. אם את באמת חושבת שזו בעיה חמורה,
טפלי בה. לא כדאי להתבסס על דוגמאות מהספרים. כך או כך, אובססיבית או לא, אני אהב
אותך מאוד, ויש לי צורך עמוק לראות אותך, להיות אתך. רק זה חשוב ביחסים בינינו...
אני מכיר את החוברת של סטלין, אבל יש דברים שיתבטלו עם השנים. חשבי מה קרה
מאז ועד היום, ותביני.
מאוד הייתי רוצה שסילוויטו יהיה איתך. אולי תכתבי לחבר
קונגרס שאי היציבות של בננו עלולה לגרום לבעיות רבות בעתיד. דרשי להיות איתו.
אין לי הרבה חדשות. אני מצטער שאימא שלך אינה כותבת
מכתבים עם המילים של פאולה...אולי את יכולה לכתוב את המילים שלה? האם המכתבים עם
הציורים שלי מגיעים אליה? האם המכתבים הקודמים ששלחתי לה הגיעו אל אימא שלך?
אני מצטער על הביקורת שלי על תגובתך בקשר
ל"נמר". אחרי שכתבתי את הביקורת כאב לי יותר שהכאבתי לך בכעס שלי מאשר
הכאב הקטן שהרגשתי על האי ההבנה שלך... בכל מקרה אני אמשיך לצייר ואני מציע גם לך
לצייר – בשבילי ובשביל פאולה. האמיני שתהיי מסוגלת!
ד'"ש
לבנות, לסוקורו, לגבריאלה, לסבתא. תני נשיקות לילדים שלנו ונשיקה מיוחדת לך. אתמול
חשבתי על הרגע שניפגש עם פאולה וסילוויו בעלייה למטוס....אני כל כך מחכה לרגע הזה!
שלך לנצח, אבל.
נ.ב: חזרתי לקרוא את הדו־שיח שלך עם פאולה. את המכתב הזה השארתי אצלי ואני קורא אותו מחדש כל יום.
כל מילה שבו מרגשת אותי מאוד: "להתגעגע, הזקן, הקוקראצ'ה, התמונה", וגם
הנימה התינוקית כשאמרה "אבא שלי". זה הורס אותי. תודה רבה על ששיתפת
אותי!
17.6.75
אהובי היקר,
היום ביקרו בביתן חברי בית המשפט הגבוה הפדרלי וארבעה
שופטים, ביניהם השופט שלנו. דיברתי איתו. חבל שרק אחר כך קיבלתי את המכתב שלך עם
המקרה של הבחור שיצא בגלל "חוסר הוכחות". היום אכתוב לו כדי לבקש שימוע.
הוא אמר לי שהוא מאוד דואג לנו, שהוא מנסה לזרז הכול, ושהוא מכיר את מצבנו, אבל אינו יודע דבר קונקרטי. כשיזמנו אותי אדבר עם המזכירה שיודעת את הפרטים.
קצין הביטחון הגיע גם הוא היום, ודיברתי איתו על
סילוויו. הוא רשם את דבריי ואחרי זמן קצר
שלח לי עובדת סוציאלית שאישרה שההחלטה היא בידיו של מנהל הכלא, והיא הבטיחה שתציג
לו את העניין כי היא חושבת שהבעיה חמורה. כולי תקווה! אם הוא יהיה איתי, אימא שלי
תוכל לנסוע אליך עם פאוליטה ולהישאר במשך עשרת הימים המותרים.
הבחורות של ארפ אינן רוצות שאדבר באספות, לכן ניסו לעשות
תרגיל כדי שאני לא אוכל להשתתף, אבל לא הצליחו – עד כדי כך מפריע להן שאני אדבר!
מנתחים את ציורי הילדים
לפי הפרטים שמופעים בהם, למשל ידיים, רגליים וכדומה. בסוף החודש גבריאלה
עוזבת, ואני מאוד אתגעגע אליה. כמובן שנתכתב. אני אכתוב לה לסניף הדואר כי היה עוד
איננה יודעת איפה תגור. כך יעשו גם בני משפחתה וחברים.
בנושא אחר – יש לי בעיות עיכול. הרופא נתן לי תרופה.
נראה שהמתח שחווינו בזמן שביתת הרעב השפיע עליי. עכשיו אני שומרת על תזונה בריאה
יותר. אין לי עוד חדשות, עד מחר.
אל תשכח לענות לי בעניין שוודיה כדי שאימא שלי תלך
לקונסוליה. חשוב שאם ניסע לשם לא נצטרך להשתמש אפילו בכסף של האוטו. נוכל לחסוך
אותו למשהו אחר. אתמול שלחתי שני מכתבים כי קיבלתי את שלך אחרי שסגרתי את הראשון.
אשר לי שקיבלת אותם.
נשיקה גדולה עם כל אהבתי. סוסנה
18.6.75
חברי היקר,
היום קיבלתי מכתב ממירטה, ואני מצרפת אותו. שמחתי מאוד
לקבל את המכתב, והוא נראה לי בסדר בהתחשב בנסיבות. הייתי חרדה לה מאוד. לא אמרתי
את זה קודם כדי לא להדאיג אותך יותר. כמובן, היא תמיד עם השגעונות שלה, למשל שהיא
תלמד עריכת דין או פסיכולוגיה, אבל עריכת דין נוחה יותר כי יש לה ספרים. היא אומרת
שבת הדודה של נינו ובעלה עוזרים לה, ש"הם דומים לנו". היא אוכלת כל יום
בבית דודתו של נינו. היא איננה כותבת מי משלם על המלונית, כנראה נינו. המכתב חביב
מאוד והוא ריגש אותי מאוד.
אין לי חדשות מאתמול. הכול כרגיל. יש אצלנו בערך 15 בנות
עם כינים. כמובן, הכול הפך לטרגדיה יוונית, כולם בהיסטריה. בינתיים אני ניצלתי.
אמהּ של הבחורה מצ'ילה תלך לשגרירות השוודית ביום שישי
כדי לברר מה התנאים שלהם, אם הם משלמים את הכרטיס, אם משיגים עבודה, אם אפשר
ללמוד, והכי חשוב, כמה זמן צריך להישאר במדינה בלי לצאת. אתה מבין שאפילו את הכסף
של המכונית לא צריך לבזבז? אוף, זה כבר הפך לאובססיה, אבל אני חסרת סבלנות ומחכה
לתשובתך!
אהוב יקר, אני מפסיקה להיום, אני מקווה שיתנו לך את
המכתב של מירטה אפילו שהוא אינו מופנה אליך, כי היא הבת שלך! אם הם מסרבים לתת לך
את המכתב בקש שיחזירו אותו אליי במכתב הבא שלך. מחר אענה לה.
נשיקה מתוקה לחבר הכי טוב שלי, לאהבתי היחידה, סוסנה
19.6.75
חברתי היקרה,
היום רציתי לכתוב לך מכתב שונה...יותר אינטימי, בלי קשר
לפינג-פונג רגיל, מכתב אחר. לצערי, היות שמחר יום הדגל, 20.6, לא ייצאו מכתבים,
אבל בשבת יקבלו מכתבים לשליחה. דעי שקיבלתי את מכתבך מה-12.6 שבו את מספרת על
שיחתך עם מריה דל כרמן. אם באמת השיחות עוזרות להבין את היחסים שלנו, הייתי רוצה
להבין מהי דעתך על דברים רבים שאמרתי לך בעבר ושנדמה לי שעקב המתח השורר מקום הזה
לא הערכת לעומק. בהזדמנויות שונות כתבת לי על זה. אינני מכיר את הבחורה הזאת, אבל אינני
בטוח שאנחנו דומים וגם לא היחסים בינינו. אני עוסק ביחסים בינינו שוב כי בקרוב
מאוד הבעיה כבר לא תהיה תאורטית אלא מעשית. אני חושב, כמוך, שלא נפסיק לריב על
עניינים קטנים, אבל לא יותר מזה. אנחנו חווים ניסיון של שמונה חודשים – אם
הייתי דתי הייתי אומר שאלוהים ניסה אותנו והעניש אותנו כי זלזלנו באפשרות של יחסים
נהדרים. אינני מאמין, אבל הריחוק צריך לשרת אותנו כדי לא לפספס את האפשרות זו. מצד
שני יש עוד שתי מערכות יחסים עם ילדינו ועם העולם מסביבנו. אני מקווה שביום ראשון
אצליח לכתוב לך מכתב מפורט יותר.
מירטה כתבה לי שקיבלה את מכתבך. ברור שהיא מאוד בודדה,
לא טוב לה בפן הרגשי והנפשי. אני אכתוב לה ביום ראשון. הבנתי שאימא שלך שולחת לי
מעטפות, נייר וספרים. ביקשתי את החוברת המיוחדת של "עולם התמונות", אבל
כנראה כבר לא אקבל אותה. אני מזכיר לך את עניין התעודות. עד מתי? אם הנוטריון לא
יוכל להגיע אימא שלך תהיה חייבת לנסוע. יש פה חברים שיכולים לעזור בלינה, אבל צריך
למהר. אם יגיע ביטול המשפט, ועדיין לא יהיה לנו הכסף לא יהיה פתרון. אני מצפה
לתשובות על שאלות ששאלתי במכתב קודם, בוודאי עוד לא קיבלת אותו, אבל צריך להזדרז.
מדאיג אותי שלא כותבים לפאולה מכתבים בשבילי, שהיא אינה
שולחת לי ציורים... אני אשלח לה ציור בלי צבע כדי שהיא תצבע אותו.
בקשר למצבי הרגשי – אני מעדיף לא לחשוב עליך ועל יחסינו
כדי לא להישבר. מובן שאני מאוד אוהב אותך עם כל המעלות שלך (הרבה מעלות אהובות שגורמות
לי להיות גאה) והחסרונות שלך (לא הרבה,
רגילות). קיבלתי את מכתבך מה-15.6! לא אענה עכשיו כי אין לי מספיק זמן. החדשות
שאימא שלך קיבלה במשרד הפנים הן חשובות. צריך להשיג מהר את ביטול המשפט ולסדר את
עניין הכסף. דרבנו את עורך הדין שיתעקש. אחרי 1973 לא היינו פעילים, הם אינם
מסוגלים להוכיח שום דבר. שהכול ייגמר כבר!
סוסנה, חברה יקרה וידידה, ביום ראשון אכתוב את המכתב
שרציתי לכתוב היום. סבלנות, אהובתי, אני מקווה שמהר מאוד נוכל להסתכל זה על זה, רק
להסתכל ולרעוד משמחה, לרעוד מהמסתורין של הדברים שאבדו, מחלומות שיהפכו למציאות.
אני אוהב אותך עם רצונות וחזונות על עולם חדש, שלנו.
דרישת שלום, נשיקות לפאולי ולסילוויו. שלך, שלך לנצח,
אבל
20.6.75
אבל יקירי שלי,
קיבלתי את המתנה שלך – היא כל כך יפה, והמילה שחרטת היא
הסינתזה של אהבתנו . תודה!
יש לי כמה חדשות:
עורך הדין סיפר לי אתמול שיצא לו לדבר הרבה עם מזכירת בית המשפט. היא אמרה
לו שהיא עושה כל מה שהיא יכולה כדי לזרז את הענינים, אבל אינה יכולה להשפיע יותר.
בקשר למקרה של הבחור שיצא עם "אין מספיק הוכחות" אמר עורך הדין שאנחנו
מקרה שונה, "שחרור על תנאי". עורכת הדין שיושבת איתי אמרה שאני אבקש
לקרוא שוב את פסק הדין כי יש כמה אפשרויות:
1. שיבטלו את המעצר המונע ויתנו לנו "אין מספיק הוכחות"; 2. שיבטלו את המשפט; 3. שיבטלו את המעצר המונע
ויתחילו משפט חדש. במקרה השלישי נותנים
שחרור אחרי שמונה חודשים. אם אחר כך השופט חושב שיש אשמה הנאשם חוזר לכלא להשלים
זמן. בשפה המשפטית זה נקרא "שחרור על תנאי", לכן השופט אינו לא יכול
לאשר שנעזוב את הארץ שהרי אם בעתיד נצטרך להשלים זמן לא נהיה פה כדי להשלים את
העונש. מובן שזה רק ענין פורמלי. דיברתי איתו גם
על העניין של סילוויו, והוא הבטיח לי לדבר שוב עם מנהל הכלא ועם שר הפנים.
אם לא יתנו לו תשובה מידית הוא יציג צו
הבאה. למה לא עשה זאת קודם? אני בכלל לא
ידעתי שאפשר! זהו, לוותר!
היום כתבתי לסוסי כדי לברך אותה על יום ההולדת ועל הולדת
הבת. כתבתי גם למירטה. דבר חדש נוסף הוא שבעל הדירה הסכים להשכיר עם הרהיטים. את ההפרש שישיג בשכר דירה הוא ייתן
לאימא שלי. היא תיקח אליה את מכונת הכביסה ואת המקרר שלנו ותביא את שלה לדירה, כי
מכונת הכביסה והמקרר שלה יותר קטנים. היא כבר לקחה את הטלוויזיה ותיקח גם את
המערכת. בקשר לספרים – החברים מציעים להכין רשימה ולחלק אותם לארבע חבילות.
למאריו, לקאצ'ו, למיגל ולחורחה – כל אחד
ייקח חבילה. הרשימה תהיה אצל אימא שלי. זה לא לרוחי אבל איני יודעת איך להציע פתרון אחר בלי להעליב אותם.
אני מעדיפה מחסן, אבל לדעתם העכברים במחסן יאכלו את הספרים ואולי גם תהיה לחות והם
יירקבו. מאריטה הציעה שניקח אותם לבית של אבא שלה כי יש שם הרבה מקום. מה אתה
חושב? כל זה יקרה אחרי שנעזוב את הארץ.
אימא שלי החליפה מיליון פזות ל-163 דולר. כל דולר 6000
פזות. זה נורא, בפרו סכום כזה לא יספיק לנו אפילו לשכר דירה של חודש אחד. הנוטריון
כבר היה אצלך?
אני מסיימת. אמשיך ביום ראשון אחרי הביקור.
21.6.75
אני ממשיכה היום, שבת. רציתי לספר לך משהו על אימא שלי
ועל פאוליטה. אימא אמרה לי יום אחד שהיא אינה יודעת מה לעשות עם הקנאה של פאולה,
איך לגרום לה לציית, איך למנוע מלהרביץ לסילוויו, להעיר אותו כשהוא ישן. היא ביקשה
שאני אתייעץ עם גבריאלה. דיברתי עם גבריאלה, והיא אמרה לי שאימא שלי חייבת לדבר עם
פאולה על הכעס שלה לסילוויו, להסביר לה שזה טבעי ושאף אחד לא מבקר אותה בגלל זה.
כשהסברתי את זה לאימא שלי היא כאילו הבינה וקיבלה את העצה. בביקור הבא שאלתי אותה אם
דיברה עם פאולה כפי שסיכמנו, והיא סיפרה לי מה שאמרה לפאולה: "תגידי את האמת,
פאולה, את שונאת את סילויו? את חייבת לאהוב
אותו כי הוא קטן, בלה בלה בלה," אותן מילים שהיא אומרת תמיד. פאולה
שללה את הכול, וכשאימא שלי המשיכה היא סתמה לה את הפה עם היד, כמו תמיד, ואמרה לה
"לא לדבר!" הפסיכולוגיה של אימא שלי היא גאונית ופאולה משתלטת עליה בלי בעיה...
אני ממשיכה ביום ראשון אחרי הביקור. עוד תינוק נולד
במשפחה, חביאר דאריו. בטי והתינוק בסדר גמור. אימא שלי באה עם פאולה. שיחקנו כל
הזמן. אימא שלי לא שלחה לך את החבילה כי היא חיכתה שראקל תביא לה את המכנסיים שלך,
אבל אמרתי לה לשלוח עכשיו. קיבלנו חדשות משתי הבחורות שיצאו לפרו. הן בלימה ומאוד
חרדות כי אין עבודה. בנוסף, המשטרה ליוותה אותן משדה התעופה עד המלון ורשמה אותן.
הן אומרות שיש הרבה פיקוח על הארגנטינאים. מהביקור אין חדש פרט לכך שאימא שלי
במצוקה רבה יותר כי אני חושבת שהיא כבר רואה את הרגע שנעזוב.
אתמול והיום המשכתי ללמוד עם גבריאלה על פרויד. היום
קראנו את המוסף המוקדש לפישון ריוויאר. קראת? מעניין מאוד. כשהתחלתי לקרוא,
השתגעתי... אינני יודעת איך להסביר לך, אבל פתאום כל החשק ללמוד שהביא אותי לפני
שנה לחזור ללימודים, התחדש. שוב הרגשתי שאני חייבת ללמוד. לו היינו נשארים
בארגנטינה זה היה שונה כי הדרישות חברתיות אחרות וגם התנאים העכשוויים של הלימוד
אינם טובים (לומדים על הקדוש טומס). אבל אם נהיה במדינה אחרת אני חייבת לנצל את
ההזדמנות. אני מרגישה ייאוש גדול כשאני חושבת שזאת ההזדמנות האחרונה לשנות את
גורלי. אני מאוד מתוסכלת מכך שתמיד הנחתי בצד את מה שאהבתי: בגלל בורות, כי לא
היכרתי מספיק את עצמי, כי שקעתי בעשייה, כי התקופה לא הייתה טובה, בגלל כמה
מהסיבות האלה או בגלל כולן לא עשיתי את מה
שרציתי, וכששמתי לב עד כמה זה היה חשוב לי, נעצרנו. חשוב לי מאוד להיות
פסיכולוגית, עד כדי כך שכל השאר נראה לי כהפסקה בין מערכות תיאטרון, מן
"בינתיים", אתה מבין? אני מניחה שכן. ברגע הזה הייתי רוצה לדבר איתך
פנים אל פנים. לפעמים אני חושבת שאתה כבר מבולבל מהרצונות האמיתיים שלי. באחת
הפגישות שלנו לפני כמה חודשים אמרתי לך שאני לא אמשיך ללמוד, ועכשיו אני אומרת את
ההפך. האמת שלא ברור לי מה הדבר הנכון
לעשות. אני יודעת מה אני רוצה אבל לא מה נכון לעשות. עכשיו יותר ברור, נכון?
בלבלתי לך את המוח, אבל כתוב לי מה אתה חושב. אני מתגעגעת אליך מאוד. לא קיבלתי
ממך מכתב מיום רביעי. אני מקווה שמחר יגיע.
נשיקה ענקית עם כל אהבתי. סוסנה
22.6.75
יום ראשון אפור אחה"צ, אהובתי, זוהי השעה לכתוב לך.
לפני כמה זמן סיימתי ציור לפאוליטה. היום אין לי שום התחייבות, רק לכתוב לך,
למירטה, לפאולי ואפילו לבטי. אני מתחיל לענות למכתבך מה-15.6. את כותבת שאדם שכבר
הטילו עליו עונש, שהוא בשחרור על תנאי, לא יכול לעזוב את הארץ. אינני בטוח. שאלי
את עורכת הדין. בקשר לאימא שלך שאינה כותבת לי, מה שמדאיג אותי הוא שלפאולה אין
הזדמנות להכתיב לה מכתב. לפחות את משוחחת איתה.
חבר אמר לי שהמשטרה אינה יכולה להאריך בלי סוף את
החקירה, ושבשלב מסוים השופט שם לזה סוף. המשטרה מסוגלת להחזיק אותנו שנים עם
התירוץ שעוד לא סיימה את החקירה! יש אפשרות לחסום את המשך החקירה, אבל עורך הדין
צריך לטפל בזה. אני מקווה שהצלחת לדבר עם השופט ולבקש שהחקירה תיגמר ונוכל סוף־סוף לעזוב. אינני יודע אם זה יהיה בחודש הבא, אבל כמה שיותר מהר. כמובן,
חשוב מאוד שסילוויו יהיה איתך. אולי כדאי
לפנות לחבר פרלמנט, שילחץ. חשוב שלאימא שלך יהיה ייפוי כוח כמה שיותר מהר, כדי שלא
יהיו לנו בעיות ברגע האחרון. אם כל מה שעשיתם עד עכשיו אינו עובד, אימא שלך תצטרך
לבוא בעצמה. צריך לבקש מעורך הדין את תעודת הנישואים שלנו מבוליביה. שלא תלך
לאיבוד!
הייתי רוצה
תמונה שלך. זה שאני משריין את עצמי עוזר לי לשמור על שפיות. חשבי איך הייתי רוצה
לראות את הבן שלי זוחל! אבל לצערי אי אפשר.
באמת, מה יקרה עם אימא שלך כשנעזוב? אין לנו מה לעשות,
ודבר ראשון אנחנו חייבים לשקם את עצמנו.
אני מחכה לדעת מה קרה עם הביקור של חברי הפרלמנט. קיבלתי
מכתב ממירטה, היא אומרת שהיא רוצה להמשיך ללמוד ושנינו עוזר לה, אבל היא רוצה
לעבוד...
נודע לי שבדבוטו פתחו ביתן חדש לנשים בבית חולים. יש פה
שני בחורים שנשותיהן שם.
בשבת האחרונה מלאו לבנינו שמונה
חודשים. אנחנו מצטערים שהוא לא לידינו ואני מקוו שהוא לא יצטער אחר כך.
נצטרך להשלים את כל האהבה שלא יכולנו לתת לו בזמן הזה.
בואי, נדבר עלינו. חייבים לחשוב על עתידינו... איך יהיה?
מה מחכה לנו? בהתחלה ניסע לפרו, שם נשתדל להתמקם באזור של שינוי. אם יהיה קשה לא
תהיה לנו ברירה וניסע למקום אחר. בימים האחרונים קראתי יומנים של ארגנטינאים שגרים
בפריז. את זוכרת שאמרתי לך שהייתי רוצה לראות את ההשתקפות שלנו, את ואני, בסן, או
ללכת איתך ביער בולון בערב סתווי? אני חושב שאוכל לעבוד בכל מדינה בתור כתב חוץ או
לכתוב מאמרים על בעיות דרום אמריקאיות, וכמקלט אחרון אפשר לפנות לאו"ם. נמצא
מדינה שתקבל אותנו ונוכל לארגן מחדש את חיינו. מאוד הייתי רוצה למצוא עבודה שלא
תתפוס את כל זמני, שיהיה לי מספיק חופש כדי ליהנות מהחיים, ליהנות ממך ומילדינו,
לחיות עד תום.
ואת, מה את רוצה לעשות? אפשר לחשוב על הלימודים שלך.
חזרת לקרוא פסיכולוגיה – מה משמעות הדבר בעינייך? שעמום, צורך, דרישה עמוקה, הייעוד
הישן שלך? לא מזמן פירשת את זה בצורה חלקית: אמרת שאת רוצה להכיר את עצמך. אני
חושב שזה המהות שלך, אהבת האדם, הנדיבות שלך, העניין שיש לך בהתנהגות של האנשים
בגיא הדמעות. חשבי על זה וספרי לי, כי את חייבת להמשיך ללמוד. בקשר אליי – אני
עסוק בחיי הביתן ומחכה לספרי היסטוריה כדי ללמוד בצורה מאורגנת ועמוקה על היסטוריה
של ארגנטינה.
אהובה, אני מתגעגע מאוד. המבט שלי נודד בריק כי אינני
מוצא את צילך, אותך כסמל, את מבטך. אני מתחפר בחיים הפשוטים כדי לא להיזכר בחיים
שלנו, ברגעים הרבים והיפים של אהבתנו. יש בתוכי מטמון של רגשות נסתרים, אבל אני
זקוק למנגינה של קולך, לחום של ידייך, להבטחות של מבטך שתדברי איתי, שתחבקי אותי,
שתסתכלי עמוק בתוכי. אני מדמיין אותך כשהיית בת 15, וחיוכך כאילו מצלצל עם אלפי
פעמונים. עינייך ירוקות ושקטות. הן שלי, כי ידעתי לגלות אותן בתוך היער שהסתיר
אותם. עכשיו, כשאת חסרה לי, אני כמו יער בלי ירוק או פרח בלי ריח ובלי צבע, או שמש
אפלה, כמו גוסס שאינו מקבל ואינו נותן חום
וחיים. אני מנחש אותך בין הציפורים ששרות בשקיעה או בזריחה המתרחקות לאין סוף. אני
מגלה אותך בין קרני השמש שהולכת ונעלמת, בשמיים המבזיקים באין ספור כוכבים, בגשם
האפור, בפרח המוסתר שמלווה את אהבתנו... מקהלה של חרדותיי, השתקפות של הייאוש שלי.
אבל החורף יעבור, ובקצה השביל שטיח של ניצנים ריחניים מחכה לאביב. אני מריח את
הפרחים, ובסוף אני רואה אותך, את עינייך, את צדודיתך שאני כל כך אהב, מתגעגע,
צריך, חייב. הצדודית המוכרת של כל כך הרבה ערבים של שיחה, של שקט, של אהבה . כן,
אהובתי, כל כך קרוב ובגלל זה כל כך רחוק. תגיע השעה של הפגישה המחודשת. דמעות
מתוקות ירטיבו את לחייך וישדרו את הכוח והרוך של כל האוהבים בעולם. ואז – את ואני, שנינו נכתוב מחדש את ההיסטוריה של
האוהבים.
עד אז, חברה, ידידה, אהובה שלי. שלך לנצח, אבל
אני שולח לך
ציור כי את היית ועודך פרח בחיי, להתראות בקרוב, אבל
23.6.75
אהובי,
קיבלתי היום את מכתבך מה-17.6, ונראה לי שחסר מכתב של
סוף השבוע, יום ראשוןה-15.6. אחת הבחורות הקומוניסטיות דיברה היום עם עורך הדין
שלה כדי להשיג עורך דין ונוטריון מארגון זכויות האדם. הם הבטיחו לבוא בקרוב. אני
רוצה שיראו את התיק שלנו ויתנו לי חוות דעת עליו.
אינני מבינה כל כך את מה שאמרת בקשר לציור של הנמר. אולי
התכוונת למשהו שכתבת במכתב שלא קבלתי. קיבלת את המכתב של פאולה עם הציור של הרי
פרו? היום קיבלנו מכתב מכרמן שנסעה לפרו. היא בסדר גמור, כבר הייתה לה הזדמנות
לחוות את המציאות הפרואנית: הייתה הפגנה של עובדי הוראה שהופגזה בגזים הגורמים להקאה.
היא הייתה ברחוב ונאלצה להימלט כשהיא מקיאה!
היום דיברתי שוב עם עורכת הדין והיא אמרה לי שהשחרור על
תנאי כביכול שלנו לא נכון. היא אומרת שזה קורה רק אחרי שמונה חודשים של מעצר, ולא
אחרי ארבעה כמו שהיה לנו ב-21.2. עלינו לראות בדחיפות את ההחלטה של הבית הדין
הגבוה. אני מקווה שיזמנו אותי השבוע. עורכת הדין אומרת שהאפשרות היחידה היא
"אין מספיק הוכחות" כפי שחשבנו מההתחלה. אם היא צודקת,
עורך הדין
שלנו אינו יודע כלום. בכל מקרה, אימא שלי תלך לבית המשפט השבוע.
סימני האובססיביות אצלי אינם חמורים, כך אני. אינני חושבת
שהם מגיעים לנוירוזה. כתבתי לך על כך כדי להסביר חלק מהפעולות או מהמחשבות הבלתי
נשלטות שלי. אבל אינני דואגת כלל.
אני מסיימת, אהובי. היום נשלחים שני מכתבים כי כתבתי אחד
מוקדם וסגרתי אותו. אני אוהבת אותך יותר כל יום, מתגעגעת אף על פי שאני משתדלת לא
לחשוב עליך. עם זאת במשך היום אני מדברת עליך הרבה עם סוקורו ומריטה. כשאני מדברת
עליך אני מרגישה יותר קרובה, מרגישה אותך.
ד'ש לכל הבחורים ונשיקה מלאת אהבה וגעגועים. סוסנה
23.6.75
חברתי
היקרה,
היום
קיבלתי את מכתבך מה-17.6. ברור שחסר לי אחד מה-16.6 כי בחלק הסופי את שואלת על
שוודיה... זה מכתב שלא קיבלתי. כנראה שלחת שני מכתבים באותו יום, שלא הגיעו אליי.
אל תשלחי באותו היום. בגלל הסכמה של מזכיר הדואר אני יכול לכתוב היום ולשלוח מחר,
מחוץ לשעות. מאוד רציתי לענות לך על שוודיה: אני מניח שיש אפשרות לנסוע לשם ולהיות
תושבים. מובן שזה יהיה קל יותר אבל רחוק. התשובה שלי היא שאנחנו חייבים לקבל את
ביטול המשפט, לעשות ייפוי כוח לאימא שלך ולהבטיח את העזיבה שלנו בכל דרך. בשוודיה
יש אפשרות לעבוד, היא באירופה, במרכז העולם הישן וקרובה לכל דבר. זוהי גם דרך להגיע
למדינות אחרות באירופה אחרי ששת החודשים ההכרחיים. לא נפסיד כלום, להפך. אני מקווה
שתכתבי עוד דברים על הנושא. אני מציע לא לתת לשופט, למזכירתו ולעורך הדין שלנו
מנוחה – שאימא שלך תלך עם פאוליטה...
טוב,
אהובתי, על שאר הדברים אענה מחר. אני מחכה בקוצר רוח למכתבייך ולהצלחה בסידור החוקים. שיהיה שוודיה או כל מקום אחר,
אבל שיהיה! לפני הסיום אני מבקש ממך שתשמרי על בריאותך. אני שולח לך את התליון
שעשיתי, מקווה שתאהבי אותו.
לסוסי
יש יום הולדת 24 ביום רביעי. כתבתי לה וציירתי לה ורד. אני מקווה שאהבת את מכתבי
מאתמול. כתבתי אותו עם כל אהבתי. אני גם מקווה שסילוויו כבר איתך.
ד"ש
לבנות, נשיקות לילדינו, לך נשיקות. אני זוכר אותך, אני מוקיר אותך, שלך לנצח אבל
קבלתי את מכתבך מה-16. אני מסכים עם
ההכול!
24.6.75
יקירי,
קיבלתי
את מכתבך מה-19.6. לפני הכול, היום הייתה לי שמחה גדולה: המזכיר של מנהל הביטחון
הגיע ואמר לי שהם מאשרים את הכניסה של סילוויו. מחר או מחרתיים ייתנו לי את האישור
בכתב, ובסוף שבוע הוא כבר יהיה איתי. זה משחרר אותי מחרדה גדולה. אני יודעת שהימים
הראשונים יהיו קשים, כי הוא צריך להתרגל
למקום וגם אליי, ייפתרו בעיות רבות: הבעיה שלו, שהוא לא איתי, עם אימא שלו, הבעיה של אימא שלי וכן האפשרות שלה לבקר אותך
עם פאולה. אני מחכה שהוא יגיע. כשהודיעו לי התרגשתי כל כך שכמעט פרצתי בבכי.
החוברת
"עולם הצילום" נמצאת אצל אחותך. אינני יודעת למה היא לא שלחה אותה. בקש
ממנה.
רציתי
להבהיר לך את מה שאמרתי על מריה דל כרמן. הדמיון אינו בין היחסים הזוגיים שלנו
ושלהם, אלא באופי שלה ושלך. היא מגיבה לפעמים בכעס, וכשהיא כועסת היא אינה מסוגלת
לדבר. היא הסבירה לי למה זה קורה לה, ומה עובר לה בראש ברגעים אלה, וזה עזר לי
מאוד להבין אותך. הייתי רוצה שנחזור לכתוב על היחסים הזוגיים שלנו כי בקרוב נחזור
להיות ביחד, ולא נראה לי שיהיו לנו הרבה הזדמנויות לשוחח בלל כל השינויים שמצפים
לנו. אמרת לי שרצית לדעת מה אני חושבת על כל מיני דברים שאמרת לי בעבר, ואינני יודעת
למה אתה מתכוון. אתה מדבר על התקופה שלפני המעצר או על העבר הרחוק יותר?
אני
מבקשת שתסביר לי איך אימא שלי צריכה לסדר מקום לינה ברסיסטנסיה כי היא מתכוונת
לנסוע.
אני
מצפה למכתב אינטימי יותר שלך. אני צריכה מכתב כזה כי מזמן אנחנו רק עונים על דברים
פרקטיים. לי קשה לכתוב מכתב אהבה כי אני מנסה בכל הכוח לא לשחרר את הרגשות, אני
מנסה לא לחשוב ולהשתלט על הרגשות. זה גורם לי לחרדה, אבל עדיף מליפול לייאוש. בהזדמנויות הספורות שאני לא מצליחה להמנע
מלדמיין את פניך או את ידיך או את עיניך אני מרגישה לחץ נורא בחזה. אני מעדיפה לא
לחשוב. אהובי, עניתי על כמה משאלותיך. אני מניחה שתקבל את המכתב בשניים או בשלושה
ביולי. שאל אותי שוב כל מה שאינו ברור לך.
נשיקה
מעומק נשמתי, אוהבת אותך, סוסנה
24.6.75
סוסי,
חברתי הקטנה,
הרבה
שעות של אי שקט, עצב וחרדות מאחורינו, אבל יש לנו הרבה יותר שעות של אושר שמפצות
עליהן. אהובתי, יש זמן לסבל ויש זמן לאושר, יש זמן לדמעות ויש זמן לחייך, יש זמן
של העדרות וזמן של מפגשים, זמן לחיות וזמן למות. במכתב הזה יהיו שני זמנים: הזמן שלנו, של שנינו, וזמן האומללות
היום-יומית.
לפני
הכול אני רוצה להגיד לך שאתמול קיבלתי את כל המכתבים שלך שחסרו לי, לכן אני
מעודכן. זה כדי להרגיע אותך. אני מסיק ממכתבייך שאת במצב קשה, שבורה. אל תשקרי לי,
הינה החזה שלי: רחב, קשה אבל רך ומלא אהבה בשבילך, לדמעותייך ולעצב שלך. את לא
עשויה מאבן. תרגשתי מממצב הרוח שלך, ונעצבתי. רציתי לשלוח לך את האהבה שלי, לנחם
אותך, להגיד לך שאני מבין אותך ובכיתי יחד אתך. את עייפה, כעוסה, נמאס לך – אני
מבין כי אני באותו מצב. יש בינינו מצבים מקבילים ובדרך כלל באותו זמן, שמת לב?
פתאום אני נזכר מה שפטריסיה חשבה על אהבתנו. אני רואה ביחסינו יחסים הגיוניים
ועמוקים עם סערות מדי פעם, שבעבר תפסו אצלי לפעמים יותר מדי מקום. יש באהבתנו חדות
שצריך למצוא לה מקום.
שלושת
המכתבים האחרונים שלך הגיעו לידי יחד עם המכתב של מירוה שנמסר לי בלי בעיה –
הסוהרים כאן בסדר – אינם אכזריים. אני אתייחס לדברים שלך בצורה ברורה ככל האפשר
– תלוי בנושא. מראש אני אומר לך שאני אוהב
אותך מאוד מאוד, "לנצח ועוד יום אחד אחרי הנצח" (מוריס ווסט).
אני
מסכים למנות עורך דין אחר לישורת האחרונה. דרשי בדחיפות את המסמכים שלנו. בקשי מאחת
החברות עורכות הדין שתנסח מכתב מתאים. בקשי מהאגודה לזכויות האדם שתטפל בנו היות
שאנחנו לא שייכים לאף ארגון פוליטי. עורך הדין שלנו בן 66 וחולה! אל תתנו לו יותר
כסף. הודות לנו יש לו עכשיו הרבה לקוחות שמשלמים לו. אל תתנו לו אפילו שקל!
בית
המשפט יכול להאריך את הזמן שנקבע בחוק, אבל יש גבול. הגבול תלוי בשופט. הטענה שלפי
הוראות של שר הפנים הם מעכבים את ההחלטות, אולי נכונה ואולי אינה נכונה. אנחנו פה
כבר שמונה חודשים. לך, שאין לך ולא היה לך שום קשר לפעילות פוליטית גם במשך שמונה
חודשים.. שהמצפון של המזכיר והעוזרת שלו יסבול מנקיפות! אנחנו חפים מפשע וממשיכים
לשבת בכלא רק בגללם! הם יתחרטו על זה, על חוסר הצדק שהראו עד עכשיו.
נמאס
לי כבר אבל אני בסדר. כאן הרבה יותר טוב מאשר בדבוטו. אני שמח שהעניין של סילוויו
ייפתר בקרוב בשבילך ובשבילו, מפני שהוא צריך אותך כל כך. האפשרות שאימא שלך ופאולה
יגיעו אליי תהיה התגשמות של חלום. אימא שלך צריכה להביא תעודת זהות וכרטיס מבקר.
אולי אחרי שאימא שלך תסדר את הפנסיה שלה היא תוכל לבוא לגור איתנו, לפחות לזמן מה,
עד שנדע איפה נישאר. כתבי לי מה את חושבת ומה את רוצה.
מובן
שלא כל המונטונרס הם זהב. איננו חייבים לקבל הכול, רק מה שמתאים לנו. אני כבר עייף,
ורק רוצה לחיות איתך ועם ילדינו. מסכימה? אני רוצה לחיות, לכתוב, לפרש. הגב שלי
כבר אינו יכול יותר, ואני רוצה להתאושש כדי לשתות בהנאה את הדבש של החיים יחד
אתכם. כבר אכלתי את המרור במשך הרבה שנים. אני רוצה ליהנות מהיופי של העולם.
איבדתי 45 שנה, לא יותר! אני אכתוב, אקרא, אחשוב, כי אני אדם חושב. אני רוצה לחיות עם ילדינו, אולי עם עוד ילדים,
אבל בשלווה, בלי אשליות, מסכימה? את האשליות נשאיר לאחרים, "בשבילנו –
החרות".
שוודיה
או פרו – אסכים עם מה שתחליטי. המרחק והשפה הם מכשולים קשים, אבל יש גם יתרונות:
שלום, עבודה, מזג האוויר, אירופה. אינני בטוח ששוודיה היא אופציה, כי איננו
פליטים... אם זה אפשרי,אני מוכן אפילו שלא ישלמו לנו את הכרטיס הטיסה. נמכור הכול
וניסע בכל זאת. ידייך חופשיות.
באמת,
יש סכנה להפיכה בפרו, אבל אני מסיק מהחששות שלך את מצב רוחך. את מפוחדת מאוד,
דואגת, ומתחת לחזות של קור רוח יש בתוכך חרדה גדולה. אני יודע שאינך מתמוטטת כי יש
לך אנרגיות חיים רבות. אין לי מה לעשות חוץ מלחזור ולאשר את אהבתי אליך ולומר כמה
אני גאה להיות החבר שלך, איזה פריווילגיה היא שאת ידידתי, שאת מבינה אותי ואוהבת
אותי. איזו זכות היא לנשום לידך, להיות שותף לאהבתך את החיים. את לימדת אותי
לחיות, תודה לנצח!
סוסי,
אני שותף לרצון לחיות בשלום עם ילדינו. את מתחננת שאני אקח את זה ברצינות. מתי לא
לקחתי ברצינות את הרצונות שלך? אין צורך להתחנן. עניתי לך בבירור, אהובתי. כן
לשוודיה, כן לחיות בשלום, כן לחיות עם ילדינו עד תום. אני מצטער על סוסי ומירטה
אבל אין לי ברירה. זה קרע – להתרחק מכל העבר שלי, מהילדות, מהשכונה, מהרחובות
ומהריחות של גיל התבגרות. זו פרידה, אולי לתמיד.היא תהיה קרע עמוק גם בשבילך.
את
מסבירה לי את הפירוש הפסיכולוגי של הציורים של פאוליטה. הייתי רוצה לדעת על מה זה
מתבסס. כדאי לך לנסות ולהשיג אישורים להמשך הלימודים שלך באוניברסיטה. לחיות זה
להיאבק, יקירתי, ולחיות בשלווה זה לא לעזוב את מה שאנחנו רוצים, לא לעשות כלום,
לשקוע בשגרה אלא להמשיך לחיות כל יום, כל בוקר מחדש.
במכתבך
מ-18.6 את מספרת לי על המכתב של מירטה. את
צודקת: היא לגמרי בודדה, מבולבלת, בלי אהבה. מכתבך נגע לליבה, אינני יודע מה כתבת,
אבל ברור שהיא מאוד התרגשה. זה כמו טיפת מים שנופלת על פרח נובל, מחיה אותה ונותן
לה תקווה. היא , כמונו, זקוקה לאהבה ורוצה שיגידו לה את זה כל הזמן.
אני
מקווה ש"מרד הכינים" הסתיים ורק יכול לדמיין לאיזו סערת רוחות הוא גרם!
שוודיה... אני מקווה שלא נתאכזב. כדאי שאימא
שלך תלך למשרדים של האו'ם, כי הם יכולים לעזור לנו. התייעצי עם סוקורו כי אולי היא
מכירה עוד ארגונים כאלה. סליחה שאינני יכול לעזור מכאן. אומץ וסבלנות – החיים שווים! אם כדאי אנחנו
יכולים למכור את הרכב וגם את הדירה כדי להסתדר בשוודיה או בכל מקום אחר.
אינני
מספיק לקרוא את כל מה שהייתי רוצה. סיימתי את "הסלמנדרה" של מוריס ווסט.
ספר טוב, כתוב היטב, קל לקריאה.
השחרור
מתעכב כל כך! אנצל את הנייר שנותר כדי לחלום על שוודיה. שטוקהולם נמצאת במרחק שווה
מלונדון, פריז ומוסקבה. הים הבלטי מפריד אותה בדרום משאר היבשת. גרמניה (המערבית
והמזרחית) קרובה. אולי נוכל לקפוץ למקום אחר, נכון? אבל לא משנה מה הנסיבות,
החזיקי מעמד ואל תפלי! בדיוק לכך התכוונתי כשכתבתי שאת תמימה. בכל מכתב את כותבת
על אפשרות שונה. סלחי לי, בבקשה, לא שיערתי שמצבך רע כל כך. לא בסדר מצידי. אני
שוכח שאת על הסף, ומאז שאני עברתי לצפון, את נחלשת. סליחה וסליחה גם על מה שכתבתי
בקשר לנמר. חוסר הרגישות שלי עוד כואב לי.
יקירה,
כתבתי לך מכתב ארוך, ואני מקווה שהוא יעודד אותך ויתן לך כוחות מחודשים כדי לחכות
לשחרור. קבלי נשיקה, ידידתי הטובה ביותר, אהבתי היחידה.
שלך
לנצח אבל.
25.6.75
אבל
יקירי,
סילוויטו
הגיע אליי היום בשעה 12:00 בצוהריים. עכשיו 12:30 בלילה, ורק עכשיו הוא נרדם. במשך
כל היום הוא היה על הידיים שלי. הידיים שלי גמורות. נראה לי שהוא קצת מזהה אותי.
לפחות הוא נצמד אליי ולא מוכן ללכת עם אף אחד אחר. הוא אכל כרגיל, אבל בלי שעזבתי
אותו לרגע. אני מקווה שלא יתעורר. אינני מסוגלת לכתוב יותר. הידים שלי נוקשות, אבל
אני שמחה מאוד.
נשיקה
גדולה ושמחה. סוסנה
26.6.75
חברתי
היקרה מאוד,
קודם
כל אני רוצה להבהיר לך שהמצב שלנו נקרא "שחרור על תנאי" או "חוסר
ראיות". זה אותו הדבר. כשמדברים על שחרור על תנאי משמעות הדבר היא שיש פסק
דין. הבעיה היא שעורך הדין שלנו הוא שקרן פתולוגי או שאולי הראש שלו כבר לא עובד.
הוא פשוט אינו רוצה ללכת לדבר עם השופט. אני התייעצתי עם עורך הדין שיש לנו כאן
והוא לא נשמע שפוי. אנא דאגי למצוא עורך דין אחר בשביל החלק האחרון של השהות שלנו
כאן.
בקשר
למדינה שאליה נוכל להגיע – אם שוודיה אינה באה בחשבון אפשר לנסוע לפרו ומשם לבקש
מקלט בשוודיה. בינתיים אימא שלך יכולה לגשת לבניין של האו"ם ולברר במה הם
יכולים לעזור לנו. הרי איננו ילדים חסרי אחריות אלא משפחה עם שניי ילדים קטנים. הם
לא ירצו לעזור?
נראה
לי שהשופט רוצה לפתוח את המטריה לפני הגשם ולהחזיק בנו את שמונת החודשים שהחוק
קובע. אחר כך, גם אם השופט יפסוק לבטל את המשפט הוא יוכל לומר שעשה את המקסימום.
בקשר לצו ההבאה: אל תחכי לעורך דין, בקשי
מאחת מעורכות הדין שתכתוב לך, ושלחי לשופט התורן. אל תסמכי על הזקן ואל תתני לו
כסף.
אהובתי,
שמחתי מאוד שאהבת את המתנה. המילים שחרטתי הם בשבילי סמל. כשהתקשרתי אליך לעבודה,
לפני שאמרתי לך שאני אוהב אותך, כשאמרתי לך "חברתי הקטנה" הרגשתי שאני
שולח לך מסר מוצפן, הצהרת אהבה מרומזת. ואם יש משהו שונה בזוגיות שלנו, משהו
שמבדיל אותנו מסתם אוהבים, זו בדיוק החברות שאינה קיימת אצל כל הזוגות, והיא
משמעותית מאוד ביחסים בינינו. בדיוק בגלל שידידות היא נדירה וקשה למצוא ידיד אמת
במאה העשרים, אני מצהיר שאת אינך הידידה הטובה ביותר, אלא הידידה היחידה שלי. את
נאמנה, חברה, מתוקה, לוחמנית ועצמאית – זה הכול! מבינה?
אני
מסכים עם הפתרון בקשר לדירה שגרנו
בה. כמובן, איני רוצה לשלוח ספרים או
רהיטים למחסן. אינני אוהב כל כך את פתרון החלוקה, אבל אין ברירה. בכל זאת יש דברים
שצריך לקחת, למשל את הספרים שלך על פסיכולוגיה. עוד נדבר על זה.
את
אומרת שהכסף שאימא שלך החליפה לדולרים אינו מספיק אפילו לחודש בפרו. ברור שאיננו
יכולים להתמודד אם מצב כזה, אבל נסתדר איכשהו. הדבר הראשון שעלינו לעשות הוא לצאת,
להשתחרר. בבקשה, כתבי לי מהו המחירון של הרכב שלנו. בעניין זה חשוב לציין שלא הגיע
לכאן אף נוטריון וללא הטיפול שלו יהיה בלתי אפשרי למכור את הרכב. כדאי לברר אם יש
חברים שמוכנים לעזור לנו כשנעזוב, וכן לברר אם יש לנו אפשרות להגר לשוודיה, ואם כן, אם הם
משלמים על הכרטיסים. אם זה לא כך, נחשוב על משהו אחר. אבל בלי עצבים ובלי לחכות.
ברור שאינכן יכולות לסדר הכול, לכן אני מתעקש על האו"ם או על האגודה לזכויות
האדם.
נראה
לי שאת מבזבזת את זמנך על ההתנהגות ה"תרפויטית" של אימא שלך. נראה לי
שאבד מכתב שכתבתי לך על ההתרשמות שלי מהדו־שיח
שלך עם פאוליטה, כי לא התייחסת לכך. אני אהיה חייב ללמוד מחדש איך להתייחס לפאולה,
איזה יצור מתוק ומוזר!
לא
כתבתי לך כלום כשלבננו מלאו שמונה חודשים. הוא לא יכיר אותי ואני חושב על הנזק
שייגרם לו בהיעדר אבא בגיל הזה. התייעצי עם גבריאלה אם יש עוד זמן. החדשות של
אליסיה מאשרות את ההחלטה על אירופה. אני יודע שלילדים לא יהיה קשה עם השפה.
עכשיו
אתייחס לנושא החשוב ביותר במכתב: הלימודים שלך.
אני בטוח שכבר כתבתי לך שאת חייבת להמשיך ללמוד. אינני מבין למה את חושבת
שאני נגד. אינך מכירה אותי? מובן שאני שותף גאה לשאיפות שלך. אני אעזור לך, אעודד
אותך ואוהב אותך. אני בטוח שתצליחי. הקטע במכתב שלך שמדבר על כך הוא סימן של אמונה
וכנות שנראה לי שאף פעם לא נתת לי.
מה
שכתבת על המוסף של העיתון המוקדש לפסיכולוגיה העלה בי זיכרונות כואבים. באמת נראה
לי שהשתגעת ושזה משהו עמוק בך, כאילו מישהו קורא לך ממעמקים. ודאי שאני מבין אותך.
את צריכה לשכוח מארגנטינה: אי אפשר לחיות, לחלום, ללמוד בארגנטינה של ימינו. אינני
בטוח שזאת ההזדמנות האחרונה שלך לשנות את גורלך, אבל לא נבזבז אותה. כבר במכתב
קודם הצעתי לך לחפש קשרים, להכין אישורים וכל מה שתצטרכי כדי ללמוד. חדשי את
הצרפתית שלך, זה יהיה נחוץ. אני מבין את דבריך בעניין שימת הייעוד שלך בצד. את
מדברת על הנסיבות שבינתיים מונעות ממך ללכת בדרך שאת רוצה, שמונעות ממך לממש את
המטרה החשובה ביותר בחייך. זמן קצר לפני שנעצרנו שקלת לעזוב את האוניברסיטה בגלל
התנאים שהיו שם ומפני ששנינו הרגשנו ריקנות. האפשרויות היו שונות לשנינו: את
בלימודים ואני בצילום מסחרי. גם ההיריון השפיע. עכשיו, אחרי שמונה חודשים בכלא,
אחרי ה"עונש" שאת חשבת שהגיע לך, כשאת מבינה שהאנשים שהולכים בדרך
"המהפכנית" משקרים לעצמם וחיים בסרט בידיוני – את עוד בספק? איך את
יכולה לעזור יותר לאנשים? בעזרת הפוליטיקה או הפסיכולוגיה? אני בטוח שאת יכולה
לעזור לאנשים שצריכים טיפול כדי לשרוד. עד שהעולם לא ישתנה אנחנו יכולים לעזור רק
ליחידים. זוהי תרומתי לעניין שלך. אני מבין ואת לא צריכה להצטדק בפניי. חשבי על
מרי קירי, היא הייתה צריכה לעזוב את המדע ולהקדיש את חייה לפוליטיקה? את העקרונות
שלך תוכלי ליישם בכל תחום שתבחרי.
עכשיו
התברר לי שאני דוד-סבא... מאוד משמח אותי! מזל טוב לאחותי! היום קיבלתי מכתב מסוסי.
לנכדתי החדשה קוראים קרולינה, היא שוקלת 3.4 קילוגרם, עיניה כחולות, פרצופה עגול,
והיא מדהימה! אלה כמובן דבריה של האימא. אנחנו מתקרבים לשקיעה, ואלה שבאים במקומנו
נולדים וגדלים. אני כבר רוצה ש"ההפסקה" תיגמר וההצגה תימשך! זה יגיע,
יגיע, חברתי המתוקה.
צפינו
את המצב בפרו. נכוון לשוודיה – צריך ללכת לשגרירות בדחיפות.
ד"ש
לכולן. תודה שאת כותבת לי כל יום, המשיכי. חיבוק גדול, שלך לנצח אבל
27.6.75
סוסנה,
חברה יקרה,
היום
קיבלתי את מכתבך מה-23.6. נראה שלא קיבלת את מכתבי מה-15.6. חבל, כתבתי לך כמה
ריגשה אותי השיחה שלך עם פאולה וביקשתי ממך שתדברי איתה עליי כמה שאת יכולה! חשוב
לי מאוד, תמיד אני חושש שאינה אוהבת אותי, או ששכחה אותי!
היום
קיבלתי גם מכתב ממירטה. למה הבטחת לה שתבוא לפרו לשלושה חודשים? היא כבר רוקמת
תוכניות! קיבלתי את ההרים של פרו שפאולה ציירה.
כבר
כמה פעמים כתבתי לך שצריך לקחת עורך דין אחר שיבדוק לפחות אם הכול בסדר ויגיד לנו
איך להתקדם. אימא שלך ואת צריכות לדאוג
שהמזכיר והשופט לא יוכלו לנשום עד שיודיעו על ביטול המשפט. ואת יודעת
שעדיין אין לי נוטריון. למה סמכנו על ברוקן? צריך להחליף יעד: אירופה, שוודיה,
דנמרק. אנחנו צריכים שקט ושלווה ונוכל להשיג אותם רק רחוק מהמלחמות הקטנות באמריקה
הדרומית.
אמשיך
מאוחר יותר. עכשיו ערב שישי, יורד גשם.
יום
ראשון בבוקר, יורד גשם, ואני מתגעגע אליך. יש לי הרגשה של חרדה. פתאום אני מבין
שכבר כמעט חודשיים שאיננו מתראים. שוב אני מגלה מה את בשבילי, כמה את נותנת לי,
כמה הייתי רוצה לתת לך ואינני יכול. אינני יכול ללטף בעדינות את לחייך החמות
והרכות. כשביקרתי אותך כי לא הבנת את המסר של הנמר שציירתי, כאב לי מאוד, והבנתי
שלהכאיב לך זה בדיוק כאילו אני מכאיב לעצמי. החזקתי את המכתב עם הדו־שיח שלך עם פאוליטה במשך ימים – כל פעם הוצאתי
אותו וקראתי אותו שוב, וכל פעם מחדש בכיתי בקול, כמו תינוק, בערבוביה של רגשות
געגוע ושמחה.
אני
חוזר לעניין שוודיה: יש פה בחור שיודע הרבה על הנושא. יש בשוודיה מכסה של 300 איש
לשנה. השנה המכסה מלאה כבר, אבל השנה הדיפלומטית היא עד ה-30.6. מכאן שעוד מעט
מתחילה שנה חדשה. הוא גם אמר לי שאם אנחנו משלמים על הנסיעה בעצמנו יש יותר סיכוי.
העובדה שיש לנו ילדים קטנים מגבירה את הסיכויים. מי שנוסע צריך לחיות במשך שלושה
חודשים במושבה כדי ללמוד את השפה ובסיס של מקצוע לחסרי מקצוע, ואחר כך הם מחפשים
לך עבודה ואתה יכול להפוך לתושב. אם כן,
צריך למהר כי אנחנו כבר בסוף יוני. אני מציע שננסה להגיע לשוודיה, ואם הם
מסכימים ניסע גם אם הכרטיס על חשבוננו.
אני מחכה להסכמתך.
כבר
כתבתי לך בקשר למצב החוקי שלנו. צריך עורך דין אחר שיעשה את מה שצריך. בדקי אם
אפשר להשיג עורך דין מהאזור שלי, שיבוא לבקר אותי. צריך גם לפתור את עניין
הנוטריון. לא ענית לי בקשר לדירה שלנו. טוב, עשי מה שאת יכולה! אני חוזר ואומר לך
שכשאת סוגרת מעטפה אל תכתבי עוד מכתב. הבנת?
אני
משתדל להיות כאן עצמאי. עשיתי טעות כשחברתי למונטונרוס, אבל בסדר. בקשר לגררדף,
החבר של גבריאלה, הוא פשוט מאכזב. בבקשה אל תספרי לה כלום. כשהוא לבד הוא בדיכאון
וכשהוא עם החברים שלו הוא מנצל אותם. אם אינו מנצח בוויכוח הוא מנמק זאת
ב"רמה". איתי, כמובן, לא הולך לו. יש כמה בחורים מצוינים שיש לי, ולהם
הרבה מהמשותף (פרט לגיל). זה נווה מדבר בתוך הנוקשות. החוויה שלי זוחלת בין הריק להנאה, כי למצוא
מישהו לדבר איתו בפתיחות זה נדיר. לא כל מה שנוצץ זהב, נכון? הייתי רוצה לדעת על
מה את מדברת עם סוקורו ומריטה. ספרי לי.
אני
מסיים. היום אני מרגיש חוסר שקט, חרדה, אינני יודע למה. חיבוק לחברות, נשיקות
לילדינו, שלום אהובתי, נשיקה מתוך ייאוש, שלך לנצח אבל
יום
ראשון אחרי הצוהריים. רציתי להוסיף לך משהו, אני אוהב אותך וזוכר אותך, עוד מעט
יולי, החודש של היום הולדת שלך. יהיה לי קשה מאוד לא להיות לידך. עכשיו כן הייתי
רוצה שיעבירו אותי לדבוטו, אולי השופט יכול לזמן אותי? האם זה יפריע למשפט? אני
מקווה שתהיה הכרעה מהירה החודש, אחר כך אוכל לנשום. זה חייב להיות בקרוב מאוד...
במתיקות
אני שולח לך את נשיקותיי, להתראות בקרוב, אבל
28.6.5
אבל
יקר,
היום קיבלתי שני מכתבים שלך מה-23.6 ומה-24.6 עם תשובותיך
בעניין שוודיה, ששימחו אותי מאוד. בשבילנו זה יהיה יוצא מן הכלל. אימא של
הצ'יליאנית רצתה לבדוק בעבורנו את העניין אבל אמרו לה שהמצב שלנו שונה כי אנחנו
אזרחי ארגנטינה ואיננו פליטים, לכן הסידורים הם כמו בכל מדינה אחרת, פרט לעזרה של
הארגון השוודי. פרטים מדויקים אפשר לבדוק בשגרירות השוודית. אני יכולה לבקש מאימא
שלי שתברר, אבל עוד לא סיפרתי לה על האפשרות הזאת. אולי התלות שלי בה מונעת ממני
לספר לה. אני מרגישה חרדה גדולה רק מהמחשבה על נסיעה למקום כל כך רחוק כי אני
יודעת כמה היא תסבול. בפרו היא תוכל אולי לבקר אותנו, אבל לא בשוודיה... אני אדבר
איתה בקרוב.
המכתב
שלך עודד אותי כי הרגשתי שאתה מבין אותי לגמרי. גם אני אינני רוצה להתחייב כרגע לשום דבר, רק לקרוא או ללמוד איתם
וזהו. המונטונרס מקבלים את המצב ואין להם רצון לגייס פעילים כרגע, לכן אני מסתדרת
איתם. אתה זוכר שכתבתי לך שהקִרבה שאני מרגישה לאירמה גורמת לי להיות יותר מגויסת?
טוב, זה כבר עבר. חזרתי לנורמליות, ונראה לי שהיחסים הקרובים יותר עם המונטונרס
תרמו לכך. בהתחלה הכול נראה מקסים, אבל עכשיו אני רואה את הקנאה, הבירוקרטיה,
המשמעת הקשה והמניפולציות שנעשות כדי לטפס בסולם הכוח. כמובן, זה לא הכול ויש גם
נשים טובות, אבל אני מרגישה עייפות, ואין לי כבר כוח למאבק נגד הטיפשות
והבינוניות.
בדיוק
לפני כמה ימים, כשדיברתי עם סוקורו שנוסעת לצרפת על התוכניות שלה, שמתי לב שהשנים
מכבידות. לא הגיל, אלא שנות הוותק בפעילות
פוליטית. מגיע רגע שכל הכשלונות, התסכולים, כל מה שלא הצליח הם משא כבד כל כך,
שמונע התקדמות ואי אפשר להיפטר ממנו. אתה זוכר את הסרט "העיגול האדום"?
"החיים הם אוצר אבוד אם לא חיית איך שרצית". הגיע הזמן לחיות איך שאנחנו
רוצים.
ובעניין
אחר: עורך דין מאיגוד זכויות האדם קשה
להשגה, אמרו לי לכתוב מכתב מנוסח בצורה שלא מוצאת חן בעיניי, אבל עורך הדין של
סוקורו גם הוא מהאיגוד, והיא תדבר איתו. השופט לא זימן אותי, כנראה בגלל השביתה
בבתי המשפט. נראה בשבוע הבא. ביום שני אכתוב את המכתב בעניין הדרישה להחזרת
התעודות שלנו.
אני
מפסיקה עכשיו. מחר אחרי הביקור של סילוויו ופאולה אמשיך ואספר לך עליהם.
אני
ממשיכה. יום ראשון בלילה. סילוויו ישן. ביום הראשון והשני הוא החזיק בי כל הזמן ולא
רצה להרפות אפילו בזמן האוכל. היו יומיים קשים מאוד. הוא הגיע ביום רבעי ולמחרת
היה ביקור. אינך יודע איך הוא שמח כשראה את אימא שלי ואת פאולה. הוא השתגע ונזרק
לידיים של אימא שלי. לעומת זאת אתמול, בזמן הביקור, הוא שמח אבל לא בטירוף כזה.
כשהיה בידיים של אימא קראתי לו, והוא בא בלי בעיות וברור מכך שהוא מזהה אותי.
אתמול והיום הוא כמעט רגיל. משחק על הרצפה, נשאר בעריסה, לא בוכה כשהוא מתעורר.
כמובן, זאת נורמליות יחסית כי התנאים פה אינם נורמליים. אבל הוא בסדר איתי, אוהב
אותי ומזהה אותי.
פאולה
בסדר. אני מדברת איתה עליך והיא מקשיבה, אבל אינה לא עונה לי. היא קוראת לאימא שלי
"אימא" אבל מתקנת את עצמה מייד כי אימא שלי אינה עונה לה. אינני יודעת
אם זה קורה גם בבית. כן, כל זה פוגע בי. זה כמו טיפת המים על הסלע. סילוויטו, ההעברה
שלך, העצבות שמדי פעם אני רואה במבט של פאולה, החרדה של אימא שלי בקשר לעתיד,
אנדרסיטו שלא יכיר אותנו, קרולינה שבכלל לא תכיר אותנו. הכול מצטבר. גם כשאני
משתדלת לא לחשוב. יש רגעים שהחרדה וחוסר האונים משתלטים עליי. כל זה היה שונה לו
היינו כבר בחוץ. יהיו בעיות שימשיכו, אבל נוכל לפתור חלק מהן. אבל אנחנו עוד פה.
לפעמים
אני מרגישה שכל התוכניות: שוודיה, פרו, מקסיקו, צרפת – הכל חלומות ביום ראשון
גשום, ששוכחים בבוקר יום שני. ברור לי שהמילים שלי אינן עוזרות לך. אני יודעת
שהחרדה שלי גורמת גם לך לחרדה, אבל אינני יכולה להתחפש לאישה שלווה כשאני מרגישה
אחרת. לו הייתי צריכה לשקר לא הייתי יכולה לכתוב לך. אני יודעת שהמילים שלך גורמות
לי להרגשה טובה, שהנחמה שלך מאפשרת לי להמשיך לחיות. אינני שבורה כי אני יודעת
שאתה קיים, שאתה שלי, שאתה אוהב אותי. סליחה על הייאוש שלי, אל תידבק ממנו. אני
אוהבת אותך ואני יודעת שלמרות הכול נצליח לבנות מחדש את משפחתנו ולהיבנות מחדש
בעצמנו.
נשיקה,
סוסנה
1.7.75
אהובה,
שמונה חודשים מפרידים בינינו לבין
שגרה ומונוטוניות. עד מתי? אתמול והיום לא קיבלתי מכתבים ממך. חסרים לי המכתבים
שלך מה-24, ה-25 וה-26, והפחד שלי הוא שלא קיבלת את שלי. זה חשוב, בין היתר,
להחלטות שקיבלתי, ואני מקווה שתסכימי איתן. באופן ספציפי, המכתבים התייחסו לאפשרות
שלנו להגר לשוודיה עם או בלי כרטיס בתשלום ולצורך לחזק את ההגנה שלנו בחלק זה של
התהליך. בראשון אני חוזר ומדגיש כי אנו מחליטים – באופן ספציפי – לבחור בשוודיה,
כי היתרונות עולים על החסרונות. החדשות האחרונות שיש לי הן שרישום הפליטים החדש
מתחיל ב-15 בחודש, עם עדיפות למקרים החמורים ביותר. אבל זה קורה לארגנטינאים כי הם
נעצרו במדינה שלהם. אם כן, העניין הוא
לנהל משא ומתן. זה עוזר. אפילו, תוכנית הלימודים של האדם משפיעה, כלומר המסלול
שלו. לדוגמה, כתיבת ספר או ספרים משפיעה, כי אני חושב שזה משפיע על רמת האדם. אני
חושב שאם אימא שלך תלך עם הילדים, ואם תוכלי להגיש מכתב לקונסוליה, זה יעזור.
בעניין תוכנית הלימודים, ההיבט האינטלקטואלי נחשב בדרך כלל. את עובדת בנק ואני
עיתונאי, למרות שאיננו כותבים ספרים (כמה חבל) אנחנו יכולים לספק את הרמה הנדרשת.
אולי היה טוב לו היה לנו ממליץ בעל השפעה. בקיצור, אני רחוק מכם, ואני יכול לעשות
מעט מאוד. אני בוטח בך ומאמין שזה רצון האלוהים.
הבעיות החמורות האחרות הן הנוטריון ועורך הדין לגיבוי. זה גם בידיים שלך.
לגבי הנוטריון אין לי חדשות. אם הוא לא יבוא אימא שלך חייבת לבוא לכאן או שנהיה
במצב רע.
קשה לדמיין עד כמה קשה לי לשרוד בלי המכתבים שלך. אני לא נהנה... יש לי קצת
עבודת יתר. המתח, האירועים במדינה, הנושאים הבולטים, השעון מתקתק ללא רחם, ועוד
כמה דברים מחזיקים אותי במתח. אני "המום". מהיום אני מתחיל להגיב או
שאני מתרסק. בכל אופן, אני מחכה לחדשות ממך כי אני "עיוור". שום דבר לא
הגיע לי על פאולה!
סוסי, היום אני כותב לך מעט. בביקור שלחתי
תליון בצורת דמעה עם הכיתוב "פאולה". אני מניח שזה יגיע. אינני
יכול לחכות לשמוע ממך, ואני מחכה לך מחר. במכתביי האחרונים כתבתי לך את דעותיי על
שוודיה, על לימודי הפסיכולוגיה שלך, על עתידנו, על ההווה שלנו, על המשפט וכדומה.
אני חוזר על על העינוי לא לראות אותך, על הקושי לדמיין אותך כל כך לבד ולבכות על
היעדרות אכזרית וחסרת רחמים.
אהובה, אנחנו כבר קרובים לתשעה ביולי, יום ההולדת שלך, לתשע שלנו. ולא נוכל
להיות ביחד...
אני מסיים, אהובתי, אני מקווה שהחודש הזה יקרב אותנו לסוף. אבל בלי הכוח,
בלי למכור את המכונית, בלי הדרכון של פאולה נצטרך להישאר כדי לחיות את
"החופש" שלנו מאחורי הסורגים.
ברכות לחברות הטובות שלך, ואל תשכחי לנשק את ילדינו. ביקשתי ממך במכתבים
רבים שתקיימי את בקשתי. אני אוהב אותך, אני מנשק אותך, אני חולם עליך, אני מדמיין
אותך... אבל אין לי אותך. נשיקה שלי, לפה שלך, כל כך שלך.
להתראות,
אהובתי, שלך, לנצח, אבל.
2.7.75
ידידי היקר,
היום קיבלתי את מכתבך מה-26 ביוני.
אני שמה לב לעניין הספרים. אני אעביר את זה לזקנה שלי. עכשיו, כשסילוויו איתי, היא
חופשיה יותר לעשות סידורים מכל הסוגים. מחר בביקור אבקש ממנה ללכת לליגה לעניין
עורך הדין. אתמול והיום נקראתי לבית המשפט לדיון שביקשתי, אבל נאלצתי לסרב בגלל
סילוויו. אני מניחה שבפעם הבאה שאזומן תהיה ביום שני, ואוכל להציג את עצמי.
ברוקן היה היום, כמו תמיד בלי חדשות. לא שלחתי לך שום דבר איתו כי לא היה
לי זמן להכין מכתב שווה בשבילך. אני מבהירה שהמכתב עם הפסוקים של נרודה הגיע אליי.
לא סיפרתי לך על זה כי שכחתי. כמובן, אהבתי שאתה כותב לי את אהבה שלך באלף דרכים.
זו הנחמה שלי והתקווה שלי. התרגשתי מאוד ממה שסיפרת לי על הדיאלוג עם פאוליטה. לא
נגעתי בנושא במכתבי המאוחר יותר, כי הנושא הזה מטריד אותי מאוד. פירוק הבית שלנו
הוא אחד הדברים שהורסים אותי ביותר. מה שלא קיבלתי זה את הביקורת שלך על ההערה שלי
על הנמר. אתה רוצה לחזור על זה בפניי?
אל תדאג לסילוויטו, הוא עדיין לא מרגיש צורך בך עד כדי כך שזה יכול להשפיע
לאחר מכן על ההיבט הנפשי. אבל פאולה היא הבעיה. אתה כבר יודע את זה. הייתי מאוד
מרוצה מכל מה שכתבת לי על לימודי הפסיכולוגיה שלי - זה לגמרי משקף את מה שאני
חושבת ומרגישה. נשארה לי רק נקודה אפלה אחת: נקודת המבט שלך – מה אתה מתכנן לעשות?
משהו שאני רואה ממכתביך הקודמים: כתיבה, פרשנות העולם... או שזה משהו אחר? ספר לי
על זה. העתיד שלי לא קיים בלי לשקול ולא לדעת את זה שלך. בנוגע לנקיפות מצפון כבר
אמרתי לך שאין לי. נוסף על כך אני כבר בת 34 (בעוד שבעה ימים) ואני חושבת שעשיתי
לא מעט. טעות או לא. כפי שסוקורו אמרה לי, אנחנו בגיל הקריטי או בעידן ההיגיון.
ובכן, האהוב שלי, לעת עתה מספיק. אני חושבת שכאן יהיו לנו חדשות בעוד כמה
ימים. נראה כי עצירוֹת ללא משפט (PEN)) יועברו לביתן אחר שהם סידרו בבית החולים של דבוטו. אני מקווה
שיימצא לכך פתרון בקרוב כי כאן המצב הופך להיות קשה יותר מיום ליום.
נשיקה מהחברה שלך עם כל האהבה, סוסנה
2.7.75
אהובה,
"אני רוצה לצחוק... אני רוצה
רוצה לבכות..."(מילים של טנגו) סילוויטו אומברטו כבר איתך. איזו הקלה, איזו
שמחה! אינך יכולה לדמיין איך אני חולק איתך כל אחד מהרגשות שלך. הלב הקטן של הילד
הקטן שלנו יכול לפעום ליד החזה שלך, להתחמם בחומך, למצוא מחסה ליד אימו, גופו הקטן
כמו חילזון - בטוח באהבה, ברוך, בחום ובמחסה.
מה איתך? אני יכול לדמיין כמה סבלת... חוץ מאשר במכתב אחד, מעולם לא אמרת
כלום, אבל יש לי ודאות מוחלטת שמצבו של סילוויטו פגע בך מאוד. יקירתי, אני מקווה
שקיבלת את כל המכתבים הקודמים שלי, כי סיפרתי לך על החלטות אפשריות ששנינו צריכים
לקבל: אפשרות של הגירה לשוודיה, פיטורי עורך דין ... התחננתי שתכתבי לי על פאולה
וסילוויו אומברטו, וגם רציתי לדעת אם המכתבים שלי מגיעים לפאוליטה – אני כותב לה
בכל משלוח.
פאולה מדאיגה אותי. אני מבין שמערכת היחסים שלי איתה היא חיונית, אבל אני
צריך גם את המכתבים שלה, את הציורים שלה, את החדשות שלה. ברור שאנחנו תלויים באימא
שלך, וזה נכון ש"לאהוב זה לתת", אבל... כמה שאני רוצה לקבל דברים קטנים
מהבת שלי! כמה אני צריך אותם! ברגע זה קיבלתי את המכתב שלך מ-28.6!
עכשיו השעה שלוש, יום חמישי. המכתב שלך משנה את הפנורמה שלי... "ושם,
הולכים בחושך, מחזיקים ידיים, סוסנה ואבל הולכים דרך המבוך הארוך. כשהם רצים, הם
חולמים. כשהם חולמים, הם לוחצים את ידיהם. והיא, סוסנה, זורעת את המבוך בדמעות
טהורות, בצבע של חרדה, שקיפות של תשוקות מודחקות. והוא אומר: תבכי, שדון שלי, אני
אבכה במקומך... היי בטוחה, אהובה, שכל עוד יש שמש, פרחים ועצים, שום דבר אינו הולך
לאיבוד."
סוסי יקירתי, המכתב האחרון שלך הוא שיר מריר. אל תדאגי, אני לא מרשה לעצמי
להתייאש ממך. אני מקשיב לך, אני מבין אותך ואני נותן לך הכול, אהובה שלי. אל
תפחדי, בבקשה, ו"אל תזייפי שלווה שאת לא מרגישה". את לימדת אותי לשים
"פנים טובות על מזג אוויר גרוע", את תמכת בי, נתת לי עידוד, חיבה ורוך
בתקופה שבה עמדתי ליפול. אינני שוכח, זו הזריעה שלך, הזרע הטוב שלך. שיר הייסורים
שלך מרגש אותי, הו, כמה, בת לוויה אהובה ומתוקה. לכן אני מתחנן בפניך: סמכי על
הרגשות שלי ועל המוסר שלי. הינה אני, חברתי העדינה, נכון לקבל אותך ולעודד אותך.
אוקיי, סוסי, גם אני אוהב אותך, ובכל זאת אני יודע שאנחנו הולכים לבנות מחדש את
המשפחה שלנו ואת עצמנו, כפי שכתבת לי במכתב שלך, אהובה.
ועכשיו אני פונה לכמה היבטים של המכתב האחרון שלך. באשר לקודם, כמה דברים
יישארו תלויים ועומדים. אם אימא שלך תבוא לכאן אוכל לומר לה איפה ללון, אבל חשוב
שהיא תודיע לי כמה ימים לפני הנסיעה שלה. כמו כן, אולי ייפוי הכוח יתממש, ועבורו
היא חייבת להביא את תעודת הגירושים שלי. דרך אגב, לא התייחסת לשאלה אם לתת פזו
נוסף לברוקן.
כבר במכתב שבו את מודיעה על הגעתו של סילוויטו את מתארת לי את
"הדיכאון הנורא" שעולה לחזה שלך כשאת מדמיינת אותי. אנחנו יכולים רק
לתמוך זה בזה. עכשיו, אני אכנס לעניין, אבל קודם משהו, אני מניח שכשאימא שלך תגיע,
היא תדע משהו על שוודיה... כמעט בכל המכתבים שאני שולח לפאולי אני כותב כמה שורות
לזקנה שלך. ביום שני סיפרתי לה משהו על שוודיה, ובביקור שלחתי דמעה לפאולה עם
הודעה לאימא שלך, וכתבתי בה שהסכמתי לנסוע לשוודיה. כתבתי לה גם בקשר לעורך הדין
השני. כפי שתבחיני, זה כבר לא סוד... רציתי לומר לך שבמכתב שלא הגיע אליך כתבתי
שאחרי שנתמקם, אם תרצי, נוכל לנסות לגרום לאימא שלך לבוא איתנו. ברור שבאותו זמן
ראיתי בפרו מטרה. היום אינני חושב כך... אנחנו צריכים לנסוע לאירופה, לשוודיה. אני
חושב שיש מערכת דומה בדנמרק. את צריכה לשנות את מקום האופציה, וגם אם זה כואב
לאימא שלך את צריכה למהר. כבר במכתבי הקודם סיפרתי לך על דברים שמשפיעים על ההחלטה
להתקבל לתוכנית, כמו תוכנית הלימודים, קורות חיים, כתיבת ספרים וכדומה. אימא שלך
חייבת ללכת לשגרירות יחד עם פאולי כדי לספר על המצב שלנו ואפילו על המכתב שקיבלנו
מהארגון הימני הקיצוני AAA. אנא, סוסי, את צריכה להזדרז כי אולי עם אישור של שוודיה תוכלי
לנהל משא ומתן על ביטול המשפט! חבר ותיק יכול ללכת בשמנו כדי
לדבר בשגרירות, להסביר את הבעיות שלנו, את חיינו, אבל אנחנו צריכים להזדרז.
הדבר הדחוף האחר הוא ייפוי הכוח: ייפוי הכוח הוא כסף כי איננו יכולים
להכפיף את הנסיעה שלנו אליהם לתשלום. אנחנו משלמים, השגרירות נותנת לנו את הוויזה,
ואז רואים איך הכול מתקדם. כמו כן, פאולה צריכה דרכון! אנחנו נקבל ויזה ב-48 שעות,
אבל היא לא! וצריך לבדוק בקשר לילד ולברר אם את צריכה לעשות משהו, וכדומה. לשבור
את שרשראות התלות. זרזי את העזרה של החברים הוותיקים שלך. אפשרות נוספת היא שמישהו
ילווה את הכסף עד שאימא שלך, עם ייפוי הכוח, תמכור את המכונית.
אני מרגיש חסר אונים, אינני יכול לעשות דבר כי אני כל כך
רחוק, אהובה שלי. לגבי המונטונרוס, אני מסכים לחלוטין. הניסיון שלי דומה מאוד. De omnibus dubitandum est"" [48] וכל מה שאת מוסיפה אני מסכים
עליו במלואו. היום לא אתעמק בנושא כי עדיין עליי לכתוב לאחותי ולפאולה ואני רוצה
לגעת בפרטים אחרים. סילוויטו מתרועע עם אימא שלו, ועובדה זו משמחת אותי מאוד, אינך
יודעת כמה! העמוד האחרון של המכתב שלך הוא מתוק מאוד, עצוב מאוד, מר מאוד, שלך
מאוד. הוא משדר עצב וכאב, מלנכוליה ועצמאות, ייסורים ומחאה. זה סוף שמרגש אותי,
שלוקח אותי ממלנכוליה לכעס, מכאב לנוסטלגיה, מהמציאות ועד החלום. וחוץ מזה, התמונה
הסגנונית הזאת "רק חלום של יום ראשון גשום שנשכח ביום שני בבוקר..." היא
יפה מאוד, עם הרבה ליריקה כאובה, אכזרית, חסרת רחמים.
סוסי אהובתי, אני יודע שלא נתראה ב-9 ביולי. זה יהיה יום רע
בשבילי... אולי האכזרי מכולם. באותו יום, ידידתי היקרה, הקטנה והבלתי נשכחת, אני
אחפש אותך בכל פיסת שמיים, בחלק מענן כלשהו. אני אשמע את לחישתך הצרודה והיקרה
בגרגור היונים. אני אציץ דרך מראות שנחתכו על ידי אלף סורגים, אחכה לסקיצה נעלמת
של הפרופיל שלך, ניחוח של הידיים שלך או העור שלך. אני אחפש אותך בלי למצוא אותך.
ואז ייפול עמוד מספר 34 בחייך, חייך שהם שלי, שלנו. ואז אני אבכה. ושוב אני אעלה,
כמו לזרוס. אני אלך, את ואני נלך, מחזיקים ידיים כמו חתן וכלה שלא היינו, כמו
החברים, הידידים, האוהבים שאנחנו. חבל עלינו. שנינו מחפשים כרוניקה לחיבה שלנו.
כרוניקה פשוטה, ללא בארוק ראוותני ומעצבן. כרוניקה שאומרת: הם שני יצורים צנועים
של אלוהים, הם אוהבים זה את זה, הם רוצים לחיות – למה אינם יכולים? כל הפאר יהיה אז בשבילנו: ג'ונגלים,
יערות מבטון. יערות ומישורים ישירו מזמור של אחווה ומזל טוב בשבילנו. ואז, אהובה, "ההתעוררות של יום שני". זעה קרה, נוסטלגיה
והתפכחות. אבל אני אהיה איתך בתשעה ביולי.
סוסנה יקירתי, שלחתי לך עבודה מצוירת. עשיתי את זה באהבה ובהרבה רוך. אני
שם בציור את איחוליי ומקווה שתאהבי אותו ושתפרשי אותו. המפתח נמצא בעמוד ארבע של
המכתב הזה. ובכן, סוסי, אני עם עבודת יתר
ענקית. כתיבה או קריאה היא מסע לגיהינום.
עכשיו אני מפסיק. אני מניח שעכשיו לא תוכלי לכתוב לי הרבה, אבל יש לך את
סילוויטו - איזו שמחה!
אינני מאמין בניסים ואינני יודע כמה זמן המצב הלאומי יימשך כפי שהוא עכשיו.
אני מקווה שהסבל שלנו יסתיים בקרוב. ובחוץ נלך בדרך של בנייה מחדש של חיינו. אני
מחכה לחדשות על המשפט כדי לכתוב לד"ר לאפונטה.
חיבוק לסוקורו, וספרי לי חדשות על הסבתא[49].
נשיקה מתוקה מאוד לילד הקטן שלי ועוד אחת לילדה הקטנה והיקרה שלי. לך, המלנכוליה
שלי, הזיכרון שלי, הרוך שלי, הנשיקות הנואשות שלי והליטופים שלי ללא מענה - מי
ייתן ותעברי לצידו של סילוויטו שלנו תשעה ביולי צנוע, הקדמה פשוטה לשחרורנו.
שלך, לנצח, אבל.
3.7.75
אהובי,
המכתב הזה יהיה רשמי לחלוטין כדי לספר לך חדשות בלבד. אימי נכחה אתמול בבית
משפט ושוחחה עם הקצין הבכיר, והוא אמר לה שנותר רק לקבל את תגובת משרד הביטחון,
שהייתה אמורה להגיע יום קודם, אך לא הגיעה. לכן הוא ישלח היום מכתב מאיים ואז
ייפתר הכול. לדבריו, ביטול המשפט קרוב, ויהיה צורך להציג את צו ההבאה בפני השופט
התורן. אימא שלי אמרה לי שהיא קיבלה מכתב ממך שבו אתה מדבר על שוודיה. היא היתה
מרוצה, ומחר או ביום שני היא תלך לשגרירות כדי לברר את כל הפרטים. היום כתבתי
לשופט מכתב בקשר למסמכים שלנו, ומחר אשלח אותו. ובכן, אני חושבת שזה הכול.
סלח לי על המכתב האינפורמטיבי הזה, אבל היום הייתה לי תורנות ואתמול בלילה
סילוויו התעורר ולא ישנתי כלל.
ביי אהוב, נשיקה חזקה ומתוקה מאוד.
סוסנה
היום אימא שלי הביאה לי את התליון של סילוויטו. זה ממש יפה, אני מברכת
אותך!
6.7.75
אבל היקר שלי,
אני מצטערת אבל אינני יודעת עד מתי לא יהיה דואר. כנראה ביום רביעי לא
יהיה, בגלל החג, והמכתב הזה ייצא באותו יום או בעשרה בחודש. סילוויטו כבר די
הסתגל. הוא אוכל וישן כרגיל, משחק ונפרד בהדרגה מזרועותיי. היום פאוליטה לא באה כי
היא הייתה חולה בשפעת, והיה לה חום גבוה. לכן אימא שלי לא יכלה ללכת לשגרירות או
אפילו לליגה. רק ביום חמישי היא תוכל ללכת. באותו יום היא תצטרך לדבר עם בית המשפט
כדי לבדוק אם יש חדשות.
ביום שישי קיבלתי את המכתב שלך מ-14.6, האחד שהיה חסר, וקיבלתי גם את המכתב
מ-1.7. לגבי הנמר, אל תרגיש מושפל על שביקרת אותי. אולי הבעתי את עצמי בקלילות.
אבל אני יודעת מה זה אומר שציירת ציור. מה שקורה הוא שהרצון שלך שהציור ימצא חן
בעיניי, גרם לי לחייך. לקחתי את זה כאחד "הדברים הילדותיים" שלך, כילד
שרוצה שאני אראה מה הוא יודע לעשות. חוץ מזה, אני מקבלת את הרושם שזה נותן לך
סיפוק רב להיות מסוגל לצייר, כאילו משהו חסר למי שלא צייר בעבר.. מכיוון שגם אני
לא ציירתי, ובכל זאת מעולם לא ייחסתי לזה חשיבות, לא הבנתי אותך. אני מבהירה שב-26.6 לא כתבתי לך. כתבתי ב-24, 25
ו-29. חבל, דמעת העצם לא הגיעה.
הוחלט שאם ברוקן לא יביא חדשות
ספציפיות השבוע, הזקנה שלי תיסע לרסיסטנסיה עם פאוליטה במטוס, כי קוקיטו הבטיח
לשלם לה על הכרטיס.
קיבלת את החבילה עם המתנה של פאוליטה? והאפודה סבירה? אם היא לא מתאימה לך,
תן אותה למישהו שהיא מתאימה לו. אני מסיימת להיום. אמשיך מחר.
8.7.75
אני יושבת וסילוויטו משחק על הרצפה לידי. הוא עליז ונורמלי לחלוטין, מה
שמרגיע אותי. בימים הראשונים שחזר לכאן, מלבד העייפות הפיזית, הייתי מאוד במצוקה,
כי חשבתי שהוא אינו מזהה אותי. כשראיתי אותו יושב בלי חיוך הלב שלי נחמץ. למרבה
המזל הוא חזר לשמחתו.
כאן אנחנו נלחמים תמיד בבעיית הצפיפות. נראה כי כעת הם יקבלו את הצעה לחלק
את הביתן לשני חלקים, שאחד מהם יועבר לביתן שסידרו בבית החולים. נראה אם יקיימו.
אני עדיין מנסה לעכל את מה שאתה מספר לי על הסורמנג' שלך. האם זה לא מצב
דיכאוני? היה אמיץ, אהובי, אל תאבד את מצב הרוח! אנחנו נתאושש ונוכל לפצות זה את
זה על כל חודשי הייסורים האלה. אינני מבינה ממש למה יש לך סורמנג', ואני די מודאגת
ממצב הרוח שלך. תוכל להסביר לי?
אהובי, מחר אני בת 34, כמעט כתבתי 28 כי חשבתי על יום ההולדת הראשון שלי
שחייתי איתך. ערב יום ההולדת שלי, ואני אומללה עם אחד מאותם התקפי ההצטננות
האלרגיים הנוראיים. הפנים שלי אדומות ואני מתעטשת כל הזמן .
כמה לאט עוברים הימים! מתי אוכל לראות אותך, אהובי? סוף סוף, אחרי בקשות
רבות, הזקנה שלי זכרה להביא לי תמונה שלך. היא הביאה לי את זו שצילמתי אותך בכרכרה
הקטנה של פלאזה אירלנדה, אתה זוכר? כמה המום ועצוב היית אז. זה נראה מוזר, אבל
אחרי כל מה שקרה מאז, עכשיו – או לפחות בפעם האחרונה שראיתי אותך – ההבעה שלך
אופטימית וצעירה יותר, עם יותר אמונה מאשר בתמונה הזאת. איזה שיעור קיבלנו! אם לא
נלמד מכך איך לחיות, לא נלמד אף פעם... ובכן, יקירי, אין לי יותר חדשות. נראה אם
ביום חמישי יהיו לאימא שלי חדשות. אולי מחר ברוקן יבוא עם חדשות ממך.
אני מתגעגעת אליך מאוד ומאחלת בכל נשמתי שיעבירו אותך. הזקנה שלי חשבה לדבר
על זה עם המזכירה. נשיקה עדינה, מתוקה ואוהבת מאוד לגבר שלי. סוסנה
קיבלתי את הפרח שציירת בשבילי.
אהבתי אותו והתרגשתי, תודה!
6.7.75
חברה מתוקה,
מתוקה ויקרה,
"אוי חיים שלי – לא רק האש בינינו בוערת, אלא כל החיים - הסיפור הפשוט, האהבה הפשוטה של אישה וגבר - דומה לכל ..." (שירת
המפקד-(Neruda
אינני יודע מתי יגיע מכתבי לידיים שלך. ביום שישי ה-4.7 לא קיבלתי את המכתב
שלך, אבל חברים אחרים קיבלו מכתבים מדבוטו. אין לי מה לענות לך, אבל יש לי חשק
לדבר איתך, כי "לא רק אש בוערת בינינו, אלא כל החיים". בדרך כלל איני
שואל את עצמי יותר "למה אני אוהב אותה כל כך?" אני פשוט אומר לעצמי:
"אה! כמה אני אוהב אותך". המכתבים האחרונים שלך היו מרגשים מאוד. ללא
ספק, השתחררת, או אולי הבעת את הרגשות שלך ללא הפרעה. והקינות שלך, חברה קטנה שלי,
המתיקו אותי, החזירו לי את האחריות שמתאימה לי במכסה הזוגית. את מודאגת מרתיעה
אפשרית שלי כתוצאה מהייסורים שלך. טוב מאוד שאינך מסתירה אותם ממני. בדרך כלל
אנחנו מסכימים – ללא תלות זה בזה – בעניינים רבים, אבל, למרבה המזל, כשאנחנו
מוצאים את עצמנו בירידה, תמיד אחד מאיתנו נשאר איתן כאשר השני נופל מעט. לא יעבור
זמן רב עד שנסיים את דרכו של הצלב.
בואי נדבר קצת על העתיד שלנו. בררי מה זה שוודיה: אוכלוסייה, אקלים,
תעשייה, דמוגרפיה, מרחק בין המרכזים העירוניים העיקריים שלה ומהם לבירות אירופה
וכדומה. אני רואה רק בעיה אחת גדולה: ייפוי הכוח לאימא שלך. אולי המשכנתא לדירה
שלה יכולה לתת לנו כסף מיידי לנסיעה, בזמן שהיא, עם ייפוי כוח ביד, תפעל בלי לחץ
למכירת המכונית. כל המצב הכללי של המדינה, אני חושב, מאט יחסית, ומאיץ – בחשיבה
היסטורית.
רציתי לספר לך דברים קטנים על "הסיפור הפשוט"
שלנו. מהיום שהעזתי לומר לך בטלפון שאת הרבה יותר מאשר בת לוויה (אמרתי לך "mon petit amie") לא
ידעתי כי, למען האמת, אני אומר לך "חבר קטן שלי ". אני יודע, כי זה היה מוקלט אצלי. כשעשיתי מדליון
עצם הבהירו לי שכשמתייחסים למין הנשי אני צריך לכתוב: "MA PETITE AMIE". איך זה
שמעולם לא תיקנת אותי? בקיצור, זו רק אנקדוטה, צעד בלט בעיצומה של כל כך הרבה
רשמיות.
לגבי דברים אחרים אני יכול להגיד לך שאני מנסה לארגן את
השעות שלי ואת החיים שלי. הדבר היחיד שאני מתחרט עליו הוא שאני מיואש מכתיבה
ורישום הערות מכיוון שאינני יודע איזה גורל יהיה להם ולא מתחשק לי לכתוב לאוויר.
גם עם "הסורמנג'" שלי איני יכול יותר מדי. בכל מקרה, אסכם כמה דברים:
התחלתי להתאמן בצרפתית עם בן זוג. אינני חושב שאשלוט בשפה, אבל אני שואף להבין
ולפטפט 40 או 50 אחוזים. זה לפחות משהו שאני מתחייב לו. מסתובבים בראשי הרהורים על
השאלה איך הרעיון של מטרות גדולות הופך לזול בפרקטיקה קטנה ולא ראויה ברמה של
מדינות, קבוצות או גברים. משמעות הדבר היא
לספר מה העיניים שלי ראו במשך יותר משלושה עשורים. לספר ולפרש. לפרש
ולהתריע כדי להצליף ולכוון מחדש, כדי לכוון מחדש ולפורר לגורמים. ספרו של קלודין
ישמש במידה מסוימת לקביעת אבני דרך, לסקור אותן ולפרט, יחד ובחלקים, את האגדה
הנוקשה, הבלתי ניתנת להזזה, החברתית, הבלתי ניתנת לטעות והבלתי פגיעה של שנים רבות
של שקרים, מעידות, הסתרות ופיתולים. שנים של אמיתות של האפיפיורים, אנשים שהפכו
לקדושים בחיים, ולאחר מכן השתינו בקברים המקוללים שלהם. ובכל שנה, יקרה שלי, מאות
אלפי צלבנים חדשים מצטרפים לתהלוכה. לאחר מכן רבים מתפכחים, אחרים נרקבים ומעטים
לכודים בגוף וברוח בין השיניים חסרות הרחמים של המנגנון - ללא רצון, ללא רוח, ללא
מצפון - בזבוז אמיתי, דטריטוס, אשר מכרו לפאוסט המודרני את נשמתם בעבור טיפה של
הגנה. הם כמו צמחיים, אופוריים באופן קיצוני וריקים, ריקים ללא תקנה. הם כבר מתים,
אבל השיניים של המנגנון, כמו דרקולה,
מוצצות ומוצצות עד לא נשאר כלום. ואז הפרס האחרון: קבורה טובה, עם דגל
ונאומים. למוחרת אף אחד אינו זוכר אותם.
את מבינה, אהובה, למה איני מעוניין בשום דבר אחר מאשר בחיים בשלום? אני
רוצה שלום על ידי עבודה, אהבה. אני רוצה ללמוד לנתח את הסביבה, אבל לחיות באופן
מלא איתך ועם ילדינו. אינני מעוניין בחיים האינטנסיביים כדי לשמור על הדגלים של
תריסר מטפסים על הפירמידה, ולאחר מכן להגיע לשלום של בתי הקברות. לכן אני רוצה
לסחוט את החיים, כן, את כל מה שלא ידעתי, מה שנמנע ממני ומה שאני עצמי הכחשתי,
ולשתף אותו איתך. אני רוצה לחיות כדי להעביר הלאה את מה שלמדתי על העור שלי ועל
עורם של אחרים. זו תהיה אולי דרך חרוצה וחיונית של כפרה, גם – למה לא – לחטאים
שלי.
ואני רוצה להרהר בדברים רבים שצולמו בראשי, חסרי מנוחה, מפוזרים, עדיין בלא
תשובות תקפות, או פשוט בלא תשובות. אולי עם אותן תשובות הקבועות שאפשר למצוא
בכמויות במדריכים התנ"כיים המודפסים לאלפי מועמדים חדשים
ל"זומביזם", אנשים ללא נשמה וללא רצון משלהם.
להיום אני מסיים, ידידתי.
"באהבה,
אני מחכה לך
להתראות
אהבה, אני מחכה לך.
אהבה,
אהבה, אני מחכה לך
וכך המכתב
הזה מסתיים
ללא כל
עצב:
הרגליים
שלי מוצקות על הקרקע,
היד שלי
כותבת את המכתב הזה על הדרך
ובאמצע
החיים אני אהיה
תמיד.
יחד עם
החבר, מול האויב,
עם השם
שלך בפה שלך
ונשיקה
שלעולם לא
נפרדת
מהפה שלך"
(נרודה
המכתב בדרכים)
ברכות, נשיקות לילדים שלנו. אני רואה אותך בכוכבים שמנצנצים בעדינות, שם
בלילה המפוצל, לילה של סורגים וחלומות. אני נעול, ובכל זאת כל כך חופשי, כל כך
רחוק ועם זאת כל כך קרוב אליך, בת לוויה אהובה.
נתראה בקרוב. שלך, לנצח, אבל.
7.7.75
חברה נהדרת ויקרה,
יום שני, שביתה. אין לי מושג מתי המכתב הזה יֵצא, אבל אני באמת צריך לכתוב
לך, להגיד לך מה אני חושב, לתקשר איתך. אני קורא ריאיון מקיף עם ז'אן פול סארטר:
מלבד דברים אחרים, כמה מרגשת מערכת היחסים שלו עם סימון דה בובואר. ואת יודעת מה
קורה לי? אני משווה כל הזמן את מערכת היחסים שלהם לשלנו, שלך ושלי. את הקריאה הזאת
על מערכת היחסים של סארטר ובובואר אני מבין אפילו טוב יותר מאשר את מערכת היחסים
שלנו, את התפקיד שלך בה, את ההשפעה המכרעת שלך עליי. הדבר המצער היחיד הוא
שהמגבלות שלי, הירידה שלי לחשיכה, לא ידעו לנצל עד למעצרנו את כל מה שנתת לי.
לפחות לא בפרופורציה הנכונה. מה שאני
מרגיש עמוק מאוד הוא הנתינה שלך. מה שקרה לי הוא שמצבי הנפשי לא נתן לי אפשרות לתת
ברק, סגנון ומרץ למערכת היחסים שלנו. כמובן, אל תחשבי שלא ראיתי את העבודה שלך ושלי,
את הנוכחות של הבת הקטנה שלנו וכמה נושאים אחרים שחסמו את החלק האינטלקטואלי של
מערכת היחסים שלנו. כמובן, poupeé יקרה, (התקדמתי בצרפתית...) אני מדבר במונחים יחסיים. אני מפסיק
לכתוב עכשיו כדי להמשיך לקרוא את הריאיון. רציתי לחלוק איתך את מחשבות שלי.
יום שלישי,ה-8.7. קיבלתי היום את המכתב שלך מה-1.7, כשהייתה לך שפעת.
קיבלתי גם מכתב אחד מאימא שלך. מעניין מאוד. ברגע האחרון היא הוסיפה כמה שורות על
המצב הכמעט סופי של התהליך. זה מצער שעורך הדין מאכזב אותנו. אני חושב שאנחנו
יכולים לעשות טוב, אבל הזקן ברוקן אינו מועיל. בבקשה, גם אם זה כדי לייעץ לנו,
צריך למנות מישהו!
איזו בדידות, סוסי! אימא שלך סיפרה לי שפאולה השתנתה מאז שסילוויו איתך.
היא גם סוקרת את "היחס הרע" של פאולה לציורים שלי, אבל היא משחקת איתם,
לוקחת את האישיות שלי ונותנת אותה לבובות שלה – "הבנות" שלה – כמו שאימא
שלך אומרת, הם ממלאים את תפקידם. אני רוצה לדעת אם בגן הם יודעים על המצב שלנו.
חידוש נוסף: אולי בשבוע הבא אקבל נוטריון. אני חושב שאת צריכה לדבר בבירור
עם ברוקן. איננו יכולים לתת לו יותר כסף. את יכולה להציע לאימא שלך לכתוב לחורחה
מרה, ידידי מהאיגוד המקצועי, להסביר בדחיפות את מצבו של הזקן. עורך הדין אינו יכול
לאכזב אותנו עכשיו.
הייתי רוצה לכתוב לך הרבה יותר, אבל דברים אחרים. אני רועד מהמחשבה על
ההחלטה הסופית: האם תהיה או תידחה? אני מודה שמעולם לא היו לי תקוות גדולות. אינני
רוצה ליפול, אבל אני רוצה שזה ייגמר אחת ולתמיד.
אני מחכה למכתבים שלך כמו לאוויר לנשימה. בובה וחברה יקרה, המכתבים הבאים
שלך יביאו לי שירים של מתיקות וחדשות טובות. אני מרגיש את זה, אני רוצה את זה.
"ולמרות
שלא תמיד הבנתי
את הפגמים
שלי ואת הכישלונות שלי
במקום זאת
אני יודע שבזרועותיך
העולם
הגיוני.
ואם אנשק
את התעוזה והמסתורין של שפתיך
לא יהיו
ספקות או שרידים, אני אוהב אותך אפילו יותר"
(בנדטי –
פסוקים של מישהו אחר)
האם את אוהבת את זה? כשאוכל, אכתוב לך את הפסוקים שלי. אני מקווה שקיבלת את
המכתב האחרון עם הפרח, מתנת יום ההולדת שלי. שמח, שמח תשעה ביולי, אהבה שלי.
שלך, לנצח, אבל.
9.7.1975
אהובתי,
ביום הזה, ביום שלך, אני מרגיש בודד מאוד, מצטער מאוד, נוסטלגי מאוד. אני
זוכר אותך, אני חוקר את הרגשות שלי ואת החושים שלי. ואת מגיחה - חיננית, שמימית,
עם המראה המתוק והרגוע כל כך. אני זוכר
אותך וזה כואב. אני זוכר אותך ואת האהבה שלי: כמה עמוקה! אני זוכר את הרגעים שהיו,
את המילים שנישקו אותי, את הנשיקות שסיפרו לי על אושר, את הליטופים העדינים
והביישניים. אני זוכר את האהבה שידעת לתת לי, את האהבה שלימדת אותי להחזיר, את
האהבה של כל אחד, את אהבתם של השניים. אני עבד היום, חברה מתוקה, של סורגים
אפורים, דוממים וקרים.
היום, התשעה ביולי, 1975, יום
העצמאות הארגנטינאי, הוא יום חשוב מאוד. זהו יום העצמאות, לידתך, עצמאותך. אני
מברך אותך, ואני מרגיש אותך. אני יודע שבקרוב נהיה ביחד, כי אנחנו צריכים להיות
ביחד, כי אנחנו חייבים זה לזה, כי כמו ציפורים יש לנו כנפיים לעוף, להתרומם גבוה
מאוד. ביום שלך אני אומר לך, אני צועק אליך, אני מתחנן בפניך, אני זועק, אני מבקש,
אני מבקש לתת לך את המילים האלה: אני אוהב אותך מאוד מאוד, פשוט "כי הודות לך
גיליתי שהגיע הזמן ובצדק". (תמלול שירו של מריו בנדטי משירי אחרים)
אני מרים את גביע הצוף שלי ומברך את הפקעת הרכה והריחנית ביותר, המתוקה,
הרכה, החמה, החיה, מסבירת הפנים, הפקעת הייחודית שלי. בשבילך אסתר סוסנה דורמן,
אניוצ'קה היקרה שלי, חברתי הטובה, חברתי הנדיבה, אשתי המסורה: לנצח, לנצח, בחיים,
בכאב, בשמחה... במוות: ייחודית, מתוקה ובלתי נשכחת שלי.
אני מתכנן תוכניות לעתיד. כבר כמה שבועות שאני מדמיין את העבודה שלי, את
העתיד שלי. מאחוריי שנים רבות. כן, חייתי בעוצמה. אני מכיר את התסכול, את ההונאה,
את הרעיונות הנוקשים ואת השקרים, את ההונאה הגדולה של "העולם הטוב יותר"
ואת קיומם של האירגונים האלה, המבוי הסתום של המאמץ, האינטליגנציה והכישרונות של
הרבה דורות של אנשים שאכפת להם מהבעיות החברתיות. יש צורך לסקור, ללמוד, לחקור
ולהוקיע. הכישרון של קלודין היה לחשוף את העבר, אבל הוא תורם מעט מאוד לעתיד. זה
חלל ריק, חלל נורא. כדאי לחקור, להבליט את יתרונות הדמוקרטיות החברתיות לעומת
הדיכוי של המנגנון. לכן אני טוען שעצמאות היא הערך והגישה הנכונים ביותר בעידן זה.
אני מוטרד מכל הקבוצות הקטנות עם האמיתות שלהן הכתובות על נייר קופי ונפטלין. לכן,
אני חושב שאת עושה בחוכמה שאת מכינה את עצמך להמשיך את לימודי הפסיכולוגיה שלך.
אני, בתורי, אלמד ואחקור את התנועות החברתיות של המאה העשרים, את האמיתות שלהן ואת
המיתוסים שלהן. אני חושב שהמורשת שהן השאירו לדורות הבאים היא תערובת של צביעות,
פלפול לשם עצמו ותלמודיזם. זה מעט מאוד ורע בגלל הדם שנשפך בלי סיבה, בגלל הקברים
הטריים, בגלל הפקרת הגיבור ההיסטורי האמיתי – העם – בידי החולים, הנוירוטיים,
ההיסטריים, המודחקים. יש יוצאים מן הכלל, אבל הם אינם מספיקים.
ממשיך ב-10.7. אני מניח שכשהמכתב הזה יגיע אליך כל התמונה שלנו תהיה קצת
יותר ברורה. ההחלטה להגר לאירופה התעצמה בי: חשוב שניצור מרחק בין העבר שלנו לבין
מה שצפוי, אפילו לזמן מה. אז נראה, אבל בין הדברים שאנחנו משאירים מאחור אנחנו
חייבים לקחת בחשבון לא רק את מה שיקר לנו, אלא גם – כמובן – את כל מה שהטריד
אותנו, שתרם לשגרה של החיים האישיים שלנו ששקעו במונוטוניות, בשעמום, בגועל,
בקטנות, במטרד. כן, פרו קרובה, קפיצה מהחזרה ההיפותטית, אבל גם הקרבה הפיזית שלה
מרמזת על קרבה לכל מה שאינני רוצה לחזור אליו, ואני מבין שגם את לא. באופן טבעי,
אני מבין שמה שנשאיר בארצנו (חיבה, זיכרון, דברים משותפים יקרים, שפה) ישפיע
עלינו. אני מבין שזה לא אותו דבר לכתוב – אם תרצי בחוסר ניסיון – על גלות, מאשר
לככב בה, והקרע הרגשי צפוי. אבל אני חושב שהדבר החשוב ביותר הוא להשאיר מאחורינו
את כל נטל הטינה, הבינוניות והעוינות האכזרית, שהיה גם הוא, בל נשכח, חלק מעולם
היחסים שלנו, של הסביבה הקרובה שלנו. אינני יודע בוודאות אם הגלות שלנו תהיה עקירה
מאדמת האם, מהשפה שלה וממנהגיה. למען האמת, אינני מצטער. אינני יודע מה יכול לקרות
הלאה, אבל נתמודד עם המצב החדש כשנצטרך. בינתיים נחיה, נעמוד לצד ילדינו, נחדש את
חיבתם הגנובה, נשמַח ונשמֵח אותם. מה, אין לנו זכות להזדמנות לזהות את עצמנו
ברוחות ובעלים שנפלו בסתיו, בקרני השמש החמות והמנחמות החושפות את עורנו - המבוזבז
משנים של כליאה לעשן סיגריות ומקומות מסריחים – לקרניה, בצחוק ובחום של ילדינו, בשלווה של הסטודיו או
בהוד השלווה של מוצרט, ברהמס, ויוולדי או פרגולסי, במאות הסרטים שאנחנו חייבים
לעצמנו? כן, אהובה, אני יודע שלאירוע יש, כמובן, קצוות מרים וקשים משלו שישפיעו
עליי, שישפיעו עלינו. אבל קודם כול אני מציע גלות בתור חופשה. לא תכננו לנסוע
לאירופה לטיול? ובכן, בואי נעשה את זה אחרת, עם הילדים שלנו, ואז נראה. מה את
אומרת? איך את רואה את זה?
התחלתי את המכתב הזה אתמול. באמת, אתמול הייתי צריך לשתף אותך ברגשות שלי
- עצב, אהבה. אני יודע כמה עמוק את חיה,
נהנית וסובלת כל רגע בחייך. ופתאום התאבלתי, כי ראיתי אותך באולם 49, ליד הבן הקטן
שלנו, מוקפת אנשים רבים, אולי חוגגת ומנסה לשכוח... ובכל זאת, אהובה, כמה בודדה
הרגשת שם, עמוק בפנים, במקום שהתודעה שלנו נאגרת, אוספת את עצמה ואז מתייפחת
בבדידות ובגלל בדידות. חסרות לנו הלחישות המטיבות של הרוך, הליטוף, הנשיקה. הן לא
מגיעות אלינו, לא מרעידות אותנו - לחישות נדיבות של רוך, אהבה, ליטוף, נשיקה, מבט.
וזה כמו לומר שחסר לנו הכול. רציתי להיות איתך ואז התחלתי לכתוב כי הרגשתי כאב,
ייסורים, נקמה, כליאה. אינני רוצה שתביני לא נכון את ה"בריאות"הזו שלי,
זה חוסר סבלנות, אי קבלת דואר, אי נוחות, נוסטלגיה, זה יעבור.
עשר אחר הצוהריים. קיבלתי בצוהריים את המכתבים שלך מה-3-2.7. ברוקן לא
הופיע בהם.
נדמה לי שכבר עניתי לך על תוכן מכתבך, אפילו במכתב זה. נדמה לי שכבר אמרתי
לך מספיק על שוודיה. מה שהכי מותח אותי הוא שהביטול האפשרי של המשפט ממשמש ובא (זה
יהיה, נכון?) זה יהיה טוב, אבל לא נוכל לנצל את האפשרות בשל מחסור בכספים, וחסר
לנו הדרכון של פאוליטה.
רק בזמנים האחרונים האלה אני מגלה ממה השריון שלך מורכב. אני מתאר לעצמי
כמה שמרת בפנים בשמונת החודשים הארוכים והעגומים האלה. אני מניח שקשה לך לכתוב על
מה שפאולה היא בשבילי, בשבילך. ההבדל היחיד ביני ובינך הוא, אהובתי, שאינני רואה
אותה. המכתב מאימא שלך, שמסביר לי איך היא מזדהה איתי כשהיא מחלקת בין הבובות-בנות
שלה את מה שאני שולח לה, יוצר בי הד רגשי, פוגע בי ומרפה ממני בו־זמנית. סילוויטו
הוא מרוץ נגד השעון, ופאולה היא תיקון סבלני ומייגע של שעות רבות... אני מניח שמה
שכתבתי לך על פסיכולוגיה עדיין לא היה תגובה ל"פתטי" שלך אחרי הריאיון
ל"פישון ריבייר"[50].
וביחס לנקודות המבט שלי כבר כתבתי לך במכתבים הקודמים שלי, ובמכתב הזה אני מכריז
על כמה דברים. כן, חברה יקרה, לכתוב, לפרש את ההווה אך גם את העבר. אני מזכיר לך
את השקפותיי הביקורתיות כלפי העבר. אני כבר לא צריך את הספרים, זה לא שווה את המאמץ.
עכשיו, יקירתי, אני מסיים ושולח הרבה חיבה לסוקורו. כתבי לי על מה שאת
רוצה. נשיקות רבות לילדינו. כתבי לי על סילוויטו. אני אוהב אותך מאוד, אני מקווה
שהמכתב הזה מוחק את הספקות שלך, מבהיר את העתיד, ושהוא ריגש אותך כפי שהוא ריגש
אותי בעת כתיבתו. נתראה בקרוב עם החיבה העדינה ביותר שלי.
שלך, לנצח, אבל
10.7.75
יקירי, חבר רחוק וקרוב,
אני אוהבת אותך ומתגעגעת אליך מאוד. כל יום
ההיעדרות שלך הופכת להיות ארוכה ועצובה יותר. איננו רואים זה את זה כבר חודשיים!
כמה עוד נצטרך לחכות?
אימא שלי הגיעה היום לבד כי פאולה לא רצתה לבוא. היא העדיפה ללכת לגן כי
היא נעדרה ממנו כבר שבוע בגלל השביתות. אני חושבת שבשבוע הבא היא תיסע לראות אותך.
מה לעשות? בשבילה החיים האלה כבר שגרתיים. טוב שעבורה זהו מצב שגרתי – אלמלא כך היה היא הייתה בוודאי משתגעת מזמן.
בכל מקרה יידרשו לנו זמן רב והרבה אהבה וסבלנות לבנות מחדש את חיי המשפחה. יהיה לה
קשה מאוד ללמוד לגור איתנו ועם סילוויו. אין לי ספק שהיא תזדקק לטיפול.
היום אין לי חדשות. היום היה יום
העסקים הראשון, ואימא שלי הייתה צריכה לבוא לראות אותי. רק מחר היא תעשה את כל
השליחויות. מכאן שרק בשבת יהיו לי חדשות קונקרטיות. המצב נהיה קשה יותר ויותר. אני
רואה את הסוף כל כך קרוב ובו בזמן בלתי ניתן להשגה – לו רק היית כאן!
סילוויטו הוא מיוחד במינו. הוא משחק הרבה על הקרקע, זוחל בישיבה אבל אינו
זוחל ממש. הוא אוהב שיתנו לו יד כדי ללכת. הוא די יציב. הוא מתנהג יפה מאוד ואוהב
מאוד לחבק ולנשק, בדומה לפאוליטה כשהייתה בגילו. הוא הוא כל כך יפה! יש לו שיער כל
כך בלונדיני – כמעט לבן, וכשהוא מחייך הוא מראה את השיניים הקטנות שלו ... כבר יש לו שש שיניים!
ובכן, אהבה שלי, סלח לי על המכתבים הקצרים האלה, אבל מאז שסילוויטו פה אין
לי זמן לשום דבר. אני בקושי יכולה לקרוא את עיתון. כשהלילה מגיע אני כל כך עייפה
שאני נופלת כמו שק תפוחי אדמה. למזלי, סילוויו מתעורר בשעה שמונה וחצי או תשע ואני
לא צריכה לקום מוקדם. הגב והזרועות שלי שבורים לגמרי כי הוא ממש כבד.
אני רוצה לראות אותך, לנשק אותך ולחבק אותך חזק מאוד. כואב לי מאוד לזכור
אותך, אבל בימים האחרונים אינני שולטת בכך. הטעם של השפתיים שלך בא אליי בלי
אזהרה, והמתיקות של הליטופים שלך כואבת בעור הנטוש שלי... אני חולמת על הכתפיים
שלך, המקום להניח את הראש שלי ולתת לי
להיות שם חיים שלמים,
אני אוהבת אותך, סוסנה
12.7.75
חלום יקר שלי,
מוצאי שבת – קור, בדידות, נוסטלגיה. אני מתחיל לכתוב את המכתב שלי אליך.
אני מודה שאני אוהב אותך. אינני יכול לא לאהוב אותך, לא עלה בדעתי לא לאהוב אותך,
בלתי אפשרי לא לאהוב אותך... האם אפשר לחיות בלי אהבה? איך ייראו החיים בלי לרצות
אותך? אז אני אוהב אותך. אני אוהב אותך, אני אוהב. ואני אוהב אותך כי את בלונדינית
ובגלל העיניים הירוקות שלך ובגלל המראה האינטליגנטי וההבעתי שלך ובגלל שהליטופים
שלך מעוררים, רועדים, ממתיקים, מעלים אותי לשמיים. אז אני אוהב אותך. השמש זורחת,
מאירה, מתחממת... ואני אוהב אותך. זוגות לוחשים הבטחות נצחיות זה לזה, והן לעולם
אינן מתקיימות. הם נדחקים בתוך אושר שהיום נולד, ומחר נמק, העבר הוא מומס, אז אני
אוהב אותך. ספינות חוצות אוקיינוסים, יערות נכרתים, נשים מביאות לעולם בכי קטן,
העלים הקמולים של אלף סתווים נופלים, נובטים חדשים, צעירים, טריים, ירק של מעיינות
חדשים צומח, הדברים הקטנים שמשנים את הטבע רצים, שקטים ועליזים – שבילים גבישיים
של מעיינות, השלגים נמסים בבדידות ההרים, העולם מסתובב על צירו ונע במסלולו
המונוטוני, ואני אוהב אותך. אני עשיר כל כך בעוני שלי, כי אני אוהב אותך. אני מנחש
אותך, אני מצייר אותך, אני חש בך, אני מריח אותך כי אני אוהב אותך. איזה רצון
לחיות! כמה טוב לחיות! ... וימים, יבשות, מרחקים, קור, סורגים, שומרים, אלות,
מכתבים ... ואינני יכול, אינני רוצה, אינני מבין איך לא לאהוב אותך. האם את אוהבת
את ההשתוללות שלי – שירה בודדה של עוד שבת אחת, של שבת אחת בין הרבה שבתות, דומה
לאלה שיבואו? אני סופר את השעות, והשעות ממשיכות בצעדה האיטית והניוטונית שלהן. עד
מתי?
סוף הלחץ הגדול ביותר אחרי
שמונה וחצי חודשים של מתח יהיה בידיעה ודאית על ביטול המשפט... עד שאדע בוודאות,
לא אהיה רגוע. כל יום בלעדייך, בלי פאוליטה שלי, בלי הבן הקטן שלי, הוא יום קשה
מאוד, חונק ואכזרי. מה עוד אני יכול להגיד לך, בובה שלי, חברה, בת לוויה מתוקה?
בכל מקרה אני שומר על עצמי כדי לחיות בשלמות. בכל מקרה אני מכין את עצמי איכשהו
להגירה לגלות. אני מאמין שהמקצוע שלי כעיתונאי וצלם יאפשר לי לתרום להישרדות
החומרית שלנו. אני יכול אפילו להשלים את ההכנסה שלי כמרצה בחוגים אינטלקטואליים
מסוימים המעוניינים במצבה של אמריקה הלטינית. אני חושב שכמה ספרים, טקסטים
כלכליים, , הספר שלי "ארגנטינה, ממפעל חקלאי לנאו־תלות תעשייתית" יהיו
גם הם שימושיים. דבר אחד למדתי: ללמוד זה לא לקרוא. למרות שהזיכרון שלי הוא אפסי
והסורמנג' לא מיטיב איתי, מערכת טובה היא ללמוד ולכתוב הערות, ליצור שיטה.
להיום אני מסיים, אהובה. אמשיך
את המכתב הזה מחר. ערב טוב יקירתי.
יום ראשון בבוקר, אני לוקח את העט לכתוב לך, תודה על האפודה. עשית אותה במו
ידיייך, עם הרצון שלך, עם החלומות שלך, עם ההשראות שלך, עם המלנכוליות שלך, עם
חוסר הסבלנות שלך ועם האהבה הייחודית שלך. זה מחמם אותי, נוגע בי, מפנק אותי, מרגש
אותי. את עשית את עבודת הסריגה, אני שמתי את הגוף ושנינו השקענו אהבה: את כדי
לסרוג אותו, ואני כדי להשתמש בו. כמה טוב – תודה!
סוסי יקירתי, השעה 18:30 ביום
ראשון. אני בשלב האחרון של המכתב שלי. היום הקדשתי את עצמי לקריאה. קראתי
"דעות תרבותיות" שאספתי מהעיתון. קראתי, הצצתי, שוחחתי הרבה עם עמית,
ילד מוכשר מאוד שכבר סיפרתי לך עליו. הוא עצמאי בשיקול דעתו, וכמוני אינו קשור
לשום ארגון. הוא בקיא בפוליטיקה באופן כללי ומשתתף בספקות שלנו. הוא יודע הרבה על
פסיכולוגיה (אימו היא פסיכולוגית פרוידיאנית).
ועכשיו למילים האחרונות שלי במכתב זה, הפרידה
האכזרית (גם אם בהתכתבות). לפני סיום רציתי לומר לך שאינני חושב שחסרוני אינו פוגע
בסילוויטו... אינני יודע עד כמה, אבל זה נזק. היום קראתי כמה דברים, כולל ריאיון עם
פישון ריבייר (לא האחרון). בשיחה עם החבר
החדש הזה – צעיר ממני בשני עשורים – הבנתי, יותר מאי פעם, כמה בזבזתי, מכמה דברים
התעלמתי, כמה הצדקתי את עצמי והתקרבנתי. אבל אני הולך לעבוד, לא לקונן. אני אפילו
חושב שה"פרוזה לסוסנה" שלי, למרות הליריקה הנוסטלגית שלה, היא מדד של
יצירתיות מצידי. המלנכוליה שלי לגיטימית או לא? רק שעכשיו, אני חושב, היא מתורגמת
לאהבה בונה ואופטימית.
ובכן, אהבה, אני מקווה שאת מקבלת את המכתבים,
שהם מגיעים אליך ואת אוהבת אותם. שבקרוב מאוד יהיו לנו חדשות. מי ייתן וסוף סוף
נגיע לקטע האחרון של המנהרה הנתעבת הזו, שמגלה את חוסר המזל שלנו, ובמיוחד את חוסר
המזל של ילדינו הקטנים. אנא, בת לווייתי היקרה, נשקי את ילדינו ברוך רב, במתיקות,
בשמי וברגשותיי. ולך הנשיקה החמה, הרכה והעדינה ביותר, שנוגעת בפה שלך לנצח.
ושוב, שלך, שלך לנצח בחיים ובמוות, אבל
13.7.75
אהובי,
קודם כול אני רוצה להגיד לך שאתמול פאולי הגיעה. אני מתרשמת שמצבה טוב
מאוד. כשאמרתי לה שהתגעגעתי אליה כי לא ראיתי אותה הרבה זמן, היא ענתה כאילו
בהצטדקות: "יום אחד רציתי ללכת לבית הספר"... לא דיברנו כמעט, רק ציירנו
והיא שיחקה הרבה עם סילוויטו. נראה שהיא מתגעגעת אליו.
אימא שלי הלכה לשגרירות שוודיה ונאמר לה שאין מכסה, ולמרות זאת נתנו לה
טופס וביקשו שאמלא. הם אמרו לה שאני חייבת לכתוב מכתב המסביר את המצב שלנו. נאמר
לה שלאוסטרליה וקנדה יש תנאים דומים, אבל אינני משוכנעת בעניין המדינות האלה.
ביקשתי מאימא שלי ללכת לשגרירות הדנית. כל עוד אין לנו מקום בטוח, לא נוכל לשנות
את יעד האופציה להמרת הכלא בגלות. אל תדאג – ברגע שתהיה לנו אפשרות ממשית במדינה
אחרת, הזקנה שלי תלך למשרד כדי לשנות את המדינה.
ישנה אפשרות נוספת שעלתה דרך דודתי
דורה: ישראל. נראה שאפשר לקבל תשלום עבור הנסיעה. אינני יודעת מה אתה חושב, אבל
לפני שנבחר באוסטרליה או בקנדה, אני מעדיפה את ישראל. לוסיה שלחה לי מכתב עם מידע
מבחורה אחרת, ולפיו איננו צריכים לנסוע לפרו אלא למקסיקו. אני מניחה שזה בגלל שלא
יישאר אף אחד בפרו. הבעיה היא שאיננו יכולים להסתובב עם הילדים בכל העולם לפני
שאנחנו מתיישבים, ובמובן הזה ישראל היא קצת כמו חבית אבק שריפה. אני הייתי רוצה
לנסוע לישראל לטיול – לא להשתקע, לא להישאר. ובכן, בסופו של דבר כל זה אינו חשוב
כל עוד המשפט אינו מבוטל. אימא שלי הייתה בבית המשפט אבל לא טיפלו בה כי הם היו בתורנות. הם אמרו לה שהם כבר רמזו
למשטרה לענות על הרשימה המפורסמת ועל החותמת
ואם בתוך התקופה שנקבעה, לא תהיה תגובה, השופט אמור לקבוע פסק דין בכל זאת.
כשאימא שלי הייתה בליגה, לא היה אף אחד. היא תחזור ביום שלישי. 50,000 הפזו שאימא
שלי נתנה לברוקן היו בשביל הנוטריון, והיא נאלצה לתת לו כי הוא כמעט איים עליה.
נמאס לי! לצערי, עד שנשיג עורך דין אחר, נצטרך להבליג. אימא שלי יכולה לנסוע אליך
עם פאוליטה בשבוע הבא, כלומר בין ה-20 ל-25 ביולי. אני מזכירה לך בהזדמנות שה-25
ביולי הוא יום ההולדת של אימא שלי.
שלחתי מכתב לבית המשפט בדרישה לקבל את מסמכים שלנו. בכל מקרה אל תדאג: ביום
שישי אירמה עזבה ללא מסמכים, ובבית המשפט הכינו אותם במקום. הדרכון שלי ייעשה כאן,
אבל בקצב האיטי שלהם הוא יתקבל בעוד שישה חודשים.
סילוויטו מקסים. מחר הוא יהיה בן תשעה חודשים. הוא אוהב לתת לי יד ולצעוד
ובזמן ההליכה הוא מת מצחוק. אבל האופי הרגזן שלו נשאר כפי שהוא!
כשאני קוראת שוב את מכתב אני רואה שהעניין עם שוודיה אינו ברור: הם לא
השיבו לנו בלא מוחלט. הם יכולים לקבל
אותנו, אבל לפני כן הם רוצים את הטפסים.
אינני יודעת
אם אוכל לכתוב לך כל יום עכשיו כי משלוח הדואר יקר, נראה...
הציור הקטן של הזוג ששלחת לי יפה
מאוד. זה מרמז לי – על פי מכתבך – על החיזור שלנו שלא היה. אבל אני זוכרת את כל
השנים האלה ששוחחנו במטבח של הדירה הישנה שלך ובחדר השינה-אוכל-מטבח של ברחוב בוסטמנטה ברוך, כאילו זה היה החיזור
הצנוע שלנו. בלי הפגנות פיזיות של חיבה, אבל עם כל כך הרבה מתיקות, עם כל כך הרבה
אהבה! גם אתה מרגיש כך? בכל מקרה, אני תמיד חושבת בכאב על כל שש השנים האלה
שפספסנו מהרגע שנפגשנו עד שהכרזנו על אהבתנו. חבל! אני יודעת שאז לא היינו בוגרים,
שלא היינו מוכנים, אבל אני עדיין מצטערת על כך מאוד ...
אהובי, מה זה הסורמנג' הזה? מה הבעיה? שמור על עצמך, אהובי. נזדקק לכל
הפוטנציאל שלנו בזמן הקרוב. שמור היטב על עצמך! נסה לראות רופא – ייתכן שתצטרך
טיפול. אתה צריך להיות בסדר כשאנחנו עוזבים!
ובכן, לעת עתה לא יותר. הבהרתי לבנות מונטונרס הרבה דברים שמעולם לא דיברנו
עליהם, אפילו
על החוצפה של קאצ'ו[51]
ולמה הוא עשה את מה שעשה. מכיוון שהן סקרו כל כך הרבה דברים והתחרטו על כל מה
שביקרנו באותה תקופה, חשבתי שהזמן היה מתאים להבהיר את הדברים האלה. בנוסף, במקרה
(כמה שהעולם קטן!) האיש השמן, אותו חבר של גאונה (אתה זוכר?), הוא גם חבר של אחד
מהם, והוא שלח לי ברכות וקרא לי אדם נאמן. אם כך, הכול התבהר, ואנחנו נשארים חברים
כמו קודם.
עכשיו אסיים בנשיקה המתוקה
ביותר, החמה ביותר, המלאה בגעגוע אליך.
סוסנה
15.7.75
קטנה, חברה טובה שלי,
אתמול קיבלתי את המכתבים שלך מהשישה ומהעשרה ביולי. כרגיל אצלך, תגובתך
ל"ביקורת" שלי על ציור הנמר היא מתונה, רכה, נורמלית ומנחמת. נחליט לשים
קץ לעניין, כי התגובה שלי הייתה ילדותית עבור "הישג" ילדותי לא מובן.
אני אומר לך ברוח טובה של שלום, רוך ואהבה.
למרבה הצער, הגעתה האפשרית של
אימא שלך לבקר אותי היא עוד פרויקט של כוונות טובות, אבל אינני מאמין בממשות שלו!
הספקנות שלי נובעת מהעובדה שאני מעלה את נושא ייפוי הכוח, את השאלה בעניין ההליכה
לשגרירות שוודיה וכדומה במשך די הרבה זמן, ובכל זאת, במכתב האחרון שלך מהעשרה
בחודש הכול נשאר אותו הדבר... שימי
לב!, אני יודע שהדברים לא קלים, שאמא שלך חייבת לפעול לבד וכדומה. כמו כן
אינני חושב שהצורה הטובה ביותר להתמודד עם בית המשפט היא לדבר בטלפון. חייבים
להיות נוכחים באופן אישי. אולי אנחנו שונים בהערכת המצב שלנו: לא אהיה רגוע עד
שאדע מהי ההחלטה השיפוטית, כלומר אני אאמין בביטול המשפט כשהוא יבוטל ולא לפני כן!
אני רוצה להיות בטוח שקיבלת את כל המכתבים שלי כדי להבין את התשובות שלך ולהבין אם
יש לך מושג על סדר הגודל של תחנוניי ושל האינדיקציות שלי.
קיבלתי את החבילה עם המתנה של
פאולי וגם של אימא שלך. אינני רוצה שהיא תשלח לי כסף אלא בולים! אם לא הייתי יכול
לכתוב לך הייתי קורע את עצמי לגזרים תוך כמה ימים!
על סילוויטו, בני היקר והמסכן
מסכן, חברה היקרה... אני שמח מאוד על השמחה שלך, על השמחה של דון סילוויו אומברטו,
על שמחת שניכם. שוב, אם כי בשלווה, אני מלא ברגשות רחמים עמוקים. השמחה שלך מפצה:
היא מאזנת את הצער שלי, את הייסורים שלי.
בנוגע לדיכאון-סורמנג', שוב,
אהובה מתוקה, אני חייב להרהר בתובנה שלך... למעשה, הסורמנג' היה הצדקה עצמית של
רגע דיכאוני. שום דבר רציני. הוא כבר בשליטה וחשיבותו פוחתת. הסיבות היו נסיבתיות
במובן מסוים. אני זוכר היטב שאמרת לי שהתשתי את עצמי בבעיות שלא היו שוות את המאמץ,
ששרפתי אנרגיות עצבניות בפרטים הקטנים... זה נכון מאוד, אהבה שלי. אבל אני מתחיל
להיות מודע למגבלות שלי, או כמו במקרה זה להגזמות. הדיאלוג עם החבר המזדמן שסיפרתי
לך עליו עזר ועוזר לי, מבהיר לי, שופך עלי אור, מכפיל את ההגנות שלי, עוזר לי
להפוך דיכוי לשליטה במידה . באופן
ספציפי מדובר במערכות היחסים שלי, במיקום שלי עם אנשים כמו ג'רארד. כמובן, נוסטלגיה מתווספת, הבעיות האמיתיות שמציפות
אותנו (הלכידות, הכוח, הפיטורים).
על 34 השנים שלך אני חושב שכבר
כתבתי לך במכתבים הקודמים שלי. אינני רוצה לעשות את זה שוב... אני נקרע לגזרים
מנוסטלגיה וצער.
אני מקווה שהאלרגיה שלך חלפה,
שהיא לא מענה אותך, במיוחד בגלל סילוויטו. לסילוויטו מלאו תשעה חודשים. בן מסכן
והורים עניים, אבל לפחות הוא איתך. אני שמח שאהבת את הפרח, אבל אני מצפה לשיפוט
שלך על הגלויה האלגורית שלי על "מה לא היה". כתבתי אותה עם רוך כזה, עם
רכות. ציירתי את הצללית שלך כאילו ראיתי
אותך בחלום. זה הביא אותי לכל כך הרבה חלומות כנער, כל כך התרגשתי להקדיש לך את
זה. אני מקווה שזה הגיע אליך עם כל כך הרבה ממני, כפי שבאמת עשיתי בשבילך.
על התמונה של כיכר אירלנד אני
חושב כי "פניו של אדם הוא המראה של נשמתו" (פתגם הישן). התמונה היא
דיוקן של איש במצוקה, ריק למחצה, תלוי על נדנדת רפאים בכניסה לגיהינום, או אולי
יותר פשוט, התמונה של אדם עצוב, של מישהו ללא חזון או פרספקטיבה, נתמך על ידי
החיבה שלך, אבל אינו מסוגל להשביע את עצמו.
עכשיו, אהובתי, אני מסכים
באופוריה לחציית האוקיינוס, לעקירה היבשתית שלנו, אני מייחל, למרות הדמעות, למרחק
פיזי ורוחני מהעבר שלי, מהסביבה שלי. אף על פי שאני עוזב דברים שאני אוהב, שנוגעים
בי ומעציבים אותי, אני מתרחק גם מהדברים שאני מתעב, שמהדהדים אומללויות קטנות,
טינה, תסכולים, לא עושים כלום או עושים טעויות, מחליפים את החיים האמיתיים בניכור
לפי המדיניות של הרגע או החיים העקרים והאכזריים ביותר. אינני יודע איך את מרגישה
בעניין העתיד הזה: בלתי נמנע, בלתי הפיך בניכור ובדמעות, אבל זה מצב בלתי נמנע כדי
שנהיה מסוגלים פשוט לחיות, לאהוב לחיות, לרצות לחיות במתיקות או בסערה. פשוט לחיות
במובן הפשוט ביותר של המילה או ביצירתיות המורכבת והחיונית ביותר שלה. בחורה יקרה,
אל תסרבי להזמנתי – הבה קחי אותי ביד ונישא את החבילות שלנו ואת ילדינו. הבה ניתן
משמעות לחיים, לחיינו, מתוך אדיקות. כל השאר הן אנקדוטות – טובות, רעות, שחורות או
לבנות, אפילו אפורות. זה העבר, האתמול, שקובע אבל אינו מדכא אותנו, אינו מקבע
אותנו והופך אותנו לברגים אנונימיים של רובוט ארור ומסריח. אני יודע בוודאות ששעות
קשות מחכות לנו: כשהן יבואו אנחנו נהיה ביחד, וזה מה שחשוב.
נשאר, אהובתי, המכתב שלך מהעשרה
ביוני. אני מתחיל מהסוף. הייסורים שלך נגעו בי מאוד. התייפחתי בשקט ללא תוכחה על
התמונה שציירת על החיבוקים הבלתי אפשריים שלנו. חשבתי על הכתף שלי, שהם מונעים
ממך, "להניח את הראש שלך ולתת לך להיות חיים שלמים". אני אוהב אותך.
בסוף את כותבת לי פשוט "סוסנה שלך". ואז ראיתי אותך מגיעה
בלי להגיע, מושהית על ידי סורגים חסרי רחמים שאינם יודעים על אהבות, על ייסורים,
על רגשות. סורגים שנפתחים ונסגרים פה ושם, נתיב של סורגים, פרופילים וצללים של
סורגים ארורים. ובכל זאת, אהובתי, מעבר לסורגים העולם מחכה לנו ומבשר על עתידנו
יחד עם זה של שאר האנושות, שחיה או לא, סובלת, מחפשת הסחות דעת, קוראת, אוהבת,
שונאת, בונה, הורסת, מתרבה ... ומתה. מתה כדי שאחרים יוכלו לנסות את מזלם בריקוד
המטורף של היוולדות, בנייה, התרבות, מוות. אבל החיים יפים. יש בהם דברים יפים
וראויים. אני מאמין שלפני ומעל הכול, כדי לדעת איך למות צריך ללמוד לחיות, ליהנות
מחיי היום־יום, בפשטות ובמורכבות שלה. בואי נחיה, אהובה, בואי נחיה... אני שמח על
השיניים הקטנות של בננו ואני נרגש מהחיוכים שלו אליך. הבה נהיה ראויים לילדינו ולכל
ילדי העולם.
להתראות, נתראה בקרוב מאוד, שלך
לנצח, אבל.
נ.ב.: עבר זמן מה מאז שכתבת לי
על כל אחת מהבנות. את לא נמצאת איתן יותר? חוץ מסוקורו אינך מספרת לי על אף אחת
מהאחרות. לגבי פאולה, כאב לך מאוד שהיא העדיפה ללכת לבית הספר במקום לבוא לראות
אותך. אני בטוח שזה כאב. אני שותף לייסורים שלך, אבל אנחנו נשרוד גם את זה...
סיימתי שוב. אני מקווה
שהעינויים שלנו יסתיימו בקרוב, בקרוב מאוד. לא כתבתי לפאולה כי מחיר הבולים גבוה
מאוד. אני מסיים, צ'או.
16.7.75
סוסי היקרה,
אני מוסיף שורה כי המכתבים לא יצאו היום. שכחתי לספר לך שקיבלתי מכתב מראקל.
ביקשתי ממנה לנסות להחזיר לנו את מכונת הכתיבה שלי וכמה דברים אישים שנשארו
בעבודתי. בכל מקרה, אני מודה שאני מאוד חסר סבלנות וקצת מתוח, אבל אני מנסה לשלוט
בעצמי לאט לאט. אני יודע שיהיו לי עליות ומורדות, אבל החלטתי לא להיות אגרסיבי
ולמתן את ה"להט" שלי.
אני מתגעגע אליך כל כך, אני אוהב אותך כל כך, סוסי. הקיום שלך מצדיק, מחייה
ומחדש את שלי. נתראה בקרוב, אהובה. שלך עד הסוף, אבל.
16.7.75
אבל היקר שלי,
לא כתבתי לך במשך שלושה ימים כי הבולים נגמרו לנו בגלל ההתייקרות. גם היום
לא אשלח את המכתב כי מחר יש ביקור, ואני רוצה להוסיף את החדשות שיש לי על ההליכים
שאימא שלי תעשה בשגרירות. אני חוששת שעכשיו
לא אוכל לכתוב לך יותר משלוש פעמים בשבוע. אני מקווה שזה לא יימשך זמן רב.
קיבלתי את המכתבים שלך מהשישה
והשבעה ביולי. שירה יפה מאוד ומתוזמנת של נרודה ובנדטי. ברוקן הגיע היום ללא חדשות
קונקרטיות, כרגיל. כל כך נמאס לי! השבוע נודע לנו שחזרו אנשים מצ'אקו, ועלה בדעתי
שאולי אתה תהיה ביניהם. מובן שזאת היתה סתם מחשבה בלי אחיזה במציאות, אבל רציתי כל
כך לראות אותך!
אני ממשיכה ב-17.7 לאחר הביקור.
אימא שלי הייתה בבית המשפט ודיברה עם המזכירה על הסיכויים שלך להיות מוזמן.
המזכירה אמרה שהיא תעשה את העבודה, אבל עליה לבחון את התיק כדי לראות אם היא יכולה
למצוא תירוץ. מה דעתך שאכתוב שאתה רוצה להתלונן על הלחצים הפיזיים, ואז תצטרך
להגיע להעיד? חשוב על זה!
היום קיבלתי את הטפסים משגרירות
שוודיה. אשלים אותם, וביום שני, ללא דיחוי, אימא שלי תיקח אותם לשגרירות. נראה
שהבעיה הבסיסית היא למצוא עבודה. על פי הנתונים שנספק להם הם ישלחו את הטפסים
בדואר דיפלומטי לשוודיה, ואם יימצא משהו מתאים הם יתנו לנו את הוויזה ואת התושבות
באופן אוטומטי. תשלום עבור הנסיעה אינו הבעיה הגדולה ביותר אלא ההסתגלות שלנו ברגע
שנהיהו שם. למרות זאת כבר אמרתי לאימא שלי לומר להם שאנחנו יכולים להרשות לעצמנו
את הנסיעה. בדנמרק אין מה לעשות מפני שיש שם אבטלה. במקרה של פליטים שחייהם בסכנה (צ'יליאנים, למשל)
הם לוקחים על עצמם את המחויבות לתמוך בהם, אבל המקרה שלנו שונה. אינני כותבת לך על
ברוקן והליגה כי אימא שלי תשלח לך מכתב שבוודאי יגיע לפני המכתב שלי.
אהובי, היום קיבלתי את מכתבך
מהתשעה ביולי. איזה מכתב יפה! התרגשתי מאוד. גם אני אוהבת אותך, אני אוהבת אותך!
כך, באותיות גדולות. מתחשק לי לצעוק את זה, ללחוש את זה באוזן שלך, ללטף אותך עם
שתי המילים האלה. כן, ביום ההולדת שלי הרגשתי לבד, אבל לא יותר מהיום, מאתמול או
מכל יום אחר. אני זקוקה לך, מתגעגעת אליך כל כך! לא התראינו כבר חודשיים ארוכים.
הזמן מעולם לא חלף כל כך לאט... מתי אוכל לראות אותך ולחבק אותך?
סילוויטו יצא היום לבקר את
אחותו, את דודיו, את בני דודיו, והוא יחזור ביום ראשון. הוא כל כך יפה! היום אמר
לי השומר שמגיע כשיש ביקור – בלונדיני, גבוה – שהוא דומה לך מאוד. הוא טען שהוא
מכיר אותך, ואמר לי את השם שלך.
הפרויקטים שלך לעתיד נראים לי
טובים. אני מסכימה עם מה שאתה אומר וחושב
אלא שלפעמים אני מפחדת לחשוב מה יחשבו עלינו ילדינו כשיהיו גדולים. אני חושבת על
פאולה המתבגרת ותוהה מה היא תחשוב על חיינו. אינני רוצה להצדיק את עצמי בפניה.
ואין לי ספק שפאולה לא תהיה אדישה או חסרת רגישות. מובן שזה נמהר לחשוב על זה, אבל
אינני רוצה שהיא תהיה אדם בלי שורשים, בלי מדינה, בלי זיכרונות מילדותה שתוכל
לחלוק עם חבריה. אינני יודעת, אולי זאת מחשבה טיפשית. אנחנו עוד נראה.
סוקורו, למרות היותה אדם עם
בעיות נפשיות רבות – רחוקה מבנותיה, מבעלה, ממולדתה ועכשיו צריכה לנסוע אפילו רחוק
יותר – חוותה מסירות טוטלית, מוחלטת ועכשיו היא רואה את עתידה קצת כמונו, ללא קשר
לכל תנועה פוליטית. פעמים רבות אנו מדברות על מונטונרוס, על דלות הרוח שלהן, על
הטעויות שלהן, על ההיאחזות שלהן בדוגמות. כמובן, הרבה מהן צעירות מאוד, והן כאן
במקרה. הן אינן אשמות בכך שהן צריכות לקבל על עצמן אחריות שלא היו מוכנות לה.
לפעמים, כשאנחנו קוראות משהו, זה מצחיק אותי, כי אני מבינה את הרעיונות שלהן עצמן
ביתר בהירות. יש יוצאים מן הכלל – שתי
בנות שבתקופה האחרונה חשבו כמונו, אחת היא החברה לשעבר של הטורקי והשנייה היא
נורה, אשתו של דיקן לשעבר של האוניברסיטה. אתה זוכר אותה? ראינו אותה בקורדינה.
ובכן, אהובי, אין לי יותר חדשות. חשוב על המכתב
שלך לשופט. אני באמת רוצה להיות איתך, גם אם בפגישות המצערות האלה בדבוטו. אני
רוצה לראות אותך, אני רוצה שתראה את הילדים שלנו, אני רוצה לנשק אותך, אהובי.
נשיקה מנטלית, חיבוק סמלי עם כל הרוך והייאוש שלי, סוסנה.
שבת אחר הצוהריים ואני עדיין כותבת. המכתב היה צריך לצאת אתמול, אבל שילמתי
90 פזו פחות, והדוור לא שם לב. הם החזירו לי אותו רק אחר הצוהריים כשהביאו את
הדואר. ואם זה לא הספיק, הפלתי אחר כך את המכתב למים. לכן הוא כל כך מקומט.
אני כותבת את המכתב לשוודיה
בהתאם להוראות שלך. אני חושבת שזה יכול להצליח. חשבתי על אנדרס אלדאו[52]
ולא ידעתי איך לעשות את זה, אבל בינתיים פתרתי את הבעיה. חבל שאין לי זמן לשלוח לך
עותק כדי שתוכל לתקן. אני מבהירה לך שהמכתב באנגלית. אני כותבת את המכתב באנגלית,
וצ'יליאנית אחת מתקנת אותו.
אני ממשיכה ביום ראשון בלילה. סילוויטו חזר. הוא מדהים. הוא זיהה אותי, הוא
זיהה את העריסה שלו, את הבנות ואפילו את החדר שבו ישנים. היום שוחחתי עם פאוליטה.
היא ביקשה ממני לצייר אותך "עם זקן ובדובוטו". ואז "עם זקן
וברסיסטנסיה". שאלתי אותה אם היא חושבת עלינו והיא אמרה "כן". ואז
הצעתי שהיא תחשוב עלינו בלילה, לפני שהיא נרדמת, ושגם אני וגם אתה נחשוב עלינו
בלילה. היא ענתה שהיא תחשוב בבוקר. טוב, אמרתי לה. ואחר הצוהריים, טוב, ובלילה,
טוב. ובצוהריים. אז תחשבי עלינו כל היום? כן! היא אמרה לי גם שהיא תראה למורה את
הציור הבא שהיא תקבל ממך.
זהו זה לעת עתה, ביום שישי
העבירו את סבא ואת פוצ'יו לרסיסטנסיה.
אני אוהבת אותך ומתגעגעת אליך
מאוד. עד מחר, אהוב!
17.7.75
ידידתי המתוקה,
היום אכזבת אותי... לא קיבלתי ממך מכתב. אולי מחר אוכל לקבל חדשות ממך. אני
משתוקק להן, אני צריך אותן, אני דורש אותן, בעיקר בגלל הכאוס השלטוני במדינה שלנו לאחר מות פרון – נראה שהם שוכחים
אותנו. אני מקווה שלכל מה שקורה יש פתרון מקובל ואני מניח שבתנאים הנוכחיים השופט
יכול לשים קץ לסיוט שלנו. אני מקווה שהוא זוכר אותנו!
אני לומד גרמנית ומתאמן בדיבור
בשפה. קל לי ללמוד גרמנית בגלל שפת האם שלי. יש לי מילון מעשי שמאפשר לי לסקור את
הידע הילדותי שלי ביידיש, הדומה לגרמנית. אני חושב שידיעת הגרמנית תהיה שימושית
לנו.
בקצב הדברים הנוכחי אינני יודע
איך נצליח לשלם את הכרטיס. המכונית תצטרך להימכר בזול, ואולי עלינו להעלות את המקרה הפתטי שלנו בשגרירות השוודית. איזה
רעיון יש לך, חיים? קיבלתי מכתב יפה מסוסנה, אני שולח לך אותו.
כאן ברסיסטנסיה הטמפרטורה ירדה
מאז אתמול, יום רביעי. אומרים שזה יימשך רק ארבעה או חמישה ימים, אבל אני דואג
למצבך ולמצבו של בננו: איך את מתמודדת עם הקור הארור במקום העוין הזה? אני משועמם
ושבע מהשגרה. עם זאת, אני מנסה לנצל את הזמן בצורה הטובה ביותר שאפשר, אף על פי
שלפעמים הטוב מונע מלהגיע לטוב ביותר. כחידוש אני יכול להודיע לך שקרוב לוודאי
שאקבל נוטריון ליום חמישי הבא, אולם אם לא אקבל את
הנתונים, זה לא יעזור, ואימא שלך, ככל הנראה, אינה יכולה לבוא...
אין לי הרבה מה לספר לך, אבל יש
לי אהבה למשך אלף לילה ולילה. את לא, ידידתי המתוקה, "הטבור של העולם"
אלא ה"טבור" שלי. פתאום אני שואל את עצמי: האם אדם בוגר, בן, אב, סבא,
יכול להיות מאוהב כמו בגיל ההתבגרות? משורר עלוב, מאוהב, לירי, נואש, מיוסר, רך,
ידיד, חבר, חבר, חבר, חבר? זה הוא, או
שזאת היא? או שניהם? כן, שניהם עם העולם,
עולם אחר, עולם חדש, עולם גדול, עצום, עולם עצוב, עולם ישן, אבל העולם סוף סוף.
האהבה שלי היא הרכה, המתוקה, החמוצה, הבכיינית, הרחוקה, הכואבת, אהבה, אהבה... אהבה של אישה וגבר
שאוהבים זה את זה, שמחפשים זה את זה, שזקוקים זה לזה. אהבה, אהבה מתוקה. מישהו
מרוחק ושמימי מרחם על העצב שלי, על שלך,
ולוחש באוזניי, באוזניים של מיליוני אנשים, תפילה זו שאני מתפלל אליך:
ופתאום הוא הרגיש שבלעדיה
זרועותיו היו כל כך ריקות, שבלעדיה לא היה בעיניו על מה להסתכל, שבלעדיה הגוף שלו
כבר לא היה הגביע של החיים. ובלי כאב, בלי ייאוש, בלי ייסורים ובלי פחד, אני מתחיל
בצייתנות, כמו בלילות אחרים, להזדקק לה[53]...
וכל זה כי פשוט בשורה הראשונה
חשבתי עליך, חברה ... עם כל הלב והרגשות שלי, אימא קטנה. שלום.
שלך לנצח, אבל
שבת,
19.7.75
שלום חברה מתוקה,
המכתב הזה, לפחות בחלקו העיקרי, יהיה רציונלי, קונקרטי, אף על פי שהוא נכתב
בחלקו בתגובה למכתבך מה-13.7.
אני רוצה לדעת אם בסופי השבוע
משאירים לך את פאולי לכל היום. כמובן, אף על פי שסילוויטו הוא "יריב",
הוא גם אחיה הקטן. אני חושב שלעובדה שאימא שלך טיפלה במערכת היחסים בין פאולה
לסילוויטו ולא אנחנו, הייתה השפעה רבה.
למרות הכול, זה נורמלי.
אפשרי שאני אובססיבי בעניין
שוודיה, אבל אני חושב שהדברים אינם מטופלים כראוי :או שלא כל
המכתבים שלי מגיעים, או שאיננו מבינים זה את זה, או שאינך מדווחת לי על
הכול. אמרתי לך בכמה מכתבים לשקול את האפשרות שאנחנו נשלם על הכרטיס. כתבתי גם
שחשוב שתהיה לך תמיכה זו כדי להשפיע על שיקול הדעת של השופטים. כתבתי לך שלדבריהם,
מכסת 1975 בשוודיה הושלמה, אבל מאז ה-15 ביולי הם פתחו שוב! אולי יש טעות, אבל
מהתגובה המצומצמת שלך אני מבין שאו שאנחנו חיים בקצב שונה, או שהחיסכון במילים שלך
הגיע לרמות מקוממות. הבהרתי גם את החשיבות של תוכנית הלימודים, של הרמה
אינטלקטואלית, אמרתי לך להסביר גם את המצב שלנו: בית שנבזז, שני ילדים קטנים,
איומים מ"שלושת ה-א"[54]
וכדומה, אבל תשובתך מסתפקת בציון שהמכסה מלאה, שאוסטרליה, שקנדה, וכדומה... את
מבינה שאנחנו חיים בקצב שונה? לא די בכך – יש כמה דברים שגורמים לי להתרשמות זאת.
כדי להדגים לך ולפני שאמשיך בעניין גורל האופציה, עדיין קיים בית המשפט. האם את
בטוחה שהמשפט שלי יתבטל? אני על גחלים. הפחד שלי מאז שברוקן הופיע כאן הוא אי־הידיעה
מה תהיה גישתו של השופט. את מבינה שאני באוויר? שדרוש לי מידע ספציפי? כמובן, אני יודע שהחקירות יוכיחו את מה שאמרתי,
שיש פסיקה חיובית של הלשכה, שאולי העיכוב של משרד הביטחון ניתן כי זו הדרך הטובה
ביותר לדפוק אותנו בהתחשב בכך שהמסמכים שמצאו הם משנת 1970. אבל אינני יכול להיות
רגוע, ואני דורש לדעת את האמת, מה שלא תהיה! יש חדשות טובות או השערות? שיגידו לי
בבירור, במפורש. בבית המשפט לא אמרו לאימא
שלך שום דבר על כלום? הם לא נתנו שום אינדיקציה? האם הם רעים? האם אינך מבינה
שאינני מזכיר אף פעם את ביטול המשפט כמשהו בטוח, כי אין לי שום הבטחה לשום דבר?
עכשיו אני חוזר לעינין המדינות.
מובן שאוסטרליה וקנדה אינן מעניינות אותי, ואינני יודע מה את חושבת על כך. האם את
רוצה שניסע לפרו ואם יהיו בעיות נגיע לאו"ם, והם ישלחו אותנו לשוודיה? כך,
בקלות, באופן אוטומטי? אבל מה לא בסדר איתך, סוסי? נראה לי שאין לך מושג ואינך
מבינה שאנחנו בבוץ. לא ניסע בשום אופן לפרו או למקסיקו. המקום שנבחר הוא עניין של
חיים ומוות, ואם אנחנו בני מזל והמשפט יתבטל נישאר כאן ולא נוכל לעזוב כי אנחנו
באוויר! לו היה לנו יעד היה אפשר להאיץ את המשפט – לנהל משא ומתן עם השופט, עם התובע – אינך מבינה
את זה? מה איתך? אני כותב על ייפוי הכוח כבר חודשיים! כל שבוע את מכריזה על הביקור
של אימא שלך, ובכל שבוע אני מתאכזב מחדש. ללא ייפוי הכוח לא נוכל לעשות את הדרכון
של פאולה. אנחנו נוכל להוציא דרכון בתוך 24 שעות, אבל לא לפאולה! אינך מבינה,
אהובה, מה לא בסדר איתך? האם את מבינה שתחת מסווה השלווה שלי אני עומד להתפוצץ
לאלף רסיסים? לא הבנת את זה בכל המכתבים האחרונים שלי? האם את מבינה שמכאן אינני
יכול לעשות דבר? האם את רוצה שאהיה אדיש, שאיקרע לגזרים, שהייאוש ישתלט עלי? האם
את מבינה שאינני יכול יותר, שאני נואש לעזוב, להיפגש איתך ועם הילדים, להתיישב
במדינה כלשהי כמו בן אדם ולשלוח את כל השאר לעזאזל? איך, איך את רוצה שאני אסביר
לך? אם בשבוע הזה, מה-20 עד ה-25 בחודש לא יהיו לי חדשות קונקרטיות אשלח הכול לזבל,
וארשה לעצמי להיקרע לגזרים! אני רוצה שנחליט על מדינה, עכשיו. שוודיה או ישראל, או
לעזאזל, מה שלא יהיה, אבל שיהיה. את מספרת לי על הדודה שלך דורה: מצד אחד "את
לא אוהבת את זה", ומצד שני את רוצה לצאת לטיול, אבל לא להישאר. את מבינה שאת
מפנטזת? בסופו של דבר את אומרת כי "כל זה אינו חשוב כל עוד המשפט אינו
מתבטל". האם את מבינה את הבלבול שלך? את מבינה מה יקרה אם המשפט יבוטל, ולא
נסדר כלום כשהדולר בעננים? ברור, סוסי, אין לנו אותו קצב. ברוקן חייב להישאר, אבל
אסור לתת לו שקל אחד יותר, אפילו לא אחד! את כותבת לי על המסמכים, שאין להם שום
קשר לדרכונים! אנחנו חייבים לשחזר אותם, לא לעזוב אותם. אחרי שניסית לשמח אותי
במעלליו של בן שאני לא מכיר ולא מכיר אותי, את מציינת שקראת שוב את המכתב
ושבשגרירות הם לא סירבו לבקשה באופן מוחלט, אלא ביקשו שקודם נמלא את המסמכים. האם
את מבינה כמה את חסכנית בדיווח?
סוסי, אל תיבהלי ואל תדאגי. מה
שכתבתי היה פיצוץ, הקלת המתח שהצטבר. עכשיו אני מרגיש טוב יותר ואני מסיים. השעה
11:00 בלילה ואני עייף מאוד. עדיין יש לי שעה של אור. מחר אסיים את המכתב ואתייחס ל"מה לא היה" ולדיאלוג שלך עם המונטונרס.
אני מזלזל בהכחשות שלהם, והן חסרות תועלת.
יום ראשון
אחר הצוהריים, שעה 14:00.
הקור ממשיך, ואני מרגיש עצוב. קראתי שוב את מה שכתבתי לך אתמול. רציתי
לקרוע את המכתב, אבל לא קרעתי. אני חושב עלייך, על הפנים שלך כשתקראי את המכתב
הזה. אולי זה לא הוגן, אבל זה היה מצב הרוח שלי בשבוע האחרון. רציתי שתפגשי אותו.
אני בודד מאוד, סוסי, בודד מאוד. אינני מעוניין לדבר עם אף אחד, אני רוצה להתכנס
פנימה, אל עצמי. אנשים מעצבנים אותי, שוברים אותי. אני מוטרד מהביטויים הרגילים,
מהמושגים הרגילים, מהמחוות הרגילות.
אני סקפטי מאוד בנוגע
למונטונרס. כמה דיונים לימדו אותי הרבה יותר מאלפי הבטחות. יש להם שדה מוגבל וחזון
צר וכן גאוותנות, שכפי שאני מבין, אינה מתאימה. באופן קונקרטי הם אינם מבינים את
הדקויות ואת הדברים הבלתי ניתנים לחיזוי. יש להם ראייה סטטית: זה כך, וזה נגמר.
אינני מעוניין בהם גם מנקודת מבט אישית. מה שהם עושים בחוץ הוא ילדותי מדי, מנותק
מהציבור. אני איתם בפורמליות של חיי היומיום. אינני יודע מה סיפרת להם על
הביריונות של פפה או על הסיבות לה. באופן כללי הם מגיבים לטיפולוגיה של הבורגנים
הקטנוניים שאנחנו כבר מכירים, חוזרים על הדברים האלה שאת ואני לא יכולנו לסבול
יותר. אפילו התנהגות ומשמעת הן הרבה מתחת לרצוי, וזאת בעיה די נפוצה.
במקרה שהנסיעה לישראל מובטחת עם
מעבר בתשלום , זוהי אופציה אפשרית מבחינתי, לפחות במחשבה ראשונה. את תוכלי ללמוד,
ולי לא יהיו לי בעיות של עבודה וכתיבה. אנחנו נהיה צעד אחד מאירופה, ומזג האוויר
בשבילי יהיה אידיאלי. בשוודיה אני עלול לסבול מקור. מכל מקום חשוב לי שתביני שצריך
למצוא פתרון בהקדם האפשרי. איכשהו עמוק בנשמה לא הייתי מתנגד לנסוע לישראל, לפחות
לזמן מה. אל תשכחי שיש לנו שני ילדים, אנחנו ארבעה. את יודעת את השפה ואני אסתפק
ביידיש. את זה אני יודע. ייתכן שיש בי, פתאום, סיבות בלתי מוסברות אך עמוקות,
נסתרות או מודחקות בקשר לישראל, ואני משאיר את הדבר הזה כאן.
את מזכירה לי במכתבך את יום
ההולדת של אימא שלך. כואב לי מאוד שחשבת שאינני לוקח את זה בחשבון. ביום חמישי
כתבתי לה. אינני יודע אם היא תעריך את מכתבי, אבל כתבתי אותו בחיבה רבה וכבוד.
אינני יודע אם אמרתי לך שבמכתב שהיא כתבה לי היא התייחסה ליחסים בינה לביני. עניתי
לה בחיבה, בצורה מגובשת. אני גם מקווה שהיא תבוא מייד לבקר אותי ושנסיים את עניין
יפוי הכוח.
השארתי לסוף את "מה שלא היה". האם את יודעת שזה שם של סרט
אנגלי, טוב מאוד? למעשה, לכותרת הזאת יש טעם חריף של מלנכוליה ופסימיות. כי מדובר
על מה שלא היה. אבל אנחנו כן נפגשנו. הדבר השני הוא תלונה מטאפיזית. הפרידה
הנוכחית שלנו כואבת לי הרבה יותר מהמחלוקות שלנו. זיכרונות יפים ורכים מביאים לי
את החיזור הווירטואלי השקט והמודחק הזה, המבטים האלה מלאי הרוך והחיבה כלפיך. זהו
דטרמיניזם היסטורי, אינני יכול שלא לאהוב אותך, אינני יכול שלא להפוך אותך לשלי.
את יודעת מה מצחיק אותי? ובכן, ביום שבת כשבאת לבוסטמנטה במצב רוח רע, ואני
ירדתי לדבר עם האקס שלך, הרגשתי שאני
מתקרב אליך יותר מתמיד, אני אוהב אותך! זה הדבר היחיד שאכפת לי – הדבר
היחיד שאני מרגיש, שנותן לי כוח לחיות.
ביום שישי הגיעו 60 חברים מדבוטו. נמצא איתי בעלה של האם לעתיד, פייג'ו,
והוא שולח לך ברכות. סוסי, אינני חושב שיש לי משהו אחר לספר לך. שוב התנפח לי
האזור מעל האגודל בכף היד. פייג'ו אמר לי שזו דלקת פרקים ואני לוקח אנטיביוטיקה.
לא כתבת לי כלום על חגיגת יום ההולדת שלך, אמרת שלום לאירמה? מה הרגשת? עכשיו אצא להפסקה.
סוסי היקרה, אני מסיים את
מכתבי. אני מקווה שמחר, יום שני, אקבל ממך מכתבים. אולי עם עזיבתן של כמה דמויות
הרות אסון תרגישי טוב יותר, או שהדברים יהיו רגועים ברמה הלאומית.
סוסי יקירתי, את הדבר הטוב ביותר בחיי, מה שנותן להם משמעות ונוכחות. אני
מקווה שאת לא מוטרדת מההתפרצות שלי, אבל זה לא יהיה אמיתי לא לתת לך להכיר את המציאות שלי, לדעת מה
אני חושב, איך אני רואה את הדברים. למרות זאת או מסיבה זו אני חש כלפיך כבוד,
אהבה, חיבה עצומה וגעגועים שאינם מתמלאים בשום דבר.
אהובתי, אני מצפה לחדשות ויהיה
מעולה אם הן יהיו טובות. ואני מצפה שאת תדחפי, במכתב או
בכל דרך, את כל עניינינו. אני יודע שאני זורק אלייך את כל הכובד, אני מבטיח לך
שמבחינת החוויה כאן אני בסדר ומרגיש טוב בהרבה מאשר בעליבות של דבוטו. אבל אני בודד ...
להתראות אהובתי, נשיקות לבני הקטן, ברכות לסוקורו ולמי שתרצי.
התכוונתי
להיפרד, אבל אני רוצה לכתוב לך דבר נוסף. אנחנו חייבים לחפש את נמל היעד בכמה
בסיסים קונקרטיים, לדוגמה, שהוא יבטיח לנו אפשרות קיום, שאת תוכלי ללמוד, שאנחנו
נוכל לחיות בשלום עם הילדים שלנו. לכן אינני פוסל את ישראל. שפה היא גורם חשוב,
כמעט מכריע. יש שם אקלים טוב, לפחות בשבילי. אולי יש לך מערכות יחסים ישנות. אני
מבהיר שאינני מתנגד. בחירת המדינה, אם כן, כרוכה בכמה דרישות ותנאים. האם ישראל
בטוחה או רק אפשרות? אני משאיר את הבחירה בידייך בנוגע לכל אפשרות שעולה על הפרק.
אבל בבקשה, חברה מתוקה וידידה יקרה, כל יום ש אנחנו אסירים הוא יום אחד פחות
מחיינו החופשיים, ואני כבר בן 45 ... אינני רוצה לחגוג את שנת חייו הראשונה של בן
שאינו יודע עליי, בין כותלי הכלא.
עכשיו, סוסי, אני רוצה לסיים. קראי את המכתב הזה בעיון רב ועשי מה שאת
יכולה. אני מוסיף ציור לאימא שלך, זו מתנת יום ההולדת שלי. אני שולח לך אותו כדי
שפאולה לא תחרים אותו.
צ'או, אהובתי, והביני אותי, בבקשה הביני אותי. שלך לנצח, אבל.
21.7.75
אהובי,
היום קיבלתי את מכתבך מה-15
בחודש. לפני הכול אענה על השאלות המטרידות שלך. תקבל את המכתב הזה אחרי שברוקן היה
איתך והבהיר כמה דברים. אני מבהירה שהזקנה שלי לא יכלה לנסוע עד עכשיו כי תעודת
הנישואין שלך הייתה אצל ברוקן, וכפי שהוא אמר, הוא השאיר אותה לנוטוריון
"שהשיג בצ'אקו". לפי דבריו הוא תכנן לנסוע בשבוע שעבר, לכן היינו צריכות
לחכות לו כדי לפתור את הבעיה או להביא את התעודה. הצילום, שלדבריו נעשה, אינו
מופיע. איננו יודעים אם הוא איבד אותו או אם הוא מעולם לא נעשה. כפי שאתה יכול
לראות, לא רק שהוא אינו פעיל, אלא הוא גם מסבך את הדברים. בכל מקרה הוא אמור לבוא ביום רביעי או שישי ואני אדבר איתו
בצורה ברורה מאוד. אומר לו שמאחר שיש לו הרבה עבודה אנחנו מעוניינים להעביר את
המקרה שלנו לחבר שהציע לסיים את הטיפול באופציה לגלות. כך נוכל להעביר את הטיפול
לליגה. אימא שלי חזרה לשגרירות אתמול, ואני אוכל לדעת מה קרה רק ביום חמישי. אל
תחשוב שקל לה כל כך. עליה לבקש כסף, והיא אינה מבקשת אם זה אינו חיוני.
אני יודעת איך אתה מרגיש, ויודעת שחוסר האונים אוכל אותך. אני מבינה, כי
למרות שאני כאן, אותו הדבר בדיוק קורה לי. לו הייתי יכולה ללכת לשגרירות, לו הייתי
יכולה לדבר עם אוסקר או עם ברוקן והזקנה שלי באותו הזמן, ועוד. המחשבה על "לו
הייתי יכולה" אינה מרפה. אבל אנחנו מאחורי סורג ובריח, כל תקשורת בינינו
נמשכת עשרה ימים בין מכתב לתשובה, ואנחנו צריכים להסתגל למציאות הזאת. איזה פתרון
נותר לנו? האם אנחנו יכולים לבחור?
אני כבר בסדר. לסילוויו יש לוח זמנים משלו, וזה מאפשר לי לנרמל את לוח
הזמנים שלי. אני יכולה לנוח ולעשות כל מה שאני צריכה לעשות. כבר אמרתי לך כמה אני
אוהבת את הצללית ומה היא הציעה. בכל מקרה אני חוזרת ואומרת שהתרגשתי מאוד, והרגשתי
את כל מה ששפכת לתוך הציור ואת המסירות שלך. עם כמה אהבה עשית אותו!
בקשר לבנות אני רוצה להבהיר שאני נשארת עם מונטו ועם עוד כמה, כולל מריטה.
אבל היחידה שאני יכולה לדבר איתה על עצמי, לחלוק איתה את הדברים שלי היא סוקורו.
לכן אני מספרת לך עליה יותר. היחסים עם האחרות הם מסוג אחר – הם אינם אישיים.
אהובי, לא נוכל לשנות את גורל האופציה לפני שנדע אם שוודיה תקבל אותנו.
יגיע הזמן לעשות את ההליך הזה. אל תהיה חסר סבלנות. עברו כבר כמעט תשעה חודשים. אם
אנחנו צריכים להיות עוד 15 יום בגלל הבעיה הזאת, לא נמות. אני מודעת לבעיות עם
המכונית. ננסה לפתור אותן בעזרת קאצ'ו או בעזרת חבר אחר.
אני יודעת שאתה במצוקה, אהובי, שאתה נואש ועצוב. עצוב לי שאיני יכולה לנחם
אותך אפילו בנשיקה. בבקשה, בקש שימוע כדי להתלונן על הלחצים הפיזיים, ואז תחזור לכאן. אני צריכה
לראות אותך. אני מבטיחה לך שכשקראתי את המכתבים שלך, במיוחד את האחרונים, כמעט
בכיתי. למרבה הצער אי אפשר אפילו לבכות כאן בשקט.
אינני כותבת לך שום דבר אחר. אני רוצה לספר לך כל כך הרבה דברים, אבל אינני
יכולה. אני מרגישה תקועה בפיסת הנייר הזו. אני רוצה לדבר איתך, לנשק אותך, לחבק
אותך חזק, חזק... אני אוהבת אותך, אני מתגעגעת אליך, אני צריכה אותך מאוד. עכשיו,
כשסילוויטו איתי, אני מתגעגעת אליך יותר מתמיד. אני צריכה לחלוק את זה איתך, לראות
אותך, להכיר אותך, לאהוב אותך... נסה לבוא, לחשוב על זה, לחפש את הדרך.
אני אוהבת אותך, סוסנה.
22.7.75
אהובי, אני עייפה מאוד. השעה 11:00בלילה. סילוויו נרדם לפני זמן מה.
היום קיבלתי את הציור שלך של הילדה הקטנה עם השיר. צחקתי מאוד כשראיתי
אותו, אבל לא מפני שחשבתי שהוא מגוחך, אלא מפני שחשתי רוך וחיבה. אני שמה לב לכל
מה שאתה מכניס בדברים הקטנים שאתה שולח לי.
אינני יודעת אם אוכל לשלוח את
המכתב הזה היום. הבולים מוגבלים לעת עתה, ואין לי חדשות. למדנו שהיום כמה חברים
הגיעו מטריסנסיה. למרות הידיעה שאתה אינך ביניהם, אתה יכול לדמיין איך הרגשתי עד
שהייתי בטוחה!
על נושא אחר: מה דעתך על
העיתונים של היום? אני מתכוונת לבקשה מה-PPA ומה-CGT. אשמח לשמוע את דעתך. כאן לא
הייתה הסכמה על התיקון הראשון. נראה לי שהם נשארים קצת לבד, כמו ירייה לתוך הריק.
התיקון השני ראוי להערה אישית. אני מקווה שנוכל לעשות זאת בקרוב.
סילוויטו כבר עומד לבד כשהוא
בעריסה. הוא עסוק כל הזמן בפעילות גופנית: הוא עומד ויושב, יושב ועוצר, ובכל פעם
שהוא עוצר הוא משתוקק לצחוק. כאן הוא נקרא "הנסיך הקטן" בגלל המראה שלו
– העיניים הכחולות והשיער הכמעט לבן וזהוב – הוא נקרא כך גם בגלל שכאשר מישהו ניגש
אליו הוא מחווה בידו, מרים אותה ומותח אותה, כאילו לברכה.
המכתב של סוסי מלא חיבה, אבל
היא כל כך סגורה! חיבתה נקראת בין השורות, היא אינה מבטאת אותה בבירור. בכל מקרה,
בהשוואה למכתב הקודם יש שינוי גדול. הקודם
היה חסר הבעה לחלוטין. בזה אתה יכול לראות את הרגשות חסרי ההבעה שלה. אינני יודעת
למה יש שינוי אבל נראה שהמכתב שלך ריגש
אותה.
כבר אמרתי לאימא שלי לשלוח לך
בולים וגם אני אשלח לך לאט לאט. במכתב זה יש כמה. שלח את המכתבים לפאולה אליי,
ואני אמסור לה אותם. זה לא אותו הדבר, אבל זה טוב יותר מכלום. אני מבהירה שאני
שומרת את המכתבים שלך וכשיש לי 10 או 15 יחד אני נותנת אותם לאימא שלי. הם לא
נבדקים כאן.
ובכן, יקירי, אני מסיימת עכשיו.
אני מתגעגעת אליך, אני מעריצה אותך, ויש לי תחושה שאראה אותך בקרוב מאוד. בינתיים
הנשיקה המתוקה והרכה ביותר שלי, סוסנה
22.7.75
אהובתי.
ללא ספק שהותנו כאן ממושכת כ"לידת ההרים". עוד תשעה ימים ימלאו
לנו תשעה חודשים של כליאה. אני נזכר במה שקרה באותו אחר צהריים גורלי של האחד
בנובמבר. למה הם באו? איך הם הגיעו? ללא ספק הם שיבשו לחלוטין את חיינו.
עכשיו יום שלישי, אמצע הבוקר.
אתמול לא קיבלתי מכתב ממך או ממישהו אחר.
למרות זאת רציתי לכתוב לך. נאמר לי שכרטיס הלוך ושוב למקסיקו עולה כחמישה מיליון פזות לאירופה, אני חושב,
יעלה שלושה מיליון לכיוון אחד בלבד. פרו חייבת להיות מבוטלת לחלוטין. המידע שלילי:
איננו יכולים לעשות ניסויים עם הילדים שלנו. חוץ מזה אני עייף ואין לי שום כוונות
לעשות תיירות חולפת.
בדקתי באטלס את המיקום של
ישראל. היא רחוקה, במזרח התיכון. חוסר הסבלנות שלי אינו יודע גבולות. כל חיים
ה"נורמלים" שמקיפים אותי משעממים אותי, מעצבנים אותי. אולי זה בית ספר
טוב – אדם חייב ללמוד לחיות לבד, לתקשר עם מי שהוא רוצה. ואם אין לו בני שיח עליו
לנצל את הזמן בצורה הטובה ביותר שאפשר. אני זוכר כמה מושגים של אריך פרוֹם על
בדידותו של האדם ועל החיפושים המלאכותיים שלו, כמו הרדיו בזמן הקריאה או הלימוד.
שאלת הבדידות היא בעיה ישנה שלי. דרך לברוח מהבדידות הייתה לזרוק את עצמי למיטה.
הדרך להישאר שקוע בעצמי הייתה בבחינת הרס עצמי:
לעבור מבוכים ללא מוצא שוב ושוב, מוקף במעגל חיי. במשך שנים רבות ידעתי
לעשות רק כמה דברים, ובזבזתי על האפור של התאוריה את הירוק החי, היפה, של עץ החיים
שעליו דיבר גתה. ועכשיו, לאחר כמעט תשעה חודשים בכלא, כשמשפחתי מפוזרת, אני צריך
להבהיר את הרעיונות שלי, להבהיר את עברי, להילחם על ההווה שלי כתנאי חיוני לשרוד,
להחיות את קיומי, לתת לו משמעות עתידית ותוכן רב פנים, שבו ילדיי, ידידיי ושותפיי
יתאימו לתפקוד ההומניסטי שהופך את האדם לבעל החיים הנעלה בקנה המידה הזואולוגי.
אני חושב שהרבה ממה שאיבדתי הוא בלתי הפיך. עם זאת החיים מעתה והלאה יהיו מטרה
חיונית לקיומי. לא אחזור על מחזורים ישנים. אבל אני מבין שמעולם לא למדתי ברצינות,
בשלווה. אולי מעולם לא הייתה לי שלווה גם
מפני שלא עשיתי דברים מספיק ברצינות. אני חושב שכשגיליתי את בעיית הזיכרון שלי ואת
הבעיות שנלוו לו, התפתחה אצלי גישה נוירוטית של דחייה אינטימית, של הסתרה, של
חשאיות. הסתרתי את הבעיה, אבל הבעיה לא נעלמה. אני יודע שזו אינה הסיבה היחידה,
אבל מעולם לא ניסיתי להתמודד עם המצב באופן אובייקטיבי, לנתח אותו ולהתגבר עליו. ההבנה
שזה פנימי היא צעד חשוב, אבל חשוב מכך היה להניח את זה לפני העולם,להוציא את
הדברים החוצה. זה שמנסה להכחיש את צליעתו, הוא חולה בדיוק כמי זה שמכחיש נכות מסוג
אחר. וברור לי שלא חיפשתי אלמנטים שיאפשרו לי להחליף את חוסר הזיכרון במשהו אחר.
לא עשיתי יותר מדי מאמצים פיזיים או מנטליים. כישלונות רצופים ערערו את רצוני
לקרוא ספר, למשל, ולספר לך עליו היה עינוי, הלקאה עצמית. אפילו לקרוא את העיתון
ולהגיב על החדשות היה בבחינת חוויה קשה בשבילי. ברור כי הבעיה שלי היא ריכוז,
שימור וקיבעון. בכל מקרה, תמיד שמתי לב שמה שמטלטל אותי, נקלט. בקיצור, כתיבה אלייך
עוזרת לי להירגע, לראות את הדברים אחרת. לדוגמה, אני קורא מילון
גרמני-איטלקי-ספרדי. יש עמית שיודע גרמנית. למדתי ממנו לא מעט על הגייה, כינויי
גוף וכו '. אבל לו היית יודעת כמה עולה לי לזכור... דבר דומה קרה לי עם לימוד
צרפתית. הבעיה היא גם שאינני רוצה לעשות יותר מדי מאמצים. פעם, לפני גיל 13, הייתי
מסוגל לזכור טקסטים שלמים. מה קרה לי, פתאום, מה גרם לי למצב הזה? מעולם לא קיבלתי
את זה, אבל זה אמיתי. הדבר הרע הוא שיותר משלושה עשורים חלפו. אני שואל, האם אוכל
ללמוד בשיטתיות?
סלחי לי, סוסי, על שהקדשתי דף
וחצי לבעיות שלי. איך את וסילוויטו סבלתם את הקור? איך מצב הרוח שלך? איך את רואה,
בשלווה, את העתיד שלנו? איך הכלא שלנו, ההפרדה, הבעיות של הילדים שלנו השפיעו
עליך? אני מאמין שהגיע הזמן לשים בצד את בעיות היום-יום הקטנות ולדאוג ברצינות
לעתיד שלנו. העתיד הזה יהיה במידה רבה מה שאנחנו רוצים, עד כמה שהדבר תלוי בנו.
כל יום בני משפחה של האחרים
באים לבקר. עכשיו אני מבין את הלך הרוח של הנערים האלה שבדבוטו לא יצאו לביקור.
כמובן, אני הייתי מעדיף לנסוע לשם, צעד אחד מהחופש. מתי זה יהיה, אהובה?
נראה לי שראקל ואימא שלך אינן מתראות. בקיצור,
בעיות זמניות... עכשיו כן, בתוך הקצב האיטי שלהן, אולי יש לנו החלטה כלשהי של
השופט. מה שמדהים אותי הוא המידע המוטעה של עורך הדין. אולי היית בבית המשפט בשבוע
שעבר, וטיפלת במידע מעודכן שאני מקווה לדעת בקרוב.
בחזרה לביקור של אימא שלך. כשסילוויטו
היה אצלה היא לא יכלה לבוא בגללו, אבל למה אינה יכולה לבוא עכשיו? אני יודע שזה לא
קל, ובעיקר עם פאוליטה, אבל זה ימלא אותי בשמחה. מה שברור הוא שבסוף יולי איננו
עוזבים, מי יודע אם זה יהיה בסוף אוגוסט. דבר נוסף שאני רוצה לדעת הוא אם, למעשה,
האופציה לגלות שלנו ניתנה, ורק ההחלטה השיפוטית חסרה.
סוסי יקירתי, לא יכולתי להימנע
מהרציונליזם של המכתב הזה... אני חוזר אליך, לרגשות שלי, לשלך. איזו חוויה נוראית!
אני מבין שחוסר סבלנות מפורר את ההגנות, ושמצב הרוח הירוד הורס. למרות הכול אני
לומד, חושב ואוהב מאוד עם חרטה... רציתי להתייחס לדיאלוג שלך עם מונטונרוס: את
אומרת שעכשיו הם מקבלים דברים שקודם לא קיבלו. כך או כך אינני מאמין להרבה ממה שהם
אומרים. בעצם, אינני מאמין לכלום. יש הרבה חוסר עקביות, הרבה סכמטיות, קשיחות,
בדלנות בלתי נסבלת, המחלה האנדמית של התקופה העכשווית. אינני יכול לסבול את זה כי
זה יהיר, כי זה אגרסיבי, כי הם כמו כת. אני גר יחד איתם, אבל אינני מתווכח איתם.
אני שומר את המחשבות שלי, כלומר אני שומר על עצמי וחי יחד איתם. אני רוצה לשחזר
חלק מהזמן שנעלם ולחיות רגשית ורציונלית איתך ועם ילדינו. אין לי עוד הרבה מה
להגיד לך, אני קורא מה שאני יכול, אני מנסה לקרוא לפי הסדר. אני מנצל את השמש ואת האוויר
בהפסקה. אינני מרגיש כל כך טוב בגלל דלקת הקיבה והמאטה – הוא עדיין האויב הגרוע ביותר שלי. הרגל,
לשמחתי, בסדר גמור. וכך הזמן עובר. כתיבה אליך היא הבילוי האהוב עליי. מה שאני
מצטער עליו מאוד, כמובן, הוא לא לקבל מכתבים, במיוחד את שלך. אני קורא כמה מאמרים
מעניינים מאוד של Gramsci, מחוץ לנתיבים של המקובל.
ובכן, סוסי, יש לך משימה לפרש אותי,
כלומר להעריך את מצב הרוח שלי. במכתב הקודם שלי שחררתי את הלחץ המצטבר. אני מקווה
שלא נפגעת מהפיצוץ שלי. אני מתפלל שקיבלת את זה כמו את הנמר: בחיוך, בשלווה
וסבלנות. אני זוכר את הלילות שבהם ישבנו משני צידיו של שולחן קפה, הסתכלנו זה בזו
בעיניים, רועדים, אילמים, מלאי רוך, לפעמים מחזיקים ידיים. אלה היו רגעים שאין להם
מחיר, רגעים מלאי עוצמה. אני מתגעגע אליהם, כואב לי לזכור אות – רגעים של אושר,
חיבה, אהבה משותפת. אני רוצה שהם יחזרו, אני רוצה להחיות אותם, לשחזר אותם, אני
מרגיש את הידיים שלך, את הפרופיל המתוק של המבט הירוק והמלטף שלך. באהבה, אני מצרף
למכתב הזה עת הציור לאימא שלך. ספרי לי על סילוויטו, על פאולה, עליך. ברכות
ונשיקות לכל הבנות. נשיקה מתוקה מאוד לבני הקטן ועוד נשיקה בשבילך.
שלך, לנצח, אבל.
24.7.75
אהובי,
היום הגיעה הזקנה שלי בלי פאוליטה כי קר מאוד כאן, והיא משתעלת ומצוננת
מאוד. היא הביאה לי חדשות טובות מאוד: פנקס הצבא והדרכון שלך נמצאו. אימא מצאה גם
את הרישיון של המכונית, אבל אחרי שהיא עזבה עלה בדעתי לתהות איזה רישיון זה –
מהמכונית הזאת או מהקודמת? לא איבדת אותו? ביקשתי ממנה להוציא תעודה שאין לנו חוב לפג'ו
כדי לפתור את בעיית אי תשלום הרישיון שהזכרת במכתבך. הזקנה שלי הלכה לשגרירות
והשאירה את המכתב עם עותק של TIENDA [55] והספר שלך "ארגנטינה ...". נראה מה יקרה. בבית המשפט נאמר שכאשר
מטה המשטרה יענה למברק ששלחו להם בדרישה למסמכים שלנו, הם יזמנו אותך. האם לדעתך
חסר הרבה? אני מקווה מאוד שלא! הובטח לאימא שלי שנותר מעט מאוד לביטול המשפט.
הזקנה שלי הלכה לראות את סוסי.
היא אומרת שהילדה חמודה מאוד ודומה מאוד לאנדרסיטו. אני שולחת לך מעטפה עם בולים,
ומקווה שלא יעשו לך בעיות ויתנו לך אותם.
היום קיבלתי מכתב מחואן קרלוס
שמבשר לי שהוא עוזב מחרתיים ושולח לי את חיבתך. הוא מדבר טובות עליך. כרגע קראו
לגרסיאלה לעזוב – הגיע הזמן!
אהובי, היום אני מלאה תקווה, ויש
לי אמונה שבקרוב נעזוב! אני קצת חסכונית, אבל בנוגע למכתבים הגעתי לקצה גבול
היכולת! אני כל כך רוצה להיות איתך, לראות אותך, לדבר איתך. אני מבלה את היום
בשיחות עם סוקורו ומריטה, וכל מה שאנחנו אומרות מזכיר לי משהו עליך, ואני מקשרת
מייד את השיחה עם זיכרון של החיים שלנו, ומספרת להן – ולא רק זיכרונות טובים אלא
גם ויכוחים. אנחנו צוחקות הרבה בחלק מהשיחות שלנו.
אני מחכה לחדשות כי ברוקן פתר
את הבעיה של הנוטריון. דיברתי איתו אתמול ואמרתי לו שאני מתכננת לקחת עורך דין
אחר. נראה לי שזה לא מזיז לו. אני מניחה שהוא יספר לך.
נשיקה גדולה מאוד מהבן שלך, ואחת מתוקה, מלאת
אהבה ותשוקה, מהשותפה והמאהבת שלך, סוסנה
24.7.75
חברה יקרה,
המכתב האחרון שקיבלתי ביום שישי הוא מה-13.7. בכל הימים האלה לא קיבלתי
מכתב ממך. אתמול, יום רביעי, כל החברים האחרים מ-P.49 קיבלו מכתב, חוץ ממני. חשתי
מצוקה רבה: טוקומן קיבל מכתב, ג'רארדו שניים, אני כלום...התפרקתי. היום, יום
חמישי, שוב לא קיבלתי מכתב. וכמובן, גם עורך הדין וגם אימא שלך לא הראו סימני
חיים. אם כן, אני מבודד לחלוטין וחסר ידע. כמו תמיד אני כותב לך בכל הזדמנות שיש
רשות למכתבים יוצאים. אני נכנע – מה אני יכול לעשות? אני מניח שתבינו שהמצב
הפוליטי הנוכחי הוא מצב חיובי להחלטות בית משפט והיציאות מהמדינה. בלי קשר למה
שהמונטונרוס חשבו, הבנתי וחזיתי לפני חודש מה יקרה. אני משוכנע, בהחלט, שהם אינם
מבינים כלום. אבל, ידידתי היקרה, כמו מול כל הנסיבות הקריטיות של החיים, יש בנים
ויש יתומים, מועדפים ומסכנים: אין לנו קרובי משפחה עשירים, לא מנופים, לא קשרים
פוליטיים, שום דבר. כל העניינים שלנו הולכים בנתיבים רגילים. עד מתי השופט לפואנטה
ידחה אותנו? את זוכרת שהוא הבטיח לאימא שלך שהמשפט יבוטל תוך עשרה ימים, ולך הוא
אמר "תוך זמן קצר"? ובכן, אהובתי, ככה הם פני הדברים... אף אחד אינו
נותן לנו עדיפות, אף אחד אינו לוחץ, אף אחד אינו עושה דבר. האם את יכולה לדבר עם
המונטונרוס כדי לראות אם יש סיכוי כלשהו להשפיע על השופט? למרבה הצער, היחידה
שיכולה להזיז דברים היא אימא שלך. כל האחרים עסוקים בחייהם ולכל דבר יש מחיר. כדי
לקבל עורך דין מהליגה, הם ביקשו ממך, אני מתאר לעצמי, איזו הצהרת כוונות או משהו
כזה. וכך הלאה. מצד שני אין לנו לאן ללכת.
מקסיקו כאופציה לא משכנעת אותי, ומאיפה נשיג כסף כשייפוי הכוח לא נעשה?
התמונה, סוסי היקרה, עגומה.
היום הותר לי לראות נוטריון שמיניתי כבא כוח, אבל חסרים לי נתונים. לכן, למרות
שהוא יכול לפגוש אותי, זה לא עוזר. כפי שאת מבינה, סוסי יקירתי, אני מעדיף להתחפר
בתוך עצמי ולהסיח את דעתי. מפעם לפעם חברים עוזבים עם האופציה שלהם או יוצאים
לחופשי. המצב שלנו כבר מפחיד. באחד באוגוסט ימלאו תשעה חודשים לשהותנו בכלא. כמה
עוד? הידרדרנו. המשפחות שלנו מתייסרות כשהן זוכרות, אבל שקועות בשלהן. גם לבת הקטנה
שלנו חלק בהידרדרות הכללית, וסילוויטו בלי אבא. איזה מוסר אנחנו יכולים להפעיל, על
מה לבסס אותו? עם איזו תמיכה? בכל מקרה, המכתבים שלך היו והם הנשימה שלי, החמצן
שלי. עבר שבוע מאז שהם הגיעו אליי. אינני יודע אם זה עיכוב פשוט , מחסור בבולים או
משהו אחר. כתבתי לברוקן היום. קראתי את העיתון של PST של המפלגה הסוציאליסטית, וכמה
דברים נראו לי טוב, אם כי, כמו תמיד, הם אינם ברורים. במכתב לברוקן כתבתי שלא קיבלתי ממנו חדשות ושאלתי אותו מה
קורה עם ייפוי הכוח. כמו בכוונה לא היה לי מכתב מאף אחד. אימא שלך יכולה לכתוב לי
אפילו חמש שורות, ולשלוח לי את הבולים לתשובה. אבל כלום. ובכן, סוסי, איני מכחיש:
אני חי בייסורים, מתגעגע אליך מאוד, כואב וזועם, סובל בגלל פאולה, נפגע ממה שקורה
עם מירטה, חסרה לי סוסנה, אני מריר בגלל הבן הקטן שלי. אבל מה אני יכול לעשות חוץ
מלוותר בעצמי?
ברכות לבנות, נשיקות לילד הקטן
שלי. חיבוק חזק, ידידותי והרבה חיבה מהשותף שלך.
שלך, לנצח, אבל.
26.7.75
חברה מתוקה ובלתי נשכחת שלי,
(תמליל של BELLA, Versos del Capitán, נרודה)
סוסי יקירתי, כך אני מרגיש
אותך, כך אני מרגיש. אינך יכולה לדמיין את אי־הנוחות שלי כאשר לאורך כל השבוע לא
קיבלתי מכתב ממך. כתבתי לך בכל הזדמנות וחיכיתי, לשווא, לקבל ממך חדשות. אבל
אתמול, יום שישי, כשנתנו לי את מכתביך מה-16 וה-21 בחודש (האחד מה-16בחודש,
"מהמורות") התרגשתי. המכתבים שאת שולחת יוצאים 24 שעות מאוחר יותר,
לפעמים 48 שעות אחרי שכתבת אותם.
ובכן, אגיע לעיקר: המכתב מה-21 מגיב, מראש, לאחד משלי. אני מניח שתביני את
מצב הרוח שלי. קודם כל אני מופתע שרק ב-16 בחודש כתבת לי ולא לפני כן, "מחוסר
בולים". מה אתן עושות עם הבולים? על פי התרגול הישן שלי אני תמיד זהיר. אינני
נדיב כמו אחרים המתנהגים באינדיבידואליות. אני מפציר בך לעשות אותו הדבר! ההתכתבות שלנו היא הלחם היומי. שימי
לב שאני תרמתי 20 אלף פזו, ואני כמעט מסתדר עם מה שהכלא נותן. ובכן, את יודעת שאינני
אוכל ממתקים ואני רגיל לחסכנות של ארוחות בוקר וארוחת ארבע. לכן אני מסתדר ואינני
צריך כסף. כמובן, אם המשפחה יכולה, זה בסדר, אבל בשבילי חשוב שיהיו בולים.
דעי שקיקה יצא, איזה מזל! למרות
זאת, הברבריות בפיגועים של אתמול אינה עוזרת לרגיעה. לדעתי, זו פרובוקציה אמיתית
בתקופה שבה הדברים התחילו להשתפר וזה לא היה בלתי סביר לחשוב על חופש או ביטול
מהיר של המשפט. איזה עיוורון, אלוהים שלי!
אני שמח שאהבת את השירים של נרודה ובנדטי ששלחתי לך. בנוגע לאנשי הצ'אקו,
אני מצטער על אכזבתך, אבל הינה אני, איתן ביחידה 7. סוסי יקירתי, את מספרת לי איזה
תשוקה יש לך לראות אותי. אני מבין אותך ואני מסכים איתך, אבל אינני מתפתה לרעיון
לנסוע למשך שבועיים ואחר כך לחזור, כמו דניאל ארוך, שכבר חזר. במקום הלחצים
הפיזיים אני יכול, למשל, לדווח על חיפוש בביתנו ללא צו של שופט. אבל זה ניסיון
מתיש. עדיין איני יודע עד עצם היום הזה מה הם סיכויי העתיד שלנו. החדשות
האחרונות היו הדרישה שמשרד הביטחון יחליט. אבל כשאת אומרת לי שהמזכירה דיברה עם
אימא שלך, אינך אומרת לי שום דבר קונקרטי. במקום לבקש ממנה למצוא סיבה לזמן אותי,
הרבה יותר חשוב ללחוץ על ההחלטה הסופית. ואם אימא שלך דיברה על זה, אינני יודע, סוסי,
למה אינך אומרת לי כלום?
בקשר לדנמרק: בגלל האבטלה הם מקבלים רק פליטים שחייהם בסכנה. האם החיים
שלנו ושל הילדים שלנו אינם בסכנה במדינה? האם הבקשה לצאת לגלות אינה קשורה לזה
שיום אחד ישחררו אותנו לחסדי הטרור? ודרך אגב, ברור שהזימון שלך לא התממש... מה
שבא בהמשך חשוב, כי את מספרת לי על מכתב מאימא שלך עם חדשות מברוקן והליגה, אבל
כאן לא קיבלתי כלום. לכן המכתב האחרון שלך הוא בכתב חרטומים בשבילי. או שאימא שלך
לא כתבה לי או שלחה לי את המכתב בדואר
רגיל או שהוא הלך לאיבוד.
את כותבת לי על המכתב שלי מה-9 ביולי. הבעתי רגשות, געגועים, צער,
נוסטלגיה, תשוקות. זה מספק אותי, אני נרגש שזה ריגש אותך. הבכי שלי הוא בלא דמעו –
זעקה שנעשתה ללחישה, ליטוף, חלום ... אבל זו המציאות, המציאות שלנו. אני מודה
בפניך, ידידתי, שבמשך זמן מה הרגשתי את קול הג'ונגל שבתוכי... מי יחזיר לי את
המשחקים האבודים עם בני הקטן! אני כל כך להוט לראות אותו, ללטף את ראשו הקטן, לנשק
אותו, שיהיה קרוב אליי מאוד.
עכשיו אני נוגע בנקודה חשובה
מאוד של המכתב שלך, הקשורה לעתיד שלנו. קראתי שוב את הפסקאות האלה כמה פעמים. אני
יודע שבמכתבים מאוחרים יותר הרחבתי בנושא, אבל בכל מקרה אכתוב לך כמה מהרעיונות
שלי ואבקש ממך להבהיר כמה דברים בשבילי. את אומרת לי שהפרויקטים שלי לעתיד הם טובים.
אני עונה לך במילים שלך "אין לי פרויקטים בלעדייך ". אינני יודע מה הבנת
מהפרויקטים שלי, שכן לעתים קרובות את מביעה את הפחד שלך מ"השיפוט של הילדים
שלנו". את חוששת מפאולה המתבגרת וממה שהיא תחשוב על חיינו. אבל אני שואל
אותך: במה את מתביישת? מה שעשית או מה שאת מתכננת לעשות עכשיו? ומה עליך להצדיק,
אהובה? ואת ממשיכה ואומרת שאינך רוצה "שפאולה תהיה אדם עקור, ללא מולדת או
זיכרונות מילדותה שהיא יכולה לחלוק עם חבריה." בואי, נלך לפי הסדר: אני מבין
שהייעוד הקיומי שלך הוא לעזור לפתור בעיות שמקורן בחוויה מנוכרת ומסוכסכת של
אנשים. האם זה הייעוד שלך, כן או לא? הוא אינו היחיד, כמובן, אבל אני חושב שאת
נחנקת מתחושת אשמה שאינני מבין או שותף לה. הצעתי לך לחיות, לחיות באופן מלא, לא
כצמח, אהובתי, ולחיות באופן מלא פירושו להתגבש מתוך הקשר קונקרטי להיסטוריה, ייעוד
שאינו מבודד אותך מהסביבה החברתית, שאינו גורם לך לניכור בפעילות מדומה ומנותקת,
מעשית בלבד, לא אופרטיבית. היו, יש, וימשיכו להיות קונפליקטים אנושיים. התפקיד שלך
יכול להיות חסר משמעות, תועלתי או מתגמל, חברתי, בכמה ממדים ומוקרן בתחומים שונים.
אם כן, האם את מתכננת להניח לעצמך להרגיש קורבן?
של מה? להאשים את עצמך? במה? שעדיין אינך חברה בארגון שמאל אחד? עוד אחד
מנוכר? האם לא עולה על דעתך שישנם מישורים אחרים שבהם אפשר לפרש ולשנות? איך פירשת
את הפרויקט העתידי שלי, סוסי? למה חשבת שזה טוב, אם את שואלת אותי, מודאגת
"מה תאמר פאולה המתבגרת שלנו"? לא הצעתי לשרוד אלא לחיות, להיות חופשי
כגיבור מודע של הקיום וההיסטוריה. מה שלעולם לא אתכנן לעשות שוב הוא להתנכר לעצמי
בהצעה ולונטרית, חוזרת על עצמה, משעממת, ללא עושר, ללא מקוריות מדעית. האם זה פשע
לחקור, לנתח, להרהר בתופעות הקונמפורמיזם, במערכת היחסים שלהן עם העבר, העבר שאני
מכיר, שחייתי, שהוביל אותי בסופו של דבר לפקפק באמיתות שהן עקשניות, שגרתיות,
שקרניות? מה היו הסיבות של אותם מבטים אבודים, אבודים בחלל חשוך, חסרי רחמים
לעָבָר שלי? לשיפוט ללא רחמים של חיי הקודמים, כמעט על כל תכונותיהם ופעילויותיהם.
ההבדל בין ההווה ובין הפרויקטים העתידיים שלי והעבר שמסתיים ב-1 בנובמבר 1974
הגורלי, הוא שאחרי ה-25 במאי[56]
סיימתי לרוקן, לא להאמין, לחקור, עד שהפכתי לחפץ שעובד נושם ואוכל, ותו לא – בלי
מטרות מכל סוג שהוא, לא טובות ולא רעות. עכשיו אני מאמין שהמקצוע שלי והניסיון שלי
כאדם, כיצור חושב ופועל, מאפשרים לי לנסות לנתח הרבה בעיות סוציו־אקונומיות
וקיומיות. ביסודו של דבר אני רוצה לפתח את היכולת שלי להבין, לתקן ולבטא את החשיבה
שלי. עם זאת, עם אותו רקע יש לי ייעוד לממש, ייעוד הדורש תאוריה, ניסיון, פרקטיקה,
פיתוח של ידע ברמות גבוהות יותר. לפסיכולוגיה יש תחום בלתי מוגבל לפי השאיפה,
המטרות והייעוד של כל בעל עניין. יש דרכים רבות המובילות לרומא, אומר הפתגם. ובכן,
ידידתי הקטנה והמתוקה, ההחלטה היא שלך. אבל, כפי שאת יכולה לראות לא תהיי חייבת
לפאולה שום הסבר אחר מלבד הקיום שלך. מראה של היצירה שלך, שבידי "אנשי
מקצוע" מרושעים וחסרי מעצורים, הורסת במקום לשקם, את האישיות החולה, את
ההתנהגות החריגה, את הניכור.
הנקודה הנוספת שאינני מבין היא
זו של "עקירה". מהי מולדת, אהובה? מהי אצל ילדה בת שלוש שנים וחצי? מה
הקשר בין "זיכרונות לחלוק" ובין מושג המולדת? בכל מקום שבו יתאפשר
קיומנו, זו תהיה "מולדתנו", ללא נוסטלגיה פולקלוריסטית. בכל המדינות
האלה אין בני אדם, ילדים, משחקים, זיכרונות חיים? למה לבת שלנו לא יהיו זיכרונות?
במובן מסוים אולי יש זיכרונות נסתרים, אבל כחלק מחוויות שלמות, מובחנות, מסוימות,
שהן חלק מחוויה גלובלית, עם זיכרונות מכאן ועכשיו, עם זיכרונות משם וממחר. באופן
עקרוני להגדיר עקירה זה לציית כאילו זה גורל, סוג של מוות מקדים. סוסי, קודם כול
עלינו להציל את המצב הזה עם התוצאות של המרחק, ההפרדה, הפיזור של המשפחה, ואחר
כך, ביחד, לקבל החלטות. האם זה לא יהיה
משהו שקרה לך או שאת מפחדת שיקרה לך? אני משיב לך, ואז אחזור לנושא. אבל לפני
שרציתי לומר לך את זה, בהחלט, אינני חושב שנוח להציג כל אלמנט שיכול להשפיע על
התהליך, כלומר לא שווה לעשות את זה רק כדי שנתראה, אולי, כמה פעמים עם הסיכון של
עיכוב ההחלטה הסופית. עדיף לכתוב לד"ר פומבו, מזכירת השופט, ולהתחנן בפניה
לזרז את ההחלטה, לחשוב על שני ילדינו וכדומה.
ובכן, אהובתי, עכשיו אסיים: השעה 23:00 בשבת. אני אקרא קצת ביומן
ואז אישן. מחר אמשיך עם המכתב. הנקודה הראשונה תהיה זו של סוקורו, המונטו, החזרה
של סילוויטו, הדיאלוג שלך עם פאולה (כמה אני מתגעגע אליה, אלוהים שלי!) וכדומה.
דבר נוסף שרציתי לשאול אותך מזמן: האם
יודעים עלינו משהו בגן של פאולה?
יום ראשון אחר הצוהריים. את אומרת לי שלסוקורו הייתה חוויה של התמסרות
מוחלטת, ועכשיו היא רואה את עתידה קצת כמונו בלי קשר למאבק. אם כן, או שלא הבנת
אותי, או שפירשת אותי לא נכון, כי אינני רואה אותנו בשולי הכול. מה שאני כן רואה
הוא שנהיה בשולי ה"צייתנים", של המנהגים והמסורות שלהם שחוזרים על עצמם
בחופשיות, של המסורתי והמסורתי "החדש", של המנגנונים, של המטפסים בסולם
של יוקרה וכבוד שאינם מסוגלים לסקור היום את האמיתות שלהם על האתמול, שהוכחשו על
ידי החיים והמציאות, של אלה ש"מתחילים מאפס", של אלה שחוזרים כמו קופים,
כלומר כמעט כל מה שקיים. מכאן שיש שני שבילים: האחד הוא לחיות סתם והשני הוא לחיות
באופן מלא, ליהנות מהחיים אבל ללמוד מה קורה סביבך. את זוכרת כמה פעמים אמרתי שאת
צריכה לבדוק הכול, ממש הכול כדי שתוכלי להבין את דבריי? זה קשור לגרסה ההיא של
האומנות החברתית שנעשתה על ידי אותו סופר קטלני, קלאודין, שאני מקווה שאימך תמצא
את הספר שלו, משום שבכל מקום שאליו אלך, זה יהיה ספר לימוד לכתבות הפוליטיות
העתידיות שלי. יכאב לי לאבד את הספר! אני מקווה שהמילים שלי מבהירות שבלי קשר לכולם
לא ניתן את תמיכתינו בחינם. לא נחזור על הידוע עם אנשים בעלי דמיון מצומצם או
בלי דמיון, לידוע ולזקן גם אם נותנים לו שכבה של לכה. מכאן תבחיני כמה יש לתרום
בתחום הפסיכולוגיה המעשית והתאורטית של בעיות עכשוויות. כמובן, פעילות זו אינה
מונעת ממך ללכת לקולנוע, לתיאטרון, לקרוא, ללמוד, להאזין למוסיקה, לשחק עם ילדיך,
אבל היא חוסכת לך את המפגשים המונוטוניים, המשעממים, אלה שהשתתפנו בהם במשך שנים
רבות, במידה מסוימת לשווא... אני זוכר שבתקופה האחרונה שלנו השתעממת מדיבורים
מטופשים החוזרים על עצמם. ובכן, אני מבטיח לך שאני יודע שאף אחד לא היה שונה, ממש
אף אחד. אני רוצה לשחזר את השנים האבודות, להדביק את הרעיונות החדשים עם התיקונים
הקיימים, אבל אני רוצה להטיל ספק בעצמי, להרהר ולהציע, עם קריטריונים ושלווה, בלי
שום מנגנון או אנשים שמטפסים בסולם הכוח, טיפשים שמקיפים אותי. הערצתי אותך ואני
מעריץ את הרעיונות שלך, את עצמאות השיפוט שלך, נכון? ובכן, זה עובד, אהובתי. ובכן,
ברור כי המכתב שלך עבר הרבה הרפתקאות. אני מקווה שבמכתב ששלחת לשוודיה הצלחת להציג
מצגת טובה.
הם החזירו לך את הבן שלי
המשוגע!
לבסוף על הדיאלוג עם פאולה: מה
את רוצה שאגיד לך? זה שובר אותי לחתיכות קטנות, זה מרגש אותי, זה מייאש אותי וגורם
לי לחוסר סבלנות. תמיד תלויה ועומדת השאלה אם פאולה מקבלת את כל המכתבים שלי, ואם
החזרות המכתבים שלך הגיעו לאימא שלך. אני עונה למכתב שלך מה-21 בחודש, שכפי שאמרתי
בהתחלה, הגיע בדיוק כששלחתי לך אחר.
אבל יש דברים מוחשיים, אהובתי.
ברוקן מבטיח לבוא כל שבוע. הוא אומר שהוא ארגן נוטריון, אבל הכול כפי שהיה בהתחלה.
מיניתי נוטריון שאני מקווה שיגיע ביום חמישי, אבל בלי הנתונים זה חסר תועלת. לא
הבנתי את הרעיון שהליגה תייצג אותנו כי לא קיבלתי את המכתב הזה מאימא שלך.
הפיצוץ שלי במכתב מה-19 ביוני
היה תוצאה של מידע מוטעה, ובאופן הגיוני גרם לי
לחוסר סבלנות. עם זאת נושא ביטול המשפט עדיין תלוי ועומד. אני מצפה לביטול המשפט אבל קשה לי עם אי־הידיעה
בקשר למה שיכול לקרות. את מבינה את הייסורים שלי?
חוסר הסבלנות שלי אינו רק בגלל
השינוי במדינה אלא גם בגלל היעדר ייפוי הכוח, שבלעדיו פאולה לא יכולה לקבל מסמכים.
תהליך זה אורך 20 יום או חודש. האם את מבינה שחוסר הסבלנות שלי אינו בשל גורם אחד?
אני מבקש ממך לסלוח לי על שהטרדתי אותך בעצות ובחוסר הסבלנות שלי, אבל אני כל כך
לבד, אהובה, ואינני מסוגל להזיז דברים, לכן אני נתקף לפעמים בטירוף. הדבר דומה
לכעס ולייסורים שנתקפתי בהם אחרי הפעולות האלימות של מונטונרוס שאינן מציאותיות ומטרפדות
אפשרות להסכם שלום והפסקת אש בארצנו. אינני מבין את זה, ואינני רואה מה המטרה בכך,
חוץ מלחבל, וזו עוד סיבה אחת לדאגה!
סוסי יקירתי, אל תדאגי לי. את
מתגעגעת אליי יותר מאז שאת עם סילוויטו, אבל הדבר החשוב, אהובתי, אינו העצב שלך על
כך שלא ראית אותי, אלא האושר והבריאות הנפשית של הבן שלנו, שנמצא ליד אימא שלו –
זה מה שחשוב, סוסי. אנחנו נשרוד הכול.
ברכות לבנות, חיבוק לסוקורו. לך
אני אומר: "אנחנו תמיד נהיה לבד, אנחנו , את ואני, תמיד נהיה לבד על פני כדור
הארץ כדי להתחיל את החיים!" נרודה. אומץ, אהובתי, אל תבקשי ממני לחזור לזמן
קצר, כי לראות אותך יום אחד, ללא מחר, יהיה למות לאט לאט. רק אם ביטול המשפט קרוב
זה יכול להיות מוצדק. עם זאת, הלוואי שהייתי רואה את פאולה. אני לא
"מזמין" את זה, אבל אני רוצה.
להתראות בנשיקה כנועה, מתוקה,
ייחודית וממושכת... שלך לנצח, אבל.
26.7.75
אהובי,
קיבלתי את מכתביך מה-19 ומה-22 ביולי. קודם כול אני רוצה
להבהיר כי לא התעצבנתי כשקראתי את המכתב הראשון. זה היה כמו לראות אותך באחד
הכעסים שלך. שכשקראתי אותו בפעם השנייה אפילו צחקתי. עכשיו אענה לך צעד אחר צעד:
פאולי אינה נשארת איתי בסופי שבוע כי אין לנו אישור. היום היא באה, ובפעם הראשונה
הייתה חמה מאוד עם סילוויו.
באשר לקידום העניין של
שוודיה: סילוויו נמצא איתי כבר חודש.
חוץ מהחגים, השבתות וימי חמישי כשאימא שלי
באה לבקר אותי, נשארו בערך 15 ימי עבודה. באותם 15 ימים אימא שלי הלכה שלוש פעמים
לבית המשפט, פעמיים לשגרירות שוודיה, פעם אחת לשגרירות הדנית, היא פגשה את ברוקן,
היא ארזה דברים, וזה היה מאוד חשוב כי ככה הם מצאו את המסמכים של המכונית ושלך, את
תעודה שלי מהאוניברסיטה ואת כרטיס העיתונאי שלך. כשהיא הלכה לשגרירות השוודית נתנו
לה כמה טפסים שנכנסים לכאן רק בדואר, ולכן היינו צריכים לחכות שהם יגיעו, ולאחר
מכן היא הצליחה לקחת אותם חתומים. ההצעה לגבי המכסה שהם העלו בשגרירות לא התייחסה
לתאריכים, אלא, ביסודו של דבר, לעבודה. אם הם יוכלו להשיג לנו עבודה, התאריכים
אינם חשובים. במכתב ששלחתי להם כללתי את כל הנתונים שלנו בתוספת תוכנית הלימודים.
בפעם השנייה שאימא שלי הלכה לשגרירות, היא לא יכלה להעלות
את הנושא של תשלום הכרטיסים כי קיבלה אותה עובדת שלא ידעה לענות לה. השבוע היא תחזור ותסביר את עניין ביטול המשפט. היא גם דיברה כמה
פעמים עם הקצין הבכיר של בית המשפט, והוא מעולם לא הזכיר את הפיטורים שלי, אלא את
של שנינו. במקרה זה שנינו נמצאים באותו מצב משפטי. אל תשכח שלשנינו יש
חופש מחוסר ראיות. לי אין שום מצב מיוחס.
ביום שישי הבא, כלומר, הראשון באוגוסט, אימא שלי תתקשר לקצין בטלפון לפי הנחייתו.
היא מתקשרת לפעמים במקום להגיע לפגישה כי הקצין ביקש ממנה. הם בתפקיד, עמוסים
בעבודה, ונוסף על כך התלונות נגד לופז רגה[57] מוגשות במזכירות ההיא.
בעניין המדינות
האפשריות להגירה: אינני רוצה לנסוע למקסיקו או לפרו. אבל אם המשפט יתבטל לפני
שפתרנו את בעיית המדינה, לא נישאר תקועים כאן מסיבה זו. ניסע בכל זאת, לכל מקום,
ואז נחליט. אני יודעת שזה לא משחק לנסוע לפרו עם שני הילדים ואז ללכת לאו"ם,
אבל אני מעדיפה לנסוע ולא להישאר כאן. אני מבהירה שהאו"ם משרת רק זרים, ולכן
במקרה שלנו הם אינם יכולים להתערב. ביררתי את זה באופן אישי עם איש אחד, בלנצ'ארד, שאחראי על הנושאים האלה
בארגנטינה ובא לראות את הצ'יליאנית. מצד שני, אם אנחנו במדינה אחרת, זה כבר שונה.
שם הם היו מתערבים. אינני אומרת לך שלנסוע לפרו זו תרופת פלא, ושהאו"ם יאסוף
אותנו. זה רק מוצא אחרון. לישראל אפילו לא יעלה על דעתי להגר. אינך מבין שזו מדינה
במלחמה? האם אתה חושב שהדברים פסטורליים כמו שאתה רואה אותם? זו מדינה שחיה על חרבהּ.
מאוד הייתי רוצה לטייל, לבקר במקומות שאני מכירה, אבל לא לגור שם ולהתערב בבעיות
שלהם. כמובן, ממכתבך אגלה אם דודתי דוברת אמת, אבל זה יהיה המוצא האחרון.
על המסמכים אני אומרת לך שרק
כשכתבתי לבית המשפט הוא תבע אותם ממטה המשטרה, מפני שלפני כן הם לא קיבלו את המכתב
שברוקן טען שהגיש לפני שלושה חודשים!!! מאחר שהמסמכים נרשמים בסיכום המשטרתי –
תעודת זהות, רישיון נהיגה וכדומה – הם צריכים להחזיר אותם ללא דיחוי. את הדרכון של
סילוויו מנפיקים יחד עם שלנו.
לפני שאמשיך אני רוצה לומר לך
שאחשוב מחדש על ישראל עד יום הביקור הבא, ולפני כן אדבר על זה עם אימא שלי. אינני
משוכנעת שאני רוצה שהילדים שלנו יגדלו שם, אולם כשאני חושבת על חיים מחוץ לעיר,
במגע עם הטבע, בשלום, אני אוהבת את הרעיון להגר לישראל. ויש, כמובן, היבטים
אחרים... אני אחשוב על זה בכל מקרה. אימא סיפרה לי על חילופי המכתבים איתך, והיא
שמחה מאוד על תשובתך.
"מה לא היה" – ידעתי שזה סרט כי סיפרת לי עליו
כמה פעמים. נזכרתי בו בבירור וקיבלתי את התחושה של מה שרצית להעביר לי. היום ראקל
באה לבקר אותי. היא בסדר וכמעט בריאה לחלוטין. תוצאות הביופסיה טובות. היא ראתה את
אימא שלי מעט כי הנכד שלה היה חולה, והיא הלכה כל יום לעזור לבטי. אני מניחה שהן
יתראו יותר עכשיו. פאולה התגעגעה אל אחותך מאוד. על מונטונרוס לא מתחשק לי לכתוב
לך. אולי מחר...
כאן קר מאוד, אבל יש לנו תנור גז בחדר האמהות – אנחנו
עשר אימהות עם עשרה תינוקות – ובביתן – 58 נשים – צפוף כל כך שלא מרגישים את הקור האמיתי.
אני מסיימת להיום. מחר אכתוב לך
על בעיית הזיכרון שלך.
אני ממשיכה ביום ראשון בבוקר. סילוויטו ישן, ואני מנצלת את
רגע השלווה. האם אתה זוכר שפעם דיברנו על בעיית הזיכרון שלך? אתה אומר שעד גיל
13יכולת לקרוא דברים ולזכור אותם. כשהפסקת לזכור, במקום להשקיע כמו כל בן תמותה,
כלומר ללמוד, בחרת להכחיש את הבעיה. כל מה שאתה מכנה "בעיית הזיכרון
הגדולה" שלך הוא נורמלי
וקורה לכולם. למה לראות בזה טרגדיה? מה שמדהים וטרגי בעיניי הוא שגררת את הבעיה
הזאת במשך כל כך הרבה שנים, בלי שהעלית אותה אי פעם, ובלי לקבל את העובדה שאתה
צריך להתגבר על הבעיה באמצעים האפשריים היחידים: מאמץ. חוץ מזה, יש עוד עובדה מביכה: תמיד הקפת את עצמך במיתוסים.
עכשיו אני חושבת שאלמלא היית ממשיך ללמוד אחרי שעזבת את בית הספר המקצועי, בעיית
הזיכרון לא הייתה גדלה בצורה מוגזמת. עם זאת, כשסיפרת לי על התיכון שלך אפילו לא
הזכרת את הבעיה הזו. התייחסת רק לנושאים נסיבתיים שלא הסבירו למה לא המשכת את
הלימודים בשנה שלאחר מכן. אינני אומרת שזה היה מודע ומתוכנן מראש, אבל זה בטח
השפיע. אני חושבת שעמוק בתוך התודעה שלך מעולם לא השלמת עם העובדה שאינך גאון.
מעולם לא הסתפקת בלהיות "רק"
אדם אינטליגנטי מאוד. ייתכן שהצבת לעצמך אידיאל שהיית צריך להגשים או
להשיג, וכשהבנת שאינך משיג אותו, בחרת לראות בחסרונות שלך נגעים שהיית צריך להסתיר
בזהירות מעיני העולם. מה דעתך?.
כאן הפכו אולם בבית החולים לביתן נשים ויש בו 21 בנות, בעיקר מפנים הארץ, פחות או
יותר 10 מהן מ- Tucumán, כולל אחת שאנחנו מכירים, בת דודה של בוצ'י, אשתו לשעבר של מנואל– אתה זוכר אותה? לגבי המונטונרוס, איני רואה את
הדברים ברורים כמוך, אבל אני מבינה שבנים אינם גמישים בהיבט הזה כמו בנות. לדוגמה,
הבקשה האחרונה של PPA התקבלה היטב על ידי הבנים, ואילו כאן היא עוררה ביקורת. אני מתכוונת לאגף שקורא לבחירות
חופשיות. חוץ מזה, בדו־קיום הכללי אין לי שום בעיה איתן, אבל גם אין אינטימיות
גדולה. הן אינן משלות את עצמן בקשר אליי. הן יודעות שבעתיד אינני מתכננת לעשות
דברים גדולים, אולם הניסיון והידע שלי
מועילים להן, ונוח להן לסמוך על החברות איתי כפי שגם לי מתאים להיות חברה שלהן.
ובכן, חבר יקר שלי, אני אסיים
את המכתב הזה. אני מקווה שאתה תירגע ככל האפשר. אני יודעת שאינך יכול להרגיש אחרת,
ואני מכירה בכך שאני מאוד עגומה, והרבה פעמים אינני אומרת לך את הדברים עד הסוף
כפי שהייתי צריכה. אנסה לעשות כל מאמץ כדי לתקן את עצמי.
קבל חיבוק גדול עם הנשיקה
העדינה ביותר שלי וכל אהבתי. אני חושבת שנתראה בקרוב מאוד, סוסנה.
29.7.75
אבל היקר שלי,
מצב הרוח שלי אינו טוב היום. נוסף על כך קיבלתי היום את המכתב שלך מ-24.7 –
אותו שבוע שבו לא קיבלת מכתבים ממני, והמכתב גרם לי להרגיש מצוקה רבה יותר. המתח
והעצבנות כאן בשיאם. צפיפות יתר יוצרת עצבנות, וכל שטות של חיי היום־יום גורמת
לפיצוץ ולמשברים. המונטונרוס ואני ביקשנו לעבור לביתן שסידרו בבית החולים, ועכשיו
אלה של ERP והטיפשות שנגררות אחריהן מתנגדות, אז אינני יודעת איך אנחנו
הולכים לסיים. אני עייפה. כל כך עייפה.
עכשיו אני מבינה למה אמרת שיש לך "סטרס": מצב העייפות הנפשית שנוצר על
ידי מצבים של מבוי סתום דומים למדי לסטרס.
אני מניחה שתקבל את המכתב הזה אחרי ש- Feijóo ייסע. לפני זמן מה אמרו ברדיו את שמו ברשימה של 15אופציות שניתנו.
מתי יגיע תורנו? כבר אינני מצפה לשום דבר, ואינני רוצה שום דבר. אפילו כשאני חולמת
שאנחנו ביחד, זה תמיד בכלא. אני חושבת שכשזה ייגמר אנחנו נירפא, כן, אבל זה יהיה
קשה מאוד. אני מחשיבה את עצמי חולה כרגע. כל האופטימיות המאפיינת אותי הלכה
לעזאזל. אני מדוכאת לגמרי.
ובכן, אני מעדיפה לא להמשיך
לדבר על הנושא הזה. אצטרך לחזור על אותו הפזמון כל הזמן. אתה אומר לי כמה אתה
מתגעגע לביקור של פאולה ושל אימא שלי, ואני אומרת לך, אף על פי שזה נראה מוזר,
שהרבה פעמים אינני רוצה שהם יבואו לבקר אותי. עכשיו אני נזכרת שאמרת שאתה מעדיף לא
לראות את מירטה מאשר לראות אותה כפי שהייתה באותו הזמן. אותו הדבר קורה לי: אני
מעדיפה לא לראות. כל ביקור פניה הקטנות מטרידות אותי יותר. אפילו הצחוק שלה מטריד
אותי.
אינני חושבת שאמשיך לכתוב כי
אני מתקשה היום לשנות את הנושא. אני יודעת שקבלת המכתב הזה תגרום לך הרבה נזק, אבל
החלופה היא לא לכתוב לך. אני כל כך רוצה לראות אותך, לדבר איתך! אני מתגעגעת אליך
וזקוקה לך כל כך! אבל יקירי, אני חוששת, אני כל כך מפחדת שהחודשים האלה יהיו תהום
שלעולם לא נוכל לצאת ממנה!
אני יודעת שכשתקבל את המכתב הזה
תנסה לכתוב לי ולעודד אותי, אבל אל תדאג, זה יחלוף. אל תיתן לזה יותר מדי חשיבות. הדבר
היחיד שאני מבקשת הוא שתכתוב לשופט ותבקש שימוע כדי לגנות את הלחצים הפיזיים. אם
אין לך בולים אל תכתוב לי. ובכן, להיום אינני מענה אותך יותר. סלח לי על ההתפרצות
הזאת, אבל כאן אתה אפילו לא יכול לבכות בשקט כאשר אתה מרגיש צורך בכך.
נשיקה גדולה מאוד עם כל הכמיהה
והעצב שלי, סוסנה
29.7.75
ידידתי הקטנה, המתוקה, הנזכרת,
אתמול, יום שני, היה יום שמח במיוחד. קיבלתי ממך שני מכתבים מה-24 וה-26
ביולי, ואחד מאימא שלך, זה שהיה חסר לי. ובכן, עכשיו יש לי תמונה ברורה יותר של
הכול. אבל בואי נלך צעד צעד – אני אענה לך על הדחוף ביותר. מה שאימא שלך מצאה זו
תעודת הבעלות על המכונית, שהיא חשובה אפילו יותר מרישיון הנהיגה כי היא מעידה על
העברת הבעלות של המכונית. חשוב שאימא שלך תבדוק את הארנקים מהפלסטיק כי באחד מהם
חייב להיות רישיון הנהיגה הפרטי שלי. זה חשוב למקרה שיהיו לנו בעיות עם החזרת
המסמכים שלנו.
אני מסכים לחלוטין עם עמדתך
בקשר לפרסום בעיתונים של המפלגה הפרוניסטית. זו הייתה דעתי המחמירה: הם נשארים לבד
ונתקעים עם הממשלה רק בדבר אחד, וככה אינם הולכים לשום מקום. כפי שאת יכולה לראות
ובלי קשר למרחק, אנחנו תמיד מסכימים.
אני ממשיך בדברים חשובים: ברוקן עדיין לא הגיע. אובדן תעודת הנישואין שלי
הוא בזבוז של כסף וזמן, אבל לאבד את תעודת החתונה שלנו מבוליביה יהיה אסון. צריך
לתבוע אותה ממנו כי בכל מדינה שנהגר אליה יש לה תוקף מוחלט! הזקן הזה בכלל אינו
מודע לכך!
אספר לך את הדברים החיוניים
בקשר למכתבך מה-24 ביולי: חלק מהיד שלי בגבס, חצי אגודל עד פרק כף היד. אל תיבהלי,
אבל בגלל שהייתה לי דלקת כל הזמן, עברתי בדיקת דם שהתבררה כנורמלית. הרופא אמר שזו
אינה דלקת מפרקים שגרונית, אבל טען שייתכן שזו דלקת מפרקים פוסט טראומטית כתוצאה
מהנפילה שלי לפני תשעה חודשים. מאוד לא
נוח לי לכתוב. אני שמח שאהבת את הפופה, אבל אני חושב שמה שכתבתי היה יותר מסתם
"פזמון"...
מה את רוצה שאכתוב לך על
"הנסיך הקטן"? שאני מזיל ריר בגאווה? שאני מת להיות איתו? שאני לא יכול
לחכות להיפגש וללכת עם "הנסיך" ו"הנסיכה הקטנה"? אינני רוצה
לדמיין את זה כדי לא להרוס את עצמי... היד המברכת היא מחווה אופיינית מאוד לפאוליטה
– או הייתה. אל תהיי אובססיבית בנוגע לבולים, אשתי היקרה, אני מעדיף שתכתבי לי כל
יום שאת יכולה. איכשהו אני מסתדר. שלחתי לך את המכתב של סוסי כי מה שהיא כותבת לי
הוא התקדמות
חשובה מאוד. אני מופתע שמירטה לא כתבה לי. מירטה, מירטה, מה יקרה למירטה? מצער
אותי לחשוב עליה. את אומרת לי לשלוח לך את המכתבים לפאולה, ואני אשלח כמה מהם,
אפילו כדי שתוכלי לראות מה אני כותב לה. פאולה מעולם לא סיפרה לך מה אני כותב לה?
אני מקווה שתחושת הבטן שלך שבקרוב בקרוב מאד נתראה, תתגשם.
החדשות במכתבך על בית המשפט טובות מאוד. אני מניח שהמזכיר
הראשון לא היה כל כך אכזרי לספר לאימא שלך שנשאר מעט לביטול המשפט, ולאחר מכן ימציאו
משהו אחר.
אני משועשע שאת מנצלת את הדיאלוגים עם סוקורו ומריטה
כדי להזכיר אותי (או לפשוט לי את העור?)
אימא שלך אמרה לי שהם
ממיינים את הספרים, אבל מה שמדאיג אותי הוא הגורל שלהם. בעניין זה לא פתרנו שום
דבר. אני חושב שגם את וגם אני ניקח ספרים חיוניים לכל מקום שנלך (פרויד, פיאז'ה,
קלאודין ואחרים) כדאי לעשות רשימה ולבקש מאימא שלך לקחת את היקרים ביותר. דבר חשוב
נוסף נוגע למעבדת הצילום. אולי מריו יכול לבדוק אילו דברים ניצלו מהביזה, כמו
עדשות המגדלת, הפלאש כדומה.
רציתי לספר לך כמה
דברים על המכתב של אימא שלך. היא אומרת לי שהיא לקחה את סילוויטו לביתה, שהוא
מקסים, אבל "על פאוליטה אני לא יכולה להגיד את אותו הדבר, אני מקווה שכשאתם
תהיו ביחד זו לא תהיה בעיה רצינית"... כפי שאת רואה אימא שלך מניחה דברים.
איזה דברים? ואז כשהיא מתמללת לי מכתב מפאולה, היא אומרת לי שלא יהיו לי הרבה
"דרישות" כי היא ילדה בת שלוש (כאילו שיש לי דרישות!) ש"פרידה עושה
את שלה, למרות שאני מספרת לה עליך וכדומה". אין ספק שאימא שלך היא משהו! ואז
נראה שהיא חושבת שהגזימה ומבקשת ממני לא "להיות עצוב", כי הכול יתוקן.
ניכר שמכתב הברכה שלי ליום הולדתה ומכתב קודם שבו אני מסביר את המצב שהיה בינה
לביני נגעו לליבה. היא לא סיפרה לך? בואי נראה מה יקרה כשתתני לה את הליצן
שציירתי. השתמשתי בצבע אחד כי חשבתי שהיא תאהב את זה יותר. אימא שלך שלחה לי
במכתבה תמונה שלך עם פאוליטה בת תשעה חודשים, הגיל של סילוויטו עכשיו, ואמרה לי
שהוא דומה לפאולה. האם זה נכון? אגב, אני קורא עבודה של פאולו פריירה "הרחבה או תקשורת?" – זוהי תגלית
חשובה עבורי! מהחששות שלך בנושא ההוא (מקארנקו, ג'סואלדו, פריירה) אני מגלה עכשיו
על כמה דברים לא דיברנו, כמה דברים לא קראתי, למדתי ותפסתי! במידה מסוימת אולי
האטתי את הקצב שלך. הייתי אבן נגף בחייך היצירתיים. החבר הזה שאני מדבר איתך עליו
הוא קורא נלהב ומעריץ של פאולו פריירה. אני זוכר שסיפרת לי על ג'זואלדו, איך
תלמידיו התרסקו
כשהבינו עד כמה העולם האובייקטיבי, החיצוני שלהם שונה מהעולם הפרטי שלהם, מהעולם
הקסום של ג'זואלדו. אבל לא הייתי מוכן ובוגר לסקור את העולם שבו חייתי באופן
ביקורתי. יותר מזה, עד כמה חייתי בעולם תָחום בנושא אחד. חסרה לי ראייה רחבה כמו
שהוא אומר. וזה מה שאני מתכנן לעשות. החוברת של פריירה שובת לב בזכות מקוריותה
ועומקה. הוא הוגה דעות ביקורתי, לא שטחי. ובכן, אני יכול להגיד לך ששני המכתבים
האחרונים שלך ושל אימא שלך הביאו לי חדשות, ידיעות. בכל מקרה, אין ספק ששאלת יפוי
הכוח הנוטריוני מתעכבת, למרבה הצער.
קטנה היקרה, אין לי יותר מדי רכילות בשבילך. מה שלא הבהרת בשום מכתב הוא מה קורה עם הספרים בביתן שלך.
האם הם החזירו אותם? דבר נוסף, האם ראקל לא באה לראות אותך? זה נשמע לי מוזר, אף
על פי שבמכתב האחרון שלה היא כותבת לי שהיא מדברת איתך בטלפון וכדומה.
מה אני יכול לכתוב לך
שעדיין לא כתבתי לך? אני אומר לך שהמכתבים שלך הם נחמה, קשר עם העולם, עם החיים.
אני באמת מקווה שלא נשאר הרבה זמן לשהות שלנו כאן. באשר להבטחתו של הקצין הראשון,
שייקח אותי לבואנוס איירס, המעשים רהוטים יותר מהמילים. אבל בין כל המילים היפות
אנחנו בולעים עוד פרק זמן. לחשוב שהייתה לנו ודאות שלפחות את תצאי! אינני רוצה
לפגוע בעצמי. ובכן, סוסי, אני חושב שאם הליגה לזכויות האדם תיקח את התיק, אולי זה
לא אבסורד לחשוב שאני אוכל לפגוש עורך דין משלהם. למרות שהשאיפה היחידה שלי היא
שיהיה לזה סוף. הודיעי לאימא שלך שקיבלתי את המכתב שלה. אינני יודע אם אכתוב לה
היום. אני מקשיב ל-"verano
porteño" של
פיאצולה. כמובן, זה מציף בנוסטלגיה, בזיכרונות של ימים, שעות, אהבות, מבטים
משמעותים מאוד. זיכרונות חמים של לילות קרים, עלי כותרת ריחניים שנתנו משמעות
לקיומי. כמה, כמה הגעתי לאהוב אותך, ידידתי המתוקה! כמה, כמה אני סובל מהעדרך, כמה
אני חולם עליך! איזה חסר אני מרגיש, חברה יקרה שלי!
אני מסיים את המכתב
הזה. אוסיף אחד לפאוליטה – קראי לה אותו.
חיבוק לבנות, במיוחד סוקורו ומריטה. בשבילך עוד נשיקה – חדשה, מתוקה, עצובה,
בודדה, ייחודית, מתלהבת, עם חיבה, רוך,
ייאוש, ענווה, גאווה, שלווה.
שלך, לנצח, אבל
30.7.75
אבל היקר,
היום אין לי הרבה מה לספר לך. פרט לתחרות הנאומים שאני מנהלת עם הנשים של ERP, דבר לא קורה כאן. אבל הנאומים
טובים בשבילי כי אני נהנית ומוציאה את הכעס.
היום ציפיתי שברוקן יבוא ויביא
לי חדשות עליך ועל הנוטריון "המפורסם", אבל הוא לא בא. אני מניחה שהוא
ילך לראות אותך. אני מקווה שהמטומטם תיקן את הדברים ולא איבד את המסמכים. רציתי
להגיד לך שוב שאימא שלי צריכה לבקש מקוקיטו[58]
כסף כדי לנסוע לראות אותך. אתה יכול לדמיין שאי אפשר לבקש את זה בלי סיבות
משכנעות. לכן אנחנו מחכים שברוקן יחזור כדי לגלות אם אימא תיסע או לא. גם האידיוט
הזה אמר שהוא השאיר את מסמך החתונה שלך שם, ואיננו יודעות אם הוא מדבר אמת או שהוא
איבד אותו. מחר אין ביקור כי זה יום חמישי החמישי בחודש, לכן רק ביום ראשון אתעדכן בחדשות.
סילוויטו במצב טוב מאוד פיזית
ופסיכולוגית. מערכת היחסים שלו איתי טובה מאוד, והוא לגמרי חזר לשמחתו. הצחוק שלו
הוא בדיוק כמו של פאולה, אבל ככל שאימא שלי מנסה להוכיח אחרת, אף על פי שהוא דומה
לה פיזית, הוא הרבה יותר כמוך מאשר פאוליטה אי פעם הייתה. הראש וחתך הפנים זהים
לשלך. אני מקווה שבקרוב תוכל להיווכח בעצמך.
שמעת שוב ממירטה? עניתי למכתב
שהיא שלחה לי לפני כחודשיים, אך לא קיבלתי תשובה. כתוב להאפ על פי שהיא לא ענתה
לך. אתה יודע כמה חשוב לי לקבל מכתב ממך, אבל אם אינך מקבל את הבולים, כתוב מכתב
אחד פחות אליי ושלח אחד אליה. זה אינו פותר כלום, אבל זה יעשה לך טוב.
קראתי שוב את המכתב הזה, והבנתי
שהוא קר ורשמי מאוד. אחרי מה שכתבתי לך אתמול, תבין שאני "התאוששתי"
מהדיכאון שלי, אבל לא בצורה האפשרית הטובה ביותר. עד כדי כך, שהיום אני מרגישה
שאינני מסוגלת לכתוב בשום דרך אחרת מזו. אני רוצה להיות עדינה אבל אינני יכולה.
היום אני קפואה לחלוטין. האמת היא שהמכתבים שלי הם לא בדיוק נחמה, נכון? סלח לי,
נראה איך אהיה מחר, איזה מצב רוח ייפול
עליי. אני מקווה להיות במצב טוב יותר. מחר אני מתחילה להכין קורס כלכלה עם
גבריאלה. אני מקווה שזה יגרה אותי מספיק כדי לתת לי קצת יותר סיבולת.
אני מסיימת את המכתב. השעה כבר
אחת וחצי בלילה. חיבוק חזק מאוד לכתפיים הרחבות שלך שצריכות לשאת גם את המשקל של
מצבי הרוח שלי. אני אוהבת אותך כתמיד, ואני מרגישה את זה עמוק מאוד גם אם אני
"קפואה".
נתראה מחר, חבר יקר, סוסנה
31.7.75
סוסי, אהובה, חברה,
קיבלתי את מכתבך מה-26 בחודש. זוהי איגרת מספקת, ברורה ומפורשת פרט לשתי
בעיות שנותרו בחושך, ללא מענה: 1) יפוי הכוח והנוטריון, 2) הכנת המסמכים של פאולה
לנסיעה.
במקרה הראשון, ברור שברוקן הוא
אסון. אני מחכה לביקור של נוטריון מאוחר יותר. מה שיקבע את ההחלטה הדרסטית
והקטגורית הוא אם הוא יבוא או לא יבוא. הדאגה שלי היא לנושא של הדרכון של פאולה.
תשובתך, אני מודה, מביאה לי הקלה גדולה. אינך יכולה לדמיין כמה הייתי במצוקה –
כמעט התפוצצתי! עם זאת, כשקראתי את המכתב שלך וגם עכשיו, כשאני כותב לך, חיוך של
שלווה נמשח על הפנים שלי.
הנוטריון לא הופיע. ובכן סוסי,
יש צורך לקבל החלטה הירואית. חיוני שאימא שלך תוציא את התעודות הדרושות ותדרוש
מברוקן להחזיר את תעודת החתונה ואת כל המסמכים שיש לו. אין ספק שברוקן בזבז את
הכסף. אימא שלך תצטרך להעז לבוא לרסיסטנסיה עם כל המסמכים, אחרת זה לא יילך! דבר
נוסף, מריו יצטרך לטפל במכונית ולהביא אותה
למצב סביר, למלא את הסוללה, להדליק אותה וכדומה.
רציתי להגיב על שאר מכתבך. על
ההפסקה שהייתה בין חזרתו של סילוויטו ובין התפתחות הסידורים: ברור שאימא שלך לא
יכלה לעשות הרבה יותר, אבל הסכימי עם שני דברים: 1) חוסר הסבלנות שלי נובע מהיעדר
חדשות וביקורים. אל תשכחי שאני מקבל את החדשות שבוע באיחור; 2) את, חסרת מושג,
לוקחת כמובן מאליו את המידע, ולפעמים מגזימה. פעמיים בשבוע, לפחות, את רואה את
אימא שלך. אני תלוי במכתבים.
בשאלת שוודיה אני סומך עליך.
אני מניח שלא היה אפשר לעשות שום דבר אחר, ואחר כך אני אחזור על זה. לגבי ביטול
המשפט, אני מפקיד את עצמי בידי הגורל, ואני מקווה שבקרוב הכול יגיע לסיומו. בכל
מקרה, אני רואה שלא היה ריאיון עם השופט, ואני מניח שהעובדה שבית המשפט היה
בתורנות סיבכה את הכול. האם את שמה לב, חברה הקטנה שלי, שהראש שלי לא מפסיק לעבוד?...
אינך יודעת איזו שמחה הייתה לי כשנודע שהתיק המקצועי שלי נמצא! מה שעדיין איני יודע, ואנחנו נכנסים לנקודה
העדינה ביותר, הוא מי אחראי על ההגנה
שלנו. אנחנו חייבים להודיע לשופט שאנחנו מחכים להחלטתו כדי שנוכל לעזוב את הארץ
ולבנות מחדש את המשפחה, להמשיך את חיינו יחד ועם ילדינו, להבהיר, באופן לא רשמי,
שאנחנו נוסעים רחוק, מחוץ לאמריקה הלטינית. זה חשוב, זה הבסיס למשא ומתן.
משהו כמו ללכת ולהגיד, "אדוני השופט, האנשים האלה צריכים את ההצהרה שלך כדי
לבנות מחדש את ביתם ולחיות בשלום". אבל הסניגור חייב לעשות זאת. אם לא, אם
כאשר מכתב זה יגיע לידיים שלך ושום דבר עדיין לא קרה, תצטרכי להתמודד עם זה. אני
מסיים את החלק המשפטי, אף על פי שאיני יודע מה קורה עם הליגה.
בכל הנוגע לגורל, לאהבה, הגורל
הראשון שלנו הוא החופש! אני מסכים איתך שכאשר המשפט יבוטל לא נצטרך להיות תקועים
ולחכות, אולי לשווא, ששוודיה תחליט לתת לנו ויזה. אני מקבל את זה שאולי הגזמתי בכך
שלא רציתי לנסוע לפרו, לשכוח למשל את החבר ההוא שאת הנתונים שלו את צריכה להחזיק
ברשותך, אנחנו חייבים לדעת למי לנסוע בפרו, לפחות כדי להרחיק את המשטרה ולהיעזר
במכר. לגבי ישראל, ייתכן שלא מדדתי באופן רגוע ואובייקטיבי את מצבה הפנימי
והחיצוני. ייתכן גם שהייסורים וחוסר הסבלנות שלי גרמו לי לראות בכך מוצא בר קיימא
משום שלא היה לי מוצא אחר באופק. ולבסוף, ייתכן שהעדפתי חופש במלחמה מאשר שלווה
בלתי ניתנת להשגה. קיוויתי גם שיהיה לי שלום, יחד עם האהובים שלי, אפילו בעיצומה
של מלחמה, ושאוכל לקרוא, לכתוב וללמוד כפי
שלא עשיתי מעולם. ייתכן שבתוכי, עמוק בפנים, באופן בלתי נתפס ברקע, נלחם אב קדמון
לא ידוע או אולי מודחק, שלוחש לי "לך, לך עם אחיך היקרים". אני יודע שזה
משבר עמוק מאוד, אין לו תוכן מיסטי, אבל זו חשיבה מחודשת על האישיות שלי. זה,
למעשה, החיפוש אחריה. אני מקבל אחריות על המגבלות שלי בענווה, בכנות. אני צריך
לחשוב מחדש על דברים בחיים שלי, על מה שעשיתי ויותר מכך על מה שלא עשיתי, "מה
שלא היה" מניסיוני. אכן, הכלא מוביל אותי לחזון ביקורתי. מה שמקיף אותי, מראה
של מה שהייתי פעם, מפחיד אותי ומדאיג אותי, אבל
נותן לי כוח לחיפוש. אינני רוצה שתדאגי כי אין מה לדאוג. אני מאוד רוצה
שתביני את החששות שלי. איכשהו מה שאני כותב קשור ל"זיכרון" שלי.
לגבי מכתבים שהחלפנו עם אימא
שלך, אני מופתע מהחסכנות במילים שלך. אני יודע שכתבתי לה מכתב שבוודאי ריגש אותה,
שבוודאי מוסס את הקרח בליבה. כתבתי בלי לחשוב. הכתיבה זרמה ממני בטבעיות, ואני
חושב שפרקתי אותה מהנשק. לגבי הבולים אני יכול לענות לך שהייתה לי כמות ששמרתי
עליה בקנאות.
זהו זה! הכול כאן מאוד דמוקרטי אם אתה חלק
מ"האליטה ". אני מפתח גישה נבדלת, אוטונומית, משוחח באופן כללי עם כולם,
אבל בעניינים אישים ואינטימיים רק עם מי שאני רוצה. לכן, זהו במובן מסוים הסבר
לשאלה מדוע אינני שייך לשום מעגל מובחר...
אתמול קיבלתי מכתב קטן
מהאחיינים שלנו, חורחה ולטיסיה. זה היה נעים מאוד, וכמה פסקאות ריגשו אותי. אני
אצמיד לך אותן למכתב.
זיכרון הוא נושא חשוב מאוד
שנוגע בהתפתחות האישיות שלי, אבל אני חושב שהוא ביטוי לבעיות אובייקטיביות. הפחד
שלא אצליח לקלוט דחה כל מחשבה שלי בעניין לימודים. כן, המאמץ יכול להיות ההתחלה,
אבל צריך גם שיטה. אני מתחרט על מה שלא עשיתי, אבל אני מוכן לעשות את המאמצים
האלה, כי אף על פי שהשנים האלה אינן טובות במיוחד ללמוד ולתפוס בסגנון הטוב ביותר
של פאולו פריירה, יש לי ניסיון חיים שתועלתו תהיה אובייקטיבית במידה שהיא תמזג ידע
חדש עם ניסיון ישן. הדבר החשוב הוא להכיר את עצמך במערכת היחסים הפנימית שלך
ובקשרים החיצוניים שלך. אני מבהיר שניסיתי לחדש את לימודי התיכון אבל הם לא אפשרו
את זה בגלל התיק במשטרה, ומבחינתי זו הייתה הקלה! את מבועתת לחשוב על ההדחקה שלי,
אבל בפני מי יכולתי ללכת להודות בכך? מי, אהובה, היה יכול לעזור לי באותן שנים?
הזקנים שלי? חברים שלי? מי, אלוהים אדירים? לכן במשך שנים רבות גררתי את
ה"דבשת" שלי, מנסה להסוות אותה. את יכולה לדמיין כמה זה עלה לי? ברור
שהיו לי הרבה בעיות. המחשבה שאני אשם בבעיות נפוצות ונורמליות עבור כל נער יצרה
אישיות מוזרה מאוד שבמישורים מסוימים השתמשה באינטליגנציה כדי להפוך דברים שליליים
לטובתי ... אני מאמין, אם כן, שהאגרסיביות שלי בעבר היא הביטוי הברור והמהדהד
ביותר של ההדחקות שלי, שפרקתי על אחרים, על קורבנות הכעס שלי, והיו הביטוי של
ההדחקה שלי, של ה"מגרעות" שלי. אני חושב שהמחלוקות שלי איתך עברו פעמים
רבות לאורך הציר הזה. כאשר "הצפת" אותי, כלומר, כאשר למען מצפוני דרשת
משהו "נעלה" יותר משיכולתי לקבל – על פי קנה המידה שלי, הבלעדי, הסודי
והנסתר של הערכים – הגבתי לא טוב... בטח. כשהייתי במצב מעורפל עם אימא שלי. מה
שעשיתי היה "לפרוע" חשבונות ישנים, מודחקים, המופקדים בתת־המודע שלי.
כלומר, סוסי, בעיית ההתבגרות שלי הייתה המשכיות, שלב גבוה יותר בבעיות הילדות שלי.
זו דעה ראשונה, חווי את שלך עכשיו.
על המונטונרס לא אכתוב לך דבר,
אבל אינני מסכים עם פסקה שלך "הם יודעים שאני לא מתכננת לעשות דברים גדולים
בעתיד" מה הם דברים גדולים? לקשט קירות? להתחפש לקאובוי? מה? האם הייעוד שלך בעולם מנוכר, עם
מיליוני יצורים, הוא לא מאמץ גדול? דיאלוג שעוזר לבנות מחדש חיים, חוויות שאינן
קשורות לעולם האובייקטיבי, אינו נופל לקטגוריה של "דברים גדולים"? מה
הבעיה שלך, סוסנה? אני מקווה שמה שכתבתי לך במכתב הקודם שלי יעזור לך לראות סולם
אחר של ערכים, חדשים, שונים, ביקורתיים. זכרי כי אפוריזם "דה אומניבוס
דוביטנדום" הוא להטיל ספק בהכול. אני רגוע יותר, ובכל מקרה אני מוצא את
הכוונה שלך להיות "פחות חסכונית במילים" מרגשת, עדות למסירות שלך, לחיבה
שלך, לרגישות שלך. מרחוק, בלי הידידות שלך תוכלי להבין את מצב הרוח שלי. אני מנסה
להבין את עצמי, את עצמי ואת העולם. אני חייב להשתנות. אני אשתנה. אני צריך ורוצה
להכיר את עצמי, כדי שאכיר אחרים.
להיום אני מסיים. כמו תמיד
המכתבים שלך הם חוט החיים, נוסטלגיה, עתיד, השלם. אני מתגעגע לבן שלי ולפאולה שלי.
אני משתוקק לחופש עם כולכם. אני רוצה שהחיים שלנו יתמלאו בתוכן. כדאי לדבר. שעות
קשות ומרות מחכות לנו, אבל גם שעות של חיים יצירתיים ומתגמלים.
ברכות לבנות, לסוקורו, למריטה
ולסבתא. נשיקה עדינה, מלאת תקווה, חזקה, ייחודית ומתוקה בשבילך. נתראה בקרוב.
שלך, לנצח, אבל.
31.7.75
אבל היקר שלי,
קיבלתי את מכתבך מה-26 בחודש. כבר
סיפרת לי על העיכוב במכתבים. את הבולים לא קניתי בחנות הכלא. הקצו לי אותם, אבל
בפועל לא היו לי באותו זמן. לגבריאלה היו אולי בולים מקודם שהיא לא השתמשה בהם.
עכשיו אין בעיה, ואני יכולה לכתוב ארבעה מכתבים בשבוע. היום מריה
תרזה ואחד מ- PCR יצאו לחופשי!
אני עונה לך בעניין המדינות שלא מקבלות גולים, כמו דנמרק. הטיעונים שהצעת
כבר ניתנו להם, אבל ללא הצלחה. אתה מכיר את אימא שלי, ואתה יודע שהיא אינה חוסכת
במילים.
בנוגע לבואך לבואנוס איירס אני מבהירה כי לבקשה לד"ר פומבו אין שום
קשר עם ביטול המשפט, שכן זה היה תלוי בהגעת הנתונים של ההגנה והמרכז המשפטי,
ניירות המתייחסים למכוניות שאין לי מושג מה הם יכולים להיות, אבל זה היה מאזור אחר
ולא עיכב או קידם את התהליך. בליגה אמרו
לאימא שלי שהם אינם יכולים להעביר אותנו לעורך דין אחר בלי ההסכמה של ברוקן,
במיוחד בהתחשב בכך שהיו להם יחסים איתו. דיברתי עם ברוקן, והוא נתן את הסכמתו
לעורך דין אחר. אימא שלי חזרה לליגה והם הבטיחו שישלחו לי עורך דין אחר. כמו כן
הובטח לה שיינתן לה מכתב כיסוי לעורך דין
ונוטריון של רסיסטנסיה. הבעיה היא שברוקן לא הגיע מאז, ועורך הדין החדש יצטרך
לחכות עד יום שני הבא כדי להחליט. תטען בוודאי שהביקור מתעכב ללא הגבלת זמן, אבל
הדברים מסתבכים, ומכאן איני יכולה לעשות דבר מלבד לתת עצות.
אין חדשות על ביטול המשפט, אבל
אני בטוחה שזה יפורסם בקרוב מאוד. אימא שלי תלך לבית המשפט מחר, ונראה מה הם יגידו
לה. במכתב שלי מסוף השבוע אוכל לספר לך מה קרה, ואם אימא שלי תיסע אליך או לא.
אני מסכימה באופן מלא עם מה
שאתה אומר במכתב האחרון על העתיד שלנו. במובן מסוים התכוונתי לכך בשיחה עם סוקורו,
אבל לא בצורה ברורה כמו שאתה מנסח את הדברים,. היא מתכננת ללמוד בצרפת ולתקשר עם
אנשים, אך בלי להתחייב רשמית, כמוני
בדיוק, אף על פי שלי הבעיה עם מונטונרוס איננה ברורה כל כך. כשאמרתי שהסכמתי עם
הפרויקט שלך, התכוונתי ללימודים שלי ולעבודת המחקר שלך. זה לא גורע מ"נקיפות
המצפון" שלי לגבי סוגים אחרים של פעילות חברתית. ואני שמה את זה במירכאות כי
אינני יודעת עד כמה משפיע עליי המקום שבו אני חיה עכשיו. בכל מקרה נדבר על זה פנים
אל פנים וכן על העקירה והמולדת – נדרש לכך הסבר ארוך.
שאלה נוספת: האם אף פעם אינך
מתכנן לחזור לארגנטינה? אני חושבת שההתבהרות שלי תלויה בתשובה שלך. מצד אחד, מעולם
לא חשבתי ברצינות להתיישב במדינה אחרת לצמיתות. אין זה אומר שאני מבטלת את האפשרות
הזאת, אבל עד כה לא שקלתי אותה. לכן אני מדברת על עקירה של הילדים שלנו. חשבתי
לעזוב ולחזור בעוד כמה שנים, ולא בגלל מה שקרה לי, אלא בגלל הניסיון שלי עם כל
הזרים שפגשתי בחיי, כולל סוקורו ובנותיה.
במכתב לשגרירות כתבתי את כל מה
שאמרת לי. כתבתי באנגלית כי הם שלחו את המכתב לשוודיה. בגן מודעים למצבנו. פאולה
מקבלת את כל המכתבים שלך, וגם אימא שלי קיבלה את המכתבים ששלחת לה. סילוויטו במצב
טוב מאוד, כמו תמיד – הוא אוכל הרבה ומתנהג מדהים. הוא מכיר את הסבתא שיש לנו פה,
ומחפש אותה כל היום.
היום סוף סוף היה ביקור, ופאולה באה כי עדיין יש לה חגים בגן. לאחרונה נראה
לי שמצבה טוב יותר, והיא רוצה לראות אותך. אתמול היא שאלה את אימא שלי מתי הם
ייסעו לצ'אקו. אימא שלי אומרת לי שכשהיא צופה בטלוויזיה, בכל פעם שהיא רואה בחור
שנראה קצת כמוך, היא שואלת אותה, "אבו[59]
, האיש הזה נראה כמו אבא שלי, נכון?
פאולה
התרשמה היום מאוד כי הילד של אנה מריה שאל איך אבא שלו מת, ופאולה הקשיבה
להסבר של אנה מריה. היא באה מייד וסיפרה לי על כך. אישרתי שזה נכון, והיא הייתה
רצינית, חשבה...
אימא שלי נפגשה עם אימא שלך, וכמו תמיד, כשהן נשארות לבד היא מתחילה
להסתודד איתה.
הפעם היא אמרה לה שהתינוק של בטי חמוד, אבל אין מה להשוות עם סילוויו
ופאולה בבקשה! אפילו לא מרחוק אתה יכול להשוות את היופי שלהם לחוויאר![60]
זו חנה פילנסקה האדירה!
בבית הכול כבר ארוז בקופסאות עם התוויות המתאימות שלהן. כפי שאתה יכול
לדמיין מריו סידר הכול. ובכן, לעת עתה לא יותר. אני מקווה שהספקות שלך הוסרו מעט.
אני אוהבת אותך ומקווה לראות אותך בקרוב –
זה הדבר היחיד שמחזיק אותי, לחשוב שלא נותר הרבה זמן עד שניפגש. אני מבטיחה
לך שמעולם (למעט לפני 68 במאי – התאריך שבו התחלנו לגור ביחד) לא הרגשתי צורך רב
כל כך לליטופים שלך, לנשיקות שלך, לעדינות שלך. נשיקה נהדרת מאוד, מאוד רכה.
אוהבת אותך, סוסנה
3.8.75
החלום שלי: "פניה[61]
החזיקה אותו כשהגעתי. כשהתקרבתי הוא הושיט אלי את זרועותיו הקטנות. ביקשתי ממנו
נשיקה; הוא הוציא את המוצץ, נתן לי נשיקה והחזיר אותו. הוא טוב ומתוק מאוד, הם
קוראים לו הנסיך הקטן. . ." (מתוך מכתב מראקל) ואז התמוטטתי פתאום ובכיתי,
מפורק. פתאום גיליתי עד כמה החיוניות, החלומות והפרויקטים של האדם יכולים להיות
חסרי משמעות. גיליתי כמה רוך, כמה רגשות, כמה הדחקה שתי זרועות קטנות יכולות להקיף
בעומק הבלתי חדיר של נשמתי: מוצץ שהוציא והחזיר, נשיקה, טוב ומתיקות, קיומו של
בני, הנסיך הקטן... הרגשתי אומלל מאוד, רק עם דף הנייר שלי... והדמות היקרה שלך,
העיניים הירוקות שלך, המבט המתוק שלך, והתחננתי שנוכל להיפגש שוב בקרוב בשביל
הנסיך הקטן, בשביל הנימפה פאולה, בשביל הפיה של החלומות שלי. ואז התפוגגו הכאבים
שלי והתגמדו הפצעים.
סוסי יקירתי, שלשום לא קיבלתי
את מכתבך. קיבלתי אחד מאחותי, עניתי לה, וגם הוספתי מכתבים לבטי ולחורחה. באופן
טבעי, היות שלא קיבלתי מכתב ממך, אין לי על מה
לענות לך, אם כי אני רוצה להגיב על כמה פסקאות מהמכתב האחרון שלך. אני
מתכוון לחלק שבו את כותבת לי על הזיכרון. אני מקבל את העובדה שהדבר "הכי
מפתיע וטרגי" הוא להכחיש שלא הסכמתי איתך שזו בעיה נפוצה ונורמלית. אני אפילו
מקבל את העובדה שלא עשיתי מאמצים באופן עקבי, אבל ברור שיכולת השימור שלי חסומה...
זה נקבע על ידי הניסיון שלי. הוכחות: אני קורא עתון ומישהו נוסף קורא אותו.
הזיכרון שונה מאוד, אני יכול אפילו להשוות את עצמי איתך. דבר נוסף: את משוחחת עם
עמיתים בבנק, באוניברסיטה או עם מי שלא יהיה, ואת משחזרת כמעט את כל השיחה. אני איני
מסוגל לעשות זאת. לדוגמה, כשהלכתי לראות את חואן (פסיכולוג) ואת שאלת אותי איך
הייתה הפגישה, התעצבנתי כי לא יכולתי לשחזר את הדיאלוג. בכל פעם ששאלת אותי על
הדיאלוגים שלי עם מישהו, הייתי שותק או מגיב רע. פשוט כי לא הצלחתי לזכור ולשחזר
שיחה. כשאני משתף אותך, אני מבקש ממך פשוט לסלוח לי. הלווואי שתסלחי לי על העוולות והייסורים
שגרמתי לך... במקום להגיד לך, "סוסי, אינני יכול להגיד לך כי קשה לי לזכור את
הדיאלוג" ולהיות מודע לכך שזה מצער אותי, חוסם אותי, מציף אותי וגורם לי
להרגיש כמו נכה, הייתי שותק או מתפוצץ, וכששתקתי הרגשתי אומלל מאוד, ואם זה
התפוצץ, נסחפתי לעבר דברים אחרים במקום להכיר את המקור האמיתי, והרגשתי אומלל
מאוד. יש דברים שיכולים לאתר, אולי, את המקור או את הגורם המחמיר של הטראומה: בגיל
ההתבגרות, כאשר "האנציקלופדיה של הידע המיני" נפלה לידי, קראתי שאוננות
הואשמה בכישלונות בזיכרון. זה הרשים אותי מאוד. הייתי ממש בהלם. לכן "התדהמה
והטרגדיה" טמונים בהדחקה ההיא שהוסתרה על ידי כאילו הייתה סטיגמה. אני שייך
לדור, אחד האחרונים אולי, של הדחקה, של חינוך מסרס, מלא בטאבו מקולל... זה אני, סוסי,
ואלה הבעיות שלי. עכשיו, במשבר של גיל המעבר, או שאני מתמודד עם זה ומחסל את זה,
או שאני גמור... בכל אופן, אני מפקיד בראשך עוד "חידה".
רציתי לשאול אותך אם את עדיין
קוראת פסיכולוגיה? את עדיין חושבת שזה הייעוד שלך ושיש לתרגם את הייעוד הזה למעשים
כמו לימוד והתמחות? במילותיו של פאולו פריירה, כל פעולה של "חשיבה ומשחק
וחשיבה ופעולה חוזרת" היא דרך לשנות מציאות. אני חושב שבמשך הזמן רמת
ההתכתבות שלנו השתנתה: התוכן העיקרי שלה נוטה יותר לכיוון העתיד ומבקר את העבר,
ולא מקונן על ההווה שהוא מעבר בין מה שהיה ולא יכול להמשיך להיות ובין מה שלא היה
אבל חייב להיות.
אני ממשיך עם דעותייך על הזיכרון. אני מסכים איתך שלא התאמצתי להתגבר באמצעים
אחרים על הכישלון, כביכול, אבל אני חושב שכשבכל
זאת ניסיתי לא היו תוצאות, לכן לא התמדתי במאמץ. את אומרת לי שגם את נדהמת שהקפתי את עצמי
במיתוסים... זה אפשרי, אבל המיתוס הוא במקרה הראשון תוצאה, אשר לאחר מכן מגיב
ומשפיע, בתורו, והופך לגורם. את חושבת שההתגברות על כך הייתה תלויה בי? עם המעט
שאני יודע על הפסיכולוגיה, משימה שאני מתכנן לקחת על עצמי, לפחות ברמות של ניהול
יסודי אך זורם מתוך "מאמצים" כשאני מחליט, לא הייתה אפשרית: מי שמסתיר,
מדחיק ומסווה מוגבלויות, אינו בעמדה מתאימה לקחת על עצמו שום עבודה של הערכה מחדש.
אינני מסכים איתך ש"מעולם
לא הסכמתי לקבל שאני לא גאון", כי אינני מרגיש את זה במודע. אינני בטוח ואינני
תופס את זה כך. אולי הפרשנות שלך נכונה, אבל אינני מבין אותה. ובאשר ל"לא
הסתפקתי ב'להיות רק אדם מאוד אינטליגנטי' ", אינני יכול להרשות לעצמי סולם של
שיפוטים וערכים שמאפשרים לי להכיר את עצמי או להשוות את עצמי לאחרים... חוץ ממך,
אף אחד לא העריך אותי – לא כאדם חושב, לא כאיש של רגשות ולא כמשהו, אם בכלל, ולא
בתור "גאון" מתוסכל או בחור "חכם מאוד" מתוסכל. פשוט הרגשתי
מתוסכל. היום אני חושב מחדש על התסכול הזה, מפקפק בו ומרגיש להוט מאוד לשנות אותו.
אבל קודם כול חשוב שאכיר את עצמי. במילים
אחרות – בזמן שאני סוקר את העבר של הסביבה הרוחנית שלי ומטיל בו ספק, אני חייב בו
זמנית לסקור את העבר שלי ולהטיל בו ספק. האם את מבינה? האם את מסכימה עם זה? איך את יכולה לתת לי,
להבהיר, להדריך אותי? אני חושב שגם את צריכה להעריך מחדש את סביבתנו הקודמת , כי חקירה וסקירה חייבות להיות משימה כוללת, משותפת, קשורה; כי העבר של
הסביבה החברתית שלנו הוא משותף. זו,
במקרה הראשון, ההצעה המיידית ביותר שלי, אהובה, ואני חושב שהיא משלימה את מה
שכתבתי לך במכתביי הקודמים. לגבי האמירה האחרונה שלך על זיכרוני: מובן שאני מסכים עם האבחנה שלך:
"הסתרתי את חסרונותיי כנגעים שנאלצתי להסתיר בזהירות מעיני העולם"
שיפוטך עז, אך מדויק. זה לא פגע בי, להפך. אני חושב שטוב מאוד שלא נפגעתי. אולי זו
תחילתו של שלב חדש, אות אחד נוסף... לכן החלטתי לכתוב לך היום על הנושאים האלה.
כמובן, אין לי פרספקטיבה בלי הדעה שלך. אני בטוח שנקודת מבט חשובה מאוד, שונה,
מודעת וחופשית של החיים תיפתח בפנינו.
ובכן, ידידתי המתוקה, מחר
הארבעה באוגוסט, והרשות השופטת חוזרת לפעולה מלאה. התוכניות שלנו תלויות ועומדות,
בין היתר, בהחלטת בית המשפט. גישה נחושה מצד הפרקליט שלנו תהיה שימושית מאוד
ומתוזמנת. מה שאינני מבין הוא מה קרה עם המקצוען של הליגה.
ובכן, ככה זה, סוסן. אולי מחר
אקבל ממך מכתב. בינתיים אסיים את זה. אני חושב שאינני שוכח כלום. אני מודאג מהיעדר
החדשות מסוסי ומירטה... אגב, האם נפרדת מאירמה? האם הסקתם מסקנות חדשות לגבי
משמעות החוויה הזו?
אני מסיים – יום ראשון, אפור,
שעה 18:00 ... מתי ניפגש שוב, אהבה, אהבה מתוקה ורכה? שיהיה בקרוב! ברכות לחבריך,
לטפי את ראשו של הנסיך הקטן בשמי. נשיקה מתוקה ומלנכולית בשבילך.
שלך, לנצח. אבל
3.8.75
אבל היקר,
השעה 23:40. זמן כיבוי האורות קרב, ורק עכשיו אני יכולה לשבת לכתוב לך.
היום, מכיוון שזהו "יום הילד", היה ביקור רק לאימהות שילדיהן בחוץ. אז
מאולם 49 רק לשתיים מאיתנו היה ביקור. זה היה נהדר כי הצלחנו לדבר בשלווה, ופאולה
הצליחה לשחק ולפטפט. קראתי לה את המכתב שלך והיא אמרה לי שהיום היא תצייר לך.
החידושים שיש לי טובים פחות או
יותר. המטה של המשטרה החזיר את המסמכים שלי אבל לא את שלך. כעת הם בידיו של השופט.
בכל מקרה, כפי שאמרתי לך, אימא שלי מצאה את פנקס הצבא הישן שלך וגם את תעודת הזהות
שלך. נאמר לי שהמסמכים האלה עדיין בתוקף, ומכאן שהבעיה הזאת תיפתר. נוסף על כך אמי
שוחחה עם קצין בית המשפט העליון ושאלה אם ייתכן שאין ביטול משפט. הוא השיב:
"מבחינתי הם כבר פטורים". הדבר היחיד שיכול לשנות את המצב הזה הוא
שהבעלים של דברים שנמצאו בבית יופיע ויכחיש הכול. במקרה כזה הדברים יסתבכו. מובן
שהאדם הזה לא הופיע עד כה ואף אחד אינו מחפש אותו. תהיה בעיה רק אם הם ימצאו אותו
במקרה! הקצין אמר גם כי ברגע שתשובתה מהפרובינציה תגיע, השופט יבקש מהתובע את
ביטול המשפט לאלתר. נראה.
אימא שלי הייתה בליגה ושאלה על
הגוף הזה של האו"ם שהזכרת (בכתובת ההיא זה לא היה קיים). הם נתנו לה את הכתובת
ואת שעות הקבלה ומחר, יום שני, היא תלך לשם. היא דיברה גם עם הדודה שלי דורה. הבעיה תהיה שנוכל לצאת עם חוזה עבודה
לשנה אחת בלבד. היא הבטיחה שתבדוק את כל הנתונים היטב ללא כל מחויבות מצידנו. בכל
מקרה זה לא יהיה לקיבוץ אלא לעיר כלשהי. אם לוקחים בחשבון את המאפיינים הגאוגרפיים
של המדינה זה הרבה יותר טוב, שכן בעיר יש יתרונות של חיי תרבות, נוחות וכדומה,
וכשרוצים אפשר להגיע לאזור כפרי בחצי שעה. ובכן, נראה.
בעניין שוודיה עדיין אין חדשות
כי ביום שישי, כשהזקנה שלי הלכה לברר, כולם פרשו בשעה 12:00. מחר היא תחזור אליהם.
על ברוקן לא היו לנו חדשות. אם עד מחר הוא לא יופיע, אימא שלי תעשה עותק נוסף של
תעודת החתונה שלך, וביום שישי הבא היא תיסע אליך, לצ'אקו. היא תוכל לנסוע רק
כשהתעודה תהיה אצלה. ובכן, עכשיו אני מרגישה שהדברים זזים.
אני מבהירה לך שהמצלמות לא שם.
ברוקן כנראה חלם שהן שם. מריו לקח את
הספרים, ולאימא שלי יש רשימה. כשניסע ניקח את כל מה שאנחנו צריכים. אני חושבת
שנשאר מעט זמן, אם כי אנחנו עדיין איננו יודעים לאיזה מקום של העולם נגיע. אני
מבטיחה לך שכבר אינני מתעניינת במקום, בעבודה, או בייסורים שאנחנו עלולים לעבור.
אני רק רוצה שהזמן יעבור ונתאחד.
אני מתרשמת שמצבה של פאולה טוב
מאוד. הבעיות שאליהן אימא שלי מתייחסת הן כנראה הקנאה שיש לה בסילוויו, ושאנחנו
נצטרך להתמודד איתה יחד עם החזרה שלה לחיי המשפחה וההסתגלות שלה לארץ זרה. כמובן, זה
יהיה קשה ונצטרך הרבה סבלנות, אבל זה יחלוף. אני מבטיחה לך שכבר הייתי רוצה לצאת
לדרך גם עם "הבעיות האיומות"האלה.
אין לי חדשות אחרות. כאן הכול
במסלול הרגיל. בימים הקרובים כמה בנות צריכות לצאת עם האופציה, ואומרים שעד ה-15 יהיו עוד 150 שחרורים. ובכן, ידידי היקר,
סילוויו על הברכיים שלי, השעה שתיים לפנות בוקר, והוא אינו רוצה לישון. בכל ההפוגה
הזאת ניסיתי לגרום לו להירדם כדי להמשיך לכתוב לך. אני נאלצת להפסיק את המכתב כאן.
נשיקה רכה מאוד שלי ועוד אחת מתוקה מאוד שפאולה הזמינה אותי לשלוח לך בשמה,
סוסנה
4.8.75
ידידי היקר,
היום יש לי יום מיוחד של געגוע אף על פי שהייתי בתורנות, ולכן לא היה לי
הרבה זמן. בכל מקרה היית כל הזמן בראש שלי. כשאני מדברת עם סוקורו, מריטה או בחורה
אחרת עליך, זה לא כדי לרכל או לבקר אלא להפך. אני מאוד ביקורתית כלפי עצמי. בדרך
כלל אני מספרת להם איזו אנקדוטה שבה עשיתי איזו פשלה ואתה התרגזת. למרות הכעס שאחז
בי באותם רגעים, עכשיו הם גורמים לי לחייך. שלשום נזכרתי באמירה המפורסמת שלי
"טוב, אתה רוצה שאני אבקר את
עצמי, זה בסדר, אני מבקרת את עצמי!" שלא קיבלת, ושאמרתי רק כדי לסיים את
הוויכוח אחרי שהתווכחנו ארבע שעות, ואני באמת מרגישה
אשמה מאוד. אינני יודעת איך יכולתי להיות כל כך סגורה! ובכן, אני מקווה שתהיה לי
הזדמנות להשתקם, בקרוב מאוד.
בלילה האחרון חשבתי
ברצינות על הנושא הישראלי. הגעתי למסקנה שאני רוצה ללכת עם כל הנשמה שלי. אני
מעוכבת על ידי שני דברים: בראש ובראשונה כי אני מתביישת לומר לאנשים שאני גרה איתם
כאן שאני מהגרת לארץ הזאת. אל תנסה להוכיח לי שזה טיפשי כי אני יודעת, אבל אינני
יכולה לשנות את זה. זה משהו עמוק מאוד ולא ברור. אנסה לחקור את עצמי בעניין זה.
ברור שזה קשור לכך שאני מתביישת בעברי הציוני. למה? אינני יודעת. אני נשבעת שאתמול
בלילה חשבתי איך לעשות את זה כדי שאף אחד לא יגלה. שנית ומשנית: המצב הפנימי של
אותה מדינה.
אתמול ניסיתי להיזכר
בשפה העברית, ואני זוכרת הרבה. אני מבטיחה
לך שהמחשבה שנוכל לנסוע לשם מחזירה אליי את כל הזיכרונות של אותה שנה יפה
של התבגרותי. אני רואה שוב את המקומות שהכרתי. העץ שלידו התיישבתי לכתוב או לקרוא,
השבילים שבהם נסעתי לעיתים קרובות כל כך, הכינרת עם מימיה הרגועים כמו בריכה – אינני יודעת, אני אפילו
חושבת שאני מריחה את הניחוחות של הכפר. אולי זה בגלל שזה מקום מוכר, אינני יודעת,
אבל הוא מושך אותי מאוד. אין טעם להשוות לצרפת,לשוודיה או לכל מדינה אחרת, חוץ
מפרו, כמובן. אבל כדי שאהיה מעוניינת בפרו נצטרך ללכת עם ציפיות אחרות שאי אפשר לממש
מסיבות מובנות.
אני בטוחה שהתשובה שלך
תהיה: "בואי, ניסע לישראל". אבל זה תלוי אם אתה חושב שאנחנו עוזבים לנצח
או לכמה שנים, כי לא הייתי רוצה שהילדים שלנו יצטרפו למדינה שנולדה נגד ההיסטוריה, וישתתפו
במלחמה אבסורדית, ברור? מבחינתי האידיאל יהיה להישאר שם שנה או שנתיים ואחר כך
ללכת למקום אחר – אם יתאפשר חזרה לארגנטינה, ואם אי אפשר, לנסות במדינה אחרת
לצמיתות. מה דעתך?
רק למקרה שנצטרך, אלמד אותך קצת עברית: כן
– לא; אבא – אימא; בית.
ובכן, שאל אותי על מילים שאתה רוצה לדעת.
להיום אני מפסיקה. השעה
כבר 12:30 ויש כבוי אורות. אני מתגעגעת אליך ואוהבת אותך מאוד. אינני יכולה כבר
לסבול את הדחף לחבק אותך, להרגיש את הפה שלך בפי, את העור שלך על העור שלי, את
הידיים שלך על השיער שלי... מתי, מתי אראה אותך אהוב? נשיקה מסוזן
נ.ב. אתה חושב שאני משוגעת על ישראל?
5.8.75
פופה יקרה,
בין אתמול להיום קיבלתי ממך שלושה מכתבים, מ-29, 30, 31 ביולי. הראשון
העציב אותי; מהשני התרשמתי שאת במצב קצת יותר טוב; בשלישי הכול חוזר לאיך שהיה
אז... או לא? אלא שבמקום לחתום סוסנה, חתמת ABEL...
תראי איך הדברים שלנו מתנהלים:
קיבלת ב-31 ביולי את המכתב מ-26 בחודש, ובינתיים שלחתי לך שלושה מכתבים! בכל מקרה,
סוסנה, אני אוהב אותך מאוד, ופתאום אני מרגיש בתוכי שמחה, רגש כל כך יפה, כל כך
מתוק. מנחם אותי כל כך לדעת שאת חברה שלי,
אשתי, בת זוגי, אשת סודי, החלום שלי, הסיבה הטובה ביותר שלי לחיים – שיר
למונוגמיה! הרגשתי את כל זה בבת אחת, ואני כותב לך את זה. לפני שאתחיל לענות לך.
אני מודיע לך על שני חידושים: חידוש ראשון הוא שזה עתה סיימתי מכתב לשופט.
כתבתי לו שאינני פונה לשופט אלא לאדם. לאחר שחשפתי בלי להסתיר את מצבנו ואת מצבם
של ילדינו, התחננתי בפניו לרחמים... כסיבה למכתב אני מצטט את ילדינו ומשפט ממכתבך
מה-29 לחודש. זה אולי לא יעזור לנו, אבל זה גם לא יזיק לנו. החידוש השני הוא שהיום
קיבלתי עותק של המגזין של ה- PST, הארגון של ברוקן, ובו הוא מזכיר אותי כאסיר של הקבוצה שלו! כפי
שאת יכולה לדמיין בשום זמן לא אישרתי את זה. עם זאת אני מבקש ממך שכאשר תראי אותו,
או במכתב הממוען לידיד שלך מרה, הודיעי לו שלא רק שאינני רוצה שזה ימשיך להתפרסם,
אלא שאני רוצה הבהרה, שאינני שייך או השתייכתי לאותה קבוצה. אינני חושב שזה מתאים
להם או לי.
אם נחזור למכתבים ה"דיכאוניים" שלך אני יכול לומר לך שהם העציבו
אותי מאוד, וגרמו לי לראות עד כמה אנוכי הייתי, עד כמה התנהגתי כאילו אני המרכז,
בלי לחשוב על המצב שלך. ממש התרגלתי לראות אותך כסוג של "באטמן" נשי.
בכל מקרה, ברור מאוד שיש לך נפש עם כוח אימתני, שנתת לי שיעור בסולידריות,
בהומניזם ובאחווה. הוכחת לי בעובדות שאת מכבדת את התואר המכובד ביותר שיכולתי לתת
לך: AMIE[62]. אף על פי שאינני רוצה לחשוב על המכתב הזה, משפט אחד הבהיל אותי
והציק לי מאוד: "אבל, יקירי, אני חוששת, אני כל כך חוששת שהחודשים האלה יהיו
תהום שלעולם לא נוכל להתגבר עליה". את המשפט הזה ציטטתי לשופט במכתבי. כן,
אנחנו נתגבר על זה, אהובה, אם כי זה לא יהיה קל. הכתפיים שלי רחבות, אבל הן מעולם
לא היו צריכות לשאת את משקל מצבי הרוח שלך. הכתפיים שלך, לעומת זאת, שלכאורה נראות
שבריריות, הן רק חזיון תעתועים. הן החזיקו אותי תשעה חודשים!!!
אני משאיר בהמתנה דברים
אחרים שאספר לך בהמשך על מכתביך. רק אגיד לך שלא אגיש שום תלונה על לחצים פיזיים!
זה לא מתאים לי, אהובה, אין מצב! איננו צריכים לסבך את המשפט עם שום דבר אחר:
שיתבטל אם הוא חייב להתבטל, וזהו.
ובכן, אני ממשיך לענות על
המכתב שלך מה-31.7: הנתונים של המכוניות יתייחסו כנראה לאישורים הריקים של המכוניות.
על עתידינו: אולי במכתבים
האחרונים שלי הובהרה לך התמונה באשר לעתידנו. בכל אופן אני חוזר ומדגיש כמה דברים:
אני מתכנן לעבוד ולהקדיש את עצמי למשפחה שלי, כפי שמעולם לא עשיתי לפני כן; אני
מתכנן ללמוד כמו שצריך, כלומר להתאמץ (מרוצה, אהובתי?), לחשוב, לראות דברים
בעיניים ביקורתיות ולהתייחס לאנשים, במכתב או כפי שזה יכול להיות, ללא מחויבות רבה
יותר מזו הנובעת מרצוני ומחויבות לחשיבה ביקורתית – אני כבר לא ארוץ וגם לא אעשה צעד אחד עם כל מה
שמריח נפטלין, ביטוי ידוע או מתנשא. ביחס להצהרת המונטונרוס: זוהי גרסה חיוורת, סגורה בצורתה,
ליברלית בהיבטים רבים ועם מבנה נפשי וספרותי התואם את הצורה. כבר אינני מאמין
בכולם! באף אחד! זה קטגורי ומוחלט. יש לי סיבות ברקע, עמוקות מאוד, שאותן אומר לך
בבוא העת, ועליהן נוכל לדבר ולשתף זה את זה, כמו שזה היה תמיד, וכמו שזה יהיה
תמיד. בעניין השפעת הסביבה שאת מזכירה לי, בעיניי זה להפך – הסביבה והמציאות
מחזקים אותי בכך שאני מפקפק בכולם, דוחה את כולם. וזה לא ניהיליזם אלא הוכחה של
החוויה החיה והיומיומית.
על עקירה: אינני מתכוון
לעזוב את המולדת שלי, את האדמה שלי, את העם שלי באופן סופי, אבל גם אינני מתכוון
לחזור לחרדה, לחוסר ודאות, לכאוס, לפחד ולאימה – בשבילנו, אבל בעיקר בשביל פאולה
וסילוויטו. בקיצור, אני מאמין שהגירוש שלנו אינו סופי, אבל אינני מתכוון לחזור אלא
בתנאים מסוימים. במובן זה לא הייתי רוצה ללכת רחוק (פרו לא תהיה רעה) אבל כשאני
חושב על ביטחון, אני נמשך לשוודיה או לכל מקום שבו אין טרור ורדיפה.
את מספרת לי על פאולה ששואלת על
ה"אבו" ואני מתפרק... הייתי משועשע, אפילו צחקתי מהאנקדוטה של אימא שלי
– אימא שלי הזקנה והמסכנה! אינני יודע איזו אבן יש בתוכי שאינני חושב עליה. בכל
מקרה, מתי, מתי נוכל לחבק זה את זה כיצורים חופשיים? לבסוף מירטה, מירטה המסכנה.
אראה אם אני יכול לכתוב לה מכתב היום, אחרת זה יֵצא רק ביום שישי. אני מודאג מאוד
מהשתיקה שלה. גם מסוסי איני מקבל מכתבים. בקשי מאימא שלך לברר מה קורה.
ובכן, סיימתי. אני חולם לראות
אותך, להיות לצידך, לרעוד מקרבת גופך, מעיניך, מקולך. אני אוהב אותך, נקודה. ברכות
לַבנות, לסבתא, לסוקורו, למריטה. נשיקה רכה מאוד לנסיך הקטן. בשבילך ליטוף שהוא
אש, נשיקה שהיא מתיקות, זיכרון שכואב, שבוכה, שצוחק.
שלך, לנצח, אבל
6.8.75
אהובי,
אתמול לא כתבתי לך, כי הייתי עייפה מאוד ולא היה לי הרבה מה לספר לך.
סילוויטו סובל מדלקת מעיים קלה בגלל הרוק של השיניים שלו. כבר צמחה לו שביעית, והוא היה מאוד מעוצבן כל היום, לכן
החזקתי אותו בזרועותיי כמעט כל הזמן, וכשהגיע הלילה הייתי גמורה.
היום, אחרי שבועיים, הגיע
ברוקן. כמובן, הוא לא הלך לראות אותך. אינני יודעת אילו בעיות היו לו בטוקומאן[63]
עם אנשים מה- PST שאילצו אותו להישאר שם. לדבריו, ביום שני הבא בשעה שמונה בבוקר
הוא יהיה איתך ויסדר את ייפוי הכוח. הזקנה שלי חשבה לנסוע באותו יום, ואינני יודעת
מה נעשה. הייתי רוצה שהיא תיסע בכל זאת. מחר בביקור אדבר איתה על כך. לדברי ברוקן, אתמול בית המשפט שלח ללה
פלאטה צו מניעה להגיב תוך 72 שעות, כך שביום שני עם התגובה הזו הכול יעבור לתובע
ותוך עשרה ימים, פחות או יותר, הם יחליטו. ההחלטה תועבר לשופט שייתן את המילה
האחרונה. במילים אחרות, זה יהיה בערך 20 יום לפני ביטול המשפט. לדברי ברוקן, ברגע
שנקבל ביטול, יכול להיות שה-PEN[64] תשחרר אותנו. מובן שאין לסמוך על ההערכות הפוליטיות של ברוקן. אני מבהירה
שבשביל הליגה היה ברור לחלוטין שאיננו קשורים ללוחמי הגרילה. מה שהם רצו זה להבהיר
את המצב עם ברוקן. בכל מקרה, הם עדיין לא הגיעו.
בעניין האו"ם ובעניין מצבנו בפרו – נציג בפניהם את הקשיים הכלכליים.
במצב שלנו כגולים הם אמורים לעזור לנו. לפחות זה מה שבלנצ'ארד[65] אמרה.
נפרדתי מאירמה ללא צער. אני
משתכנעת יותר ויותר שהיחסים שיצרתי כאן הם נסיבתיים לחלוטין ובסופו של דבר מתכלים.
אינני חושבת שאזכור אותם יותר מחודשיים. כשאתה כאן, נראה לך שאתה אוהב מאוד אנשים,
שלא תשכח אותם, שתתכתב איתם, ואז, כשהם עוזבים, זוכרים אותם מעט מאוד, כאילו הם
מעולם לא היו קיימים, כי החיים האלה כל כך רחוקים מהחיים האמיתיים! מעולם לא
הרגשתי מזוהה עם המציאות הקפקאית יותר עכשיו.
אין כאן הרבה חדשות. שלשום היה
שחרור אחד – בחורה מהמפלגה הקומוניסטית שהייתה פה מאז מרץ. לפי מה שנאמר לנו,
מתוכננים כ-40 שחרורים של
נשים, מתוכם 20 כבר יצאו. טוב, לפחות, גם אם לא אצא, לא נהיה כל כך צפופות.
רציתי להסביר שהחסכנות שלי
במילים לא נובעת רק מההרגל שלי לכתוב מעט, אלא מחוסר הזמן. סילוויו בדרך כלל נרדם
בין עשר לאחת עשרה, ורק אז אני יכולה לאכול ארוחת ערב, לעשות כביסה, לקרוא, לכתוב
וכדומה. אל תשכח שכאן אנחנו צריכות לבשל, לכבס בגדים וחיתולים ועוד. לך יש שעות על
גבי שעות של בדידות לחשוב ולכתוב, ואני צריכה לגנוב את הזמן הזה מזמן השינה. אינני
אומרת לך את זה כדי להצדיק את עצמי, אלא כדי שתדע, כדי שתיקח את זה בחשבון. ממש
אין לי זמן או הזדמנות לחשוב.
אני מוסיפה משהו על בעיית
הזיכרון שלך. כשכתבתי לך שהשלמת עם העובדה שאתה לא גאון, זה לא היה בגלל שאני
בטוחה בכך. זו רק אינטואיציה. אני סומכת על רמת הדרישה העצמית שלך ועל הסירוב שלך
לקבל את עצמך עם כל מגבלה שיש לך. ברור שהבעיות שלך הובילו אותך להיסגר, לא לסמוך
על אף אחד. אני חושבת שאם היית מנסה, היית מוצא מישהו שיספר לך שיש לו אותם קשיים.
זה היה מספיק כדי להוריד משקולת גדולה מהכתפיים שלך. כמובן, ילד בגילך אז לא היה
יכול להבין מה קורה לו, אבל הידיעה שלאחרים יש אותן בעיות הייתה עוזרת לך.
מאז שסילוויו נמצא כאן הפסקתי ללמוד עם גבריאלה כי
אין לי זמן, אבל אני עדיין חושבת שזה הדבר היחיד שאני רוצה לעשות.
אני מסכימה לחלוטין עם ניתוח
העבר שלנו. יותר מזה, אני רואה בכך צורך הכרחי. עם זאת אינני מרגישה שאני מסוגלת
להעלות את זה על הכתב ולנתח לבד. אם אתה רוצה, תתחיל, תן לי טיפ ויכול להיות שאני
אמשיך. כל כך שמחתי שמה שכתבתי לך לא פגע בך, אבל לא הופתעתי. במובן מסוים כבר
הוכחת בתשעת החודשים האלה של התכתבות ודו־קיום הקטן והמוגבל שהיה לנו במטה המשטרה
את השינוי העמוק שלך.אני חושבת שהשינוי שלך גדול מאוד. אינני יודעת אם אתה שוקל את
זה ביסודיות, אבל בשבילי זה סיפוק, שמחה, ובו בזמן עצב גדול על כך שלא יכולתי
לחיות את זה איתך. אני אוהבת אותך, אני רוצה לראות אותך, לדבר איתך, להסתכל על
עצמי בתוך מבטך הרך, האוהב, מלא התשוקה...
אני מקווה שנראה זה את זה לפני סוף החודש. עד אז הליטוף שלי, האהבה שלי, העולם
שלי,
סוסנה
7.8.75
ידידתי היקרה,
אתמול, יום רביעי, לא קיבלתי ממך מכתב. היום הדוור לא הגיע כי הוא בחופש,
לכן לא אקבל את מכתב סוף השבוע שלך.
אאוריקה! הדוור הגיע עם המכתב
שלך מיום 3.8! ובכן, אני אתייחס למכתב זה. את אומרת לי שמטה המשטרה החזיר את
המסמכים שלך אבל לא את שלי. אם הם לא יופיעו, נצטרך לכתוב לשופט שהאחריות החל מ-1
בנובמבר 1974היא של המשטרה. אינני רוצה להעלות שום דרישה לבדוק גניבת מסמכים כי
אני רוצה שזה יסתיים כמה שיותר מהר, אבל כשנחזור לארגנטינה, אינני רוצה שהמסמכים
שלי יהיו מעורבים באיזה בלגן פוליטי או פלילי.
לגבי אותו גוף של האו"ם,
אני מבהיר שהוא לא היה רשמי, אלא נספח לארגון
קתולי. בכל מקרה מעניין לבדוק עד כמה אנחנו לבד!. אלמלא אימא שלך אינני
יודע מי היה דואג לנו.
על פי הצעתה של דודתך דורה,
הדבר הראשון שיש לאשש הוא אמיתותה ורצינותה של ההצעה. אם כן, לא תהיה לי בעיה
לנסוע ליהודה הקדומה, כי אני מאמין שזו ההצעה המועילה ביותר עד כה. עבודה במשך שנה
מרמזת, למרות הכל, על מינימום של שלווה ושלום במדינה שמבחינה טכנית עדיין נמצאת
במלחמה. שם את יכולה ללמוד, ואני
אוכל לכתוב ותהיה לשנינו עבודה מובטחת. אבל קודם כול שיהיה אישור על משהו
קונקרטי. אל תשכחי שאין אמיתות מופשטות! מה שכתבתי לך במכתבי הקודם על פרו נכון,
אבל עניין העבודה חשוב ומכריע. נאמר לי שבשוודיה פליטים מוחזקים בגושים של
ביניינים של האו"ם בלי הרבה ניידות, אבל אינני חושב כך. זוהי רכילות שעברה על
ידי מישהו מה-PRT. אני לוקח את זה בערבון מוגבל. אני יכול להגיד לך שגם לי כבר נמאס
ואינני דואג לגורל, אלא ליציאה ליעד. כמובן, אם מובטחת עבודה זה הרבה יותר
טוב! את כותבת שלא אכפת לך לא מ"המקום, לא מהעבודה, ולא מהקיפוח שאנחנו
יכולים לעבור". אינני חושב שאת אומרת את זה בשכנוע רב: אל תשכחי את פאולי,
הנסיכה הקטנה, או את סילוויו, הנסיך הקטן.
חשוב לי להבהיר שאני לא
"משוגע" או "נואש". אין ספק, במשך זמן מה הייתי הרבה יותר
מבוקר, ממוקד, הייתי אומר. האם את זוכרת שאחת הבעיות הגדולות שלי הייתה שנתתי ערך
מופרז לדברים קטנים וחסרי משמעות ? את זוכרת כמה פעמים ביקרת וציינת את זה
בפניי? זה היה משהו בלתי אפשרי לשלוט בו... אני חושב שחייתי בנוירוזה, ולכן הייתי
אטום ולא הייתי מסוגל לביקורת עצמית. אני
חושב שבתקופה האחרונה אני מבהיר את הבעיות שלי באופן ביקורתי, מודע לחסרונותיי.
אפילו ההתפרצות שלי במכתב ההוא עזרה לי. אבל מה שאני רוצה לסמן לך הוא משהו אחר: שימי
לב לדפוסי ההתנהגות היומיומית שלי, שבהם אני מוצא שליטה רצונית גדולה יותר, ידיעה
כיצד להבחין בין החשוב למשני, לא להתרגש בקלות מכישלונות משניים – משהו כמו להחזיק
את המזג שלי ולשים אותו לשירות התבונה. אין לך מושג כמה זה חשוב לי! אני חושב
שהיום יהיה לי קשה יותר, למשל, להתרגז בדרך המיושנת, כלומר לנעול את עצמי בשתיקה
מוחלטת וכועסת. מטבע הדברים אני חושב שזה תהליך לא אחיד, סותר, קשה. אבל מה שקובע,
במידה מסוימת, הוא המצב המאוד מסוים שלי, חוויה ישירה של מפגש עם הרבה אנשים
מנוכרים, אינני רוצה לקבל החלטות של
אחרים אלא לשחרר את עצמי ולהיות אוטונומי בהחלטות. אני מרגיש בוגר, ואני רוצה לראות
את עצמי ככזה. להבין, פתאום, שדבר קטן הוא דבר קטן, שבמצב מצוקה מתמודדים טוב יותר
בעזרת שלווה ובמחשבה ולא בעצבים. בקיצור, שתאי המוח הם בעלי ערך רב והכרחיים עבורי.
אני רוצה שתביני, אהובתי, שאני מעמיד את התפיסה הישנה של הקוסמוס לביקורת ומציע,
כמוך, תפיסה חדשה, שונה, נעלה, משום שהיא מודעת. אינני מקבל סולמות של ערכים מראש.
מה שקורה לי, בקיצור, הוא חשיבה מחודשת על מה שהייתי כדי להיות אחר, לקבל את
העובדה שמה שאני אהיה הוא גם חלק מההתקדמות ביחס למה שהייתי. בקיצור, אני מבקש
לזהות את עצמי מבפנים כדי להתגבר על עצמי. אינני רוצה יותר "טיפולי
תמיכה", אלא לשנות את הרקע באישיותי, עד כמה שאני יכול, בהבנת המגבלות שלי
– לא כחטא הקדמון אלא כאיש עם ערכים
פנימיים הנגזרים מהמבנה הנפשי מילדות ומתקופות אחרות; ערכים חיצוניים הנגזרים
מהסביבה החברתית, מהניסיון האישי, מדעות קדומות, מהשכלה וכדומה. אולי את מופתעת
מהתהליך הזה שלי, אבל אני כבר טבעתי, למרבה הצער. החיבה והאהבה שלך, אדיקותך לאהבה
כלפיי מנעו ממך ביקורת על ההתנהגות שלי ועל המגבלות שלי. אבל אני יודע שחוסר
הסובלנות שלי בנה חומה בין העזרה האפשרית שלך ובין הצורך הדחוף שלי בה. ביחסי אליך
הייתה ויש עדיין בורות לגבי המניעים האנושיים. זה גורם לי להרגיש, ואינני מצדיק את עצמי, שנראיתי
חסר רגישות לצורך שלך בתמיכה בתשעת החודשים האלה. הגישה שלי לא הייתה וולונטרית,
אבל אובייקטיבית היא הייתה אנוכית. הבעיות שלי (העץ) לא השאירו לי מקום לראות את
שלך, את אלה של ילדינו (היער).
ובכן, סוסי, אני מתחנן שההצעה
לנסוע לישראל תתקיים. אני באמת רוצה לנסוע, כי הבטחת העבודה יכולה להיות בסיס
לטיולים עתידיים לאירופה, לפני החזרה למולדת.
ספרי לי על מה שכתבתי לך. אני
אוהב אותך בלהיטות ובחלומות נבואיים. אני מקווה שבקרוב מאוד, באמת, הנשיקות
והחיבוקים שלנו יהפכו למציאות, לחומריות. נשיקה אחת מתוקה, לבני, אחת רכה ורועשת, לפאולה. בשבילך? תודתי על
אהבתך, גאוותי בהשתייכותי אליך... ונשיקה על פיך, ניצן זרוע דבש.
לנצח, אבל
7.8.75
אבל יקירי,
אימא שלי באה היום בלי חדשות. היא חזרה לשגרירות שוודיה אבל לא הייתה להם
תשובה, ונאמר לה שאף על פי שאיננו צריכים לשלול אותם לחלוטין, קשה להם מאוד לקבל
אותנו. למעשה, הם לא קיבלו אף אחד שאינו פליט. הם לא קיבלו אפילו צ'יליאנים שהיו
בסכנת חיים. עם זאת, בשבוע שעבר קראתי בעיתון
שניתנה למישהו אופציה לשוודיה. באמת, אינני יודעת. כשאימא שלי תחזור מצ'אקו
היא תצטרך ללכת שוב לשגרירות ולנסות להזיז את העיניינים. גם האפשרות של ישראל
קיימת. כדי לגלות עוד, אימא שלי צריכה לדבר באופן אישי עם הדודה שלי. היא כבר אמרה
לה לברר פרטים מדויקים, וכשהיא תסיים עם עניין ייפוי הכוח היא תטפל בזה.
שכחתי לספר לך שאימא שלי שמחה
מאוד לקבל את המכתב שלך, ובזמן שהיא סיפרה לי, היא בכתה. היום היא סיפרה לי
אנקדוטה על פאוליטה שריגשה אותי מאוד: חברה קטנה מהגן, גם היא פאולה, קיבלה צעצוע
אופנתי, הפנתר הוורוד. פאולה סיפרה על כך לאימא שלי ואמרה: "לאבא של פאולה יש
הרבה כסף, גם לאבא שלי, אבל כמובן, אחד נמצא בדבוטו, אחר ברסיסטנסיה. איך הם
יכולים לקנות לי? אני בטוחה שכשאבא שלי יֵצא הוא יקנה לי אחד!" אין תגובה...
סילוויטו כבר בריא. הוא זוחל
קדימה – קודם זחל אחורה – ואוהב ללכת עם מי שמחזיק לו ידיים. אימא שלי הביאה לו
היום נעלי בית שאימא שלך קנתה לו. האמת,
הוא יפה מאוד! הוא עושה צ'או עם היד, ואני כבר מלמדת אותו את שמותיהם של כמה דברים,
לדוגמה – מים. בכל פעם שאני נותנת לו מים אני אומרת "מים". עכשיו, כשאני
שואלת אותו איפה המים הוא מחפש מייד את הבקבוק. לפעמים אני מנסה להיזכר בפאולה
כשהייתה בגיל הזה, אבל אינני זוכרת דבר. אני זוכרת, למשל, שהתחילה ללכת ביום
שעברנו דירה, אבל לא איך זה היה, באיזו שעה, שום דבר. כמה עצוב שכל הדברים הקטנים
האלה, שכרגע מייצרים כל כך הרבה שמחה, נשכחים! בזמן שהם קורים הם נראים כמו
אירועים בלתי נשכחים, ואז, במקרה שלנו, רק שלוש שנים לאחר מכן, הם כבר נמחקו
לחלוטין.
כאן החזירו לנו כמה ספרים, אבל
רק רומנים בלשיים או רומנטיים. זה בלגן, כמעט אינני קוראת, כי אין לי מה. עוד
חדשות לא טובות במיוחד הן שהאו"ם אינו יכול לדאוג לנו כי אנחנו ארגנטינאים.
יש הסכם בינלאומי שארגנטינה לא חתמה עליו, והאו"ם אינו יכול להתערב. אז כל עוד אנחנו כאן הם אינם יכולים
לעשות שום דבר בשבילנו. התמונה אפלה מאוד, אהוב, אינני יודעת לאן נלך.
מחר אכתוב לך על השינויים בקריטריון
של הבחורות מ-ERP, בקשר לטיפול בתינוקות. עכשיו אלך לישון. אני אוהבת אותך, אני כל
כך מתגעגעת אליך. אני רוצה לחלום עליך כדי שאוכל לראות אותך בבהירות שלא קיימת
אצלי בזיכרונות.
עד מחר, נשיקה רכה מאוד, אוהבת ועצובה בשבילך. סוסנה
9.8.75
ידידתי הטובה, חברה יקרה,
קיבלתי את מכתב הגעגועים שלך אתמול. מכתב נעים מאוד, חם ואינטימי. סוסי, סוסי,
את בשר ודם... את עשוייה לתהות למה אני אומר לך את זה. בדרך כלל במהלך שבע השנים
היפות שלנו, למרות ה"סכסוכים" החולפים, הייתה לי תפיסה שגויה, חלקית
ו"נוחה" לגביך: נשענתי על מראה הבטחון שלך. היו לי, לפני ה-1 בנובמבר
הגורלי של 1974 כמה סימנים לשבריריות שלך, אבל אז המצוקה של שנינו צמצמה את
התמונה. במשך חודשים רבים היית כותל הדמעות שלי – האופטימיסטית הנצחית, מלאת
עליצות ורוח הטובה. הסתרת אז (זו אשמתי שלא שמתי לב לכך) שגם את היית – ועודך – נתינה
של מערך הכלא הזה.
כל ההקדמה הזאת נובעת מהבושה שלך להיתפס כפרו־ישראלית.
אני רוצה לכתוב על זה מכתב ארוך ומהורהר – לא כמורה, אלא כחבר – החבר שלך – שמלמד
כשהוא לומד, ולומד כשהוא מלמד, כשווה בין שווים: לוקח, ונותן בחזרה, נותן...
לפני הכול רציתי לכתוב לך על
הפסקאות הראשונות של מכתבך, מכתב יקר, לגבי הרכילות לכאורה (אני חושב שכתבתי לך את
זה בחגיגיות באחד המכתבים שלי). אני חושב שממש אינך מסוגלת לבקר אותי, או שאינני
מכיר אותך כלל. הדחף של מה שרציתי לספר לך טמון בדברים הבאים: עלינו להפסיק לבקר
את עצמנו על אירועי העבר. עדיף לנסות להסביר את המניעים העמוקים של האישיות ואת
הסביבה החיובית, הקשה, המשברית, שיצרה את הנוף של "הדו־קרב" בינינו.
אינני חושב שאת צריכה להרגיש אשמה, שלא
לדבר על כך שאת צריכה "להשתקם". כן, חברתי הקטנה, חייכתי ונזכרתי... אל
תרגישי אשמה כי שנינו יכולים לשאת טעויות, מגבלות והדחקות. אני מזכיר לך שבסופו של
דבר תמיד גברה האהבה שלנו, החיבה
שלנו, הכבוד וההבנה ההדדית שלנו והן היו המהות ועמוד בשִדרה ביחסינו. בכל
מקרה, החודשים האלה לא יצרו תהום אלא חוליה חדשה בשרשרת חיינו. אני חי את זה כך...
גיליתי אותך מחדש כבעלת פנים חדשות, מרובות, הומניסטיות, עם תוכן יקר. למרות הכול,
הכלא הרגיע אותנו... אותי במיוחד: הוא איפשר לי להתבגר במישורים שונים, בקני מידה
שונים, בזמנים שונים. הרגישות שלי מתונה יותר, אבל ההבנה שלי לגבי הרבה דברים,
ההתנהגות שלי: תגובותיי לבעיות וקשיים, שמירה על אינדיבידואליות ואוטונומיה –
מצביעה על שינויים, חלקם מדהימים (כמה חברים אפילו אמרו לי את זה). אין ספק, כאשר
אדם מנוכר מכל סיבה שהיא הופך מודע לקונפליקטים ולפרדוקסים מסוימים כאשר הוא
מתבגר, הוא נכנס למשבר עם הסביבה שלו ועם עצמו, כלומר עם העולם החיצוני, ולמשבר חריף עם ההוויה שהייתה ושלא
יכולה להיות יותר. הוא צריך גם להגיע למסקנה שהוא אינו צריך ואינו רוצה לחזור למה
שהיה. אם הוא מוצא מטרה שעבורה
ובזכותה הוא רוצה לחיות, להיות, הוא יכול
להתגבר על המשבר שלו ולמצוא פתרונות למשבר שלו ולהתנגשות עם הסביבה, תמיד במונחים
של תהליכים. הדבר החשוב הוא לא להתאפק, לא להיכנע, אלא לגדול. האם את מבינה,
ידידתי היקרה והאהובה, מהם מצב הרוח ומצב
התודעה שעלינו להגיע אליהם כדי
לחשוב מה לעשות עם הימים שלנו, בחיינו ובשבילנו?
אני עובר עכשיו לעניין ישראל. במכתבי אתמול כתבתי לך על
הצעתה של דודתך לעבוד במשך שנה בישראל כמחנה הבסיס שלנו, בשפה של טיפוס הרים. כי
להגיע למקום חדש עם עבודה מובטחת יהיה הרבה יותר טוב מאשר ללכת אל הלא נודע או
לשוודיה, שבה הפליטים חיים כמעט בגטו. את אומרת לי שכאשר את חושבת על זה את רוצה
להגיע לישראל בכל נפשך. זה מה שאת כותבת לי. ובכן, רציתי לומר לך שגם אני רוצה
להיות שם בכל נשמתי. רציתי את זה קודם, ולכן המכתב שלך שימח אותי מאוד. אם כן,
אפרט את היתרונות והחסרונות, אבל רציתי לעצור בבושה שלך כדי לבטא את זה. את מבקשת
ממני לא לנסות להוכיח לך שום דבר כי את כבר יודעת שזה שטויות. את אומרת לי שהבושה
היא הגורם העיקרי שמעכב אותך, המצב הפנימי של המדינה הוא הגורם המשני. שימי לב
שבשאר המכתב שלך את מגבילה את עצמך לבחון את עצמך ולהוכיח לי ששום פתרון אינו טוב
יותר... ואילו באופן טבעי את פוסלת את ההתנגדויות שלך. אבל בואי נסתכל עליהן
בפירוט. התשובה שלי תהיה כן, בקול רם, לנסוע לישראל. אתאר את את הגישה שלי: דנתי
עם כמה עמיתים באפשרות שנגיע לישראל. עשיתי את זה באופן טבעי, בלי עכבות, בשכנוע,
בשלווה. עם מצב רוח נורמלי של התודעה. אינני מבין למה חשבת למצוא דרך לוודא שאף
אחד לא יגלה לאן אנחנו נוסעים, למה? למה, אהובה? אני אגיד לך: כי את מתביישת בעברך
הציוני. אבל רבים שחיים איתך או איתי אינם מתביישים בעברם הפשיסטי, הליברלי או האנטישמי. מה המשמעות של
עבר ציוני? פשע פוליטי שהוא שווה, גדול יותר או פחות? או לפחות באיזה קנה מידה אחר
מלבד עבר שמאלי מסורתי או עבר של אדישות פוליטית? בסולם הערכים הזה אין באופן
רציונלי בושה. אני מניח שאין לך בעיה עם המוצא האתני של אבותיך. אם יש לך, התגברי
עליו והפסיקי להסתבך. כי זה תקף לנסיעה לצרפת כמו שזה תקף לנסיעה לישראל. לדברייך
"ישראל נולדה נגד גרעין ההיסטוריה", וזה לא נכון. זה גם לא נכון שכל
מאבק אנטי־ישראלי הוא צודק. אינני רואה שהעניין הערבי, שמטופל על ידי סאדאת
ושייח'ים מדכאים, מפגרים ואגרסיביים הסובבים את האמריקאים, צודק יותר מאשר העניין
של גולדה מאיר או רבין. אף אחד לא הסביר לי למה הצדק של השייח'ים האלה חשוב יותר
מהצדק של הישראלים. אף אחד אינו יכול להסביר לי את זה, ואיני רואה שהם יכולים
לעשות זאת. ואני עדיין שואל למה גורם אחד שמבוים על ידי המדכאים הילידים ושל
הקרמלין הוא יותר צודק מהשני, שמנוהל על ידי אלה בבית הלבן. מדובר על עם מפוזר,
עתיק, שמבקש רצועת אדמה ונלחם עליה כדי לשרוד עם המנהגים והמסורות שלהם. ובמלחמה
יש מדכאים ומדוכאים. זה שהם
המדכאים שמנהיגים את גורלו של עם שיש לו טענה היסטורית מאוחרת זאת בעיה אחרת. באותה מידה, הצד השני מובל על ידי
שייח'ים מימי הביניים. אינני מבין אותך: באופן כללי אין לך מעצורים, אבל כנראה לא
מספיק. אני רוצה להזכיר לך שהמטרה
היא כזו, כל עוד איננה כרוכה באשמה. אינני יודע אם תביני את המניעים – עמוק
ככל שאת מציינת – שמובילים אותך להדחיק
משהו יותר מסתם מידע, כשמכתב זה יגיע. כדעה משלימה, אני מבהיר שמבחינתי מדינות
ערביות מסוימות אינן עולם שלישי בשום אופן, אלא בובות של אחד הקטבים הגדולים. איני
מוכר את עצמי ואיני מתחתן עם אף אחד, ומצד שני, המשפט "בניגוד
להיסטוריה" של יהודה הישנה הוא כמו קיומן של אורוגוואי, בוליביה, כווית או
לוקסמבורג... למעשה אני שואל אותך באופן קונקרטי למה את מתכוונת ב"ארץ שנולדה
נגד ההיסטוריה". מיד אתייחס לפסקאות אחרות במכתבך, אך לפני כן, אולי כדי
להצדיק את גלותנו ובחזרה לחלקו הראשון של מכתב זה, אני יכול לומר לך שהניסיון שלנו
בארגנטינה בזמן מעצרנו היה במשבר, משום שלא הוכנסנו לשוק של "החלוצים".
את ואני עם עבודה, את כבר אינך יכולה ללמוד (עקב משבר פוליטי האוניברסיטאות נסגרו)
ואני ניווטתי בין סקילה לצ'ריבדיס[66]
, הלכנו לעזאזל, בלי סביבה אנושית, בלי חברים, המומים, עם עתיד לא ברור, ולכן
היינו במשבר, את ואני. את זוכרת שהיה לי תור לפסיכולוג שלי ג'ון כמה ימים אחרי ה-1
בנובמבר? עזיבה פירושה בנייה מחדש על בסיסים חדשים, הרכבת מודל של דו־קיום משפחתי
וחברתי העולה על הקודם. אני מזמין אותך להרהר בנושא, לשתף נקודות מבט. אני זוכר
שלפני כמה חודשים (אימא שלי, איך הזמן עובר!) הזמנת אותי לשתף דעות על העתיד שלנו –
כיצד יהיה וכיצד הוא צריך להיות. ובכן, באותו זמן לא יכולתי לעשות זאת, ואילו היום
אני יכול. ואת? אני מאתגר אותך, יקירתי. את כותבת לי "חזרתי בראשי על העברית
ואני זוכרת הרבה". אין לי
מספיק ידע לפרש את הזיכרונות שלך. ייתכן שתרצי לחזור למקומות החשובים, לשלב מיוחד
מסוים של גיל ההתבגרות שלך. בחזרה לשם עם סילוויו, עם פאולה ואיתי. העץ, השבילים
שבהם טיילתם, אגם הכינרת ("מים רגועים"), "מריחים את הניחוחות של
הכפר" – מה משמעותם? מה המוכר ש"מושך אותך עמוקות"? לשחזר את גיל
ההתבגרות שלך ברגע מסוים מאוד, שבו אפילו ביססת את עצמאותך כלפי אימך? חוויה זו
נשארה מאחור מבחינה ספרותית, אידיאולוגית, אך חלקית. אני שואל אותך: והאב
הקדמון? וקולם של המעיים, הטם-טם הפרימיטיבי, אינו חודר אליך? את זוכרת את מה
שכתבתי לך לפני לא מעט זמן בנושא ההכחשה הלא רציונלית שלי בעניין האב הקדמון שצצה
מחדש בלי ששמתי לב? חשבי כמה זה נוגע בך, עשי מדיטציה ארוכה ועמוקה, אולי תמצאי
תשובות או מפתחות, אבל לא בצורה חלקית. אחת הטעויות שלך הייתה לפתור סתירה הקיימת
בך בלי להתגבר עליה אלא על ידי דיכויה. אני רוצה להבהיר: את "לא רוצה שהילדים
שלנו יחיו וישתלבו במדינה שנולדה נגד ההיסטוריה וישתתפו במלחמה
"אבסורדית". אתה מבין?" את שואלת אותי. הייתי אומר שלא, אינני מבין
ממש. אבל קודם אשיב לך על השאלה אם אני מתכנן לעזוב לזמן מה או לתמיד. ובכן, באופן
עקרוני אינני מתכוון לעזוב לנצח, אבל זה אינו תלוי בנו. היום וכאן אינני יכול
לקבוע מראש אם נישאר שם כמה שנים ואחר כך נחזור לארגנטינה אם יתאפשר או נקים מחנה
ונשתקע במדינה אחרת באופן סופי. איננו יכולים להחליט דבר מראש. הדבר הראשון הוא לצאת ולהיפגש וללכת
לאן שאנחנו בוחרים, אם אפשר, לפי סדר העדיפות לישראל. אם כן, אני מקווה שהבהרתי לך
את כוונותיי. אינני רוצה להתיישב לנצח במדינה אחרת, אבל החזרה לארגנטינה אינה
תלויה ברצוננו. היא תלויה במצב הפנימי במדינה, במצב הפוליטי, הכלכלי,
החברתי-תרבותי. חשבי למשל מה היינו עושים היום עם הכמעט ודאות שהמגזין שבו עבדתי
יפשוט את הרגל? היינו מוצאים שזה די בעייתי לשרוד. אינני מבין את משמעות סירובך,
תמיד בתחום ההשערות, שילדינו יחיו וישתלבו בגוף החברתי הישראלי. אפילו בפרו. איפה
אין עוינות כלפי הזר שבא לקחת את העבודה מהיליד כדי ליצור ציפיות לתחרות? אני יכול
להזכיר את החיסרון העיקרי בישראל: יש סכסוך סמוי, שלא התגברו עליו, אם כי בימים אלה יש דיבורים על הסכם
מצרי-ישראלי. מלבד זאת אפרט את היתרונות: א) אקלים, לפחות עבורי, כי הליכה לארץ
קרה יכולה להיות קיצור חיי היעילים, ב) שפה, עבורך הדוברת את השפה הרשמית, עבורי היידיש, עם היתרון שאנחנו יכולים לחנך את
ילדינו, ג) לימודים – את יכולה לממש אותם מיד, בהתחשב בידע שלך בעברית, ד)
שלווה... למרות המלחמה, כי אני חושב שלא יהיה לנו סיכון של גירוש או דיכוי, כל עוד
אנחנו דואגים לחיות באופן מלא. זה האחרון, למשל, לא יהיה אפשרי בפרו או במקסיקו,
שם נהיה חשופים לשינויים בממשלה או במדיניות הפנימית שלה, ה) מיקום קרוב לאירופה
שאליה נוכל לפנות בכל עת, ו) משפחה – אימא שלך למשל תוכל לבקר. אני מציין בפניך,
בתמציתיות, כמה יתרונות ברורים. מה שהייתי רוצה לדעת הוא הסיבה, העלבון, שגרמו לך
לדחות במשך שנים רבות כל אפשרות לנתח את השלב הציוני שלך, ומעל לכל את שהותך
בישראל. אני מאמין שאת יודעת את הסיבה האולטימטיבית לגישה שלך. אל תכחישי ואל
תדחיקי אותה. אני מזכיר לך ששם, כמו בשאר העולם, יש עשירים ועניים, טובים ורעים. אינני רואה שום הבדל משום מדינה אחרת. אבל אני
רואה יתרון; חבל טבור, לא מודע, נפשי, גורם לי להרגיש בדרך זו או אחרת שזוהי
בראשית האדמה של אבותיי. אינני יכול להכחיש. הכחשתי במשך 32 שנה, ולא התמודדתי עם
עובדה זו חזיתית, לא חשבתי עליה ולא התגברתי עליה, כי באופן חיצוני אימצתי גישה של
מתבולל. עכשיו כבר אינני מתבייש, ואני צריך לפתור את הסתירה הזאת, לא משנה לאן אני
הולך, כי הסתירה קיימת, וכבר אינני יכול וגם אינני רוצה להכחיש אותה או לדכא אותה.
את זוכרת את ההבטחה שלי להתפלל את תפילת ההלוויה, הקדיש, לזכר אבי? את זוכרת את
הנסיבות? אני חושב שחשוב לחשוב על זה. לצערי, איני יכול לשתף אותך בכל מה שהראש
שלי חושב מדי יום, אבל חזרתי לחשוב בלי סוף. סוסי, יקירתי, את "ילדה".
שימי לב שאחרי כל הטינה את מתחילה "ללמוד, ליתר ביטחון, קצת עברית".
לפני כן את מבטיחה לי שאת יודעת את התשובה שלי: "בואי, נלך לישראל". אבל
אני הצעתי לך את זה ברגע ששיתפת אותי באפשרות הזאת! כן, אני אפילו דחפתי אותך
לשקול את זה ולגלות עד כמה ההצעה של דודתך רצינית. עכשיו, למעשה, אני מציע לך
לבחור בהצעה זו כעדיפות. אם הייאוש וחוסר הוודאות גרמו לי לבחור בשוודיה כגלגל הצלה,
או בפרו כמעבר – העיקר הוא לעזוב, לעזוב – אני רואה בהגירה לישראל "עלייה":
אני מודד את יתרונותיה וחסרונותיה, ואני מחליט לבחור בה. לבסוף את שואלת אותי,
"האם אני משוגעת על ישראל?" אני חושב שאת משוגעת על לימודי הפסיכולוגיה
שלך. עכשיו, האם אינך זוכרת, ידידתי היקרה, מה כתבתי לך באותה הזדמנות בעניין
הפסיכולוגיה, ומה אני כותב במכתבים האחרונים? כשאני מכריז על החשיבה המחודשת שלי
על הכול, זה בגלל שאני מנתח מחדש את הכול, את הכול, ממש את הכול – ממני ועד למה
שמקיף אותי, וממה שמקיף אותי מקודם ומהיום עד עכשיו. לדוגמה, אני זוכר שבאחת
השיחות שלנו נזכרנו בחברינו הוותיקים מנואל ואחותו רוקה. את חושבת שיש אנשים שונים
פה, בכלא? אמרתי לך בהזדמנות אחת: 95% נוירוטיים: 99% אנשים שרק רוצים לטפס בסולם היוקרה, 0.01% אנשים
בריאים, גם בעלי מוטיבציה בריאה. זה כללי, זה מה שאני תופס, ואני בטוח שזה אותו
דבר סביבך. העניין הוא שזו ההשפעה, אבל לא הסיבה. על הסיבה נדבר בחוץ, את ואני.
אני רוצה שתעני לי, שתתייחסי לכל מה שאני כותב בזמן האחרון.
התחלתי את המכתב הזה אתמול,
שבת. עכשיו אחרי הצוהריים ביום ראשון אפור וקר. עברו ארבעה או חמישה ימים מאז
שהקור חזר לרסיסטנסיה. אתמול היה יום יוצא דופן להגעת הדואר. קיבלתי מכתב מסוסי.
ככל הנראה, היא משתחררת קצת כל פעם. לפני זמן מה הגיעו העיתונים שהביאו חדשות חשובות. נקווה שהן אמיתיות, שהנושא שלנו
באמת יתקדם . גם הדולר ירד. אני מקווה שנקבל את הנסיעה בלי לשלם. אגב, אין לך
מערכות יחסים ישנות, אפילו שם, בארץ, כדי לחדש קשרים? אני חושב שאת, אם את מסכימה
ושותפה להצעה שלי, יכולה לנסות איכשהו לבנות או לחדש קשרים ישנים. זה יהיה אפילו
הכרחי כדי לקבל החלטה אם קונים את הכרטיסים או לא, אם תהיה לנו עבודה או אף אחת
משתי האפשרויות. במקרה האחרון, גם אם זה ללכת להרפתקה, אני נוטה ללכת בכל מקרה.
אפילו יש לי רעיון: לנסוע במטוס עד לנקודה מסוימת וממנה לשוט לישראל באונייה.
כמובן, אינני יודע אם זה מעשי, אבל אנחנו חייבים ליזום. אם, למשל, שוודיה נותנת
תשובה חיובית ואחריה גם ישראל, אני מצביע בעבור האחרונה. אם שום דבר לא יתממש
אצביע באותה צורה על חשבוננו בלבד. מה דעתך?
אני מקווה שהמכתב הזה לא התיש אותך, אהובתי. ובכן, עכשיו לדברים מיידיים
יותר: אימא שלך, ברוקן והנוטריון לא הופיעו, ומכאן שביחס לכסף ולייפוי הכוח אנחנו
עדיין באותו מצב. אגב, שלחתי לאימא שלך ציור ולפני זה דמות בעיפרון. לא אישרת
קבלה. שאלתי אותך גם איך מתנהלים לימודי הפסיכולוגיה שלך ועוד כמה דברים, אבל לא
ענית. חידוש נוסף: אני חושב שסילוויטו משלם במטוס רק 10% ממחיר הכרטיס. בדקי. אני
שולח לך את המכתב של סוסי כדי שתקראי. אף על פי שלא ביקשתי את זה, אני מניח
שהמכתבים של סוסי ומירטה ניתנו לאימא שלך.
ובכן סוסי, אני חייב להקדיש את המכתב קצת לך, לסילוויטו ולפאולה. אני מתאר
לעצמי שלא אכיר את סילוויו מפני שעבר כל כך הרבה זמן מאז. אני חושב עליו ומרגיש
רוך אדיר וחשק לעבור על הגוף הקטן שלו עם הידיים שלי, ללחוץ אותו לחזה שלי, ולקחת
את התמימות והמתיקות שלו ו"לשתות" אותה. אני מתגעגע לפאוליטה, ואני חושב
שרק הפגישה איתה תטלטל אותי. הייתי רוצה לדבר איתה או ליתר דיוק להקשיב לה מוקסם.
כמה הבת הקטנה שלי התבגרה וכמה ייסורים היא סבלה ועדיין תסבול. ואז את, הייתי
מסתכל לך בעיניים ורועד, נוגע בעור שלך ורועד. אבל, כמה, כמה אני רוצה! ומתי, מתי
זה יהיה אפשרי? אמרתי לך בפעם הקודמת שכתבתי למזכיר בית המשפט, לא לפרקליט אלא לבן
אדם. אינני יודע אם זה ישפיע, אבל הסברתי לו את המצב שלנו, את המצב של הילדים
שלנו, וביקשתי ממנו לרחם עליהם. מי ייתן והגאווה שלי תלך לעזאזל! בכל מקרה, אני
מקווה ובטוח בעתיד שלנו. במוקדם או במאוחר יגיע השחרור שלנו. אכתוב לך משהו ששמעתי
מזמן בסדרת טלוויזיה ושדבק בי: "המוות". לכל דבר יש הרגע שלו וכל הזמן
שלו מתחת לשמיים: זמן להיוולד וזמן למות; זמן לשתול וזמן לקצור; זמן להרוג וזמן
להחלים; זמן להרוס וזמן לבנות; זמן לבכות וזמן לצחוק; זמן לקונן וזמן לרקוד; זמן
לזרוק אבנים וזמן לאסוף אותן; זמן לחבק וזמן להיפרד; זמן לחפש וזמן להפסיד; זמן
לחסוך וזמן להסתבך; זמן לקרוע וזמן לתפור;
זמן לשתוק וזמן לדבר; זמן לאהוב וזמן לשנוא; זמן למלחמה וזמן לשלום. (קהלת)
ובכן, סוסי, היה זמן לסבול ויהיה זמן לאושר. אני מקווה שלא תיבהלי מהציטוט
המקראי שלי. עבר זמן מה מאז שדפדפתי בתנ"ך. מצאתי שם כמה אִמרות של ההורים
שלי. אין ספק שלזקן שלי הייתה השפעה על הסביבה, ואני לא יודע למה, הקריאה מרגיעה
אותי. אני זוכר שבבית היה לנו תנ"ך שסיפקת כ"נדוניה". איך קיבלת את
זה?
כבר לא נשאר לי הרבה מה להגיד לך כי הייתי אומר לך כל כך הרבה ומקשיב לך כל
כך הרבה. הקול הזה שלך כל כך ייחודי, כל כך יקר. היום הוא העשרה באוגוסט. אני
מקווה שהמכתב הזה יגיע אליך ביום חמישי
ותשובתך, אני מקווה, תגיע ביום שני ה-18 או
יום שלישי ה-19. כפי שאת יכולה לראות, איננו יכולים לשמור על דיאלוג זורם
מאוד. סוסי, אני מקווה שאת דוחפת את החלק האחרון הזה כדי להשיג את התוצאות שאנחנו
צריכים: ביטול המשפט, ייפוי כוח, מקום לנסיעה וכדומה. אני יודע שגם את מאחורי סורג
ובריח, אבל איכשהו את קרובה יותר לאירועים. אני מקווה שבקרוב מאוד נראה זו את זה
ונוכל לשים לזה סוף. עם זאת, יש לי חדשות טובות: עם ייפוי הכוח שלי אימא שלך
מוציאה דרכון לפאולה באותו יום. זה בגלל שלילדים לא מחפשים תיק משטרתי. זה נאמר לי
על ידי עמית שבנו עשה את ההליך באותו יום!
אני מסיים כי אני חייב לכתוב לסוסי.
לפאולה לא אכתוב היום כי אני עייף מאוד. מסרי שלום לסוקורו, למריטה ולשאר הבנות.
נשיקה לילד הקטן שלנו, הכי רך שאת יכולה לתת לו. כתבי לי הרבה, כי המכתבים שלך הם
מזור. אני נפרד בחלום, שלום מערפל ושמיים...
שלך, לנצח, אבל
שבת, 10.8.75
אבל יקירי,
אתמול קיבלתי מכתב מסוסי, ואני שולחת לך אותו. מה אתה אומר על זה שהיא פונה
אליי בגוף שני? זו עובדה: המרחק הפיזי מקרב את הלבבות. היום פאוליטה הגיעה. היא
שמחה מאוד כי בשבוע הבא הם יסעו לראות אותך. סוף סוף גרמתי לזקנה שלי להבין שהיא
צריכה לנסוע.
בקריאה חוזרת של מכתבך מה-5
באוגוסט אני רואה מה שלחת לשופט. ביום שישי הלכה הגברת הזקנה שלי לבית המשפט וראתה
את המכתב על שולחנה של ד"ר פומבו, אבל היא עדיין לא קראה אותו. לגבי ה- PST[67], כבר דיברתי עם ליטה סאגורה ונשאר לי לשלוח מכתב הבהרה להנהלה. אני מבהירה שוב שהחקירות שהם עושים אינן
לא יכולות להשפיע על ביטול המשפט שלנו. לדוגמה, הם אומרים שחלק מהניירות בבית היו
מזויפים. זה לא משנה את המצב שלנו. השאלה אם הם היו נכונים או שקריים לא מעניינת
אותנו, ראשית, משום שהם לא היו שלנו ושנית, משום שהם היו מלפני ארבע שנים, לפני
החנינה הכללית.
ציוד הצילום שלך אצל מריו, וכבר
אמרתי לו לא לתפוס בעלות עליו, כי אנחנו מתכננים לקחת אותו לאן שנהגר. היום אני
מתכננת לכתוב לגאונה ולהקטור ולהודות להם על כל מה שהם הביאו לזקנה שלי – מזונות
מכל הסוגים: סוכר, ג'רבה, אורז, אבקת חלב כסף וכדומה, והם גם החליטו לשלם יחד את ההלוואה של-MEBLAS שהייתה לנו בהמתנה של 17 אלף
פזו לחודש.
הזקנה שלי לא שמעה ביום שישי שום
חדשות בבית המשפט. בלה פלאטה היו בשביתה, וגם בבתי משפט, כך שהכול התעכב. אל תשאל
אותי בכמה זמן, כי אינני יודעת.
אהובי, אינני יכולה לספר לך שום
דבר חדש עליי. אני אוהבת אותך, אני מתגעגעת אליך, אני די מדוכאת ויש פעמים
שהייסורים והאבל לוחצים עליי אפילו בגוף. זה כבר לא מצב נפשי, זה מצב קבוע. היום,
כשהחלפתי חיתול לסילוויו אנה מריה הקשיבה לרדיו. לעיתים רחוקות מאוד אפשר להאזין
לרדיו בגיהינום הזה. ניגנו שני טאנגוס: "וידה מיה" ו"ניבלס דל
ריאצ'ואלו", והרגשתי רע כל כך! כאילו יכולתי לראות את התמונה של ילדותי
משתקפת על המסך: הזקנה שלי, הזקן שלי ואני יושבים במטבח, אוכלים ארוחת ערב. ועל
גבי התמונה הישנה, כאילו זה אותו הדבר או המשכו, אתה ואני שותים מאטה בלילות החורף
הקרים, כשגרנו באורו. הרגשתי שקר לי כל כך! הרגשתי משקל כבד ומת במקום של הלב! סלח לי,
אינני יכולה לכתוב לך שום דבר אחר. כנראה שללא ניתוח מעמיק מאוד החתימה שלי "ABEL" על המכתב הזה מצביעה על
הזדהות מוחלטת איתך, וזה אמיתי במה שנוגע לילדים: מענה אותי ומציק לי מאוד לחשוב
על פאולה וסילוויו הרחק ממך. הביטוי שכתבת במכתבך הוא "פיצוץ": "את
אומרת לי חסדים של בן שאיני מכיר ושהוא אינו מכיר אותי". הביטוי הזה מכה אותי
בראש בלי סוף. זו אינה ביקורת, פשוט הביטוי הזה מסנתז את האמת. לפעמים אני חושבת
שסילוויו יהיה בקרוב בן שנה, שילך בקרוב, והייסורים משתקים אותי. מה אני יכולה
להגיד לך? קשה לי לראות את פניה הקטנות של פאולה. משחק עם סילוויטו אינו מבטל את
משקל הצער שלי. הליטופים והמתיקות שלו גורמת לי לרצות לבכות בקול רם...
ובכן, כבר זרקתי עליך את מכסת
הקרח שלי. לו הייתי יכולה לכתוב לך אחרת, הייתי קורעת את המכתב הזה וכותבת עוד
אחד. לצערי אינני יכולה. אני מקווה לקבל ממך מכתב ביום שני או שלישי. הייתי רוצה
לדעת אם ברוקן הגיע וקבעת איתו משהו. לא נתתי את המכתב שלך לפאולה באופן אישי, אבל
סיפרתי לה עליו, ואני חושבת שהיא הבינה משהו.
קבל נשיקה, ליטוף ודמעה מסוסנה
נ.ב: שכחתי לספר לך על החשיבה המחודשת שהבחורות מ-ERP עשו על הטיפול בתינוקות.
בקיצור, אני מספרת לך כי מתוך מחלתו של תינוק בן שלושה חודשים שיש לו הקאות קבועות
ללא סיבה פיזית ומתוך מחקר שלם בבית החולים רוסון הן הבינו כי ילדים אינם יצורים
הניתנים להחלפה. בהזדמנות אספר לך יותר.
נשיקה חזקה.
11.8.75
סוסי היקרה שלי,
היום יום שני. ברוקן הופיע סוף סוף - לא בשעה שמונה אלא בשעה שלוש! הוא לא
הביא לי שום דבר חדש, פרט להסבר כי ביטול המשפט שלנו, במיוחד שלי, אינו פשוט כל
כך. הוא הסביר לי את כל ההליכים שבית המשפט פועל לפיהם. במקרה הראשון יש לנו עוד
חודשיים-שלושה ובמקרה השני בסוף החודש הזה או בימים הראשונים של ספטמבר.
אינני מבין מה שאת כותבת לי על
גורל האופציה. במכתבך באוגוסט אמרת לי שהכול שחור מאוד, שאינך יודעת לאן נלך.
ובכן, אם אינך יודעת, אני אגיד לך: בואי, נבחר בישראל. עם או בלי חוזה תעסוקה ועם
נסיעה בתשלום או בלי. לפי תשובתה של דודתך, גם אם מה שהבטיחו מתבטל, היא יכולה
להשפיע כדי להשיג תוצאות, למשל בשגרירות. השתדלי, אהובתי, כי אינני יכול לעשות
דבר. אינני רואה את זה כשחור. קשה, אבל אפשרי. כדי לסכם קצת את הדברים, בואי נחליט
על הנסיעה שלנו ליעד מסוים. אני מציע לך את ישראל. אם את חושבת אחרת – החליטי, אבל
אני מבהיר: לישראל הייתי הולך בלי תוכנית, לשוודיה לעולם לא. היום קיבלתי את
מכתביך מה-6 וה-7 באוגוסט ביחד. מחר אולי אגע בנושאים האלה.
ביקשתי מברוקן ספרי היסטוריה,
כי אני כותב מאמר על היסטוריה וכלכלה ארגנטינאית, מהקולוניה ועד מאיו[68].
להיום אני מפסיק. מחר אסיים
ואענה על שאלותייך.
אני ממשיך. חשבתי על משהו: אם את מסכימה איתי על המקום, כתבי מכתב בעברית
לשגרירות או למי שאת חושבת. אם זה נכון שאת רוצה ללכת "עם כל הנשמה שלך"
(מה שלא עולה בקנה אחד עם הכפירה שלך בשני מכתבים האחרונים) אז נועי בכיוון זה. מה
יכול לקרות? שהם לא יקבלו אותנו? אינני חושב! בואי נסכים ונמשוך לאותו כיוון,
אהובה. בכל פעם שאני קורא את המכתב המתאר את ביקורו של ברוקן אצלך אני מקבל התקף זעם. אני מניח ומקווה שהזקנה שלך לא תיתן
לו עוד פזו אחד! ראי, עכשיו התחלתי להאמין יותר, אבל בואי לא נפסיק לעשות מה שצריך. עד מחר!
12.8.75
אהובה, אתמול כתבתי מכתב לאימא שלך, והוא יֵצא הערב יחד עם שלך. הסברתי לה
על המשפט ועל ישראל. כתבתי גם שכדי לקבל עוד פרטים על הסיבות לבחירת ישראל עליה
לדבר איתך. לבסוף, העליתי כמה הרהורים קיומיים שאני מאמין שישפיעו עליה. כתבתי לה
שאני מבין שהיא תהיה מוטרדת מהגלות שלנו, אבל הבטחתי לה שזה יהיה זמני, לא סופי.
הצעתי גם את האפשרות שהיא תבקר אותנו.
אתייחס עכשיו לחדשות שלך.
בעניין האו"ם בפרו, ייתכן שזה כך, אבל מקום ארעי, לא בית, הוא תמיד כישלון.
אני חושב שתמיד חשוב לרקום קשרים, אבל אחרי שקראתי והבנתי שהזמן שלך מוגבל, שאת
חיה בצפיפות וכדומה, אני מבין שאף על פי שנוח לי לבקש ממך דברים, לא קל לך לעשות
אותם. סלחי לי, אבל אני כל כך רחוק מהאירועים, ואני יכול לעשות כל כך מעט, שאני
מגביל את עצמי למתן רעיונות.
את מספרת לי על האופי של מערכות
היחסים בכלא: אכן, אני חושב שהקשרים מנוכרים, בגלל הסביבה הפיזית והצורך הנואש
לבנות מערכת יחסים. ברגע שהנושא נעלם, הקשר נעלם. אולי יש יוצאים מן הכלל, אבל כל
אחד חי את הבעיות שלו בסביבה מטורפת ומסוכסכת. ספרי לי עוד על המציאות הקפקאית.
הטעות היא שלי. את צודקת בקשר לחוסר הזמן
שלך, אבל הביני שמכתביך משמחים
אותי. בנוסף, כטעות ישנה של העבר, נשענתי עלייך
בגלל חוסר ביטחון, נחמה ונוחות. אני מצטער שאינך יכולה לקרוא מאמרים בפסיכולוגיה.
יהיה טוב אם תשני את הציפיות שלך! כמובן, את עדיין מרגישה שזה מה שאת באמת רוצה
לעשות ולא רק חושבת על כך?.
כסיום למכתבך מה-6 לבחודש אני
רוצה שתספרי לי עוד משהו על השינויים שאת רואה בי. אני מעוניין בכך לא מסיבות
נרקיסיסטיות אלא מתוך רצון להמשיך בחיפוש ובהתגברות על טעויות, פגמים, מגבלות
ומעצורים. אני יכול להצביע על שלושה היבטים עיקריים: 1) להיות מודע למגבלות שלי
ביחסים האישיים, האינטימיים, הפנימיים וביחסים עם אחרים ולקבל החלטות אוטונומית
ללא רגשות אשמה, ללא ייסורים; 2) התבגרות במישור הרעיונות על אנשים, דברים, העולם
החיצון, תיקון יסודי ועמוק יותר של "האמיתות הידועות" שכיום אינן באופנה, שאינן עומדות במבחן הזמן
והניסיון. אני חושב שבנוסף למה שמציין הסוציולוג הקטלאני קלודין(CLAUDIN) עלינו לסקור כמה מרכיבים של יוזמי הסוציולוגיה
המדעית – למשל, הם האמינו ששינוי בקיום החברתי ישנה בו זמנית גם את התודעה
החברתית, אך המציאות מלמדת שזה לא היה כך. 3) סוף סוף, להיות מודעים למהמורות
ולפערי הידע שלי, להכיר את הנוף התרבותי העכשווי וכדומה. להיות מודע לכך שקריאה
ולימוד הם דבר רציני מאוד.
אני חושב שדרך כמה מהמכתבים שלי
את יכולה למדוד את ההתקדמות שלי. אני רוצה שתכתבי לי על כך כי אני מתעניין ורוצה
לדעת את העובדות, ואיך את מעריכה אותן.
אהובה שלי, עם כל הכבוד לעצב
שלך על כך שלא היית שותפה בשינויים שלי, אני מרגיש בדיוק כך באשר לשינויים שחלים
בך, ואינני שותף להם . אני מקבל את העובדה שהתהליך שלי נובע מכמה סיבות ומקורות,
אבל את, אהובתי, אחד המחוללים העיקריים של התהליך האונטוגנטי הזה שלי. אל תשכחי
ואל תזלזלי בעצמך, כי חיי הבוגרים התחילו בך ובשבילך, בסדר? אני מאמין אפילו שבלעדיך היה קורה לי מה שקרה
לזקן שלי (מסכן, זקן יקר ואומלל שלי) שעבר בעמק הדמעות הזה, בסופו של דבר, כמו ילד
גדול...
המכתב שלך מהשבעה באוגוסט הגיע.
בהתחלה את שואלת אותי על שוודיה ואחר כך על ישראל. בכל מקרה, אני חושב שייאוש
ושעמום לוקחים אותך מקצה לקצה. ראי: האקלים של ישראל – גן עדן – בטוח יציל אותי.
בשוודיה אני מושלך לפח בעוד עשר שנים. שימי לב שכאן ברסיסטנסיה מזג האוויר חם, אבל
בשני המקרים שהיה קר, אני נתקף בדלקת קנה הנשימה. אני חושב שהכול נאמר על ישראל.
המכתב ששלחתי לאימא שלך היה
ספונטני מאוד. הבנתי, ללא לחץ, ש"הפשרה" חייבת להתחיל. אני חושב שזו
הייתה גישה בוגרת מצידי. אני ממסגר את הקונפליקטים שלי עם אימא שלך בגישה המוגבלת
שלי, ההדחקה, שגורמת לי לצבור לחץ ולהגיב פתאום באופן מעשי. מצבי הרוח שלי לא היו
אלא נוירוטיזציות של רגשות והדחקה של אשמה. האדם חייב לדבר, להסכים או לא
ולשתף בקול רם, בלי לטשטש. זו הייתה, היום פחות, הבעיה שלי.
לפחות אחת... בוודאי.
אני חושב שבמכתב לאימא שלך
אפילו סיפקתי כמה אלמנטים שימושיים ונעימים. האנקדוטה שאת מספרת לי על פאוליטה
מאוד טיפוסית לילדת "פלא", ילדה חכמה, אינטליגנטית, נורמלית. אני חושב
שזה אחד הפנים של יאנוס... את השני אני מעדיף לא לראות בשעות האלה. לאחר מכן את
כותבת לי על סילוויטו, על התקדמותו, ואת זוכרת במלנכוליה את ההיעלמות של אבני הדרך
בשלביה של פאוליטה. אינני חושב שאנחנו צריכים להצטער על כך שאיננו זוכרים בנפרד. אני חושב שביחד יכולנו לשחזר דברים רבים. אבל
אני שואל אותך: איזו מטרה יש להיזכרות? האם האנקדוטות שלה מהיום לא ישחזרו בזמן אחר את החוויה הנפלאה של
בתנו הקטנה? איננו שוכחים את העובדות הישנות אלא מחליפים אותן בחדשות. אינך חושבת
שעדיף לחיות עם מה שקורה ועם מה שיקרה ולא עם מה שקרה?
ידעתי שהאו"ם אינו יכול
לעשות דבר. אני יודע שהסיוע יכול להיות בכסף, אבל לא אכפת לי... כבר הבעתי בפנייך
את דעתי. אם אינך יודעת לאן נהגר, הבעיה היא שלך. אני כן יודע. לא עלה על דעתך
לכתוב לחברייך מהתנועה לשעבר? כבר אינני
מתחרט על זה... ואני מזמין אותך לעשות אותו הדבר.
סוסנה, סוסנה, עם העקבים
הקצביים שלך / ההליכה המהירה שלך / העיניים שלך מלאות חיים והבטחות / הרעיונות
המטורפים שלך שרוצים להתגבר על מצוקות / אני חולם אותך בעץ הצעיר שלך / כותבת
מכתבים שיהיו / קוראת ספרים שיבואו / בעיניים פקוחות וירוקות / חולמת עליי / מחזיקים
ידיים / חושבת על ילדייך / חיבה בחיקך / סותרת את המשורר ההוא / שאמר שהחיים הם
חלום וחלומות רק חלומות הם / כי מתחת לעץ ההוא / העץ של גיל ההתבגרות שלך / שכפי
שרצה גתה / הוא עץ החיים / ואז ירוק לנצח / בזה העץ שלך / את תגשימי חלומות / כאשר
המציאות תיוולד מחלומותיך / וחלומותיך, אהובה, מאחורי סורג ובריח / יהיו אהבות,
ליטופים, נשיקות, רוך וחיים / בין עצים, רוחות, שירת ציפורים / ושקיעות אדמדמות,
בקרים חמים / ערפיליים ואמיתיים / שם בארץ המובטחת לדורות אחרים / היום הבטיחו ארץ
לשני אוהבים עניים ולצאצאיהם / לשם נלך, סוסנה, סוסנה / עם אחינו היקרים / כאחים
שם כמו כאן / כי אוהבים, חיים, יוצרים, גואלים / אין להם פרצה באדמה / למה את
חוששת, אחות קטנה?/ למה את מפקפקת אחות הקטנה?/ אינך שומעת את הקריאה כמו שאני
שומע אותה?/ סוסנה, סוסנה, לשם אנחנו הולכים/ לכיוון העץ של גיל ההתבגרות שלך/ אני
רוצה לדעת את זה/ כי כשאני אראה את זה ואגע בזה/ אני אראה אותך ואגע בך/ בשנות
המסתורין והזהב שלך/ לשם נלך, סוסנה, סוסנה/ סוסנה / עם אחינו היקרים/ סילוויטו,
פאולה, סוסנה, אני...
חברה יקרה, אכתוב לך מחר בחופשת
יום שישי, ואחר כך לא אכתוב עד יום ראשון. ליטוף, הכי רך, לבני הקטן. לך — תודתי:
את האדם הנפלא ביותר שפגשתי מעודי. אהבתך ונאמנותך מצדיקים את חיי. נתת לי זכות
ייחודית לחברות ולרגשות שלך. תודה פשוטה.
שלך, נואשות, לנצח, אבל
12.8.75
אבל יקירי,
היום קיבלתי את מכתבך מהשבעה באוגוסט. אינני יכולה לענות על השאלות שלך
לגבי המסמכים. עד עכשיו בוודאי כבר שאלת את ברוקן. קראתי בעיון רב את מה שכתבת על
שינויי האופי שלך. אני חושבת שנכון שהחשיבה הכוללת מחדש מובילה אותך גם לחשיבה
מחדש על האופי שלך ומביאה אותך לשאול את עצמך למה אתה כמו שאתה. ייתכן כי ידיעת
הסיבה לכעסים ולאילמות שלך תעזור לך להתגבר עליהם. בכל מקרה – ואינני מפקפקת בכך –
הייתי רוצה לראות אותך. אני אוהבת כל כך את הגרסה השלווה שלך. אני מקווה. גם אני
השתניתי מאוד. ראשית, אני יותר ביקורתית כלפי עצמי וכפי שאמרתי לך במכתבים קודמים,
אני מזדהה איתך. כמו כן, אני חושבת שאני פחות נאיבית בהערכה שלי לגבי אנשים, ולכן
פחות "טובה". אינני יודעת אם אתה מבין למה אני מתכוונת. התפכחתי מהתמימות
שלי, מהמחשבה שלאף אחד אין כוונות כפולות, שאף אחד אינו אומר משהו בכוונה להזיק.
תמיד התנהגתי בלי חישובים, נתתי את מה שהיה לי בלי להסתכל אם השני שילם שווה
בשווה. בחודשים האלה למדתי שאנשים אינם טהורים כמו שחשבתי, ולכן שיניתי באופן
קיצוני את ההתנהגות שלי. האנשים שנמצאים כאן אמורים להיות מיוחדים... אתה זוכר
שכשדיברנו על חורחה או על רולו הנחת שיש להם התנהגות מחושבת ולא האמנתי? אני חושבת
שהבעיה הייתה שלא הייתה לך שום הוכחה מלבד הניסיון שלך, ניסיון שהיה חסר לי, לכן
לא שכנעת אותי.
בנושא אחר: אתה מבקש ממני לכתוב
לך דיאלוגים עם פאולה. באופן כללי אני מספרת לך הכול, אבל בזמן האחרון אני משחקת
איתה הרבה ואיננו מדברות כל כך הרבה. בפעם האחרונה שהיא באה היא שרה לי שירים
שלמדה בגן, ופתאום אמרה שהיא תשיר שיר חדש. היא התחילה לשיר עם מוזיקה משיר אחר,
מילים שדיברו על ספינה ששטה הביתה, שלא התחרזה בצורה מדויקת מאוד אבל הייתה די
טובה. הבנתי שהיא מאלתרת, כי פתאום היא נתקעה וחייכה במבוכה. דיאלוג נוסף, אם כי
לא איתי אלא עם הזקנה שלי: הם התווכחו כי פאולה השאירה את הצעצעוים על הרצפה ולא
רצתה להרים אותם. הזקנה שלי איימה עליה שאם היא לא תרים אותם היא תזרוק אותם. מה
פאולה אמרה? "אני אספר לגננת שאת מתייחסת אליי רע!"
ובכן, הדברים עדיין לא השתנו
כאן. אנחנו 54, והיום הגיעה אחת חדשה עם תינוקת, וסירבנו לתת לה להיכנס לביתן. הם
נאלצו לקחת אותה למקום שהקימו בבית החולים. לדברי ראש הביטחון, הם מכינים עבורנו
פתרון לטווח קצר. עם אלה של בית החולים אנחנו 80, אז עכשיו שני ביתנים כבר לא
יספיקו כי יש גם 15 תינוקות פחות או יותר.
לעת עתה אין שום דבר אחר. אני
מתגעגעת אליך מאוד. אני מקווה שנראה זה את זה לפני סוף החודש. היום חלמתי שקראו לי
להעביר את כל החפצים והייתי מודאגת מאוד כי לפאולה לא היה דרכון ולא הייתה לנו
מכונית, ואמרתי "אני לא יכולה לעזוב!". אתה רואה איך ההמלצות שלך
משפיעות עליי?
נשיקה עם כל האהבה שלי, שזה כל
כך הרבה שכבר אין מספיק מקום בחזה שלי.
סוסנה
13.8.75
ידידי היקר,
קודם כל אספר לך מה עורך הדין אמר
לי בעניין המסמכים שלך: אתה חייב לכתוב מכתב ולשאול את השופט אם המסמכים בבית
המשפט, ואם לא, לברר היכן הם נמצאים שכן לאחר מעצרך הם נעלמו מביתך. כך הם יצטרכו
לענות לך בכתב ותהיה לך הוכחה שהם אבדו. אני חוזרת ומדגישה שגם רישיון הנהיגה שלך
לא נמצא, אבל אימא שלי ראתה כמה ניירות במכונית, אולי הם העתקים או ניירות לא
חשובים. היא לא שמה לב.
אין כאן התפתחויות קונקרטיות.
היום ההנהלה אמרה לנו שעומדים לתקן את קומה שש לנשים, אבל זה ייקח בערך חודש, ואינני
חושבת שנחזיק מעמד עוד חודש במצב הזה. עם זאת, אין אצלי שינוי. היום קיבלתי חבילה עם פקט
סיגריות מחבריי למשרד, והתרגשתי מאוד. ברוקן היה צריך לבוא, אבל הוא לא בא. אני
מניחה שהוא נסע לראות אותך. אני מקווה שהסדרת איתו את כל העניינים הלא גמורים.
סילוויטו במצב טוב מאוד. הוא
כבר מוחא כפיים, וכשהוא אינו רוצה משהו הוא עושה "לא" אבל לא רק עם
הראש, אלא עם כל הגוף. הוא מצחיק מאוד. הוא אומר כמה הברות: טה-טה, נה-נה וכשהוא
כועס הוא אומר אניה. אתמול, כדי לראות אם הוא מבין, ביקשתי ממנו צעצוע שהיה לו
ביד. הוא לא נתן לי וכשהתעקשתי, תן לי, תן לי!, פתאום הוא התרגז וזרק לי את זה
בפרצוף. מה אתה אומר? עוד אחד עם אופי! הוא יודע גם מה זה מים: הוא מצביע עליהם
כשאני מצביעה עליהם.
מצב הרוח שלי חזר לקדמותו,
כלומר שוב אני חופשייה מכל רגש, חיה כמו בחלום, שוקעת במטלות היום־יום. בקרוב אשאר
בלי סוקורו. היא כבר קיבלה את הוויזה לצרפת ועומדת לעזוב בכל רגע. אתגעגע אליה
מאוד. אירמה כתבה כמה פעמים מפרו. הבעיה היא שעכשיו לא נותנים למהגרים שלושה חודשי
שהייה אלא רק חמישה ימים.לכן הם נוסעים לקיטו (אקוודור) ומשם חוזרים לפרו כמו כל בן אדם רגיל. כמובן, לנו עם
שני החבר'ה יהיה קשה מאוד. מה דעתך על המצב במדינה? כתוב לי על הנושא.
אין לי חדשות נוספות. היום לא
קיבלתי ממך מכתב, ואני מקווה לקבל אותו מחר בבוקר. אני נפרדת ממך בנשיקה, עם כל
האהבה שלי, עם הנוסטלגיה שלי ועם התקווה שלי, סוסנה.
14.8.75
אהבתי,
זה עתה קיבלתי את מכתבך עם ציטוטים
מהתנ"ך. השעה 14:00, ואומרים לי שמחר לא יהיה דואר. מכיוון שיש ביקור היום,
אנסה להוציא את המכתב הזה. אינני חושבת שיש לי זמן לענות על כל מה שאתה מספר לי על
ישראל, אבל "האב הקדמון" לא משכנע אותי ממש, ומה שאני יודעת בוודאות הוא
שהציונות תמיד שירתה את האינטרסים של האימפריאליזם. מלבד, כמובן, כוונתם של האנשים
שהשתתפו בפועל במלחמת השחרור.
שחרור ממי? מהערבים שחיו בשטח? בכל מקרה, זה לא משנה. אינני מודאגת מהאופן
שבו נוצרה המדינה הצרפתית או השוודית, ואני אעשה את אותו הדבר עם ישראל. אל תדאג.
מה שמעניין אותי זה שהמדינה מקבלת אותנו, נותנת לנו עבודה ודיור ומשלמת לנו על
הנסיעה, ולזה אני מגבילה את עצמי. אם אנחנו צריכים לשלם על הנסיעה עלינו לבחור את
המקום הקרוב ביותר, כי זה זול יותר. הדולר יקר מאוד ואינני חושבת שהכרטיס לכל
מדינה באירופה או באסיה יעלה פחות מ 800 דולר, כלומר 5 מיליון כל כרטיס, בסך הכל
13 מיליון. מכאן שלא יישאר לנו דבר להעביר את הימים הראשונים במדינה שנגיע אליה.
במכתבי בסוף השבוע אנסה לדבר איתך בצורה ברורה יותר על נושאים אלה.
היום קיבלתי מכתב מלידיה, לא
בתגובה למכתב ששלחתי לה, מכיוון שהיא עדיין לא קיבלה אותו, אבל היא כתבה באופן
ספונטני, ושמחתי מאוד. אני מקווה שהזקנה שלי לא תבוא היום, מכיוון שקבענו שהיום
היא נוסעת לראות אותך.
אני נפרדת לעת עתה בנשיקה גדולה
מאוד, מחבקת אותך באהבה, רוך ונוסטלגיה.
סוסנה
15.8.75
ידידתי היקרה, המתוקה והאהובה,
מה לא בסדר איתך, אהובה? אל תיפלי עכשיו. ברור שאת עמוסה מאוד: עמוסה בגלל
הזמן הפיזי, בגלל תנאי הקיום שלך, בגלל "הפנים הקטנות" של פאולה, בגלל
הפרידה שלנו, בגלל הטון של כמה מכתבים
שלי, בגלל רשלנות וחוסר אחריות של עורך הדין, בגלל הזמן הבלתי הפיך שחלף, שדרכו
אנו חיים, הגורם לחוסר ביטחון, ללא מקום עדיין... עמוסה מהוודאות של מה שקרה וחוסר
הוודאות של מה שיקרה, מביטול המשפט שהובטח לנו תוך עשרה ימים ונמשך כבר יותר
מחמישה חודשים וחצי... אינני יכול ואינני צריך לנחם אותך, זה הכרחי שתתפוצצי,
שתתאווררי, שתניחי – באופן מטפורי, רק כמה חבל, הו, אלוהים אדירים! הראש
הבלונדיני, היפה, האינטליגנטי שלך והעיניים שלך, עיניים ירוקות ויפות שמספרות לי
על מעמקים, שופכות את דמעות הצער שלך, של הסבל, הכעס, הרוך וחוסר האונים על החזה
שלי, שהוא שלך.
איזה צירוף מקרים! היום אחר
הצוהריים, אחר הצוהריים האפור, הגשום והקפוא, נשמעו המילים של "Vida mía"... הייתי במצוקה רבה,
ומרוב צער דמיינתי אותך בחזון אטום ושובר לב. ואז חשבתי "אני אוהב אותך
סוסנה, בתשוקה ובגאווה. בבקשה אל תכשילי אותי כשנשאר מעט שאנחנו חייבים לבנות
בעצמנו. אין לי נחמה מטפיזית בשבילך, אלא הבטחות לרוך, לעתיד של מעיינות טהורים,
עם רוחות שמלטפות את פניך בזריחה, עם סתיו מלנכולי של עלים מעופשים, שמקבלים את
נשיקת רגלייך, שדון שלי, של חורפים שיחממו את אהבתך, של קיצים משמחים המשתובבים
באחו של עתידנו, בעתיד ההוא שנותר לנו יחד. שנדע לבנות אותו באינטימיות הנעימה
והחמה של הבית שלנו, יחד עם הנסיכה שלנו פאולה והנסיך הקטן שלנו סילוויו.
העתיד יבוא, אהובתי, בחסד או
בכוח של התמדה, של עקשנות: נשרוט את כדור הארץ או נקפוץ לגלקסיות במידת הצורך, אבל
העתיד יהיה שלנו. למרות שעלינו לטפס לפסגה הגבוהה ביותר או לחצות את האוקיאנוס על
קליפה של אגוז, את המים המרהיבים ואת האופק. אין לי שמץ של ספק, אהובתי, בעתידנו.
הלקח האמיתי ביותר הוא: הבה לעולם לא נבזבז שוב זמן, זמן יקר, זמן יחסי, זמן
רודן...
אני בא אליך ידידתי המתוקה
והיקרה, מעיר על מכתבך מהעשירי. שמתי לב לשינויים אצל הבת שלנו סוסי (הבת שלך
לאהבה). לדעתי, פנייה בגוף שני היא משהו חשוב מאוד ונכון ש"המרחק מקרב את
הלבבות". קיבלתי גם מכתב מבטי – מלא חיבה, אותנטי מאוד. התרגשתי והחלטתי
לשלוח לך אותו. כפי שתראי, היא מינתה אותנו לסנדקים של חאבייר. ומה עם ברית המילה?
מדהים! (אינני זוכר על מה מדובר- אולי עשו את הברית בלי רב, רק עם רופא) אני
מדמיין את אחותי ראקל המסכנה, את עולמה הקטן, מתפרק. מי ייתן ולא תתמוטט, אחות
מסכנה, שתעבור בעולם הזה בלי ליהנות מהצוף המתוק והיקר ביותר שלה.
המכתב שכתבתי לשופט היה מכתב די
קורע לב, אני חושב שכבר כתבתי לך על כך. אינני יודע אם הוא יעשה משהו, אבל לפחות
לא יפגע בנו. כמה חבל שהוא לא קרא את זה... במכתבי מה-11 באוגוסט הסברתי את דעתי
על מצבנו ועל תפקידו של ברוקן. הוא אינו מבהיר לי כלום, להפך, הוא מעביר את חוסר
ביטחון שלו ואת הבלבול שלו אליי. והליגה?
לפני שאמשיך עליי לבקש ממך,
מתוך רחמים, לא להודיע שוב על נסיעותיה של אימך עם פאולה. זו אכזבה אכזרית מאוד.
אתמול בלילה, לראשונה מזה תשעה חודשים וחצי, חשבתי על פאולה: איך אחבק אותה, איך
ארגיע את הלב הקטן שלה, איך היא תבקש ממני לקחת אותה על הכתפיים שלי... ואז, שום
דבר... בבקשה, סוסי, אל תבטיחי לי יותר.
רציתי להבהיר שאין לי שום חדשות
על הנוטריון, ואני חושב שזו הייתה טעות לסמוך שוב על ברוקן, שערכיו המוסריים בטלים
ומבוטלים. בכל מקרה אם אימא שלך תחליט אי פעם לנסוע, אגיד לך שהביקורים של הנשים הם בין השעות
11:30-9:30, אבל בפעם הראשונה מגיעים בכל עת ומקבלים ביקור קצר מחוץ לזמן. הכרטיס
שכבר יש לה מהכלא מספיק. בעניין גאונה והקטור – אני נדהם מהסולידריות החדשה הזו של עמיתייך לעבודה. בשעה טובה! אני
מניח שהם היו די מפוחדים לפני שהתחוללו שינויי הקבינט.
אני חושב שאת עוברת משבר חריף
מאוד כתוצאה מהניסיון שלך לא להרגיש. הניסיון אומר לי שעדיף לעבור משברים קטנים
שיפחיתו את הלחץ, מאשר לאסוף ייסורים בפנים עד להצפה של הרגשות, של השיפוטים, של כל החוויה. מה אני
יכול להגיד לך, ידידתי היקרה וחברת הנפש התאומה שלי? אולי זו תהיה נחמה לדעת שעד
כמה שיכולתי נכנעתי לזמניות הארורה הזאת.
נדהמתי מחזיון ילדותך עם אביך
ואימך במטבח, אוכלים ארוחת ערב, ואז, על גביו, הדימוי של אותן שעות כל כך יקרות,
כל כך מתוקות, ביישניות, מלאות תשוקה ונוסטלגיות, של הדירה הראשונה שלנו...
כואב לי לא להיות חלק מחייהם של
הילדים, אבל מה אפשר לעשות? קינה היא דרך להשאיר את הדרך חופשית לייסורים. ואז
נזכרת במשפט שלי על סילוויטו. אינך צריכה להיות מוטרדת. אני חושב שעדיף להעביר
במכתב לשופט חלק מהייסורים שלך: שהם יעמדו מול המצפון שלהם. במקרה שלנו הם
אינם שופטים שני טרוריסטים, אלא קורבנות
של נסיבות מצערות. כבר מזמן היינו מסורים לעצמנו, עובדים, לומדים, מגדלים את
ילדינו. ובכן, כדאי לשופט לקבל חדשות על חיינו, על ילדינו החפים מפשע, ועל חפותנו,
ללא קשר לחשדות ולהופעות אקראיות. תני
לשופט לקבל אותך עם הבן שלנו, לראות אתכם ולמדוד מה המשמעות של השעה. איננו
מבקשים את ביטול המשפט כדי לחזור לשום דבר, רק לחיות את ההזדמנות שאנחנו מבקשים,
שאנחנו צריכים. אבל שיידעו...
הקריאה על שברון הלב שלך ריגשה
אותי מאוד ולא חסכת ממני שום "מכסת קרח". סוסי יקירתי, מערכת יחסים היא
חילופי דברים ושיתוף של שניים. עד ממש לא מזמן תרמתי את הייסורים ואת הנחמה, את הכוח, את האופי.
אומנם זה היה אמיתי אבל לא הוגן. אל תצטערי ואל תתאבלי. כבר שלחתי לך במכתב את
הפתגם של קהלת. ובכן, לכל דבר זמן ועת, אהובתי... הבה נחכה, אם כן, לזמן האושר,
לשמש ולפרחים. אני מתחנן בפניך לפרוק, לא לצבור ייסורים, לחלוק אותם איתי... אל
תשכחי, הכול בך הוא שלי. אם זה לא היה כך, למה היה שווה לחיות? סילוויטו ילך, יגדל
לצידי, ילמד להכיר אותי ולאהוב אותי, ואנחנו נפצה אותו על הפרידה, על אי־הידיעה.
ואז, יקירתי, אני אהיה אבא שלו וחבר שלו למשחקים. הלילה יהיה מאחורינו, החושך של
חוסר הוודאות יתפוגג, שחר של צבעים יפים וחמים ישטוף אותנו באורות ובליטופים. הכול
יעבור, מתוקה שלי. את אומרת שלו יכולת היית קורעת את המכתב וכותבת לי מכתב אחר. את
אפילו מבקשת ממני סליחה... סוסי, סוסי, את מבקשת ממני סליחה? רחמיי ונחמתי הם
לעצור את סבל שלך והעצב שלך, וכמה אומלל וקטן אני, חסר חשיבות, אהובתי, שאיני יכול
לעשות דבר למענך, כדי להקל על צערך ועל ייסורייך... סליחה את מבקשת ממני רק מפני
שהפכת אותי למשתתף בעצב ובאומללות שלך, בקור שאת מרגישה? אם לא הייתי יכול לעשות זאת,
מה הייתה שווה השותפות שלנו?
אני ממשיך את המכתב הזה היום, שבת. אני מזכיר לך שהייתה לי תקווה משוגעת
וכמיהה עמוקה ושוברת לב: שפאולה תגיע עם פני הנסיכה שלה, צללית בעצב בוגר, בעיניים
נקיות, שלוות, ענקיות, עמוסות במלנכוליה שאינה תואמת את גילה, בצעדיה הקצרים
ובגופה הקטן שאני כל כך משתוקק אליו. אבל שום דבר לא קרה, סוסי שלי, עוד תסכול
אחד. הייתי עצוב, בודד כמו רובינזון קרוזו ומדוכדך. רציתי להסתכל למעלה – אולי
אראה את הבת הקטנה, היקרה והבלתי נשכחת שלי יורדת מענן, עוברת דרך הסורגים ומחזיקה
ידיים, משדרת רוך, חיים, חום. הכול חסר תועלת, האם אוכל לראות אותה, סוסי?
סוסי, העלי את מצב הרוח הזה!
בואי נראה, בלונדינית – אני רואה אותך רצה
עם השערות שלך לרוח, נושמת את הריחות של גיל ההתבגרות שלך, הילדים שלך מאחוריך,
ואני? מצלם תמונות על ימין ועל שמאל. ואז אנחנו שוכבים על העשב הפראי, שואפים את
החיים, מביטים בעינינו בשמיים הבהירים, מביטים בעצי הפרי, בקוצים, בשיבולים,
בירקות המתגמלים את האדמה ואת עבודתם של האנשים. ואנחנו חיים... למעלה, ידידתי
הקטנה והמתוקה! הכול יימשך ללא שגרה או מונוטוניות מטלטלת. למעלה, אהובה, למעלה!
היום אינני רוצה להמשיך לכתוב.
אמשיך מחר. עד אז, שדון אלוהי שלי... שלי... שלי, סוסי, קראתי שוב את המכתב. ברור
שהסגנוון שלי "מתגנדר": מכל עובדה או אנקדוטה אני שואב הרהורים
פילוסופיים. אני חושב שמדי פעם אני צריך לכתוב לך בצורה יותר פשוטה.
אני רוצה לשאול אותך כמה שאלות ואני מבקש שתעני
לעניין ובמדויק:
1 - באיזה
מצב נמצאת הדירה שלנו? כמה שכר דירה משלמים הדיירים? האם התייעצנו עם עורך דין?
2 - אילו אמצעי זהירות נקטה הזקנה שלך עם הדברים של הבית הקודם
שלנו: מקרר, מכונת כביסה, טלוויזיה, פטיפון, מיטות והחשוב ביותר – ספרים וציוד
הצילום?
3 - יהיה נחמד לקבל הערכת מחיר
של הפיג'ו.
ביקשתי שמריו ילך עם אימא שלך למוסך, יסדר את המכונית וידליק אותה לפחות פעם
בשבוע.
4 - כפי שנאמר לי, מאז ששוחררנו
מהמשפט ואנחנו במעצר מנהלי, הבנק יצטרך לשלם את
משכורותייך, כלומר החל מה -21 בפברואר. זה יהיה מדהים אם זה נכון!
בשלב זה של האירועים אני רוצה לחזור לדבוטו, לראות
אותך ולהיות קרוב אליך ואל ילדיי. לסיום, מה חשבת, או באיזו מידה
חשבת במהלך הנפילה שלך על ישראל? יש לי
אמונה בכוח ההחלמה שלך, במאבק על חירותנו – שם טמון הדחף לחיות ולהילחם. השחרור
שלנו מורכב גם ממעשים חיוניים.
להתראות אהובתי, נשיקות לבני
הקטן. שלך, לנצח, אבל, שמנשק אותך בעדינות.
שישי-שבת,
16-15.8.75
אבל יקירי,
כשתקבל את המכתב הזה כבר תראה את פאולה ואת אימי ותיהנה מחברתה של בתנו
הקטנה. איזו מתיקות!
ברוקן הגיע היום. כדאי שאשמור
את הערותיי לעצמי. הוא מתנהג כמו זומבי. הוא הגיע במפתיע, לכן לא יכולתי להכין את
המכתב. לא יכולתי אפילו לדבר איתו כי הגיע זמן לביקור, והוא נאלץ לעזוב מייד.
אני רוצה לספר לך על עניין
הבושה שלי להגר לישראל. אני מתביישת שהייתי ציונית באותה מידה שאחרים צריכים
להתבייש על כך שהיו פשיסטים. אם זה מביך אותם, אני לא יודעת. זו הבעיה שלהם. מצד
שני אני מרגישה קשורה לחלוטין לארגנטינה בתרבותי מבחינה רגשית והיסטורית. מה שאתה
מכנה "האב הקדמון", אני חושבת, הוא ביסודו של דבר הצורך שלך לפתור את
הבעיה שלך: יהדות מדוכאת עד כה, מה שעשוי לגרום לך לרצות ללכת לאותה מדינה יותר מאשר
למדינה אחרת. מצידי, מה שמושך אותי זו החוויה שהייתה לי, המגע הראשון שלי עם הטבע,
גיל ההתבגרות שלי, אפילו הניסיון הראשון שלי לנתח את המציאות באופן עצמאי. איך אני
יכולה לא לאהוב לחזור לכל המקומות שבהם למדתי ליהנות מבדידות, לחלום, להיות מאושרת
רק למען החיים. הטבע הישראלי מתאים מאוד לחיות בו. הוא נעים, לא קר מאוד, ולא חם
באופן קטלני, לא מלחיץ או קפוא. מצד שני הוא כל כך מגוון ומשתנה במהירות, לכן לא
מעייף לנסוע בו. זכור לי שתמיד רציתי לגור בקורדובה בדיוק מהסיבה הזאת: הקִרבה.
לדוגמה, כשאני חושבת על ישראל, אינני נזכרת בחיפה, וגם לא בתל אביב אלא בירושלים,
כי באותה תקופה היו בה כל מיני שטחים פתוחים, כאילו היו שממה, אבל נקיים, בלי
אשפה, בלי פחיות וכו', אלא עם פרחים. אף פעם אינני זוכרת ערים או אנשים. העם
הישראלי היה מאוד לאומני ומלחמתי, כזכור לי, קנאי לארצו. אינך יכול לחיות שם
בנייטרליות. במיוחד בגלל המצב הקונקרטי של הדו־קיום עם הערבים. ואנחנו לא נחיה
בבידוד: אינני יודעת אם מערכות היחסים הישנות שלי, שהן מעטות, עדיין קיימות, ואם
החברים עדיין בארץ או עזבו. אני מכירה הרבה אנשים, אבל מעטים שהיו לי יחסים
אינטימיים איתם.למשל צ'יצ'ה, שאם הוא בחיים אני חושבת שאני יכולה לאתר אותו, אבל
אני אעשה את כל זה בבוא העת – לא עכשיו. אימא שלי אמרה לך בוודאי שהיא תלך ישירות
לסוכנות היהודית עם הדודה שלי דורה, ובמקרה שהכול יסתדר, באותו יום שבו תצא
האופציה נוכל לנסוע אם תהיה טיסה. ברגע שתהיה לה תשובה חיובית היא תלך למשרד הפנים
כדי לשנות את היעד.
עכשיו, חוץ מהכול, יש לי אמונה
שאנחנו נשוחרר. אני חושבת על זה במונחים של המצב הפוליטי שמתפתח בימים האחרונים.
אינני יודעת מה אתה חושב, אבל העיתונים של היום, שבת, היו מאוד עסיסיים במובן הזה.
אפילו ב"לה נאסיון" מביעים תקווה בקבינט החדש.
אני ממשיכה מאוחר יותר. בכל מקרה, כאן לא כולם יבינו את הדברים בצורה
בריאה. ואני חושבת שזו הבעיה העיקרית: אינני רוצה להתמודד עם שאלות האנשים סביבי.
שים לב שאותו דבר קרה לי עם אירמה. הרגשתי מחויבת אליה, ועכשיו אני מרגישה שהמסע
הזה לא יובן על ידי החברים, ואינני מסוגלת להתמודד עם זה, אף על פי שאני יודעת
שהגישה המעוותת היא שלהם ולא שלי. ברור שאכפת לי מאוד מכך שיהיו לי חברים שאוהבים
אותי ומאשרים אותי. עכשיו אני נזכרת עד כמה סבלתי ביום שבו הקבוצה של הצעירים ההיא
פקפקה ביושר שלנו. אתה זוכר את המפחיד ההוא שלמד עבודה סוציאלית? מאותו רגע הכול
היה פרידות, שברים: רולו, חורחה, טיטו הרזה, הרנגו ועוד. המרירות הלכה וגברה –
מרירות ובדידות. אני חושבת שבגלל מה שקרה הפחד שלי לא להיות "מקובלת"
וחוסר הביטחון שלי, שחשבתי שהתגברתי עליו, צצו מחדש. כמובן, הבנת הבעיה אינה פותרת
אותה בהכרח. אני אנסה להילחם בזה, אבל אני מתקשה. המחשבה על התמודדות עם הבעיה
הזאת מרתיעה אותי. אתה בוודאי מבין שהבעיה עמוקה וקשה לפתרון. אני אראה אם אני
יכולה, אם יתחשק לי אדבר עם גבריאלה.
אהבתי מאוד את הציטוט שלך
מהתנ"ך. זה מזכיר לי את ההקדשה שכתבתי לך כשנתתי לך את האלבום של פיאצולה, Nuevo Tiempo. אינני חוששת שתקרא את
התנ"ך. אני אוהבת לקרוא בו, לפרש אותו ופשוט למדתי לעשות את זה בישראל. אני
קניתי את התנ"ך שהיה לי בבית.
בקריאה חוזרת של מכתבך אני
מוצאת כי "אתה רוצה לדעת מה היה העלבון שמנע ממני לבחון את שלב הציונות
שלי". אינני יודעת למה אתה חושב שלא בדקתי את הסיבה לכך. ניתחתי אותה וסקרתי
אותה כשעזבתי את התנועה, ואז סיימתי את הפרק. מעולם לא שוחחתי איתך על כך ביסודיות,
ועכשיו אני מבינה שזו הייתה טעות. בכנות, לא בא לי לצאת בהצהרה ארוכה וכתובה. אני
מקווה שנוכל לדון בזה באופן אישי.
אינני יודעת אם אמרתי לך שאנחנו
מכינים קורס כלכלה (אני מדברת ברבים, כמו מלכים...) אני חושבת שזה יהיה מעניין
מאוד כי נלמד את כל המושגים התאורטיים המבוססים על ניתוח הכלכלה הלאומית ב -20
השנים האחרונות.
אני מסיימת להיום. מחר אולי
אוסיף כמה שורות.
עדיין יום ראשון בערב. היום הגיעו ראקל ובת דודתי גרסיאלה. ראקל קצת נדהמה
כי ביקשת ממנה את המגזין "הכול היסטוריה". לא הבנתי למה אתה רוצה אותו.
בת דודתי הלכה להיפרד מאימא שלי ומפאולה ואמרה לי שפאוליטה מאוד שמחה כי היא חשבה
על השמחה שהיא תגרום לך כשתראה אותן. בכל רגע היא אמרה "אבא שלי ישמח מאוד
לראות אותי".
ובכן, לעת עתה אין לי יותר
חדשות. ביום שישי לא היה דואר, ובשבת לא קיבלתי ממך מכתבים. לא הגיעו מכתבים
מהצ'אקו. אה! שכחתי: הגענו להסכם עם הבחורות מ-ERP לעבור לבית החולים. עכשיו רק
צריך לחכות שזה יבוצע.
אני חולמת עליך כל יום, אהובי,
אבל לא ישנה, ערה. אני בונה אותך מחדש חתיכה אחר חתיכה. מה שאני הכי זוכרת זה את
הרגליים שלך ואת החזה השעיר שלך, שם אני אוהבת להניח את הראש. בקיצור, כל מה שאני
רוצה להגיד לך אינו מתאים לכתיבה. אני מודה שתמיד האמנתי שאני חזקה יותר לסבול את
היעדרותך. עכשיו ארבעת החודשים שחלפו נראים לי כל כך ארוכים, שאינני יכולה לכלול
את זה בסדר הגודל של "ארבעה
חודשים".
אני מסיימת להיום. מכתב נוסף
יישלח מחר. אני מקווה שתבלה נהדר את השעות שלך עם פאולה. אני מתארת לעצמי כמה
ביישנית היא תהיה בביקור הראשון, אבל זה הגיוני: זה באמצע השלב האדיפלי, ואתה האב
והגבר.
אני אוהבת אותך, סוסנה
שני, 18.8.75
אבל יקירי,
היום קיבלתי את מכתבך מה-11 בחודש.
התייעצתי עם עורכת הדין, והיא אמרה לי שכל האפשרויות שברוקן הציג לך הן פורמליות,
ושכמעט בלתי אפשרי לפתוח חקירה חדשה בפועל. דחוף שיבוא עורך הדין השני – אינני
יודעת למה לא בא עד עכשיו. על ישראל אינני כותבת לך כלום כי הזקנה שלי תגיד לך מה
אמרתי לה בעניין זה. ברוקן רצה לקנות את הספרים שהזמנת, ובשביל הקנייה הוא רצה
לבקש אישור מהארגון שלו. אמרתי לו שהספרים נמצאים אצלנו בבית, ושאין צורך לקנות
שום דבר. הזקנה שלי תשלח אותם אליך כשתחזור לבואנוס איירס.
הביקורת שלך על אמיתות מקובלות
נראית לי חשובה. אני בספק אפילו
באשר לחלק מההנחות הכלכליות אם הן אינן חלות על המציאות שלנו. בגלל
הקורס שסיפרתי לך עליו קראתי שוב את המדריכים הישנים, ומצאתי מקרים שלגמרי אינני
מסכימה איתם. לדוגמה, הדרכים להתפתחות הקפיטליזם בחקלאות: מוזכרות שתי דרכים
מסורתיות, אך אף אחת מהן אינה מתאימה למציאות שלנו. כך גם דברים רבים אחרים. אבל
המתודולוגיה נראית לי תקפה. צניעות בצד, אינני צריכה לקרוא את המתודולוגיה כי אני
חושבת שהיא משולבת בחשיבה שלי.
לשינויים במזג שלך שמתי לב מזמן.
ראיתי אותך, למשל, מפויס. את השאר אני יכולה לדעת רק דרך המכתבים שלך. לעת עתה
אינני יכולה לומר לך יותר. אני צריכה לראות אותך, לדבר איתך וכמובן לחיות איתך.
אחד הקווים המנחים לשינוי שלך הוא היחס שלך לאימא שלי. מסתבר שהסובייקטיביות
הרגילה שלך כלפיה נוטה להיעלם, או לפחות אתה שואף לכך.
אני מצרפת כמה פעלים ומוסיפה אחד כדי שתוכל להטות.
סילוויטו במצב טוב מאוד, אני
מתה שתוכל לראות אותו. הוא מבלה את כל היום בהליכה בכיסא הליכון או בזחילה. הוא
עצמאי מאוד.
אני אוהבת אותך, אני רוצה לראות
אותך. אני מסיימת כי סילוויטו התעורר. נשיקה סוסנה
19.8.75
חברה יקרה,
ראשית, למרות שזה ברור לך, אני חושב ומרגיש את המכתב הזה, אבל הוא נכתב על
ידי עמית. הסיבה? היד שלי בגבס. שנית, שמחה וששון! ביום שני בשעה עשר אימא שלך
ופאוליטה הופיעו. מיותר לתאר לך את הרגשתי. באמת, התרשמתי שהבת שלנו במצב טוב מאוד
מאוד. כמעט כל הספקות שהיו לי לגבי בעיות אינסופיות הובהרו. הן עדיין כאן, בעיית
יפוי הכוח כמעט נפתרה. באופן טבעי לד"ר ברוקן, בנוסף לדמנציה, יש חוסר אחריות
סנילי. בסוף המכתב אחזור לנושא הביקורים. המכתבים שלך מה-12 ,13 וה-14 באוגוסט נמצאים
אצלי. אנסה להגיב במהירות בהתחשב בכך שאני חושב, אבל זו יד אחרת שכותבת.
השינויים שאני חווה: אני מסכים איתך שאנחנו חייבים
להתעמת זה עם זה בפועל, אני רק מזכיר לך שזהו תהליך, לא מעשה רצוני גרידא.
השינויים אצלך: נדהמתי מהעובדה
שאמרת שאת "פחות טובה". אל תתפלאי כל כך שהצלחת להגיע למסקנה הזאת בכלא.
אני אחזור לנושא. הדיאלוגים
והשיחות החיות שלי עם פאולה – בפרצות
שאיפשרה לי ה"השתלטות" של אימך – טובים יותר מהסיפורים שלך עליה. אינני
מותח ביקורת, כי היו הרבה דברים שהייתי צריך לשוחח עליהם עם אימא שלך. בכל מקרה הם
עדיין כאן, ומחר אשוחח איתה.
אני עשוי לקבל את הצעתך לכתוב
לשופט בעניין המסמכים. באשר לחבילה, אני מדמיין את הרגשתך כשקיבלת אותה. הזקנה שלך
סיפרה לי בפירוט רב יותר על היחס של עמיתיך לעבודה וסיפרה לי אנקדוטה. היא הניחה
שיש לך יותר זיקה לגאונה, אבל בכל זאת היה זה הקטור שביקר את עצמו על שטיפת הידיים
של החודשים האחרונים. לתדהמתה של הזקנה הבהרתי שיש לך יותר זיקה להקטור.
אומנם ברוקן ביקר כאן, אבל לא
קבעתי איתו דבר. אימא שלך תוסיף פרטים על כך. כשאראה את סילוויטו שוב אהפוך כמובן את
המוסכמות: "אימא, מי זה האיש הזה? אני הולך למלמל: "היי, והילד הזה מאיפה הוא בא?" אם אדבר יותר
ברצינות, למרות שאני מוטרד מכך שאיני יכול לעקוב אחר ההתקדמות של סילוויטו, אני
מתנחם לדעת שהוא איתך. כתבת לי על עזיבתה של סוקורו לצרפת, ולמרות שהחלפתי איתה רק כמה מילים, הייתה לי הערכה רבה כלפיה,
על אחת כמה וכמה כשידעתי כמה פרטים על חייה. אני מתאר לעצמי שתתגעגעי אליה. מעגל
האנשים שאיתם אנחנו יכולים להתחבר בכלא
ואפילו בחוץ מוגבל מאוד. הסיבות ברורות.
באשר לשאלתך על המצב במדינה –
את הרי מכירה את התאוריות הישנות שלי על
אוטונומיה. אני עדיין מאמין בהן. כמובן, מה שאני אומר לך ראוי לתשובה רחבה יותר,
ואני מבטיח לך, אעשה זאת בוודאות במטוס שיחזיר אותנו לצד השני של הסורגים.
במכתבך מה-14 בחודש את אומרת לי
ש"הציונות תמיד שירתה את האינטרסים האימפריאליסטים" וכדי ליזום איכשהו
ויכוח, חברה יקרה, אני חייב לשאול אותך לאילו אינטרסים אימפריאליסטיים את
מתכוונת... את אומרת לי גם שאינך כוללת את העם הישראלי, ושהם השתתפו ב"מעשה
המשחרר". המשחרר ממי? מהערבים שחיו בשטח?" סוסנה, או שכולנו משוגעים או
שאני כבר אינני מבין כלום. האם
היהודים שהתיישבו בשטח פלסטין לא נלחמו נגד הכוחות הכובשים? לכוחות האלה לא
היה דגל? בכך שלא קיימו את הבטחותיהם, האם ההמונים לא פתחו במלחמת קודש למען חירות
ועצמאות? האם לא היה זה האנגלי האחראי להפרת הצהרת בלפור? לכן, העם נלחם נגד
האנגלים, שביקשו שוב להילחם במצב על בסיס המוטו הישן של האימפריה: "divide et impera". אני מקווה שזה מספיק
כדי לרענן את זיכרונך. בסופו של דבר אני מסכים איתך שמה שמעניין אותנו הוא ללכת
להניח את העצמות שלנו במדינה שנותנת לנו עבודה, דיור ואם אפשר, משלמת לנו את
הכרטיס. לדברי אימך, ישראל היא כמעט עובדה. אם לא, נהגר לכל מקום, ואז האו"ם
יעזור. בכל מקרה, את מבטיחה לתת לי פרטים על חיינו, אם כי אני מציין שאינך מגיבה
על החששות שלי. אני מזכיר לך, למשל, שאת זו שגילית ש"רציתי לנסוע
לישראל". אם ההדחקות שלך יתבררו כבולטות יותר מהרצונות שלך, אינני אשם. כמו
כן, לא אכפת לי לנסוע למדינה המאופיינת במזג אוויר חם. הייתה סיבה לכך שאלוהים ברא
את אדם וחווה בארץ ההיא.
אניגמה לאסירים: היום קיבלתי
מכתב מלידיה. כמעט השתגעתי בניסיון לפענח מיהי לידיה. חברים מופיעים שוב אחרי
הסערה. אני חושב שבמכתבי הקודם גרמתי לך לשים לב, בכל מקרה...
אאוריקה! כרגע חתמתי על יפוי
הכוח, על הכול! הנוכחות של הזקנה שלך ושל פאוליטה ומה שדיברתי עליו עם אימך נותנים
לי תמונה אובייקטיבית למדי של מצבנו. עכשיו אני חושב שהשחרור שלנו סביר מאוד. על פאולה אני יכול להגיד לך
שהיא עונה על הציפיות הנדיבות ביותר שלי. בעוד אלה שראו אותה מהרהרים ביופיה
הפיזי, הצלחתי לפגוש בה את האינטליגנציה והרגישות שלה. אני גאה בה.
חיבוק לבנות, נשיקת פרידה
לסוקורו (אל תאבדו זו את זו – היא בחורה טובה) נשיקה רכה לבן שלי ועוד אחת בשבילך.
אבל
21.8.75
אבל יקירי,
לא היה
לנו דואר במשך יומיים ומכיוון שלא קיבלתי ממך מכתב ביום שלישי, לא שמעתי ממך הרבה
זמן.
יש אצלנו כמה בעיות עם הבנים,
אבל גם אנחנו בלי עיתונים, בלי ביקורים ובלי מכתבים. אתמול והיום הגיעו כמה
שופטים, לפואנטה[69]
ביניהם. דיברתי איתו והוא אמר לי שביום שני האחרון הכול נשלח לתובע. שאלתי אותו מה
יקרה עכשיו, והוא אמר לי ש"התובע יכול לבקש ביטול משפט או מעצר מונע, ואני
פוסק". כששאלתי אותו מה הוא מתכוון לפסוק, הוא צחק ואמר "את יכולה
לשער..." עניתי לו שאחרי ההפתעות שהיו לנו בעשרת החודשים האלה, כבר אין לי רעיונות. ואז הוא אמר "ואחרי ההחלטה של
הבג'צ..." אז למעשה, אני רוצה להניח שמה שהוא התכוון היה שהדו"ח שלו
יהיה חיובי. אני מתכננת לשלוח את המכתב הזה מחר עם ברוקן, כך שהוא יגיע מהר יותר,
כי לא נוכל לכתוב עד יום חמישי הבא. אל תדאג אם לא תקבל מכתב נוסף מאוחר יותר.
אנחנו בסדר.הבעיות התעוררו בביתן 2 ובתא 25.
סילוויטו יפה.היום אחד השופטים נאלץ להרים אותו
כי הוא מתח את זרועותיו, וכשהחזיק אותו בזרועותיו, סילוויטו משך את שפמו ולפואנטה
ליטף את לחיו. צר לי מאוד שלא קיבלתי את מכתביך. אני מתגעגעת אליך. הייתי רוצה
לדעת גם משהו על פאולה ועל אימא שלי.
ובכן, אהובי, אני עוזבת להיום.
נתראה מחר, חיבוק, סוסנה
אני ממשיכה לכתוב בשבת בשעה אחת עשרה בלילה. למרבה המזל, הם הסירו את
הסנקציה מבחינת התכתבויות ועיתונים. היום קיבלתי את מכתבך הארוך מה-15בחודש. אינני
יכולה לחכות לקבל את המכתב שלך עם חדשות מפאוליטה. סילוויו החל לצעוק "מה –פה
-טה". משחק הרבה. הוא אוהב לזחול ואוהב ללכת. היום התחלתי להראות לו את
התמונה שלך ולהגיד "אבא". הוא נשאר רציני ומלטף את הזקן שלך. גבריאלה
אומרת שזה טוב. זה משרת אותו. אינני עונה על המכתב שלך כי אני משערת שבינתיים
הזקנה שלי כבר סיפרה לך הכול. אני מבהירה כי אלה מהליגה לא הגיעו, וכי לא קיבלתי את
המכתב של מריו.
נכון שבמשך כל החודשים האלה
נסיתי להתחזק ולא חשבתי, או ניסיתי לא לחשוב, וכשהעבירו אותך התחלתי להדרדר לאט לאט. בנוסף, הנוכחות של סילוויטו:
לראות את ההתקדמות שלו, את ההתפתחות שלו, להרגיש את הרוך שלו – הוא רוחש חיבה כמו
פאוליטה – כל זה מנחם אותי, אך בד בבד
מייסר אותי, כי אינני חולקת את זה איתך. זה אולי היה הטריגר.
האם נדהמת מהזיכרון שהיה לי
מהילדות שלי? העניין הוא שכנראה אהבתי מאוד את הזקן שלי, ומשום מה, אינני יודעת,
הדחקתי את כל הזיכרונות שלי וגם את הרגשות שלי. עכשיו, הרבה פעמים אני מנסה להיזכר
בכך ומתקשה. אני זוכרת את ההבעה שלו, את צורת הליכתו, אבל לא דברים קונקרטיים, כמו
למשל ששיחקתי איתו או ששוחחתי איתו.
תודה על הציורים. באשר למה
שכתבת לי על המשכורת שלי התייעצתי עם עורכת הדין, והיא אמרה שצריך להילחם. אני מניחה שזה יהיה יעיל עד למועד
האופציה.
ובכן, אני מפסיקה להיום. מחר לפני סגירת
המכתב אוסיף כמה שורות.
המכתב של בטי ריגש אותי מאוד. דווקא התרשמתי שהיא בוגרת מאוד. המכתב שלה
נוטף חיבה וחום אנושי. כשאתה עונה לה, שלח לה דרישת שלום חמה ממני.
לעת עתה לא יותר. אני באמת רוצה
לראות אותך. אני מתגעגעת אליך עד אין קץ. עכשיו התחלתי לחלום כמעט כל לילה שאנחנו
חופשיים. שלשום בלילה חלמתי שאנחנו בבית קשת, הקיבוץ שבו גרתי במשך חצי שנה. חלמתי
שאני רוצה לראות את בריכת השחייה (בזמני הם בנו אותה) וכשהראו לי אותה הכול היה
הרוס, מלא טחב וסדוק והבנתי כמה שנים חלפו. האם זו מטפורה לאיך נראים חיי? אינני
יודעת...
חיבוק גדול, אני אוהבת אותך, סוסנה
21.8.75
סוסי היקרה,
אולי כבר אי אפשר להראות לפאולה את הציורים שעשיתי לה, אבל אני אשלח לה
אותם. אם הן השיגו כרטיס, הן עזבו היום אחר הצהריים במטוס. אם לא - הן יסעו מחר
ויבואו לראות אותי שוב.
אני מתחיל מהסוף: נפרדתי מפאולה
עם הרבה נשיקות ואחר כך מאימא שלך... כשיצאתי, פאולה קראה לי, הכריחה אותי לכרוע
ברך ונישקה אותי במתיקות, ברגש, באהבה... חיבקתי אותה ובכיתי, והצמדתי אותה אליי.
אחר כך יצאתי, ופאולה קראה לי שוב דרך הגדר ונישקה אותי. אני עדיין מרגיש את החום
של השפתיים שלה ועדיין רועד משמחה, חיבה ו... מרירות.
התחלתי לכתוב לך בשעה 14:00 ואז
יצאתי להפסקה. בקיצור, בואן של פאולה ושל אימא שלך היה חשוב מאוד לשלושתנו ואפילו
עבורך. הבגרות של הבת שלנו מדהימה, ואין לך מושג עד כמה ההתנהגות שלה הייתה
משמעותית עבורי: החיבה, המתיקות והשובבות שלה. הצחוק שלה כך כך מנחם! התוצאה מספקת
מאוד הן בפן הרגשי הן בדברים הקונקרטיים שנפתרו – ייפוי כוח כללי, ייפוי כוח לעורך
דין מקומי, שיחות ארוכות עם אימא שלך על הרבה נושאים, במיוחד על המשפט וכל מה
שממתין – הזקנה שלך הודתה שהיא הייתה צריכה לבוא חודשיים לפני כן כדי לחסוך הרבה
דם רע. אבל הכול נפתר, לפחות באופן רשמי.
אני מניח שתתפלאי שאני כותב לך
בעצמי. הורדתי את גבס כי לא יכולתי לסבול אותו וכיוון שרציתי לצייר לפאולה ולך
ורציתי גם לכתוב לך. כמה שמחה הם נתנו לי! לא צפויה ונעימה. הפתעה שמפצה אותי! אני
עייף מאוד ואינני חושב שאוכל לכתוב לך מכתב ארוך, להתייחס לכל החששות שלך, אבל
קודם כול אני רוצה להתייחס לאימא שלך: העבודה הקשה שלה הייתה חשובה, היא באמת עשתה
ועושה יותר ממה שהיא יכולה. בעניינים
אחרים היא כמו תמיד, אבל פאולה לא רגילה: היא ללא ספק מכירה אותה, ולמרות
שהיא ממורמרת, לאט לאט היא תהיה עצמאית מאימא שלך... מה אפשר לעשות?! כשהיא עזבה,
החזרתי את המגזין Fotomundo ואת הסוודר שלך, נתתי קומיקס לפאולה ותליון מלבני עם האות F במרכז ותאריך מאחור לאימא שלך. אני מקווה שהיא תאהב
אותו ותענוד אותו. אין לי מה לומר על ברוקן. הנוטריון היה אחד שציפיתי לו, הומלץ
על ידי חברי הביתן. למרבה השמחה, הכול מסודר.
אני מבין את הבושה שלך ומקשיב לסיבותיה. יותר
מפעם אחת הדחקתי דעות שבמובן מסוים דרשו שינויים או עמדות איקונוקלסטיות. אין ספק
שהשתניתי ואני משתנה. אינני מפחד להישאר לבד עם האמת שלי ועם המצפון שלי, גם אם זה
אומר לנתק יחסים ולבודד את עצמי. עם זאת, הניסיון אומר לי שתמיד יש מישהו, או יותר
מאחד, שמכבד אותך, שמבין משהו או שאכפת לו. אבל הדבר הבסיסי הוא לחיות בשלום עם
עצמך. אם את מתביישת בכך שהיית ציונית, זו הבעיה שלך. אינני מאשים את עצמי ואינני
מתבייש יותר בעברי. אני יכול להצטער על השלכות על אחרים, אבל כבר אינני מאשים את עצמי – להפך, אני אציל את מה שכדאי.
אם את מוטרדת מהעבר שלך, זה בגלל שיש לך עמדה חלקית. אני חושב שאת טועה... מדוע
אינך מסכימה לציונות אחרת,
מלמטה,שנוצרת מהעם עם מטרות כלליות יותר וספציפיות יותר ביחד? אני מזמין אותך לחשוב על העבר הזה עם חזון בוגר יותר, עם
החוויות שלך והחוויות האוניברסליות. אבל את חייבת לעשות את זה בקרירות, באופן
אובייקטיבי. אני מזמין אותך היום, אהובתי, להציל את מה שאפשר להציל, אבל תחת עדשה
חדשה. כבר אינני מתעסק במזימות, עם "כוהנים גדולים", עם דוגמות בלתי
ניתנות לערעור. אינני עושה את זה יותר! וכמה טוב, כמה אני בריא, איזו רוח של הבנה
על כל דבר ועל כולם, בלי דעות קדומות. אני שותף לתחושתך שאנחנו קשורים לארגנטינה
רגשית, היסטורית-תרבותית, אבל היה
לי די והותר, ואיכשהו אני מרגיש קשור לגורל האדם, של בני האדם, לגורלם בתנאים
הנוכחיים של חברת השפע במשבר. עניין
"האב הקדמון" הוא קצת יותר עמוק ומורכב מאשר רגרסיה. אני מסכים איתך שזה
מצב של הדחקה, אבל יש צורך להביא את הסיבות לאור. זה ההיבט האישי, החד־משמעי, אבל
יש גם סיבות מבניות, חברתיות והיסטוריות הקשורות לתפיסה
ביקורתית, לניתוח של תופעות חברתיות עם פרספקטיבה שונה מהזרמים המושתתים על
פורמליזם, שטחיות והתוויות שלהם. אני דוחה את זה. אני משאיר למכתב אחר את ההערה על
הסיבות , אבל אני רוצה לסמן לך את העובדות: "העם הישראלי היה מאוד לאומני
ומלחמתי, מקנא לארצו" את אומרת לי. אינני חושב שאנחנו יכולים לדון במכתב
במגוון הרחב של ההיבטים השונים על הנושא. אני רק רוצה שתדעי את הדברים הבאים: האם
את זוכרת את הרעיונות שלי על התיקון שצריך לעשות בכל "הכוהנים הגדולים"?
לא רק שלא השתניתי, אלא להפך, פיתחתי אותו, התבגרתי והעמקתי אותו בחודשים אלה.
ומעל לכול, אחרי החיים יחד עם התלמידים של "המאסטרים". אני נשאר עם
השיטה, אבל לא אשתמש בטקסטים מ-1905 או 1867 כדי לגלות הקבלות לאירועי 1975. אינני
יודע אם את מבינה את מה שאני אומר, אהובתי, אבל אינני מאמין בשום נביא. אינני מפחד לקרוא, ללמוד, לאמץ דעות מכולם...
ולתרום את גרגר החול שלי. לעולם לא אזוז שוב עם ביטויים שנעשו לזמנים אחרים ולקווי
רוחב אחרים, לעולם לא! ברגע שנצא אני מתכנן להדביק את הפער.
אדם הוא חופשי בכל מקום שבו הוא
חי על פי תפיסתו ועל פי פרקטיקה של חופש. והוא עבד ואסיר למרות שהוא יכול לנוע
בנוחות בתפיסה שבה הוא אובייקט, לא נושא של היסטוריה. עד כמה שידוע לי, 99.9%
מהאנשים שאומרים שהם חופשיים, הם
בתוך העדר, נחשבים לחפצים, דברים,
מספרים. כשניפגש, יהיו לנו נושאים לשוחח עליהם שעות על גבי שעות, בזמן שאנחנו
שותים מאטה ואוהבים זה את זו. אני מת להיות איתך!
הפחד מדחייה שאת מרגישה הוא תוצאה של חוסר
ביטחון שאין לו סיבה. כל החברים לשעבר של המפלגה שאת מזכירה היו חלק מעדר. היינו
קורבנות של מגרעותינו ומעשינו. זה היה בלתי נמנע.
רק עכשיו, בזכות משבר חיצוני כמו המעצר שלנו, הצלחנו להעמיק את הניסיון
שלנו. היום לא אתעקש על הנושא הזה, אבל אני מבטיח לעשות את זה בלי להיכשל בהמשך.
אם נראה לך, דברי עם גבריאלה, אבל אינני מציע לך.
בעקבות הציטוט המקראי כתבת לי
על הניתוח ועל הסקירה היסודית שלך. "הפרק הסתיים", את אומרת לי. אני
חושב שזו טעות שלך. זכרי, אני לא מציע לך תשובה, אבל אני זועם על עמדותיהם של כל
האנשים המגנים את הישראלים ופוטרים את המוסלמים, הם שקריים ומשרתים את הקווים של
האימפריה. אינני מוכן לתמוך בתרבויות של הנאו־מרקסיסטים, וגם לא בזו של המנהיגים
הקומוניסטים הגדולים. ממש לא! אל תנאמי, אם כן, נאום גדול, אבל עלייך לחשוב ולבסס
את דברייך, בעומק ובהרחבה. החיסרון שלי הוא שאינני מכיר עובדות ספציפיות של
ההיסטוריה הישראלית, אבל היתרון שלי הוא שאני מכיר עובדות חדשות וכלליות.
הבאתי כמה סיבות לקריאת
התנ"ך. היום הייתה לי הזדמנות לקרוא עבודת אוסף (מפגש של מרקסיסטים ונוצרים)
תרומה של רוג'ר גארודי. זה נגע בי מאוד. נדהמתי ממנו והסכמתי איתו, היו דברים
שחשבתי עליהם באופן עצמאי, ודבריו ניחמו אותי ועודדו אותי להמשיך. על מהלך הכלכלה
אולי את יכולה לתת לי עוד נתונים. אינך עונה במכתביך לכמה שאלות, לדברים מסוימים
שאני מוכיח לך.
אני מקווה שעם קבלת מכתב זה כבר
העבירו אתכם למקום נוח יותר. מירטה מדאיגה אותי, היא אינה עונה לי. אינני יודע מה
לעשות. את מספרת לי על הרגשות שלך כלפיי וכותבת לי על פאולה איתי. ראי, אינני יודע
אם היא עוברת את השלב האדיפלי, אבל מה שאני יכול להבטיח לך הוא שלארבעת הימים
האלה, ובמיוחד להיום, תהיה חשיבות עמוקה עבורי אני בטוח שיחסינו הבשילו. אני מאמין
שהזוגיות שלנו יוצאת מחוזקת ועשירה מאוד מבחינה סנטימנטלית, רוחנית ותקשורתית.
השתנית, וכך גם אני. אני מתגעגע אליך, אבל במובן אחר של המילה: יותר שלווה אבל גם
יותר חיונית. הצמיחה שלי ברורה, בסופו של דבר זו העבודה שלי. אבל ללא הזרעים
שזרעת, בסבלנות, אני לעולם לא הייתי יוצא מהפרהיסטוריה. הייתי נשאר שם, על סף
החיים הבוגרים, עם ילדותי חסרת התקנה. איכשהו הייתי חוזר על המעגל של הזקן שלי...
את היית התנאי, תודתי הצנועה ביותר.
ברכות, ליטוף לסילוויו אומברטו
היקר שלי. נשיקה רכה מאוד בכל הווייתך. שלך לנצח, אבל.
23.8.75
חברה יקרה,
אתמול קיבלתי את המכתב שלך מיום
שני, ה-18 בחודש, עם שיעורי עברית. אין ספק שאענה על כמה שאלות מהמכתב הקודם, אבל
קודם אכתוב לך על האחרון. שכחתי להביע את דאגתי ממה שקרה בדבוטו ב-20 בחודש. אני
מקווה שזה לא השפיע עליכן בכלל. בנוסף, אתמול קראתי בעיתון "לה
אופיניון" הערה על מצבכן. מה שברוקן אמר לי משתלב בתמונה של חוסר האמון שלי
בו. לפי דבריה של אימא שלך, הגישה של בית המשפט היא לבטל את המשפט. ברוקן אינו
תורם שום דבר אובייקטיבי. אני גם יודע דרך אימא שלך שברוקן הביע בפניך ספקות באשר
למצבי. על סמך מה? לתוצאות השליליות של דוחות המומחים יש חשיבות לפתיחת החקירה,
כלומר לאפשרות זו תהיה תמיכה מול ראיות חדשות וחשובות. אבל החקירות שכבר הסתיימו מאשרות את פסיקת בג"ץ, המכונה
בערים אחרות "ביטול משפט זמני או חלקי". בכל מקרה, עורך דין נוסף יביא
לשקט נפשי רב יותר. שימי לב שאימא שלך סידרה את עניין ייפוי הכוח ביום אחד. עכשיו
נשארו שתי סוגיות חשובות: ביטול המשפט והחלטה על המדינה שנהגר אליה. נדמה לי שהסוף
קרוב.
רציתי ליידע אותך שמריו לקח את
כוונת ההגדלה בטענה שלקחת אותה איתנו יהיה יקר יותר מאשר לקנות אחת במדינה שאליה
נהגר. אבל אנחנו היינו שולחים אותה באונייה, מה שהופך את העברתה לזולה יותר. בכל
מקרה אני מאמין שההחלטה צריכה להיות בידינו. הוא מתכנן לקחת גם את הפטיפון. אמרתי
לאימא שלך שאינני מאשר זאת. אימא שלך הייתה חצי מנותקת, והצעתי לה לספר למריו שהיא
כבר הבטיחה את הפטיפון לאחיין שלי. למען האמת, מפריע לי שהדברים שלנו מפוזרים, ומה
שגרוע יותר, שהם פוזרו בלי להתייעץ איתנו. מה דעתך בעניין?
דבר נוסף: אימך התוודתה בפניי
שכאשר קראה את מכתביי לפאולה היא שינתה דברים כדי להקל עליה. לא אמרתי על כך דבר
בהתחלה. בביקור הבא ביקשתי ממנה לקרוא אותם מילולית, כי פאולה יכולה להבין אותם,
ואפשר גם להסביר לה דברים שהיא לא מבינה. אני מבין שהשפה שלי אולי אינה ילדותית
מאוד, אבל נראה לי שיותר חשוב שאוצר המילים של הבת שלנו יורחב. אם היא לא תבין
היום, היא תבין מחר או מוחרתיים, או שהיא תשאל היום. מה דעתך?
אינני חושב שבדיקת העבר שלי
יכולה להיות חדשה עבורך. הדבר החדש הוא הציפיות שאני מגבש מההחלטה לחיות בעתיד, לא
סתם להיות, האם זה ברור? לגבי ההנחות הכלכליות יש צורך ללמוד את השינויים. לאף אחד
לא אכפת מהבחינה הזאת, חוץ ממעטים. אכן, אני מבין שהמתודולוגיה תקפה, אבל דווקא היא,
במהותה, מורה שיש לסקור ולהטיל ספק בכל דבר ובכל זמן. מלנין ועד ימינו הפשיטו
המנהיגים את הרעיונות האלה מנשמתם החיה, מהעיקר. ובנוגע לשיטה, אני מניח שאיננו
צריכים לתפוס אותה כי היא כבר משולבת במחשבתנו. אם זה לא היה המקרה, לא היינו
מטילים ספק באפיפיורים המוכרים.
בקשר לשינויים שבי: אין ספק
שמדובר בתהליך ובמשבר. לא יכולתי לאמץ שינויים חיצוניים וחיוניים ללא שינויים
פנימיים ולהפך. הייתי מוקף במעגל ברזל וסגור. כתוצר של תהליך קודם נכנסו החיים
הפנימיים שלי והקיום החיוני שלי למשבר. סולם שלם של ערכים התפרק, ואני נותרתי ריק,
לבד – לצערך ולצערי, מפני שלא ידעתי את זה, ולא חשבתי על זה במצפון שלי. בעשרת
החודשים האלה משהו נשבר ומשהו נולד. מאבק בין הישן לחדש, בין מה שמת לבין מה
שנולד, בין מה שהולך ופוחת לבין מה שצומח. ככה אני... אני מסכים איתך שהפרקטיקה
שקובעת היא שאני עושה את שלי ואני מודע להתקדמות ולחסרונות שלי. ואכן, כפי שאת
מציינת, שינויים אלה מתבטאים כ"רגיעה" שהיא למעשה גישה, או תגובה שלווה
יותר, לכן מהורהרת. זמן יכול להעיד: אני מקווה שנוכל לאמת בפועל את השינויים שלך,
את השינויים שלי, את השינויים שלנו. כי אני חושב שאינך אותה סוסנה שנפרדה ממני
באחד בנובמבר.
יחסי השונה לאימא שלך אינו נובע
מחרטה אלא הוא תוצאה של התבגרות שהביאה
לראייה אחרת של אימך ושל אחרים... אני לומד לקבל אחריות על מעשיי. אני מרגיש כאילו
במשך 45 שנה צברתי מתחים ששחררתי לרוחב, ועכשיו הם אינם גורמים לי למתח, או שאני
פותר אותם ברגע שזה קורה ואיך שזה מתאים, בלי להחליף את הנושא של העצבים שלי,
שהאדם שמולי אינו אשם בהם. עם זאת, כשאני מבקש את דעתך, זה לא שאת שופטת שינויים
בהתנהגות שאינך יכולה לתפוס, אלא את היסודות והשיפוטים שאני עושה לגביהם –
שיפוטים, ביקורת, הערכות, ניתוחים, הצעות וכדומה – על זה אני מבקש את דעתך, כי אני
יודע שיש לך יתרונות: ידע כללי וידע עליי. שיקול הדעת שלך חשוב לי מאוד.
רציתי לכתוב לך כמה רשמים
מהביקור של פאולה. ראשית, הייתי מרוצה מהטבעיות שלה, מהחיבה שלה, מההומור הטוב
שלה. התרשמתי מהפרידה שלה: בניגוד לימים הקודמים, היא קראה לי כשעזבתי, חיבקה אותי
ונישקה אותי על הפה במתיקות כזאת... מעבר לאנקדוטה, הגישה הכללית שלה והפרידות
האלה בפרט, ביטלו את המרירות הנוראית של המחשבות שהיו לי, למשל, התרחקות, שִכחה,
ומצב הרוח שלי הפך לטוב מאוד. שנית, ההתבוננות במערכת היחסים הישנה של פאולה ושל
אימא שלך: ברור שלאימא שלך יש אובססיה לאוכל, ובדרך הישנה היא אוסרת עליה לאכול
ממתקים. אני אמרתי לה בסבלנות: לא משנה, פניה, היא לא תאכל כל יום ממתקים כאלה,
היא לא תבוא כל יום לראות את אביה... זו הייתה חוויה טובה. אפילו הזקנה שלך הודתה
שהביקור היה צריך לקרות הרבה יותר מוקדם.
מלבד זאת קיבלתי מושג על כל מה שאימא שלך עשתה ועושה עבורנו, ואיך הדברים מתנהלים
באמת. אני מבין שלמעשה חסר רק דוח מלה פלאטה, ואז כל החומר מונח על שולחן התובע עם
המלצת השופט לבטל את המשפט. אני מאמין במה שהיססתי להאמין בו עד לרגע שדיברתי עם
פניה, שאם לא יהיו בעיות חדשות, אולי יתגשם החלום שלי: שב- 14 באוקטובר, השנה המפוארת
הראשונה של בננו הקטן, נוכל לחגוג את יום הולדתו ביחד– חופשיים! האם זה יתגשם?
הלוואי!
אהובתי, אני רוצה לראות את בני ולנשק אותו, לראות אותך, להביט בך עמוק מאוד,
לנשק אותך בין ליטופים לליטופים... אבל אני מרגיש שלווה, השלמה, מחכה באופן
סטואי... לפחות עד -14 באוקטובר. אני מכיר את בעיות הזמן שלך, אבל אני רוצה לבקש
ממך שכאשר תכתבי לי תקראי שוב את המכתבים שלי, ותתני לי תשובות קונקרטיות לשאלות
ספציפיות. לדוגמה, שאלתי את אימא שלך על הספר של קלאודין, היא אמרה לי שלאוסקר יש.
ובכן, אמרתי לה לשאול אותו בתירוץ שהיא רוצה לשלוח אותו אליי עכשיו, אף על פי שזה
לא כך... אבל אינני רוצה לאבד את הספר הזה.
דבר נוסף: מעולם לא כתבת לי אם
בסופו של דבר הלכת לבית המשפט או לא. ענית שלא הלכת בגלל סילוויטו, ושתלכי ביום שני אחרי זה... אני רגוע ובטוח יותר
בעתידינו, אבל אני מאמין שאסור לנו התרשל. אם הייתי יכול ללכת, הייתי הולך. כמובן,
את צריכה לשקול את זה, אבל אם יהיה לנו עורך דין אחר ארגיש הרבה יותר רגוע ושליו.
ביום שישי כתבתי לברוקן והפצרתי בו להוציא את שמי מהמגזין.
יום ראשון , 24.8 – רציתי להתייחס עכשיו לכמה מושגים במכתבך הקודם. על
בעיית הבושה שלך, ההדחקה שלי וכדומה. אני מתחיל באמונות שלך לגבי החופש שלנו. אין
לי שום דבר בקשר לזה. רק הסרת מצב החרום יכולה לגרום לשחרורנו. חשבי על העבר שלי,
על התיקים שהיו לי פעם במשטרה, ותשתכנעי שאני צודק. בנוסף, בארגנטינה לא נוכל
לחיות בשלווה. האם היית מתפטרת מעבודתך? אני מבטיח לך שבכל יום, בעת שובך, הייתי
על קוצים, בהמתנה לצעדייך... לא, אהובתי, המחזור המיידי שלנו בארץ הסתיים. לגבי
הדאגה שלך למקום שניסע, שהבנות אינן מבינות, לכי לאט לאט: הן מתייחסות ליעד
המסוים, או שזה בגלל שאנחנו מהגרים לשם ולא מתכננים לחזור מיידית? אני חושב שזו
הסיבה הראשונה, ובכן, באופן די טבעי, אמרתי לחלק מהחברים, לאלה שאיתם אני משוחח,
שדודתך הציעה לתווך כדי שישראל תקבל אותנו כפליטים פוליטיים. אף אחד לא אמר לי
כלום. אם מישהו היה מעיר משהו, טוב או רע, הייתי מסביר את התזה שלי על אלה מלמטה
ולמעלה בשני העמים, ואומר שאינני נכנס למשחק של תחומי ההשפעה העולמיים. הדאגה שלי
לאדם ולעתידו תקפה פה ושם, בברזיל או במקסיקו, בבוליביה או בישראל . אינני מבין
למה את אומרת שלא כולם יבינו את הדברים בצורה בריאה. אני מכבד אותך אבל אינני שותף
לזה. אני לומד לחיות ללא אשמה (אני ממליץ
לך לקרוא את המאמר "ארוס וטנאטוס"
במוסף התרבותי של 24 באוגוסט) לכן אינני מוטרד יותר מדי ממה שהם יגידו, ואת יודעת
כמה היה אכפת לי! בפסקה אחרת את אומרת לי שהדעות הקדומות הן שלהן – לא שלך? אני
מניח שכן, אלה דעות קדומות והדחקה. באיזה מחיר את "קונה" חברה, חברות
ופסאודו-ביטחון? לא הייתי עושה את זה, לא משנה כמה זה יעלה. ואני חוזר ואומר לך מה
שכבר אמרתי לך: אל תזלזלי באנשים: תמיד תמצאי מישהו או מישהי שיתקרב אליך, כי את,
אהובתי, את לא רק זאת שנוסעת לישראל, אלא עוד כמה דברים. סוסנה, מכיוון שאני עולה
מדרגה בעשייה שלי, אינני יכול לשחק את המטומטם. אני חוזר ואומר: אני יודע היטב כמה
את חוששת לסכן את "הסטטוס קוו" שלך שם, אבל מוטב בדידות מפוארת –
שבמציאות אינה כזו ולא תקרה לך – מאשר לחיות באשמה שקרית, בדיה של השתלבות במעגל
של אנשים. אני שואל האם גם לסוקורו אינך יכולה לספר? את יכולה לשקול את זה או,
ליתר דיוק, לספר לה על כך? בכל מקרה את מרגישה שזו בעיה עמוקה, קשה. חשוב שתנסי להתמודד עם הבעיה ולהתגבר עליה, כי העתיד שלנו יהיה לא
טיפוסי, ואינני מתכוון לחיות עם אשמה או עם הדחקה. גם אם נגיע לישראל אין בכוונתי
להיכנע לזרם, וגם לא לעשות ויתורים על דו־קיום, ראשית משום שאני מסרב להודות שהישראלים הם כולם אותו
הדבר, ושנית, כל היוזמים חייבים לשלם מחיר של לעג, חוסר סובלנות, אי־הבנה, אבל
העלות ההיסטורית של כל רעיון חדש היא שפורצת דרך. אני מוכן להתמודד עם זה – ואת?
אני רוצה להבהיר שאני מבין שאינך באחד מהרגעים של מצבי הרוח הטובים ביותר שלך.
אני רוצה להסביר את המצב שלי
כאן: בהתחלה הייתה לי מידה מסוימת של מחויבות למונטונרוס. ביטלתי את זה: הזמן הוא
שלי. אינני כפוף לשום כלל אחר מלבד זה של הביתן בכללותו. אני קורא את עיתון לבד,
אינני מחובר לשום קבוצה, חוץ מקבוצת הארוחות, וגם החיבור לקבוצה זו הוא יחסי. אני
משוחח עם מי שאני רוצה ובזמן שאני רוצה ומתחבר למי שאני רוצה. אני אחראי על הדעות
שלי ופועל כעצמאי, לא משום שאין לי עקרונות, אלא משום שאני מאמין שהקבוצות חסרות
אותם. אינני מקבל מנגנונים וגם לא אמיתות מועתקות. תמיד דחיתי תוּכּים, סכמות
ותלמודיסטים, ואני גאה ב"בדידותי המפוארת", שבמציאות אינה כזו בשום פנים
ואופן. אני פועל באותנטיות וללא אשמה, בתהליך, כמובן. אינני רוצה, אינני יכול
ואסור לי להסתיר את הייעוד שלי ואת הרעיונות שלי. באופן טבעי אני חושף אותם לאלה
שמעניינים אותי, ואם במקרה הם נשמעים על ידי מישהו שאינו חלק מהסביבה הרגילה שלי,
אני יכול לתת את התשובה המתאימה, או לא לתת להם שום תשובה. גישה זו שלי היא, במובן
מסוים, עמדה של מי שמהרהר, חושב, ולא של מרובע שפועל על פי רפלקסים מותנים של
דוקטרינריזם. אני מפרט את הדברים משתי סיבות: את מכירה את האבולוציה שלי, ואת
לוקחת את מה שאת יכולה. לדוגמה, הקורס בכלכלה שאת מעבירה דורש ממך זמן. האם זה
מספק אותך יותר מאשר ללמוד פסיכולוגיה? בכל מקרה, את היא זו שצריכה לקבל החלטות,
אבל זה יכאיב לי מאוד אם לא נמצא דרך משותפת. עבורי, בשלב מכריע זה של חיי,
המידיות של הדברים מעניינת אותי רק מבחינת החופש שלנו. אני מודאג מעתידו של האדם,
מהניכור שלו ומההרס העצמי שלו. לשאלות האלה לא מצאתי תשובה.
אגב, מה את יודעת ומה
את חושבת על מרקוזה? נסי להשיג את "סופה של אוטופיה" ואת "האיש החד־ממדי".
סיפרתי לך על פריירה, פרום, וילהלם רייך ולא התייחסת לשום דבר.
התיאור שלך על האקלים
הישראלי והטבע של ישראל עורר את התשוקה הפנימית ביותר שלי. אני מוצא את התנ"ך
שובה לב, ואני מוצא בו פתגמים חכמים רבים. אני קושר את זה ל"אב הקדמון":
אני מרגיש ברמות עמוקות מאוד מאוד תחושה מוזרה, מתיקות קורעת לב, רחמנית. סיפרתי
לך מדי פעם על התחושה הנוגעת ללב שהייתה לי כשהקשבתי לקטעי שירה של הליטורגיה. אני
תופס דברים מאוד מרוחקים ובעומק בלתי נתפס שמגיעים מהילדות שלי – יש פעמים שאני
מבועת מהפחד להיכנע לפיתוי של המיסטיקה. אני
מרגיש מבוכה בנשמתי, רגשות אדוקים כלפי הזולת, שממזגים את חיי הקודמים עם תחושות
חדשות. למרות הדמיון המופנם שלי בילדותי, היו לי חיים חיצוניים. אני זוכר את ערבי
התיאטרון, את שפת האבהות, את הטקסים החילוניים, את הסיפורים ואת חיי התרבות של
הזקנים שלי. פתאום אני נזכר, זמן קצר לאחר מכן, ספר של שלום אש, איסט ריבר, שאחת
הדמויות שלו – משה וולף – עשתה עליי רושם עמוק. עד כמה זה קשור למה שאני מכנה
"אב קדמון"? זה מה שאני מתכנן לגלות. אבל זה כבד, זה כבד מאוד. וכשם
שיום אחד התכחשתי לסטלין, צידדתי באלה שגורשו מהמקדש, מצאתי מגבלות בלנין וחקרתי
את מאו, היום למדתי להיות אובייקטיבי, שלו, בוגר. אני אמור להיות אובייקטיבי,
שלו, בוגר. כשאני קורא על המשבר במזרח התיכון, אין לי רעיונות או דעות כי אני רואה
את גורלם של בני האדם: גברים ונשים שעובדים, סובלים, חיים בצד האחד וגם בצד האחר,
ומולם וסוחרים, סרסורים של פוליטיקה
ופיננסים משני הצדדים. ואני מזדהה עם חלק מכל צד, ואני דוחה ומגנה את האחרים, גם
משני הצדדים. במלחמות פנימיות נידונו השקרנים שתמכו באלה שבצמרת ארצם. אבל היו גם
כאלה שגינו אותם והושיטו את ידיהם באחווה. האם אין כאלה, אולי, גם בסכסוך הזה? אני
מעריך שכן.
ובכן, בובה יקרה שלי, אני צריך לכתוב לך יותר
ויותר. אבל זה לא אפשרי עבורי. אני מקווה שתעייני מחדש במכתביי בזהירות, ואני
רוצה, אם אפשר, להקשיב לרשמייך. החיים שלי קשורים לשלך. ממערכת היחסים שלנו נולדת
מחדש השמחה שלי לחיות. הרגעים הטובים ביותר והזיכרונות הרגשיים באים משם. ההתבגרות שלי, המשבר הקיומי שלי הם
תוצאה של הסתירה בין עשייה והוויה כוזבת ושל היחסים שלי איתך. אני צריך להיות איתך,
להקשיב לך, לראות אותך, לפנק אותך, לאהוב אותך, להרהר בך, לבכות, להילחם, להתפייס,
לחלום, להעריץ אותך, להתנדנד, להתנשק, לקחת אותך, לחבק אותך, לזכור אותך, לחכות
לך, להחזיק אותך, להכיר אותך, לחשוב עליך,
ללטף אותך, לדמיין אותך, לשאול אותך, לחלום עלייך, לגעת בך, לנשק אותך, להתייאש,
ולבכות, להתחנן, לאהוב אותך, להעריץ אותך, לזכור אותך בחיבה, בעדינות, במתיקות.
אני אוהב אותך כי אני אוהב אותך, ואני יכול רק לאהוב אותך יותר. וכשאני אוהב אותך,
אני אוהב את החיים, ואני שונא עצב. אני אוהב אותך, אישה, חברה, בת לוויה. תאהבי
אותי! אמן. ברכות, כתבי לי מה פאולה והזקנה שלך סיפרו לך.
נשיקה לנסיך הקטן שלי,
שלך לנצח, אבל
26.8.75
אהובי,
קיבלתי אתמול את מכתבך מה-19 והיום את מכתבך מה-21 בחודש. אתמול בלילה
הייתי עייפה מאוד והלכתי לישון בשעה עשר וחצי, ועכשיו אענה על שניהם.
שמחתי מאוד לשמוע על הביקור של
פאולה ושל אימא שלי. עדיין לא דיברתי איתן כי אנחנו עדיין בעונש, ונראה שהזקנה שלי
לא העזה לכתוב לי. בכל אופן כתבתי לה שלשום בלילה כדי שתהיה רגועה.
על בעיית ישראל והציונות כתבתי
לך כבר שלא דיברתי איתך על זה כי זה לא
עלה ולא היה רלוונטי. ראיתי בזה פרק סגור. אין זה אומר שאינני רוצה לפתוח אותו
מחדש, אבל הנושא ארוך ומעייף מדי מכדי לכתוב עליו. בינתיים אני מבהירה לך שהאנטי־ציונות
שלי, או ליתר דיוק אי־הציונות שלי לא נראית לי כמכשול לחיים לזמן מה בישראל. תהיה
לנו הזדמנות לדבר לעומק על הנושא. מה שאני חוזרת ומדגישה הוא שאני רוצה לנסוע לשם
וכל ההתנגדויות שלי מתייחסות לאפשרות להתיישב ולגדל את ילדינו שם. הבושה שלי שיגלו
היא משנית ולא תהיה האלמנט הקובע.
אני ממשיכה להתייחס למכתבך. אני
חושבת שזה טוב מאוד שאתה ממשיך לנתח את המציאות בלי להתייחס לאמיתות שכבר אינן
קיימות. אינני מופתעת כי אני חושבת שזה תהליך שהתחיל מזמן, הרבה לפני ה-1.11.74.
קראתי את הקלסיקות של המרקסיזם, ואני זוכרת איך המתכונים שלהם יושמו, גם אלה
שהאמינו שהם לא דוגמטיים, ואני מבינה שאף קבוצה לא הצליחה לתפוס רק את השיטה. היו
ויש אנשים בודדים, אבל אין להם השפעה על עובדות היסטוריות ופוליטיות. קבוצות
מאורגנות לוקחות את המתכונים ולא את המתודולוגיה. עם זאת בטווח הארוך אני חושבת
שיש דברים שמשתכללים. במונטונרוס אני מוצאת כמה דברים מדויקים, לפחות בדיבור. הייתי צריכה לראות מה קורה בפועל.
אני מתכוונת לעומק, לא למה שמתפרסם בתקשורת. חבל שאתה אינך יכול לכתוב לי על הנושא
הזה! זה מה שמשפיע על הרצון שלי לחזור לארגנטינה. לו הייתי חושבת ששום דבר אינו
מועיל ושאין אפשרות לשינוי, זה לא היה משנה לי איפה לגור, ועל אף הקושי הרגשי
הייתי מוכנה לחיות בכל מדינה בעולם שיש בה מספיק חיי תרבות. בקיצור, אני מבולבלת
מאוד, כפי שאולי שמת לב. הדבר היחיד שברור לי הוא שאני רוצה להמשיך ללמוד פסיכולוגיה,
אבל פרט לכך אינני יודעת שום דבר אחר. אני חושבת שרק במציאות אוכל להבהיר את
הרצונות שלי, את הרגשות שלי ואת המודעות שלי לצרכים. לכן, לעת עתה יש הרבה דברים
שאינני עונה עליהם. אני קוראת אותם, חושבת עליהם ושומרת אותם למועד מאוחר יותר.
שינוי הנושא: מדוע שמו לך גבס
ביד? לאותה בעיה כמו קודם?
אתמול סיימתי לקרוא את
"ניק אדמס" של המינגוויי. מאוד אהבתי את הספר, פרט לבעיה שהוא מעלה על אדם שמושפע פיזית
ופסיכולוגית ממלחמה, שהיה זר לי ומחוץ לזמן. הוא מתאר בצורה יפה מאוד את מערכת
היחסים של האדם עם הטבע. זה לגמרי הלהיב אותי. אני תוהה מה גורם לי לאהוב כל כך את
הטבע. זה מוזר כי גדלתי בעיר ותמיד גרתי בה. אפילו הדרך שלי לאהוב את כדור הארץ
אינה פסיבית. אינני אוהבת רק להרהר בו, אלא לעבוד. אני חושבת שזו אחת הסיבות
החשובות ביותר – אמרתי לך – לרצון להגיע לישראל. אינני יכולה לדמיין את עצמי חיה
בירושלים או בחיפה, אבל אני יכולה לדמיין את עצמי בקיבו – לא בקיבוץ מפותח מאוד,
אלא בקיבוץ שיש בו עדיין טבע טהור, לא מתורבת, בגליל או בנגב (המדבר הדרומי). מצד
שני אני רוצה ללמוד. החיים השטוחים וללא כל רמה תרבותית של קיבוץ לא יחזיקו מעמד
יותר מחצי שנה. אם כך אתה מבין שאינני יודעת מה אני רוצה, אבל זה לא משנה: המחשבה
על כך אינה מטרידה אותי יותר מדי.
סילוויו דורש את תשומת ליבי.
ובכן, אהבה, אני עוזבת אותך להיום, עד מחר. כפי שבנדטי אומר: "לפעמים אני
מרגיש / כמו גבעה שטוחה/ ולפעמים כמו הר / של פסגות תאומות / אבל היום אני מרגיש
בקושי / כמו לגונה רדודה / עם מזח / בלי סירות ...
נשיקה חמה, רכה ואוהבת, סוסנה
26.8.75
ידידתי ובת לוויה יקרה,
גם אתמול וגם היום לא קיבלתי את מכתביך. אני מניח שמה שקרה בשבוע שעבר יאט את
קצב שליחת המכתבים וקבלתם. בכל אופן, אני כותב לאימא שלך היום. אני מציע שאם המצב
הזה יימשך תגישו עבורכם צו הבאה. מטבע הדברים חסרים לי הערנות שלך, הדעות שלך,
הנוכחות שלך והמילים היקרות שלך, המשפטים המרגיזים שלך, לפעמים חכמים, לפעמים
מתוקים וגם מרירים. המכתבים שלך הם, כמובן, הנוכחות הפיזית היחידה שלך, פיסת נשמה
שלך בכל פסקה. אינני יודע מה להגיד לך. באיזו בנייה דקדוקית עליי להשתמש כדי להכריז על משהו חשוב מאוד, כמעט
מכריע לעתידנו? אינני יודע איך תקבלי את זה. רציתי לחלוק איתך את אהבתי, ש...
אני..... אני רוצה...אוהב מאוד... מאוד.
לא יותר, לא פחות!
סוסי, היום באו לאשרר את ייפוי
הכוח של עורך הדין החדש. משמעות הדבר היא שההרשאה של ברוקן תתבטל אוטומטית כי
אינני יכול להיות מטופל על ידי שני עורכי דין. אינני יודע מה לעשות. אני רוצה
להבהיר שאין זה אומר שאני מעוניין להפסיק את ההתקשרות עם ברוקן אלא רק להחליף אותו
בטיפול שלו כאן, ברסיסטנסיה. אראה איך אפשר לפתור את זה. אני מצפה לחדשות משם,
ובהתחשב במצב בדבוטו אבקש מאימא שלך לעדכן אותי. אני חושב שאחת הטעויות שהם עשו
הייתה לחכות שאימא שלך תעביר לך את החדשות ורק אז תעביר אותן אליי. מה יקרה
במדינה? הייתי רוצה שהעניין שלנו יסתיים. ככל שהימים חולפים אני חולם יותר על
העתיד, שיבוא בקרוב!
כאן הכול ממשיך בקצב הרגיל שלו.
הדבר החדש היחיד הוא שהאופציות והשיחרורים
נבלמו. אנחנו צריכים לחשוב כמה אנחנו חייבים לקיצוניים על הנסיבות האלה.
ברור שהם חיים על כוכב אחר, ולמרבה הצער, ההשלכות משולמות על ידי כולנו.
אני מניח שהצלחת לראות את אימא
שלך ואת פאוליטה. הן יספרו לך כמה השתזפתי. בימים אלה חלה שוב התקררות, אבל מזג
האוויר טוב. יום אחרי שאימא שלך נסעה – אני יודע שהיא טסה ביום חמישי בלילה –
התחיל לרדת גשם. אין צורך לציין עד כמה אני מצפה בקוצר רוח למכתביך המגיבים על
רשמיה של פאולה. סילוויו, בני היקר, אני מרגיש שכל יום שאני חיי בנפרד ממנו כאילו
גונבים ממני באכזריות שעות של אושר ושמחה. אני באמת חושב שלא אזהה אותו. כמעט
ארבעה חודשים לא ראיתי אותו. אני
מניח שהוא כבר אינו הבלונדיני המתוק, הרך והאוהב כל כך, שלחצתי אל החזה שלי
ונישקתי אותו בעדינות, נרגש מבני הקטן. תארי לי את זה, בבקשה. חבל שאינני רואה
אפילו את התמונה שלו. האם נוכל לחגוג יחד את היום הולדת הראשון של הנסיך הקטן?
ובכן, יקירתי, רציתי להבהיר
שכאשר כתבתי לך במכתבי האחרון על חששותיי שלא להיכנע למיסטיקה, הגזמתי, כנראה, או
אפילו יותר מכך, יצאתי משליטה... אבל לפעמים אני מתמרד נגד המנגנון הלא רציונלי
המטופש של חלק מהסובבים אותי. אני מבטיח לך שחלק מיצירותיהם של הוגים קתולים הוא
תרומה אמיתית, אינטליגנטית, חדה ורעננה. תענוג לקרוא, אני חושב שהזכרתי את החוברת
"סיכון שנקרא תפילה", עם מאמר של גארודי.
סוסי יקירתי, עכשיו אני נפרד.
חיבוק לסוקורו אם היא עדיין שם, למריטה, לסבתא. נשיקה מתוקה מאוד לסילוויטו, ואחת
רכה מאוד בשבילך, עם מיטב הרגשות והגעגועים שלי.
שלך, לנצח, אבל
28.8.75
אהובי,
היום באה הזקנה שלי ולקחה את
סילוויטו עד יום ראשון או שני. האמת היא ששמחתי כי הייתי קצת עייפה. לרוע המזל,
היות שהסנקציה הסתיימה בשעה 19:30 לא יכולתי לדבר איתה כדי לברר אם יש לה חדשות.
לפי המכתב שקיבלתי אתמול, אימא שלי הייתה עם ד"ר פומבו והתובעת והייתה מאוד
אופטימית. נראה שאתמול התובע החזיר את התיק, ולכן יהיו כמה ימים של ייסורים. אני
מניחה שנתת לאימא שלי הוראות למכירת המכונית. אני מקווה שהיא תמכור אותה במהירות
ובמחיר טוב, אף על פי שאם נהגר לישראל לא נצטרך את הכסף כל כך בדחיפות. שוחחתי עם
סוקורו ועם כמה בנות אחרות על האפשרות הזאת, וכמובן, ברגעים הראשונים כולן היו
מזועזעות, אבל כשהעליתי את היתרונות והחסרונות, הן הבינו שזה סביר מאוד, ואני כבר
רגועה יותר במובן הזה. בנוסף, אחת הבנות
שהאופציה שלה פגה הציגה את צו ההבאה והיום זימנו אותה לבית המשפט כדי לתת
לה תאריך חדש ונודע לה שהיא עוזבת בשבוע הבא. מכאן שצו ההבאה חייב להיות מוצג בכל
מקרה. בכל המקרים האחרים, מסיבות שונות, הוא לא הוגש.
האם תזומן לביטול המשפט? אני
מקווה שכן. בכל מקרה, נשאר כל כך מעט זמן... אבל הייתי רוצה שנראה זה את זה לפני
שנעזוב. יש לנו הרבה דברים לסדר: הדברים שניקח, הכסף, אם ניקח – האם ניקח את כל
כסף שאנחנו יכולים להשיג או שנשאיר כאן משהו שישלחו לנו? בקיצור, הרבה דברים. אני מבטיחה לך שזאת הפעם הראשונה שאני
רואה את עצמי ומדמיינת את עצמי לידך ועם הילדים חופשיים!
אתמול סיימתי לקרוא את
"הזר" של קאמי. אינני יודעת אם קראת אותו, אבל יש חלק שבו כומר הולך לבקר נידון למוות כדי שהוא
יתוודה בפניו. הוא מסרב, והכומר מנסה לשכנע אותו בכל האמצעים. בוויכוח גדול
הוא שואל: "אבל לא היית רוצה שיהיו חיים אחרים?" והוא אומר, "כן,
לזכור את זאת". הכלא, מבחינתי, אחרי עשרה חודשים שימש ביסודו של דבר לכך:
לזכור, לנתח, לבקר, לתכנן ולחכות לחיים שלי או ליתר דיוק לחיים שלנו. האמת היא שלא
למדתי שום דבר שלא היה קשור אלינו.
אימא שלי כתבה לי שהיא שמחה
מאוד שהיא שבאה לבקר אותך, ושזו הייתה הפעם הראשונה שהיא הרגישה שאתה קרוב אליה.
היא אומרת בפעם הראשונה שלראשונה היא הרגישה שאתה מהמשפחה שלה. קודם היא חשבה תמיד
שאינה חשובה לך, ועכשיו היא הרגישה שאתה אוהב אותה. שמחתי מאוד. היא גם סיפרה לי
כמה פאולה מלאת חיבה אליך. לא ציפיתי לשום דבר אחר, אבל אני מתארת לעצמי כמה זה
ירגיע אותך.
ובכן, אהבה, אני עייפה. אינני יודעת למה לא
קיבלתי ממך מכתב היום. מצפה לקבל מחר, שכן אתמול אף מכתב לא הגיע.
אני אוהבת אותך ואני רוצה לראות
אותך, נשיקה גדולה מאוד, סוסנה
28.8.75
אסתר סוסנה היקרה שלי,
היום קיבלתי את המכתב שהתחלת ב-21 בחודש וסיימת בסוף השבוע. קודם כול,
ידעתי על בית המשפט מהמכתב של הזקנה שלך שהגיע אליי אתמול. הנחתי שהיו לכן בעיות
בגלל מה שקרה שם, אבל זה באמת מדהים שאתן נענשתן על אשמתו של מישהו אחר. מה שאינני
מבין זה מדוע לא קיים מנגנון שבמקרים כאלה ממשיך להגיש ערעור להגנה מיידית. למרות
שהמצב הוקל, אני מבין שהסנקציה הייתה לא מוצדקת ולא חוקית, ואני מקווה שהם לא
ישאירו את זה כך. הם נעצרו על ידי ה-PEN, ללא משפט, ואי אפשר להעניש
אותם בצורה כה דרסטית. זו התעללות בוטה!
ידעתי שהתיק שלנו תלוי בתובע. אימא
שלך דיברה עם ד"ר פומבו, ואז בילתה כמעט שעה עם התובע. נוסף על כך יש אישור
לנסוע לישראל, ולדבריה, היום, יום חמישי, יכולות להיות חדשות בעניין שלנו.
ובכן, ידידתי היקרה, ההכרעה
קרובה. אני מקווה שהליטופים שלפואנטה קיבל מידיו הרכות של הנסיך הקטן שלנו היו
יעילים יותר ממאה מומחים ומכתבים. האם הם יגיעו ללבו? אינני רוצה לקפוץ משמחה, אבל
אני מחכה לפסיקה, להחלטת "כבודו". גם אני הייתי רוצה להניח שדעתו תאפשר
לנו, הו אלוהים! להתחיל סוף סוף את הגלות שלנו, את האיחוד שלנו, את החופש הפיזי
שלנו. (האם יהיו חיים בצד השני של הסורגים?) לו היית יודעת כמה התרגשתי מהסיפור על
בננו המושיט את זרועותיו לשופט! אני מניח שאם המקרה שלנו היה רציני, הליטופים של
סילוויו אומברטו לא היו יכולים להזיז אותו. אבל האם הוא יהיה כל כך אכזרי וחסר
רגישות? אני מתקשה להאמין. מצד שני, לפי הדיווח שלך, הדיאלוג הוא חד־משמעי. הבה
נקווה בביטחון, אהובתי, שתהיה לנו אמונה ואומץ להאמין בעתידנו.
סילוויטו: "מא -פא-
טה". ללא ספק אצטרך להיות סבלני עם הבן שלי. אבל הגיע הזמן להתחיל לחלום על
המשפחה שלי בחוץ, נהנים מחיים שלעולם לא
נבזבז שוב. אינני יודע אם את יודעת שפאוליטה חולמת שאני אגדל את הזקן שלי. ובכן,
לבני תהיה הזדמנות ללטף אותו ולהתחרות עם אחותו בפעילות זו. על פאולה כתבתי את
הרשמים שלי, אבל אני רוצה להוסיף שהתרשמתי מההתנהלות שלה, מהחיבה והרוך שלה,
מהשמחה הספונטנית שלה. אני באמת חושב שהיא רצתה לראות אותי בדיוק כמו שאני רציתי
לראות אותה. אינני יודע אם היא חיה את השלב האדיפלי שלה, אבל היא מילאה אותי בשמחה.
אימא שלך סיפרה לי על השמחה שלה במטוס בחזרה, כשהם הגישו לה את המגש הקטן שלה עם
ארוחת הערב. אני מדמיין את זה! ובכן, הייתה לה טבילת תעופה, מבשרת על עוד אחת
ארוכה יותר, רחוקה. למעשה, אימא שלך עדכנה אותי במהירות על כל הדברים, כפי שכתבתי
לך קודם.
אני מקווה שאת במצב רוח טוב
יותר כשסוף התלאות שלנו מתקרב. חשבתי בשלב מסוים שהפרידה תקרע אותי לגזרים, אולם
כאשר חיזקתי את עצמי בכוח, התגברתי על בעיות הדו־קיום שלי ונרגעתי פחות או יותר
מהפרידה. הייתי מוטרד מחוסר הבהירות בחדשות ומחוסר האחריות של עורך הדין. מכיוון
שאינני יכול לקבל שני עורכי דין החלטתי במקום: ברוקן מגיע כשהוא רוצה, ומלבד הטעויות שלו, למשל ייפוי הכוח, הוא
מוריד את המורל שלי במקום לעזור לי. לכן החלטתי לפטר אותו. בכל מקרה, אני מקווה שבקרוב לא נצטרך אותו יותר.
אני משער שאהבת מאוד את הזקן שלך. אינני שוכח את ההזדמנות ההיא כשדיברת על
הנושא לא התאפקת כל כך והתייפחת עם הרבה רגש ... נזכרת? אולי את מדחיקה את הזיכרונות שלך כי לזקנה שלך יש קשר לכל זה. חשבי על זה, חשבי על זה... אני
מניח שהאובדן של אבא שלך פגע בך מאוד. למה
אינך שואלת את אימא שלך איך היו היחסים שלך איתו?
ידעתי שהמכתב של בטי ירגש אותך,
לכן שלחתי לך אותו. באשר לחלום שלך על הבריכה של בית קשת, אינני יודע אם זו מטפורה
או לא, אבל את, הנימפה הנערצת שלי, לא "הרוסה, מלאה טחב וסדוקה". את
ידידתי היקרה והמתוקה, את נצחית ומתמשכת. אינך מזדקנת, אלא בוגרת. האם את יכולה
לדמיין את עצמך מסוגלת לחזור לשעות ההתבגרות שלך עם אלה שאת אוהבת? את מרגישה טחב
בנשמתך, או חבצלות וברבורים קסומים שמחכים שתרקדי לכבודך– לכבוד הנימפה הקיבוצית שעזבה יום אחד, לבדה,
וחוזרת עם בשרה ודמה, עם חברה הטוב ביותר, לארץ שאולי לא תהיה מבטיחה, אבל כן,
בוודאי, זו הארץ הקדומה של האבות שהם הורים להורים של הורים של הורים של ההורים
שלנו?
מדאיג אותי שאינני שומע ממירטה.
בסוף השבוע הזה אכתוב לה שוב. באיזה גיהנום הבת שלי גוססת או מתייסרת? באיזה מבוך
מבעית, באיזה בדידות קודרת, באילו ייסורים היא מתייפחת? ואני, אהבתי, איני מסוגל
להרים אצבע, חסר חדשות, חסר תנועה!
סוסי יקירתי, אולי זה
לא חלום מטורף לחשוב שב-14 באוקטובר נוכל לגרום לסילוויו אומברטו לכבות את הנר
הראשון. אני מקווה שאם נהגר לארץ, כפי שאני מניח שיהיה, לפאולה לא יהיו בעיות של
הסתגלות, שפה, מנהגים. בכל מקרה, אם נרצה, לא נתכחש לתרבות הקודמת שלנו. אני יודע
שזה לא קל, אבל לא עולה בדעתי שאנחנו מסוגלים לוותר על התרבות שלנו, על המסורת שלנו
ועל ההרגלים הדרום אמריקאים שלנו. פיאצולה, פוגליאזה[70],
השפה שלנו, ההיסטוריה שלנו, חלקים של החיים שלנו שנזרעו בארגנטינה. הספרים,
הרחובות והרגעים שלנ – יהיו כמו טיפות גשם שמחליקות, בשלווה דרך המנהרות של
המלנכוליה שלנו. בבואנוס איירס פגשתי אותך, שם אהבתי אותך והערצתי את הקיום שלך
בשבילי. יש מקומות, שעות, ניחוחות ומבטים שמעידים על אהבתנו. יש שולחנות קפה
ומטפחות נוסטלגיות שידעו על אהבתנו, על הדמעות ללא חזור של ידידותנו האוהבת, על
מילים מתוקות שהיו, על תשוקות חולפות של רעידות ואפר, על פרחים בטעם דבש ועל
נשיקות חמות, מלאות אהבה והבטחות, או ליטופים קלושים, קטיפתיים, של אחר צהריים של
אהבה וערבים של התמסרות מוחלטת, שבו יכול היה צופה חרוץ ואדוק ללחוש בענווה של
נביא בודד: "ראו שני יצורים מסכנים, שבאותה מידה אוהבים זה את זה במתיקות
ובצורך!" את כל זה ועוד אנחנו עוזבים במולדת. האם את זוכרת את טנדיל[71] באותו ירח דבש קצר וגשום, קצר
ונואש, מתוק וקסום? מהלילה רקדנו כל כך צמודים, כל כך טהורים ומאוהבים.
אבל אנחנו צריכים לחיות, וזה
יוצר לנו מחויבות גדולה. ובכן, חברה יקרה, אני מצפה לחדשות שלך ולחדשות אחרות עבור
שניכם. ברכות לבנות, ליטופים רבים של "האיש הזקן" לנסיך הקטן. חיבוק חם
מאוד, אחוותי ומרגש מחברך הוותיק. שלך, לנצח, אבל.
אני אוהב אותך, אני אוהב אותך, אני
אוהב אותך, אני אוהב אותך, אני אוהב אותך...
29.8.75
אבל יקירי
למזלי קיבלתי היום את מכתבך מה-23 בחודש, סוף השבוע שעבר. אולי כבר למדת
מהמכתבים הקודמים שעדיין לא דיברתי עם אימא שלי. היום אישרו שביום ראשון הבא לא
יהיה לנו ביקור, כלומר עד יום חמישי הבא לא אוכל לראות אותה. אני מקווה שהשבוע
יהיו לנו חדשות על ביטול המשפט.
כאן לא היו לנו בעיות, אבל בביתן הסלולרי 2 היה
הרבה בלגן. הבנים התקוטטו עם הכנופיה של הבדיקות. כולם נסוגו, אבל למוחרת הם הלכו
להכות את הקומה השישית ואפילו זרקו גז. כתוצאה מכך כל הרשויות הוחלפו, ממנהל המשנה
ומטה. היום הגיע המשנה לראש האבטחה והודיע רשמית על המעבר שלנו לקומה שש בשבוע
הבא. נקבל קומה שלמה עם מקום בילוי לילדים. הנערים שהיו שם כבר הועברו למחלקה עשר.
אני עוברת למכתבך. העניין של
מכונת ההגדלה מכעיס אותי מאוד. הזקנה שלי לא סיפרה לי על כך. אני מניחה שהיא
מתביישת בגלל העזרה הרבה שלהם. אני אדבר איתה ואתן לה את הטיעונים הנכונים. הכול
תלוי במקום שאנחנו עוזבים אליו. למריו קל מאוד לומר שאנחנו נקנה מכונה חדשה, אבל
עם איזה כסף? אנחנו צריכים לקנות גם מצלמה, וגם לכך דרוש כסף.
בעניין המכתבים שלך לפאולה, הנחתי שכך היה, אף
על פי שאימא מעולם לא סיפרה לי. אני מסכימה איתך שצריך לקרוא אותם מילולית, ובכל
מקרה להסביר לה אותם.
בעניין החשיבה מחדש:
סיפרתי לך על הכלכלה, כי כשקראתי את אחד המדריכים האלה מצאתי הנחות יסוד רבות
שאינן חלות על המציאות שלנו. לדוגמה, הצורות השונות של ניכוס קרקעות המסומנות
באופן מסורתי אינן חלות על ארצנו. אני מנסה לנתח מחדש את חוק הערך, המשבר הכללי
המפורסם של הקפיטליזם וסיסמאות רבות אחרות. קורס הכלכלה המפורסם מושך אותי דווקא
מסיבה זו. אני מסבירה, אנחנו קוראות כאן הכול, וזה לא הרבה, ואז יש דיון. אחת
הסוגיות היפות ביותר שעלו ביחס להיסטוריה הכלכלית שלנו היא המאפיין הטפילי המובהק
של המעמדות השליטים שלנו עד שנת 30, שטופח בגלל האינטרסים האנגליים. הייתי רוצה
ללמוד יותר פסיכולוגיה, אבל אינני יכולה
לתאם את לוחות הזמנים עם גבריאלה, שכן היא משתתפת באותם קורסים כי הם בבוקר. בזמן
הקורס שתי בנות יוצאות לטפל בילדים, ואז אני יכולה להשתתף. הייתה לי אפשרות להשתתף
בקורס או לא לעשות כלום באותה שעה, לכן החלטתי לשתף פעולה. בכל מקרה, אני מוצאת
שהקורס שימושי. דבר מעניין נוסף שהועלה הוא המאפיין הייחודי באמריקה הלטינית:
התלות שלנו בארצות הברית. שים לב שהם ניצלו את זה ולכן כיבדו את המבנה הכלכלי
שיצרו האנגלים. אז בניגוד לברזיל, ונצואלה, קולומביה וכו', אנחנו ממשיכים לייצר
בעיקר לשוק האירופי. בקיצור, יש נושאים מעניינים רבים ללמוד ללא תוכניות קודמות.
לגבי השינויים אצלך: אני חושבת שבהחלט התבגרת. אינני יודעת אם אני השתניתי
מאוד. מה שאני בטוחה בו הוא שהעמקתי בידע על עצמי. למדתי לנתח את עצמי, להבין את
עצמי ולהבין מה הבעיות העיקריות שלי. לדוגמה, בנושא הנסיעה שלנו חשבתי מחדש על
הבעיה הישנה שלי של חוסר ביטחון, שהיא בסופו של דבר הערכה עצמית ירודה. חשבתי
שהתגברתי על זה, ולא התייחסתי למשבר שהיה לי כשנפרדנו מהחברויות הישנות שלנו.
עכשיו אני מבינה שמכאן הגיעו כל הייסורים הגדולים שלי. נדבר על זה ביסודיות.
אימא שלי סיפרה לי שהיא הייתה
בסוכנות היהודית, והם אישרו שאין לנו בעיה לנסוע, אבל היא אינה מבהירה את התנאים,
וגם לא את המקום שאליו נגיע. אם זה היה תלוי בי הייתי צריכה לחשוב על זה טוב מאוד.
אינני בטוחה כי העובדה שעברו 15 שנה מאז הנסיעה הקודמת שלי אינה בדיחה. אין לי
מושג איך הדברים יהיו שם. כשאימא שלי תבוא ביום חמישי אני מקווה להבין טוב יותר.
אני עונה על שאלותיך: לא הלכתי
לבית המשפט כי זה לא היה הכרחי. אימא שלי הלכה פעמיים או שלוש בשבוע, האמונות שלי
על שחרור אפשרי פחתו יחד עם שר הפנים בניטז. כמו כן, בשלב זה אני מעדיפה שנעזוב את
הארץ לזמן מה.
אני רוצה להבהיר שהמחויבות שלי
למונטונרוס היא יחסית מאוד. אני עדיין עצמאית. אני חולקת איתם צרכים וחלק מהלימוד,
לא הכול. אני קוראת כתבי עת לבד כי נוח לי יותר, ואני בוחרת במה אני רוצה להשתתף.
הם מקבלים אותי ומכבדים את ההחלטות שלי. אינני חושבת שנבחר שבילים שונים, אבל כמו
שאמרתי לך במכתב אחר, יש לי לא מעט בלבול לגבי דברים מסוימים. אני בטוחה שכשנוכל
לדבר הם יתבהרו. לא קראתי שום דבר על מרקוזה. על שאלותיך על פריירה, פרום, רייך,
לא עניתי כי לא היה לי מה להגיד לך. כמו כן, הרבה פעמים כשאני מתיישבת לכתוב לך
אני כל כך עייפה שלא בא לי לחשוב ולכתוב. זה לא מקרה שהיום אני כותבת כל כך הרבה:
סילוויטו לא כאן, לכן אינני צריכה לכבס
חיתולים, להרתיח ולהכין את הבקבוקים, להאכיל אותו, לרחוץ אותו, , לשחק איתו, לעזור
לו ללכת, לקחת אותו על הידיים וכדומה. כל זה מתיש אותי. זו הסיבה שהמכתבים שלי
נוגעים רק בדברים הבסיסיים.
אני משנה נושא וחוזרת למכתבך.
אני משוכנעת יותר מבעבר, שתמיד הדחקת את היותך יהודי והתכחשת לכך. עכשיו אתה מנסה
לחבר יחד את כל העולם הזה שהיה חלק מהעולם שלך בילדותך, ואני חושבת שהמסורת
והתרבות היהודית נוגעות בנימים העתיקים האלה שבך.
אני מצרפת הבהרות על הפעלים
בעברית, הטיות בלשון זכר ונקב, אבל אני מבהירה שלא אמשיך ללמד אותך כי יש הרבה
דברים שאינני זוכרת. הייתי צריכה ספר כדי לזכור. אני בטוחה שתוך שבוע הייתי משחזרת
את כל הידע שלי. באשר לך, מכיוון שאתה יודע את האלפבית, יהיה לך הרבה יותר קל.
הקורסים האינטנסיביים נמשכים שלושה חודשים ומכשירים אותך לקרוא עיתון מסוג "La Razón". אני חושבת שיהיה טוב
יותר, כי כל הלמידה מבוססת על שורשי המילים, וזה נראה בכתיבה העברית. אני מפסיקה
להיום. אמשיך מחר.
אני ממשיכה בשבת, 30.8, בלילה. עם ההעברה של הבנים נשארה טלוויזיה אחת ושלחו
לנו אותה, לכן אחרי חצי שנה שלא ראינו טלוויזיה, עשינו מרתון של סרטים. היום
קיבלתי את המכתב שלך מה-26 בחודש. אתה אומר לי שהיית מבקש מאימא שלי להציג את צו
ההבאה. אבל אהבה, הסנקציה כבר הוסרה. כשמכתבך יגיע זה כבר לא יהיה נחוץ! זכור
שאנחנו במרחק של שבוע בזמן...
יש כאן בחורה שיש לה אחות
בישראל, ואתמול היא חיפשה מישהו שיתרגם כמה שורות לשלוח לחבר של האחות, שדובר רק
עברית ואנגלית. לא יכולתי לעשות את זה כי היו חסרות לי כל כך הרבה מילים. כמובן,
זה לא היה משהו פשוט, כי בתור לוחמת טובה היא כתבה ארבע שורות של אידיאולוגיה. אבל
במובנים רבים אני צריכה ללמוד הרבה. לדוגמה, את הפועל להיות אני זוכרת רק בעבר ולא
בהווה.
אתה מבקש ממני לתאר לך
את סילוויו. הוא בלונדיני עם שיער כמעט לבן. העור
שלו דומה לשלך: לבן מאוד ורגיש. הוא מלא חיבה: כשהוא רואה אותי כשהוא
מתעורר או כשהוא חוזר מהחצר הוא קורא קריאות שמחה ופניו מאירות. כך גם כשהוא רואה
בחורה אחרת שאוהבת אותו מאוד או את סוקורו, שנמצאות איתו הכי הרבה, הוא צורח וצוחק
בשמחה, ואם לא נותנים לו תשומת לב מייד הוא מתחיל לבכות. אני חושבת שהוא צריך אותך
מאוד, כי כשהוא רואה את הרופא או שומר, הוא מיד פושט את הידיים שלו. הוא עליז
מאוד, אבל כשמשהו מרגיז אותו הוא זועם. עיניו עדיין כחולות, הוא שמנמן, אבל לא
יותר מדי, ולפי הבנות הוא הילד הכי חמוד בביתן. אינני יודעת אם אמרתי לך שיש פה
סוג של הליכון עם מושב ילד. אני מושיבה אותו
שם והוא מסתובב בביתן, עושה עצירות במיטות של נשים שהוא מעוניין בהן, משחק לזמן מה
ואז ממשיך ללכת. מדי פעם הוא חוזר למקום שבו אני נמצאת וצוחק עם הצחוק המטורף הזה.
אני נותנת לו נשיקה, והוא עוזב שוב. זה מתוק מאוד. מאפיין מסוים מאוד של סילוויו
הוא שאף על פי שהוא בן עשרה חודשים לא משעמם להיות איתו. הוא חברה. אינני יודעת
איך להסביר את זה, אבל הוא מלווה אותי כאילו היה מבוגר. סוקורו אומרת שגם היא
מרגישה כך: נראה כאילו מתקשרים איתו.
סוקורו עדיין כאן.
הכול מוכן לנסיעה שלה לצרפת, אבל היא מחכה שמשרד הפנים ייתן לה אישור יציאה. מכיוון שהאו"ם מסדר את
נסיעתה, הם אינם רוצים להגיש את צו ההבאה, אלא לנהל משא ומתן על יציאתו של כל אחד
מהם ישירות עם הממשלה. אני חושבת שהשינויים האחרונים יעכבו את ההליכים, אבל היא
אמורה לעזוב בכל רגע.
ובכן, אהבה, הפעם אינך
יכול להתלונן על המכתב שלי. אינני חושבת שאי פעם כתבתי לך כל כך הרבה. אני באמת
רוצה לראות אותך, לשוחח איתך, לתת לך נשיקה ארוכה מאוד, עד שייגמר לי האוויר. האם
זה יהיה בקרוב?
אני אוהבת אותך,
מתגעגעת אליך וסופרת את השעות שנותרו לראות אותך, סוסנה
31.8.75
ערב טוב, אהובה שלי,
יום ראשון, 19:30. היום היה יום יפה, אבל... האם יכולים להיות ימים יפים
בשבילי בלי האינטימיות הקרובה שלך? ביום שישי לא קיבלתי את המכתבים שלך, ואתמול
והיום לא הייתה לי יותר מדי השראה לכתוב לך. עם זאת אתמול התחלתי לכתוב שיר. זה
רע, אני לא כל כך מוצלח, אבל אני עדיין אעתיק אותו בשבילך. ואני אתמיד, אם כי
במובן כללי יותר. אני אתקן אותו בזמן שאעתיק אותו:
גבר מבחוץ
גבר מבחוץ,
נשמתו מורכבת, בודדה,
נובלת, עקרה להחריד,
מחכה לנס.
רק אחד... של אהבה.
הכפור של אינספור חורפים,
עלים שנשרו
בסתיו
קורעים את המתיקות ללא עדים
מלב בודד,
בלי תקווה...
ואז היא הגיעה, קטנה,
צחה ופורה,
זורעת אור ורוך
על החושך של הריקנות
על החיים המדומים ההם...
היא התיזה את נשמתו מבחוץ
עם האביב המלנכולי שלה, מסותתת חלומות מאוחרים,
חלומותיו הראשונים של האדם מבחוץ,
שחלם הבטחות הארעיות
כי אז, כן,
היא קיבלה את נשמתו, לבדה ובצער,
המציאות, נפלאה,
של אהבה לוהטת
שלבשה בירוק את החיים
את האפרוריות של עולמו ללא זריחות.
והאיש מבחוץ
הוא חי את הנס, אם כן,
בימים ללא דמדומים
כשהוא פרח ליד הניצן הקטן
הריחני של חיים, חום, נוכחות.
הוא היה האיש מבחוץ,
כשהארת, באהבה, את נשמתו
הוא הפך לגבר מבפנים.
אני מקווה שזה קל לעיכול
בשבילך. הוא נערי, אופייני לגיל 15, אם כי יש לי עוד 30. בכל מקרה, לא אמשיך
בנושא.
אני חסר סבלנות, יקירתי, לדעת
מה קורה. אני מקווה שהתובע לא יהיה בררן. בכל מקרה, עמדתו של השופט חשובה מאוד. אם
השופט מסכים לביטול המשפט שלנו וגם הלשכה לערעורים בתוספת התוצאה של המומחים, התוצאה ברורה. זה יהיה
עניין של המתנה. בכל מקרה יש להסדיר את עניין הנוטריון עבורך ואת מינויו של עורך
הדין שהובטח לנו על ידי הליגה. אני מקווה שהם לא התחילו עם שטויות. אימא שלך אומרת
ששאלת היעד מסודרת, אבל ביקשתי פרטים נוספים, למשל לברר אם נצטרך לשלם על הנסיעה
משהו כמו שלושה עשר או ארבעה עשר אלף כי תשעת אלפים עולה כרטיס לאירופה הלוך ושוב.
אם לא נשלם, יהיה לנו הכסף של המכונית. עכשיו ייתכן שבית המשפט יזמין אותי לבואנוס
איירס. מכתבי הדורש את המסמכים, קרבת הסוף,
יכולים להצדיק את הבקשה להעברה.
ביום שישי עזבו כמה
מעמיתיי את הכלא תוך בשימוש באופציה. ילד שהיה איתנו נלקח לדבוטו. כפי שאת יכוליה
לתאר לעצמך, אני עדיין מחושל. זה מגן עליי מפני "נפילות" ולחצים, אבל
אני כל כך מתגעגע אליך, סוסנה. אני מנסה להיות אובייקטיבי, רציונלי, אם כי איתך
אינני יכול כי את מאוד משמעותית בשבילי. לדוגמה, כאשר אני מדבר עם עמית על חיי
הקודמים, בדרך זו או אחרת אני חייב בסופו של דבר לסיים איתך. הסיבה? פשוט מאוד,
אצלי הכול נמדד על ידי "לפני ואחרי" של הזוגיות שלנו. החיסכון שלי
במילים – עכשיו אני מבין – נובע מהעובדה שהמכתבים האחרונים שלי היו מאוד צפופים
וארוכים. אני מצפה לתשובותייך ולדעותייך. עליי אין לי הרבה מה לומר. אני מקווה
שכבר ראית את אימא שלך ואת פאוליטה. ממכתבך האחרון אני מבין שלא היה מעבר לבית
החולים.
כמעט שכחתי: במכתבך
שבו את מספרת לי על הדיאלוג שלך עם לפואנטה, כמו תמיד, את קודרת ולקונית. אולי זה
היה בדיוק כך, אבל את חייבת להבין שבין מה שאימא שלך מעבירה לי ובין השיחה שלך עם
השופט, יש חדשות גדולות מאוד, ואת יודעת שהדבר היחיד שמעדכן אותי הם המכתבים שלך:
את זו שמדברת עם השופט, מתרשמת ממנו; את זו שיכולה לגבש רעיון או לשפוט אותו. זו
הסיבה שפעם ביקרתי אותך שאת לא משתנה, גם את! יו, האמת, גם אני! טוב, לפחות אצדיק
את ירושת הטמפרמנט של הנסיך הקטן. שלא תחשבי שהבן שלי יורש את המזג שלי, ואני
מתכוון לאלף אותו.
סוסי יקירתי, להיום אני מסיים. אני מקווה שיש
לנו חדשות ושאקבל את התשובות שלך למכתבים שלי, שבהם אני מעלה דברים רבים, חלקם על
העתיד וחלקם על החלטות כגון גורל הנכסים
שלנו, מריו וכדומה.
ברכות לחברים שלך.
ליטוף לסילוויו אומברטו יקירי. חיבוק חם מאוד בשבילך. אני שולח לך עם הנשיקות
האהבה והגעגועים שלי חלומות ועלי כותרת ריחניים וצבעוניים ואת הרצון שלי לאהוב
אותך באופן מלא.
להתראות אהובה. שלי.
שלך נואשות, לנצח, אבל
1.9.75
ידידתי
היקרה,
אני
מוקסם ממך: היום קיבלתי את מכתבך מה- 26.8, והוא הזכיר לי את מעלותיך: מכתב יפה
שבו "הגאונות" שלך חוזרת... מילים שממלאות אותי בגאווה, שגורמות לי
ליהנות מחברתך. אני מניח שבבוא העת נדבר, גם לצרכים אובייקטיביים, על בעיות
הקשורות לישראל. זה אינו נושא להתכתבות אם כך את מעדיפה. לא יחסרו הזדמנויות לשוחח
על כך.
אני
מצטער לחלוק עליך לחלוטין בעניין "ההצלחות" של המונטונרוס. ברור שדברים
שונים גורמים להתפתחות זו. אני יכול לומר לך שהיחסים הקבוצתיים בינם לבין עצמם ועם
ההנהלה שלהם הם הרסניים, רמת ההבנה הכללית שלהם מעוררת רחמים, והרמה של המנהיגים
אינה עונה על דרישות בסיסיות. מכאן שבסדר הארגוני הם לוקים בכל החטאים שאנחנו
מכירים, כפול אלף. השיטה שלהם פועלת על פי תוכנית פשוטה מאוד: מה שמתאים להם –
מצוין; מה שלא מתאים או מחוץ למנגינה המוכרת הם מדכאים או מאלתרים. בשלושת החודשים
האחרונים הגישות שלהם הן מכניות וסוגרות, למעשה, אפשרויות של כל הסכם עם ארגונים
ידידותיים. לבסוף העובדות: כל פעולתם במנגנון היא הכוח. הכרתי כמה מקרוב, ואני
יכול להגיד לך שאין משהו ששווה להציל. אני מבסס את עצמי לא רק ולא כל כך על
התקשורת, אלא על ניהול ההערכות התקופתיות שלהם. בנוסף, הם חסרים משקל – לחלוטין –
במדיה החברתית החשובה. כמו שאר "המתקדמים" הם ממנים את עצמם לקול העם.
חבל, כמובן, שהעם לא נתן להם את התפקיד הזה, והם אפילו אינם יודעים! האם את זוכרת שאמרת שאנשים קוראים את
"מעשי הגבורה" האלה ככרוניקה משטרתית של העיתונים? כן, המציאות היא
כזאת. נוסף על כך אני יודע ממקור מיהמן כי בכל דבר שבו הייתה פעילות עממית, הם
הגבילו את הנוכחות, ואם הם אמרו לך משהו אחר הם סתם התרברבו.
סוסי היקרה, כשהיה נפוליאון ליד
הפירמידות במצרים הוא קרא: "חיילים,
4000 שנה מסתכלות עלינו!" ובכן, אני אומר לך– אם כי אינני משווה את עצמי
לבונפרטה – כי "30 שנה מאירות אותי". את אומרת לי במכתבך שהאפשרות שאת
רואה במאבקם הפוליטי של המונטנרוס היא מה שמשפיע עליך לרצות לחזור לארגנטינה.
ובכן, סוסי,
אני חושב ששום דבר שקיים, שום ארגון, לא עובד, ואני החלטי! חבל שאינני יכול להרחיב
את הנושא ולהעמיק בו, אבל אני מבהיר שדעתי מבוססת על מחשבה עמוקה מאוד. יתר על כן,
אני חושב שרק במקרה או במזל יכלו אותם אנשים להגיע למעגלי ההשפעה, אבל אינני חושב
שזה אפשרי. הנושא מעניין ויש לי הרבה רעיונות והוכחות לטענות שלי. אני מצטער על
הבלבול שלך, אבל אני בטוח שזה ייעלם. אני מציע לך לבקש לקרוא את דעותיהם הכתובות
האחרונות, אם הם מאפשרים לך, ולהתבונן בהן בעיניים ביקורתיות ולקרוא בין השורות.
אז תביני בוודאי שמתחת למנגנון הכוח אין כלום–
שהכול מבוסס על כך ועל העובדות החשובות האחרונות: הם לא השתתפו כי
"אין להם שם אנשים". הודאה שלהם.
סוסי יקירתי, המציאות מבהירה דברים,
ולא רק לך. דברים אחרים מתבהרים דרך דיאלוג. אל תשכחי שהחיים שלנו הם חיים של
ארבעה – אנחנו והילדים שלנו. נראה לי נכון שאינך עונה על הרבה מהמחשבות וההרהורים
שלי. זה בסדר "לקרוא אותם, לחשוב עליהם ולשמור אותם למועד מאוחר יותר".
אינני מזרז אותך או מציף אותך. עם זאת הרעיונות שלי הם סקיצות, טיוטות בראש של
פרויקטים שאני חייב ללטש בעצמי, ואני חייב גם לדבר איתך. האמון שלי בך נותר ללא
שינוי. התבגרתי מאוד, סוסי, אינך יכולה לדמיין כמה!
במובנים מסוימים אני "מתקדם" אמיתי, אבל אני מכיר בכך שהצמד שלנו הוא
שילוב שעבד בעבר – לפעמים רע אבל לרוב טוב – אבל בעתיד יהיה הרבה יותר מתקדם. עשרת
החודשים – תזכורת ארורה היום – והחוויה שהם הביאו לנו לא יחלפו על פנינו. איזה
רצון לחיות, לנשום אוויר טהור ליד האוויר שלך, טהור יותר מכולם! האם הסוף יגיע
בקרוב? כמה אני משתוקק לזה, אלוהים, כמה!
השיר
של בנדטי יפה – התרגשתי מאוד, סוסי יקרה, קטנה, חמה, חסרת ביטחון,
חברה, שדה, רכה וייחודית... סוסי, אני אוהב אותך, אני פשוט אוהב
אותך, ומודה לך על הרוך ועל הסבלנות שלך, על מה שלימדת אותי ועל מה שהשלמת איתו.
תודה על שהפכת אותי ל"גבר מבפנים". את, פיאצולה, דירתנו הראשונה ברחוב
אורו, בוקר יום ראשון אחד בפארק, החום הראשון של עורך, הנשיקה הרועדת של תשוקה
נאיבית, טהורה, קפה בין שנינו, מאוחדים במבט, נהנים מחיזור מאוחר, אהבה שמתכלה
ומתחדשת, תשוקה בינך העצובה וביני המלנכולי ללא תקנה. אני אוהב אותך, בפשטות. סוסי.
כתבתי לך הרבה מכתבים עם בלדות פרוזה, אבל מעולם לא אמרת לי כלום. האם הם הגיעו
לליבך האהוב?
את
כותבת לי על ספרו של המינגוויי, מתפלספת ותוהה על אהבתך לטבע. אני חושב שחייבות
להיות כמה סיבות, אבל הנטייה הטבעית שלך ל"בלגנים" היא אחת מהן. (אל
תכעסי, זו בדיחה רכה!). סוסי, אם את אוהבת את הטבע אבל גם
לומדת, אני מניח שיהיו דרכים ליישב בין זה לזה. "בהתחלה היה חושך על פני
תהום", אבל האור ייעשה בשבילנו ובשביל ילדינו. אולי אני מעריך את העתיד שלנו
יתר על המידה, אבל אני חושב שנחיה שעות מתוקות מאוד, מתגמלות, חופשיות במגע עם
הטבע, עם התרבות, עם אימא אדמה ועם מוזיקה וספרים. יהיה זמן, אהובתי, לחיות באופן
מלא.
להיום
בובה, אני מסיים. מחר אמשיך, אבל כדי לא לשכוח אני מבקש ממך לתרגם לי איך אומרים בעברית
"ידידתי הקטנה".
יום שלישי , שעה 14:00 – אני
ממשיך: היום קיבלתי את מכתבך מה-28.8. כפי שאת יכולה לדמיין אני על גחלים מהתיאור
שאת נותנת לי על "הווידוי" שלך בפני הבנות על גורלנו. אני מבין את גודל
החשש שלך, ואני מניח שתוצאות השיחה שלך הוכיחו שאני צודק.
אני
שותף למטפורה על ספרו של קאמי. הוא שירת אותי הרבה, הייתי אומר באופן שוויוני, בין
העבר לעתיד בעיקר. בכל פעם שניתחתי את ההווה, זה בגלל שהוא השתבש מאוד.
בחלק
המתייחס לרגשותיי כלפי אימך במכתב ששלחתי לה יכולתי לכתוב שלא עשיתי שום מאמץ
מיוחד להראות חיבה כלפיה. אימא שלך לא השתנתה. מי שהשתנה זה אני. אני סובלני יותר
וניכר גם שמתקיים אצלי תהליך של התבגרות. קרה שבשבת שלפני הנסיעה של אימא שלך
ביקשתי ממנה להעלות שוב, בצורה לא ישירה, את בעיית מערכות היחסים שלנו, וניכר שזה
ריגש אותה. כמובן, האופי של הזקנה שלך לא השתנה. היא הופתעה, למשל, כשהציעו לפאולה
ממתקים בימי הביקור, והייתה חסרת מנוחה בגלל החשש שפאולה "לא תאכל בארוחת
צוהריים". דיברתי אליה ברכות, בסבלנות ובחום, והיא רק הגיבה על מה שמכתביי
זרעו. את תוהה, בקיצור, איך אני רואה את הזקנה שלך וכיצד אני מרגיש כלפיה. ראי,
היא אימא שלך, בשר ודם שלך. סוף סוף הבנתי שאני חייב לקבל את זה כמו שזה. בנוסף,
היא מותשת – לא רק בגלל המצב שלנו, אלא גם בגלל ההשלכות הפיזיות של המצב. אני מצטער
מאוד על חייה, על הקודמים ועל העתידיים. ההומניזם שלי אינו מופשט או רק לתחום חברתי אחר. בכל מקרה, כאן יש לך סיפור
מקוצר של הדבר. הביקור של פאולה וההתנהגות שלה תרמו מכל הבחינות, מיותר להוסיף.
אני מצפה להערות שלך כשתראי אותה.
אם
נעבור לנושא אחר, אינני מבין למה קיבלתם סנקציות. זה היה מגוחך כאילו גם אנחנו
היינו מקבלים סנקציות. האם אתן מתכוונות להשאיר את זה כך? אינני חושב שזה נבון.
בכל מקרה, זה תלוי בכם.
סוסי יקירתי, עבר הרבה זמן מאז
שקיבלתי מכתבים מסוסי וממירטה. אינני יודע מה לעשות.
אני שמח על היציאה של סילוויטו. הייתי רוצה כל כך לשחק עם הבן שלי... מתי סוף סוף
יסתיים הסיוט שלנו? חברה יקרה, אני מסיים. המחסור בחדשות גורם לי לחוסר שקט, אבל
מה אפשר לעשות? אני מניח שכמה ימים בלי סילוויו יועילו לך. אהבה, ברכות לבנות
וחיבתי העמוקה ביותר אליך עם הרצון שלי לראות אותך, לנשק אותך ולפנק אותך ברוך.
שלך
לנצח, אבל
נ.ב:
קראתי את "דיוקן של אמן מתבגר" מאת ג'יימס ג'ויס. סופר טוב מאוד, עמוק,
בקיא בנפש האדם. עכשיו להתראות אהובה.
2.9.75
אבל יקירי,
אתמול והיום לא קיבלתי ממך
מכתב. שום מכתב לא הגיע למעשה מהצ'אקו. אנחנו עדיין באולם 49. יכול להיות שאנחנו
עוברים בסוף השבוע. אתמול סילוויטו חזר. ראיתי את אימא שלי רק כמה דקות כשהיא
הושיטה לי אותו, ונראה שהשבוע השופט יחתום על ביטול המשפט. אם כן, מכתב זה כבר לא
יגיע אליך, שכן באותו זמן תצטרך להיות מוזמן. סילוויו חזר במצב טוב מאוד, והוא
שמנמן וגבוה מאוד. אתמול שוב הייתי על גחלים כי 13 חברים מהצ'אקו חזרו. עד שהם
אישרו שאתה לא שם, השתגעתי. אני כל כך רוצה לראות אותך! אני מבטיחה לך שאינני
יכולה לספוג את זה יותר! כל יום, כל שעה, כל דקה, נראה לי כמו מאה שנה. כאילו הזמן
עצר מלכת. גם העובדה שלא היה לי ביקור הרבה זמן משפיעה על כך. בין הנסיעה, הסנקציה
ויום ראשון החמישי של החודש לא ראיתי את פאולה או את אימא שלי –יותר מ-15 יום. רק
ביום חמישי אראה אותם.
אין לי הרבה מה לספר לך כי כאן הכול נשאר אותו
הדבר. הדבר החשוב היחיד הוא שאני אוהבת אותך יותר ויותר, שאינני יכולה לחכות להיות
איתך, שלעולם לא אסבול שוב פרידה, אפילו ליום אחד. ובכן, אהבה, סלח לי על המעט
שאני כותבת לך אבל השעה מאוחרת, אני עייפה מאוד ואין לי שום דבר חדש לספר לך.
נשיקה
גדולה מאוד, סוסנה
4.9.75
סוסי,
ידידתי היקרה,
אתמול והיום לא קיבלתי ממך
מכתב. במקום זאת קיבלתי מכתב אחד מאימא שלך, אחד מאחותי והשלישי מסוסי. אימא שלך
התחננה שאשלח בדחיפות מכתב למשרד הפנים בבקשה לשנות את היעד. כבר עשיתי זאת, היום הוא
יצא באקספרס עם הודעה על הגעה. לדברי אימך, היה חיוני לבקש את השינוי לפני ביטול
המשפט. אני עדיין מתקשה להאמין, אבל אימא שלך כתבה לי "מחר אני צריכה ללכת
לבית המשפט לאישור ביטול
המשפט". אני אומר לעצמי: האם הם מבטיחים את זה בתקיפות? אני רועד
בפנים אף על פי שמבחינה חיצונית לא שמים לב לכך. איכשהו החזה שלי מפשיר. בלילה אני
מדמיין את הרגעים הנפלאים של שחרורנו. אני מתחיל לתהות אם הילדים יעלו איתנו
למטוס, אם הם ימסרו לנו אותם במשלחת של המשטרה הפדרלית בשדה התעופה, אם הם יקחו
אותנו אזוקים עד לכבש המטוס. אני מרגיש כאילו אני כבר ברגעים האלה. אני מניח
שארגיש נרגש לעזוב את מולדתי, את אדמת מולדתי, ואולי אשיר בקול רם את הבית האחרון
של ההמנון הלאומי: "תן לדפנה שידענו להשיג להיות נצחית ". לאט לאט זוהי
חזרה לחיים מלאים. אני עדיין מתאזר בסבלנות, אבל כבר מכרסם בי הרצון להיות הגיבור,
לא העד ליציאה של חברים. אני מאזין ל"אדיוס נונינו", ברדיו, ואני רואה
אותך ואת הרחובות הישנים של בואנוס איירס של ילדותי, את אבני הריצוף האהובות של
רחוב ילדותי נפרסים לפניי; את הבתים הנמוכים עם ריח של תמונות ספיה עתיקות. לפני
ארבעים שנה... אלוהים, אלוהים, איך שחלפו השנים! ורק עכשיו, אחרי עשרה חודשים
בכלא, אני מרגיש שהגעתי לבגרות שלי. בגרות יחסית, כמובן. אבל יש לי צורך להיות, לחיות באופן מלא, לשאוף כל רגע של קיום,
עמוק, בלהיטות ובמרץ. אני כל כך רוצה להיות עם הילדים שלי, איתכם, עם הטבע
והאנשים!
המכתב של אחותי מעורר חיבה. היא מספרת לי שכאשר
אימך לקחה אליה את סילוויטו, הוא הביט בתנועתן של המכוניות בתדהמה. בן מסכן שגדל
בכלא! היא גם מספרת לי שדיוויד נשא את פאולה על כתפיו, והנסיך הקטן מתח את
זרועותיו ונהנה, צוחק בקול רם ונקי.
מה
מחכה לנו? מה יהיה עלינו? האם נוכל לחזור לארגנטינה? אלה שאלות עם תשובה לא ברורה.
בכל מקרה אנחנו חייבים לבנות את העתיד שלנו עם מינימום של יציבות מגורים, לפחות עד
שתוכלי לסיים את הקריירה שלך. יציבות זו תאפשר לנו גם לשקם את הקשרים עם הקטנטנים
שלנו, את מערכת היחסים שלנו, ליצור איזון אישי וחברתי, להכין - במקרה שלי - תוכנית
של עבודה אינטלקטואלית ויחסים עם אנשים שעשויים לעניין אותנו ומתגוררים באירופה.
אני חושב שאנחנו נעזוב לחמש שנים ... סוסי, חשבנו לנסוע לאירופה לטיול,
זוכרת? ובכן, באיסוף רעיונות ומסקנות שלמדתי והכלתי במשך שלושים שנה מוזרות של
חיים פוליטיים, עולה על דעתי כי חייבים להפוך עובדה שלילית לחיובית, כלומר מיוזמתנו
לעולם לא יעלה על דעתנו למכור את חפצינו, לעזוב את מקומות העבודה שלנו וללכת
להרפתקה, לטייל בעולם עם ילדינו, אבל עכשיו יש לנו הזדמנות. במקום לקונן ולהיות
נוסטלגיים, חשבי שהזדמנות כזו, אף שהיא מאולצת ואינה בשליטתנו, לא תיקרה בפנינו
שוב. בואי ניקח את זה כך, מה דעתך?
ובכן, סוסי, אני מניח שאקבל מכתבים מחר.
אמשיך לחכות בדאגה. יהיה חשוב לנו מאוד לראות זה את זה לפני שהכול יושלם. היום אני
מסיים כאן. נשיקות לבנות, ליטוף רך מאוד לנסיך הקטן מאביו. ראקל שלחה לי תמונה של
סילוויו ותמונה נוספת של פאולה וסוסי, אחת מהן עם הילדים. אהובתי, ההפשרה תהפוך
למבול כאשר אוכל להגן עליך ולהרגיש אותך בזרועותיי, אני אוהב אותך, אני אוהב אותך,
אני חולם עליך...
שלך
לנצח, אבל
4.9.75
אבל היקר שלי,
היום ראיתי סוף סוף את פאולה
ואת אימא שלי וקיבלתי ממך שני מכתבים ביחד מה-28 ומה-31 באוגוסט. ברוקן בא היום
ואמר לי שהתובע מתכנן לערער, לכן יתווספו עוד שלושה חודשים עד שהתיק יגיע ללשכה
ויחזור. אתה יכול לתאר לעצמך באיזה מצב נפשי חזרתי. כשדיברתי על כך עם עורכת הדין
היא אמרה לי שברוקן משוגע. כבר היה מקרה דומה של בחור פרוניסטי מטוקומאן שכבר נמצא
במקסיקו והיה באותו מצב שלנו. לכן נרגעתי קצת. עכשיו, כשהתובע הגיש בקשה לראיות
והשופט דחה את בקשתו ונתן לו שימוע , כלומר הודעה, הם חיכו שהכול יחזור מהתובע עד
מחר או עד יום שני ויוחלט על ביטול המשפט. כבר אמרתי לאימי שברגע שיוחלט על ביטול המשפט היא תגיש את
צו ההבאה כדי שיתנו לנו רשות לצאת. אימא שלי חזרה לסוכנות היהודית והתבשרה שברגע
שיתנו לנו את האישור הם יקבעו את תאריך הנסיעה שלנו. עם ההגעה לישראל נלך לאולפן,
שהוא מכון שבו לומדים את השפה במשך שישה חודשים, ואז נוכל לבחור את היעד הסופי.
תקופת האולפן תתאים לנו מאוד, כי בזמן הזה נוכל לבקר במקומות שאני מכירה ולהחליט
איפה אנחנו רוצים להתיישב ואולי אפילו לראות מה קורה עם האוניברסיטה.
אני
מספרת לך אנקדוטה: פאולה שרה במילים לא מובנות וכשהזקנה שלי שאלה אותה מה היא
אומרת, היא, מאוד משוחררת ובלי להתבייש ענתה "אני שרה באנגלית ובעברית".
אני נדהמת מהמודעות שיש לה שאנחנו הולכים למדינה שבה לא מדברים בשפה שלנו.
אימא
שלי הייתה במשרד הפנים וביקשו ממנה להכין מכתב לשינוי היעד. כתבתי מכתב אחד בשם
שנינו למקרה שהמכתב שלך מתעכב. בכל מקרה, כתוב גם אתה למקרה שהם לא יקבלו את שלי.
באשר לציוד שלנו: אי אפשר להביא לישראל יותר מהבגדים, המצעים, הרדיו-המערכת
והמצלמות שלנו. איננו יכולים להביא מקרר או מכונת כביסה, ואין לי מושג למה, אבל
ככה זה. אימא שלי תברר אם נוכל לקחת את מכונת ההגדלה.
פאולה
חמודה מאוד ומלאת חיבה כלפי סילוויטו. היא כל כך שמחה שראתה אותך! היום לא יכולתי
לדבר איתה הרבה כי אחרי 20 יום היו לי הרבה דברים לסדר עם אימא שלי, אבל בשבת אני
מתכננת להקדיש לה את כל הזמן שברשותי. אתה צריך לראות איך היא מטפלת בסילוויטו:
היא אינה נותנת לאף אחד להכות אותו, ואם הוא תופס משהו מלוכלך או משהו שיכול לפגוע
בו, היא לוקחת אותו ממנו ונותנת לו משחק אחר.
מאוד
אהבתי את השירה שלך. בכלל לא חשבתי שהיא של נער מתבגר. מעל לכל נמשכתי לאותו
"גבר מבחוץ" ו"אדם מבפנים". חשבתי שהוא דמות מאוד מוכשרת.
ובכן, אני אסיים להיום. אצטרך להתרגל לזקן שלך –
מה לעשות? אני מצפה שידקור אותי!
אני
אוהבת אותך ומעריצה אותך. אני רוצה, אני צריכה, אני משתוקקת, אני מייחלת להיות
איתך, סוסנה
6.9.75
חברה יקרה,
אתמול, יום שישי, הגיע מכתבך
מסוף השבוע, 31-30-29 באוגוסט. נרחב כפי שלא היה מעולם, וחשוב.לפני שאתייחס
למכתבים אני רוצה להזכיר לך משהו תלוי ועומד, שמעניין את שנינו: חשפתי בפניך קודם
את החרטות שלי על כך
שהייתי חד־צדדי, על כך שלא היה לי מספיק חזון כדי להבין את הבעיות, הייסורים והסבל
שלך. אני חוזר ומדגיש שאלה הן המגבלות שלי, שאני מטפל בהן, ואני מנסה להילחם בהן
ולהתגבר עליהן. אני מזכיר לך את
זה בגלל המשימות הרבות שלך הקשורות לטיפול בבננו, כפי שאת אומרת לי במכתבך.
אינני מבין מה קרה בביתן שתיים, כלומר למה הלכו מכות
עם הכנופייה של השומרים? הכול מושלם בסיפור שלך, אבל משהו אינו מתאים: למה הענישו אתכן ולמה קיבלתן את
הדין? מהו הבסיס האי־רציונלי (כי רציונלי אינו קיים)? אני לעולם לא אבין זאת ממש.
את מבינה שהם לקחו לכן ארבעה ביקורים כי התחשק להם? אני מבין שלא נעשה מספיק, אפילו לא מחאה פשוטה ביותר. כמו
כן, מדוע הם החליפו את הסגל מסגן המנהל ומטה? האם זה היה גמול או עונש? אני מניח
שהם קיבלו סנקציות, ואם כך זה לא נעשה כמו שצריך. לו הם היו באים אליי עם מקלות וגזים, לא רק
שלא הייתי מקבל סנקציות אלא הייתי נלחם עד שאתגבר על הבעיה. בכל מקרה אני כותב לך
על כך כי זה לא הוגן ושרירותי, כי זה שלל ממך את השמחה לראות את פאולה ואת אימא
שלך אחרי שהן ביקרו אותי. מה דעתך? אני מקווה שכבר העבירו אתכן לביתן החדש.
רציתי
לומר לך שביטול המשפט יגיע בקרוב, ואין סיבה לעיכוב. אולי עכשיו השופט יוכל לתת
לנו ויזה לעזוב את הארץ גם אם חסרים פרטים רשמיים להחלטתו. יש פה שני נערים, שיחד
עם נער שלישי רצו לערב אותם במשהו
שמן, גדול, אבל הם יצאו מזה טוב. השלישי, שהיה בראוסון[72] שהצטרף
לשביתת הרעב והיה בעל רקע מפוקפק למדי, הגיש צו הבאה, נענה, ובשבת האחרונה היגר
לאיטליה ללא ביטול משפט. השניים האחרים איתי, והם אוכלים את המרפקים שלהם. נראה כי
השגרירות האיטלקית התערבה, אבל הדבר הקונקרטי הוא שאפשר לעזוב ללא ביטול משפט
בתנאים מסוימים. אני חושב שאנחנו במצב טוב יותר היום מאשר כאשר קיבלנו את
"חוסר ההוכחות". תגידי בוודאי שאני נהיה חסר סבלנות, אבל אינני אוהב את
האקלים השורר במדינה. הטרור האולטרה־שמאלני והימני אינם חדלים בטירוף הרצחני שלהם,
ללא מטרות ברורות, והם מדללים יותר ויותר את האקלים הפוליטי. נורא! ובאופן הגיוני
כוחות הצבא לוחצים להתערבות רבה יותר. במצב הזה הכול יכול לקרות. זו הסיבה לחוסר
הסבלנות שלי או, ליתר דיוק, לחוסר שקט שלי. אני מקווה שבשבוע הבא יהיו לנו חדשות,
שהשופט יפסוק, שהוא יעשה משהו קונקרטי. בקיצור – לעזוב את המדינה. לפרק את הבית
שלנו בארגנטינה פירושו לאבד דברים, לפזר חפצים אהובים, להתנכר לדברים... אבל יש גם
גישה של כמה חברים שנוהגים כמו בסרט זורבה היווני... נזכרת? בובולינה היתה במיטת
הייסורים שלה, עדיין בחיים, והנשרים חילקו את חפציה. אני בטוח שתמחי, שתגידי שמריו
אינו כזה. אני מקדים ואומר לך: האינפנטיליות והעקשנות שלו גורמות לו להתנהג כך.
אני יכול להודות לו על מה שהוא עושה, אבל שום דבר אינו נותן לו זכויות להחליט מה לעשות עם החפצים
שלנו. אני דורש שיחזירו את מכונת הגדלה ארוזה היטב, כי אנחנו נשלח אותה בים. אימא
שלך תשלח אותה אחרי היציאה שלנו.
אני
חושב שהזקנה שלך מזלזלת במכתבים שאני שולח לפאולה, ולא עלה בדעתה שהרחבת אוצר
המילים והידע הם תהליך, ובתוכו גירויים חשובים מאוד. הסברתי לה את זה, ואני מקווה
שהיא תבין את חשיבות הדבר.
נושא
סקירת העבר הוא עצום ומגוון. היום אין לי מצב רוח להתייחס לכך, אף על פי שכתבתי לך
על כך הרבה. אני רק רוצה להשלים היבט שהוא מכריע עבורי: תפקידו של הפרט בשינויים.
הייתי אומר שהוא כמעט אפסי. שיטת הרכוש משתנה, ומקווים שעובדה זו תייצר טרנספורמציה מופלאה בהרגלי
האנשים. אבל ההמון נשאר פסיבי ואדיש לתהליך השינוי החומרי. לא מתייעצים עם העם, האנשים
צריכים רק לאשר, להסכים, לתת את ה"כן", וזהו. לאחר מכן הרגלים, מנהגים
ומסורות מונצחים. זה מה שמציק לי ומדאיג אותי, כי זו הבעיה העכשווית הגדולה שאינה
פתורה. נוסף על כך, כמובן, ההסתרה, הסמכות, השלטון יודע הכול, ולבסוף הטרשת של
המתודולוגיה שלא תרמה דבר אחר מאז מותם של נציגיה האחרונים ושנתנה את הגב
לדיסציפלינות מכריעות בהבנת בעיות האדם וסביבתו: פסיכולוגיה, אנתרופולוגיה וכדומה.
אבל הדבר הבסיסי הוא תפקידו של העדר
שרק מקבל, הרוב הדומם והקמת מנגנון
מתווך, שחבריו מהווים את מה שג'ילאס[73] הטביל
כ"מעמד החדש" – עכשיו אני רואה
את זה מושלם!
באשר
לשינויים המתרחשים אצלי – נראה לי שאני על סף בגרות חדשה, לא "סופית".
באשר לך – אני מסכים שכפי שהיית לפני שפגשת אותי, יש לך הערכה שגויה, חלקית, קטועה
על עצמך. לחוסר הביטחון שלך יש מקורות אחרים, אבל לא יכולתי לאמין בזה. בכל מקרה,
אני חושב שהשנה הזו, שאבדה בכמה דרכים, השאירה לנו, למרות הכול, המשך חיובי מאוד.
הדבר החשוב יהיה טמון בחיסול השלילי, במחיקתו, אך בהצלתם ובפיתוחם של כל הנתונים
והמסקנות שגילינו ביחד, או בהרחבה, בדרך הייסורים שעברנו.
על
הסוכנות היהודית יש לי פחות פרטים מאשר לך. אימא שלך כתבה לי פשוט שאין שום בעיה
והפצירה בי לכתוב למשרד הפנים ולשנות את מקום היעד, מה שכבר עשיתי. הדבר הקונקרטי
הוא שאנחנו מהגרים לישראל. איננו יודעים לאן בדיוק, אבל לשם אנחנו מתכוונים להגר.
אינני יודע מאיפה זה בא, אך אני לוקח את זה בשלווה, משלים משהו שהוא חיוני לי.
"אי
ההסכמה" האפשרית שלנו היא יחסית
ונסיבתית באופן טבעי.אינני מודאג כי יש לנו הרבה מן המשותף בהיגיון, ואנחנו מלטשים
ומשלימים זה את זה. ייתכן שכרגע יש לי השקפה ספקנית יותר לגבי דברים מסוימים, אבל
זה יותר מדעי מאשר טמפרמנטי. נדבר על כך: האם החיים יספיקו לנו, אהובה? ננסה...
אני אוהב אותך.
אני מקבל את ה"אני מותשת" שלך. הדבר היחיד שאני מצטער עליו הוא
שלא הייתי לידך, שהראש שלך לא היה על החזה שלי, שלא קיבלת את הרוך והפינוקים שלי, ושלא
הקשבתי לקול הצרוד-מתוק שלך, כל כך ייחודי, כל כך שלך, כל כך שלי.
אני
רוצה לספר לך כמה דברים על "הדיכוי היהודי" שלי. באופן מקרי כתבתי ביום
חמישי לאחותי ושלחתי לה ברכה לראש השנה היהודי. היא בירכה אותי, וציינה שהיא יודעת
שאני לא מכבד מנהגים יהודיים. עניתי לה שכבר אינני מוכן לכסות ולהסתיר רגשות
שעולים ממקומות המסתור העמוקים ביותר של הווייתי, תקועים בבטן, מודחקים בכוח,
ומכאן האגרסיביות שלי. אמרתי לה שלא יכול להיות שכל מה שקיבלתי נשר ממני, גם בלי להיות מודע
לכך, מילדותי המוקדמת ביותר, כולל שפת האם "המתוקה והיקרה",שבה שוחחתי
כל כך הרבה עם אבי. צללתי וצללתי לתוך הקרביים שלי, והתחלתי להבין מה זה אומר להקשיב
במשך שנים לשירי היידיש הישנים והכואבים, לשירי הערש שריגשו אותי כל כך כשגדלתי,
ושזמזמתי במתיקות כה רבה לבתי הבכורה. הקשבתי לקטעים הליטורגיים עם כל כך הרבה
כבוד, והם חדרו אליי עמוק מאוד. אני חייב לשאול את עצמי מדוע הדחקתי את יהדותי.
להדחיק את יהדותי פירושו להכחיש מסורות ועובדות תרבותיות שהיו חוויות עמוקות מאוד
וטרנסצנדנטליות. זה היה, כדברייך, "העולם שלי", ואני מוסיף: העולם
הראשון והאמיתי שלי, הקיום האמיתי שלי, ורציתי להכחיש אותו ולדכא אותו. אדם אינו
יכול לדכא את עברו. חלק חיוני ומוחלט כמו הילדות, שבה נוצרים רגשות וחוויות בלתי
ניתנים לערעור. מדוע? אני חושב שיש כמה תשובות: להתבייש במצב, בחוסר היכולת הפיזית
והאינטלקטואלית להגן עליו, אולי גם בגלל האמביוולנטיות והבלבול שאבא שלי העביר לי,
שהעמדות האנטי־ציוניות שלו דבקו בי, והבלבול שלי בין דת למוצא אתני. מה שהפחיד
והביך אותי היה חוסר הביטחון שלי לזהות את מצבי כיהודי, מבולבל מעמדתו של הזקן שלי
ופוחד להתמודד עם הסטיגמה. הנה המפתח. אני מניח שיש פרטים אחרים, פחות או יותר
חשובים, אבל זה המפתח. ועכשיו אינני מוכן לדכא שום דבר. אי אפשר לחיות על ידי
הכחשת החלקים מכוננים של הקיום של האדם במשך שנים. זה היה מה שקראתי לו "האב
הקדמון". אני חייב למצוא את עצמי, סוסנה, אני חייב להיפגש בצומת חיי
הקודמים. אולי כדאי שאבדוק את המסלול שלי מהיום, השעה, הדקה שהתחלתי להסתתר
ולהדחיק אותו. אינני מפחד מההשלכות. יש לי אמונות מתודולוגיות חזקות שאינני מהמר
עליהן, אבל אני רוצה לבחון מחדש את מצבי האתני, לגלות מחדש את עולם הילדות שלי כדי
להיות גאה בו. זה מה שאני מרגיש עמוק בפנים. העולמות האלה הם מאוזנים בעיניי. אני חושב שזו תהיה חוויה מרתקת,
כמו לחדור למנהרת הזמן בחוכמה מצטברת. אני צריך לדעת בדחיפות מי אני! אני שמח
שאינני רובוט, שהשבתי את "הסיבים הישנים" שלי, כלומר את הרגשות שלי, את
הרוך שלי, את הרחמים שלי, בלי להתבייש בהם. אני מרגיש שרוחי משוחררת מנטל כבד. עכשיו,
רק עכשיו, אני יכול "לחזור להיות בן 7" ולהחליט על אמונתי, אבל עם
הניסיון שנתנו לי עוד 38 שנות חיים. האין זה נפלא, אסתר סוסנה? אני מניח שהדבר
החשוב הוא לחדור למבוך ולמצוא את הדרך החוצה. שם אני נמצא. האדם מורכב ממעשים
רצוניים ואחרים העומדים בבסיס רגשותיו, מקלידים את סיביו. אני מניח ששמי המחתרתי
"אנדרס" צריך למות, בהחלט... אנא כתבי לי וחווי את דעתך... זה מעניין
אותי ולפעמים מנחה אותי.
נדמה
לי שהוראת העברית אינה פרודוקטיבית משום שהיא חסרה את הקשר שלה לתרגול. בכל מקרה
אני אלמד ואת תעזרי לי. הידע שלי באלף-בית יקל עליי. אל תתאבלי על העברית ששכחת –
תוך זמן קצר תוכלי לשחזר אותה. את יכולה לבקש מאימא שלך להביא לך מילון עברי (האם
יהיה?) כדי להרוויח זמן, אם כי אם החישובים לא מכשילים אותנו, בתוך שלושה שבועות
אנחנו חייבים להיות מחוץ למדינה. אם כשהמכתב הזה יגיע לידיים שלך לא יהיו חדשות,
נצטרך לחשוב על דרך כלשהי. משהו שיעזור יהיה ההתערבות הלא רשמית של הסוכנות או של
השגרירות הישראלית עצמה. דבר חשוב נוסף הוא שהכרטיס יהיה פתוח, אבל בסוף החודש
אנחנו צריכים לנסוע. אינני רוצה להיות בלי הבן שלי ב -14 באוקטובר! תגידי לזקנה
שלך להודיע לי! עם כל זה אני
רואה שעורך הדין אינו מראה סימני חיים. האם הוא נמחק? והליגה? די!!!
אסתר
סוסנה, מה שסיפרת לי על סילוויטו ריגש אותי מאוד – הנסיך הנודד עם
"הצרחות" שלו. איזו אכזריות, אלוהים אדירים! אמשיך מחר.
יום ראשון אחר הצהריים. היום
קיבלנו את העיתונים של אתמול ואת אלה של היום. באמת, מה שמתקרב אינו מרגיע. הייתי
מעדיף שלא נהיה יותר בארץ... אני מניח שאת מעודכנת בהתפתחויות לגבי האפשרויות.
לדוגמה, אנחנו צריכים לדעת אם משלמים לנו על הכרטיס. אם כן, עלינו לבקש שהם יתנו
לאימך את הכרטיסים, גם עם תאריך קבוע, שאחריו אפשר לשנות ללא אי־נוחות. יש לברר אם
לבית המשפט ולתובע אין כעת מועד קבוע לפסוק, ואם לא, כיצד אפשר להאיץ בו. לאחר
שתושג הפסיקה, אני מקווה, בספק סביר, שהמשפט יבוטל כדי להמשיך ולאפשר לנו לעזוב את
הארץ בהקדם האפשרי, גם אם על ידי צו ההבאה, ולהמשיך בהתאם. במידה רבה, את היא זו
שחייבת להיות קשובה ולקחת את היוזמה. אגב, את חייבת לתת לאימא שלך ייפוי כוח כמו
זה שנתתי לה. אני מקווה שכשהמכתב הזה יגיע
– היום, חמישי 11, או שישי 12, יהיו לך חדשות טובות! מי ייתן וסוקורו
תעזוב, מי ייתן ונהיה קרובים מתמיד לסוף, סוף טוב.
מה
עוד אוכל להגיד לך, ידידתי היקרה? אמרתי לך שקיבלתי מכתב מסוסי, והיא מודאגת,
מאוד, כמוני, לגבי מירטה. את יכולה, בבקשה, לכתוב לנינו? אם כן, הייתי רוצה שזה
יהיה בשמי, להסביר שאינני יכול לשלוח מכתבים לאנשים שאינם ממשפחתי. בכך נטיל עליו
את האחריות למה שעלול לקרות עם מירטה. באמת, אינני יודע מה לעשות.
אינני
יכול לספר לך כלום עליי. חזרתי לעשות התעמלות כמעט כל יום, אני קורא, אני עושה
מלאכת עצמות, אני מדבר עם מי שאני רוצה, ואני נותן לזמן לעבור. מצב הרוח שלי טוב,
אבל הייתי רוצה שכל זה ייגמר. המצב נמשך כבר אחד עשר חודשים, וזה די והותר כדי
להעניש על "טעות" שאינה קיימת. יש לנו זכות לחיות. לפני זמן מה רציתי
לספר לך שיש לי עותק של " קפיטל מונופוליסטי" של ברן וסוויזי (BARAN AND SWEEZY). פרק 11 בספר, שכותרתו "המערכת הלא־רציונלית",
הוא ממש אנתולוגי. חבל שאין לכם את זה שם, כי הוא מכיל חזון חד וחותך המסביר את
משמעותה של חברת השפע עם הצד המנוכר שלה
והתחביבים המומצאים ומסיחי הדעת שלה,
השקרים שלה, שמבקשת להטביע בפעילות שקרית את האנרגיות הכפייתיות של האדם בן זמננו.
זה נושא שמעסיק אותי כי ראינו אותו סביבנו, ואיכשהו זה השפיע גם עלינו.
סוסי, בובה יקרה, אני מסיים את
מכתבי כאן. בכל סוף שבוע קמה אמונתי לתחייה, האם היא זו שתבוא ותביא אותנו להקדמה
המיוחלת לשחרור? ברכות, אני מקווה שסוקורו כבר נסעה. נשיקות וליטופים לבני האהוב.
נשיקה מתוקה מאוד. אני משתוקק אלייך, ידידתי ללא תחליף.
אל
החופש, אהובתי, שלך לנצח, אבל
7.9.75
יקירי,
אני מקווה שהמכתב הזה לא יגיע
אליך. השבוע בוודאי יעבירו אותך. נודע לנו שפאקו וסבא הגיעו, ועוד רבים אחרים שאיננו
מכירים. אינני אומרת לך כלום כי אימא שלי כתבה לך והסבירה לך הכול. אם אין בעיות
אני חושבת שנצא לדרך ביום ראשון הבא או לכל היותר בשבוע הבא. מחר אימא שלי תקנה את
המזוודות, תציג את צו ההבאה ותחזור לסוכנות היהודית כדי להוציא את הכרטיסים.
ובכן, נראה שהסיוט נגמר. אני
מאוד מתרגשת. אינני יכולה להיות בשקט שלי, הזמן ארוך מאוד ונראה לי שהשעות אינן
עוברות.
מצבו
של סילוויו טוב מאוד: הוא השמין, הוא חיוני מאוד, הוא הולך ונעזר בספסלים ובמיטות.
הוא כבר אינו מוכן לשבת במושב ההליכון.
אני אוהבת אותך, אני אוהבת אותך, אני אוהבת
אותך. אני רוצה לראות אותך, לנשק אותך. אינני רוצה לכתוב לך יותר, רק לראות אותך,
לראות אותך, לראות אותך, לראות אותך. סוסנה
9.9.75
סוסנה, יקירתי,
"הסוף טוב יותר מתחילתו" – קהלת. עשרה
חודשים וחמישה ימים היו נחוצים כדי לבחון אותנו, להעניש אותנו במעבר בעמק הדמעות
הזה. אבל התלאות החלו להתפוגג: "טוב יותר הוא סופו של דבר מאשר תחילתו".
חברה קטנה ואהובה שלי, אנחנו מתחילים את הסוף וההתחלה...
יחד
עם המכתבים שלך מה-2 וה-4 בספטמבר קיבלתי אחד מאימך בשבת, ה-6 בחודש, לאחר ביטול
המשפט. בפעם הראשונה הרגשתי רגוע לגמרי, שליו, שמח ומלנכולי. אם כן, מה שיבוא הוא
סגירת סיוט ותחילתם של חיים חדשים. עד היום, יום שלישי, לא הודיעו לי רשמית על
ביטול המשפט. אינני יודע אם הם ייקחו אותי לבואנוס איירס כדי לספר לי. אבל אני כבר
רגוע, מחכה ליום הגדול, אחרי עוד ימים קטנים-גדולים: ההעברה לבואנוס איירס –
נתראה, אלוהים!, סוף סוף. אז אני יודע, מכיוון שקיבלנו את האופציה. אני חושב שלא
היה מקום לצו ההבאה, אבל בכל מקרה, עם הצו או בלעדיו, אני חושב שארבעתנו נוכל
לראות את הרגע שבו הוד מעלתו, הנסיך הקטן סילוויו אומברטו חוגג את שנת חייו
הראשונה... אני מעז לדמיין את הרגע שבו הילד הקטן שלנו מכבה את הנר!
אין
לי מה להגיב על מכתבך מה- 2 בספטמבר. אני מבהיר כי המכתב הנרחב שלי מסוף השבוע על
כל מה שקשור למשפט שלנו בוטל ... בארבעה
בחודש אני כותב על ברוקן שכנראה שיש לו דמנציה סנילית וסדיזם. ובכן, בקשת התובע לא
התקבלה והמשפט בוטל. אימא שלך הודיעה לי שאתמול, יום שני, שהיא הולכת לסוכנות
לאסוף את הכרטיסים.
נקדם
כמה דברים: הסבירי לי יותר על האולפן לעברית – למשל אם נגור שם, אם נקבל מה שאנחנו
צריכים, אם במהלך ששת החודשים האלה יהיה לנו חופש תנועה וכדומה – אני רוצה נתונים
על ישראל: הטמפרטורה הממוצעת – אני חושב שהממוצע הוא 17 מעלות – נהרות, תיאורי
טבע, חופים וכדומה. אימא שלך שואלת אותי אילו דברים ניקח איתנו. אני מציע לך לקבוע
את הדברים החיוניים, למשל לבגדים ופריטים אישיים. מדברייך אני מבין שאנחנו יכולים
לשלוח את הסטריאו. מצלמה אנחנו יכולים לקנות בישראל. בקשר לבגדים נראה לי שאת
שהתחתונים, החולצות, הסוודרים, החליפה המשובצת האפורה, מכנסי הליוויס, הנעליים החדשות, המכנסיים הקצרים
ניקח איתנו. מבין הספרים ניקח כמה ספרים על תמונות ובעיקר של קלאודין. את השאר
כדאי לשלוח באונייה, על פי הבחירה שנעשה בהמשך. בנוסף ובנוגע לבגדים אני חושב
שאנחנו צריכים ללבוש את הטוב ביותר. אם הבגדים שלי לא יגיעו ל -20 ק"ג, תוכלי
להוסיף למזוודה דברים של הילדים. אני סומך עליך. את מכונת הכתיבה אפשר לשלוח
באונייה. עליי להשיג מכתב מהמנהל שלי לשעבר ואת הכתובות של מגזין Crisis למשל כדי לנסות להיות כתב. שאלה נוספת
שמדאיגה אותי היא אם נלך לכפר או נשתקע בעיר. מה שאני יכול להגיד לך זה שאם יהיו
לנו שישה חודשים בלי דאגות אשתגע משמחה. באמת, יקירתי, כמה ארוך ומייסר מסע הצלב
הזה.
אני
מקווה שתוכלי לפתור את עניין ייפוי הכוח לאימא שלך. את המכונית צריך למכור ברגע
המתאים, אבל במשך השנה הזאת, כדי לא לאבד מחיר. תהיה לנו מכונית בישראל?
הסיפור
שלך על פאולה וסילוויטו הוא תוצאה של ההתבגרות ההדרגתית של בתנו. ב-16 בספטמבר
ימלאו למירטה 20. אני אכתוב לה היום ואולי גם את תוכלי לכתוב לה. אימא שלך הבטיחה
לי לטפל בה כשהעניין שלנו יסתיים. מה שהזקנה שלך עשתה היה כנראה, 51% מביטול המשפט
שלנו. אני מניח שהיא תספר לך על המכתבים האחרונים שלי. כל מה שכתבתי לה כתבתי
מהלב. אני מרחם על עתידה המיידי והצעתי לה לבוא לבקר אותנו כשהיא תוכל... במכתבה
היא כותבת לי שפאולה הייתה איתך, שהיא אוהבת את האח הקטן, שה-"R" מבוטא היטב וכדומה.
עניין הזקן הוא באופן עקרוני בלתי הפיך,אז נראה.
אני מצפה בקוצר רוח למכתב סוף השבוע שלך עם השמחה שלך ופרטים על החדשות. אני מצפה
לחדשות האלה אבל העיקרית שבהן היא המעבר המיוחל לבואנוס איירס. נלך יחד להכין את
המסמכים למטה המשטרה, וזמן הצחוק יגיע סוף סוף, כפי שהיה זמן לסבול.
ברכות,
נשיקות לבני האהוב, אחת מתוקה מאוד ונואשת בשבילך. שלך, שלך לנצח, אבל.
11.9.75
היום קיבלתי את מכתבך הארוך
מאוד מה-6 בספטמבר. כל השבוע לא כתבתי לך כי קיוויתי שתבוא. למרבה הצער, לא כך
היה. אתמול עברנו לקומה 6. אני באולם 26. אנחנו 12 בנות ושלושה ילדים. סוקורו,
פקי, נורה וילנואבה, מריה דל כרמן, ג'ני ועוד כמה שאינך מכיר נמצאות איתי. אנחנו
מרגישות נוח מאוד ושקט כאן. יש עדיין כמה בעיות מכיוון שאין כאן מטבחים. לעת עתה
יש לנו רק תנור חימום אחד, לכן אנחנו אוכלות את האוכל מהכלא, אבל איננו מקבלות את
האוכל הרגיל, אלא ארוחה אחרת סבירה פחות או יותר.
אני
מבהירה את עניין הסנקציה: אנחנו נקטנו באותה מחאה שנקטו הבנים, אלא שלא באו להכות
אותנו, ולכן הענישו אותנו. הצעד שנקטנו היה לסרב לספירה, כדי שהמנהל יבוא לדבר
איתנו באולם 49. הוא לא בא, אבל השופטים הגיעו, והם הצליחו להעביר אותנו. בנוסף,
הבעיה עם הבנים הייתה כמו תמיד: הצ'יוואווה נובחים יותר ממה שכוחותיהם מאפשרים (ERP) והמונטונרוס, שלא רצו להשתתף בפרובוקציה,
מצאו את עצמם מעורבים בבלגן.
היום
בא השופט לפואנטה ואמר לי שהוא לא יאשר את עזיבתנו את הארץ בזמן שהתיק שלנו נמצא
בלשכה. אני מבהירה: התובע ערער על הביטול הזמני, ולכן התיק נמצא בלשכה. אבל היה גם
אחד מחברי בית הנבחרים שאמר לי: "אה, כן, התיק של קורילצ'יק-דורמן, בעוד 15
יום יוצא פסק הדין האחרון!". עם זאת, אם יתנו לנו את פסק הדין הסופי, היה טוב
שהתובע עירער. במשרד הפנים אמרו לאימא שלי שבעוד שמונה ימים נוכל לעזוב. נוסף על
כך צו ההבאה הוצג בפני השופט התורן. בקיצור, אני חושבת שעד סוף החודש נשתחרר. ביום
שני אימא שלי תפגוש אותך לצורך התיקון שצריך לעשות בייפוי הכוח. אין ספק, היא תגיע
לפני המכתב הזה.
אני
מסכימה לחלוטין עם מה שאתה אומר על כך שהבעיה המרכזית היא האדישות של ההמונים.
בדיוק כמו מה שקורה במדינה שלנו. בשאלותיך ובהרהורים שלך על היהדות אני מעדיפה
שנדון באופן אישי. אתה אומר לי שאתה סקפטי. אל תחשוב שאני מאמינה יותר ממך. בכל
מקרה, הנושא המכריע הוא למצוא את הכיוון החדש שלנו כדי להיות מסוגלים ליישם אותו
בפועל ולחיות... לחיות!
אהובי, אני עייפה מאוד – השעה 24:30. אני אוהבת אותך, אוהבת אותך מאוד, סוסנה
11.9.75
ידידתי היקרה והאינטימית,
זה היום השלישי ברציפות שאינני
מקבל את מכתביך. היום חיכיתי למכתב אך הוא לא הגיע אליי. אני כאן, להוט לשמוע מה
חדש. אני מקווה שאין חדשות לא נעימות, כמו למשל שהתובע יערער, אף על פי שאני מניח
שהוא לא יעשה זאת. אם כן, זה עניין של זמן, אבל הייתי רוצה שנגיע לסיום. אני יכול
לדמיין את הלך הרוח שלך כשנלקחת לבית המשפט כדי להעביר את ביטול המשפט. אני מדמיין
את מצב הרוח שלך ושל אימא שלך. אני מתאר לעצמי שאפילו פאולה חלקה איתכן את האווירה
הרגשית. במכתב סיפרה לי אימך על יחסם של המזכירה והקצין, על
"הידידותיות" ועל החרטה בעיון מחדש בשיקול הדעת שהיה להם כלפינו. לצערי,
לא יכולתי לחלוק איתך את הרגע הזה. כעת אני מקווה שההגירה שלנו תוגדר בצורה חלקה,
ושנוכל להתחיל שוב חיים חדשים במדינה אחרת. רציתי לספר לך שהודיתי לאימא שלך על כל
מה שהיא עשתה בעשרת החודשים האלה. החזרתי לה את ברכותיה והבטחתי לה שהיא אדריכלית
השחרור שלנו במידה רבה. לבסוף, כשסיימתי את המכתב נפרדתי ב"חיבוק ונשיקה
מתוקה, מבנך, אבל". אני מודה שהרגשתי צורך לכתוב את זה. את חושבת שטעיתי?
התרגשתי מאוד כשכתבתי לה, וזה עלה באופן ספונטני. ללא ספק, אימא שלך לא שינתה את
הדרך שלה. לעומת זאת אני למדתי למדוד ולקבל את האנשים אחרת. אל תחשבי שזה מוחלט,
אבל זה קיים! והגישה הזו שלי, כמובן, נגעה ברגשות ובמוח של פניה[74].
ביום
שלישי כתבתי גם למירטה. הזקנה שלך הבטיחה לי לדאוג למצוא אותה ברגע שהפרשה שלנו
תהפוך לזיכרון רע. הודיתי לה, אבל פטרתי אותה מהמחויבות שלה. למעשה, אינני יודע
ממה השתיקה שלהם נובעת. את שני המכתבים האחרונים שלי שלחתי לכתובתו של נינו.
עדיין
לא ממש הפנמתי את העובדה שאנחנו בקטע האחרון של ייסורינו, אבל בלילה המחשבות שלי
חוזרות ומשחזרות את הדימוי של יום היציאה בשדה התעופה: האם הילדים יעלו איתנו? אם
הם יילקחו על ידי עובדי חברת התעופה, את לא תעזבי את סילוויטו לרגע, וכדומה – אני
גם מפנטז על הפרידה ... כפי שנאמר לי, לא נקבל יותר מכמה דקות במשרד של המשטרה
הפדרלית. אולי אפשר להגיש צו הבאה כדי להצליח להגן על זכויותינו לפרידה שאינה מפרה
את הזכויות האנושיות, בהתחשב בכך שאנו עוזבים עם ילדינו לארץ רחוקה. צר לי להכניס
אותך ל"צרות" תמיד, אבל
פה אין לי אפשרויות מעשיות. בכל מקרה, אחרי עשרה חודשים הדבר החשוב ביותר הוא לצאת
מהגיהנום הזה.
נאלצתי להפסיק את המכתב כי
חמישה עמיתים עשו פרידה "מונעת"... סוסי
יקירתי, מתי נראה זה את זה? מתי אעבור לבואנוס איירס? יש שמועות שכולם עוזבים כאן.
משעמם לי, ואני רוצה לצאת מכאן מייד. אני מחזיק באישוניי את הפנים שלך, את הסומק
שלך, את החיוכים שלך, את ההנאות שלך כילדה, את הדמעות שלך, את החיבה האנושית שלך
ואת הכמיהה שלך לחיים. הקול שלך כל כך ייחודי, מרגיע ומזמין אותי. כמה הייתי רוצה
ללטף את השיער שלך, להחליק את האצבעות שלי
בעדינות בעדינות וברעד במורד הלחיים החמות שלך.
אני זוכר איך ריגש אותי ללטף את העור שלך,
ואני מוקסם מנוסטלגיה. אני יודע שיבואו שעות התיקון, אני יודע שכשארגיש את החום
שלך כל השמשות והחום של העולם יחזירו לי את שמחת החיים הפשוטה. המעשים האלה כל כך
פשוטים ויומיומיים, כנראה, מפני שהם חסרים ובלתי נגישים לנו. והילדים שלנו? אינני
יכול לדמיין איך הסיבים העמוקים ביותר שלי יזוזו כשאראה את פניו האדמדמות של הנסיך
הקטן שלי, או כשאחזיק את פאולה, הנימפה המתוקה והריחנית בחיקי. אם כן, האם יש עולם
אחר, חיים אחרים מעבר לסורגים? אני רואה את קיומם, את רעשיהם ואת תענוגותיהם, את
צחוקם ואת מותם, את קציריהם ואת ייסוריהם, את חייהם החדשים ואת מלחמותיהם, זוגות
העושים אהבה וילדים מתים מרעב. אני יודע, יקירתי, שהעולם הזה קרוב מאוד – אבל כל
כך רחוק ממני – יש עולם שמסתובב בלי סוף, שמחכה לנו, שזועק אלינו. סוסי,
למרות חוסר הסבלנות שלי אינני מאבד את השלווה שלי. אני יודע שאנחנו הולכים רחוק,
לזמן רב. זה לא פוגע בי יותר מדי. לפעמים
אני רואה את זה אחרת. המעבר שלנו בחיים האלה הוא סופי. ב-1 בנובמבר הקיום שלנו נע בין שגרה לחיפוש. הסתכלי
על זה בקרירות: איזו פרספקטיבה של שינוי, של אי־שגרה
עזבנו? אולי כן, אולי לא. הדברים היו קשים, הקריירה שלך כפסיכולוגית בסכנה או
נקטעה. אני, מרחף בין נוירוזה של תסכול ובין ניכור, עם תחושת אשמה על הווה שכביכול רוקן אותי ולא הצדיק את
קיומי. היום, בזכות הכלא, למרות כל השחור ולמרות האכזריות של הכליאה שלנו הצלחתי
לקבל ודאות, עקרונות, סקרנות וצורך לעתיד. יש לי דברים לכתוב, לחקור ולהרהר בהם.
אינני מתכוון לקבור את עצמי או לתת לעצמי להישדד משלושה עשורים מחיי. לא אחזיר
אותם, אבל אומר את מה שאצרתי, ואהיה בלתי נלאה עם המשקרים, עם הסוחרים, עם המלשינים, עם נביאי השקר.
המחויבות היחידה שלי תהיה לאמת, לאמיתות הישנות והחדשות. אחיה ואתאושש, ככל האפשר,
מכל הרגעים האבודים, מכל הרכוש הרוחני שבזבזתי באשמתי ובאחריותי הבלעדית, אם כי
עכשיו אני מבין ש"עייפותי" הייתה נוירוזה של חוסר שביעות רצון, של בעיות
לא פתורות, ישנות וחדשות. אם איננו צריכים להיאנח על העבר שלנו, איננו צריכים
לדאוג לגבי העתיד. איבדנו את הביטחון בארגנטינה:
העבודה שלך, הפנסיה וכדומה, אבל יזיק לנו
יותר לטבול את עצמנו במונוטוניות, בחיים ללא גירויים.
סוסי אהובה, עכשיו מאוחר מאוד. אני
רק רוצה להזכיר לך שאני משאיר בידיים שלך את מה שיש לי לקחת, את ההכרחי... אני
מוסיף סכין גילוח, מילון למילים נרדפות ומילון ספרדי. השאר יגיע מאוחר יותר
באונייה. חשוב יותר להוסיף דברים
עבור הילדים ועבורך.
אני
רוצה לראות אותך! אני רוצה לראות ולחבק את הילדים שלי! אני מקווה שאוכל לעשות זאת
בהקדם האפשרי – זה יקרה מהר מאוד. עכשיו אני מסיים. אני חוזר ומדגיש שבכלא הזה לא ישכנו עוד
פוליטיקאים. אינני יודע איך זה
ייושם. בכל מקרה אני מקווה שלא יהיו לי עוד אכזבות. אהובה, בקרוב מאוד יבוא
החופש. ברכות, נשיקות לחברים. רוך ופינוק לסילוויו אומברטו. לך, הגאווה שלי על
היותי חבר שלך, אני אוהב אותך בטירוף, עד שאמות.
שלך,
אהובתי, לנצח, אבל
12.9.75
סוסנה
היקרה שלי,
קיבלתי את מכתבך הקצר מסוף
השבוע רק היום, יום שישי. למרות השמחה שלי על ביטול המשפט הזמני, רק מהיום אנחנו
יכולים להיות בטוחים שהכול בסדר. אני כותב לך על כך כי אינני יודע אם בחמשת הימים
הקריטיים התובע לא עִרער, על פי שגרה או על ידי צו עליון. לערעור כזה אין סיכוי,
אבל זה אומר 20 יום, חודש או 40 יום של עיכוב. או אולי הוא לא עִרער, אבל היום בא
עורך הדין של צ'אקו והזהיר אותי. אני סומך על כך שהיה לנו מזל.
אם לא – עלינו להגיש ערעור לבית המשפט העליון
המאשר את עזיבתנו בזמן שהם מחליטים.
אני ממשיך במוצאי שבת. אין ספק,
דבריו של עורך הדין המקומי לא ביטלו את שמחתי אלא הדאיגו אותי מעט. אני זוכר
שבמכתבך האחרון סיפרת לי על נבואות הזעם של ברוקן. בכל מקרה, הייתי מאוכזב מכך
בגלל העיכוב ובגלל ההתרגשות שלך מהעזיבה הקרובה . עדיין איני יכול לדמיין סצנות של
חופש. הדמיון שלי מגיע עד לכבש המטוס. אני מבין שאת רוצה לראות כבר את ההעברה שלי,
אולם הדברים לא כל כך מהירים או קלים. עם זאת הכול מגיע. כאן בביתן יש כמה בחורים
שהאפשרות שלהם לעזוב את המדינה פגה. אם במקרה שלי נתנו לי את האפשרות לעזוב, אזי
אני ברשימת הנסיעות. ובכל זאת תמיד יש עיכובים ומכשולים. מה שלא יהיה הסוף מתקרב,
עם או בלי דיחוי. אחרי עשרהחודשים עוד אחד או שניים לא מדאיגים אותי יותר, אף על
פי שאינני קופץ משמחה... אבל אני רוצה לראות אותך, בשבילי זה הכרח תובעני.
שינוי
הנושא: המצב בפרו קיבל תפנית של 180 מעלות. עם זאת, אינני מתחרט על החלטתנו. אגב,
קראתי מאמר של משפטנים פלסטינים על הבעיה ההיסטורית של ישראל. בלי קשר להיבטים
השנויים במחלוקת, מצד אחד, והעובדה שישראל היא כבר עובדה ומציאות בת כמעט שלושה עשורים של קיום. אני מכיר בענווה
בבורותי ובטעותי, זו הייתה מדינה "שנוצרה
בצורה מלאכותית נגד גרעין ההיסטוריה" .אנא, סלחי לי על הפרשנות
המטופשת שלי לבעיה. עם זאת, אני מאמין שכעת הבעיה מורכבת יותר, ויש פתרונות לא
ציוניים לסכסוך. אני מניח שיהיו רעיונות ואנשים מאורגנים שיתמכו באינטגרציה, כי מה
שלמדתי בקריאה ההיא הוא שהבעיה היא לא של הערבים עם היהודים, אלא של הפלסטינים עם
היהודים. בכל מקרה, עכשיו אני מבין למה אמרת שנדבר באריכות. עם זאת אני עדיין
מאמין שזו בחירה טובה מסיבות רבות. בנוסף, כל מיתוס נשבר בהתמודדות עם המציאות. אי
אפשר להכחיש שאנחנו יכולים לנצל את הגלות שלנו. אני גם מבין עכשיו את הדאגה שלך
לעתיד ילדינו בישראל, אבל אנחנו נחליט בשטח. לפני הכול חשוב לצאת, להתאחד, לחיות
שוב, להתחיל מחדש בשלום יחסי. אני מקשיב לפיאצולה, להרבה זיכרונות שהוא מביא לי, סוסי,
כמה געגועים לעבר שלנו, אליך, להתחלה שלנו... עד כמה מערכות היחסים שלנו היו
שגרתיות! משהו היה צריך לקרות לנו, והוא
קרה...
אני
אוהב אותך מאוד, אני מתגעגע אליך, אני צריך אותך.
קראתי שוב את המכתב, והוא
אינו ברור... המכתב האחרון שלך היה
טלגרפי, מלא חרדה: הנחת שמחר או בשבוע הבא ניסע. אני מקווה, אבל נראה איך יתפתחו
האירועים. את מספרת לי על סילוויטו. אינני יודע איך עליי להתייחס אליו, אבל אני
חושב שאצטרך לפעול כרגיל, ללא חרדה מוגזמת, לתת לשלבים לרוץ: ידע, התרגלות, אמון,
חיבה, הכרה, אינטגרציה הדדית ... אני מתאר לעצמי שפאולה תשמש לו דוגמה. לא כואב לי
על מה שעתיד לבוא אלא על מה שלא היה. נראה שהחיים שלי מסומנים על ידי שרשרת של
תסכולים וחילוקי דעות, ולאחר מכן הם מפוצים על ידי סיפוק. כבר בפעם הקודמת ביקשתי
ממך נתונים גאוגרפיים ואקלימיים על ישראל. יהיה טוב אם תגידי לי למה אנחנו מחויבים
בישראל, ואילו יתרונות יהיו לנו, למשל אזרחות, שירות בצבא וכו'. מבחינתי חשוב
שתוכלי לתכנן את חידוש הלימודים שלך, ושארבעתנו נוכל לפתח מינימום של חיי תרבות.
בנוסף אצטרך לתכנן משימה אינטלקטואלית ופוליטית כלשהי, להתייעץ באשר לאפשרות להיות
כתב של מגזין בספרדית מסוג של "משבר" או "שאלון"[75] או עיתונים
אחרים מאותו סוג.
הגורל
הוא מה שאדם מחפש ומפתח, הוא אינו מגיע אלינו כל עוד אנו נוקטים גישה פסיבית,
מהורהרת או אדישה. זה אפילו לא אבסורדי או אוטופי לחשוב על מתן הרצאות על המציאות
הדרום אמריקאית או הלטינו-אמריקאית וכן על נושאים חמים: המחלוקת המפורסמת, הדרך
השלישית וכדומה. כמובן, לשם כך עליך להעריך את עצמך. כמו שאומרים: לאט לאט הולכים
רחוק, ובאופן טבעי נצטרך לחיות במלאות, כלומר לאהוב את עצמנו, לאהוב את ילדינו,
לאהוב את החיים. ואז לנצל כל פרצה כדי ליהנות, לא מחברת השפע אלא מהטבע החכם של
אימא אדמה, של היופי הפשוט, של הדמדומים, מההתרגשות המחודשת מהזריחה, מהציפייה ללא
סודות להליכה בגשם או מריצה ליד הים, אוחזים ידיים, עד שניפול שיכורים משמחה,
חדורים עליזות והכרת תודה. בנוסף נחזיר לילדינו, שעה אחר שעה, את כל השעות שנגנבו
מהם באכזריות. אינני יודע אם נחיה בעיר או בכפר, בכל מקום שבו נהיה ניצור עולם חדש
ופורה של עבודה, למידה, הוראה, תרבות, רגש, מאבק על קיום, על זכותנו לקיום שווה לזה של אחרים, אבל נבדל על
ידי כל אוסף העבר של הניסיון והרצונות שיש לך ולי. האם את תומכת בהצעה שלי, חברתי
היקרה והמתוקה? אני מקווה שכן, שהרי מה החיים שלי יכולים להיות ללא התרומה והתמיכה
שלך? ללא העיניים שלך, הרעיונות שלך, הרגשות שלך, העור שלך, פעימות הלב שלך,
הקולות שלך, הצעדים שלך, המסירות שלך? האם יש לי חיים בלעדיך? במשך עשרה חודשים
וחצי הייתה מערכת היחסים שלנו בהתכתבות, קרועה על ידי נוכחות שאיננה, על ידי
היעדרויות שפוגעות, על ידי הבטחות שווא, מתוקות, אכזריות, חולפות, לא צודקות,
רכות, בלתי מושגות, בלתי אפשריות, נוסטלגיות, רצויות, לא ממומשות, מלאות חיבה,
מטלטלות ולבסוף קרובות, מהירות, מהירות מתוקה. אנחנו עדיין צריכים לעבור את הקטעים
האחרונים, הקשים והמרים, שמובילים אותנו לשחרור, אבל נחצה אותם. לא יהיו מחסומים
או מכשולים וגם לא קשיים שלא נתגבר עליהם... זה האיחוד שלנו, מפגש שמשמעותו דברים
רבים. אני מקווה, ידידתי הקטנה והבלתי נשכחת ובת זוגי, שלמדנו את הלקח הזה.
עכשיו
אפסיק, יקירתי, ומחר אסיים את המכתב הזה. ערב טוב, האסירה המתוקה והוותיקה שלי.
יום ראשון אחר הצהריים. היום
הוא יום יפה, הצטננתי בפעם הראשונה ברסיסטנסיה. זה עתה קראתי שוב את המכתב הזה.
פתאום אני נזכר שהיום יש לנו יום מיוחד: 14 בספטמבר. בעוד חודש אחד בדיוק יחגוג הנסיך
הקטן שלנו את שנת חייו הראשונה. האם אביו יוכל לנשק אותו, לפנק אותו בעדינות כשהוא
יהפוך לבן שנה? מכתב זה יגיע ביום חמישי או שישי. לא משנה מה יקרה, אני מקווה
שאימא תעדכן אותי. יש לי כאן אוסף
עיתונים, ונוסף על כך עמית הביא לי את הספר "סיכון שנקרא תפילה", חוברת
של מפגש של Garaudy עם הוגים קתולים, וזה מאוד מעניין. אני
מתכוון לקחת את העבודה הזאת שכותרתה "דיאלוגים של משפטנים ערבים". לפחות
אקח את זה לדבוטו.
עכשיו
אני שואל אותך איך את מרגישה במבוא לגלותנו, בידיעה אמינה שאת נשלטת על ידי תחושה
אמביוולנטית: חרדה לצאת מהכלא, לשים קץ לפרידה ולפיזור שלנו ולצער ולנוסטלגיה על
עזיבת מולדתנו, סביבתנו, תרבותנו, מסורתנו והרגלינו? האם את מפחדת ממה שעתיד לבוא?
מה התחושה השלטת שלך? אני חושב שמעולם לא היינו כל כך קרובים לסיום התלאות שלנו. במשך חודשים נאבקנו בין
חוסר הוודאות של סוף התיק, גורל האופציה, העתיד עם ילדינו. היום יש לנו הגדרות
קונקרטיות, וזה כבר עניין של זמן. אל תחשבי שהיציאה לגלות גורמת לי שמחה עצומה,
אבל אני מבהיר שוב שלא רק המעצר על ידי ה-PEN, המצב הכללי והצורך לשנות את
ה"אוויר" ולצאת מהשגרה הופכים את היציאה לנחוצה.
סוסי יקירתי, אני הופך לחרט עצמות
מומחה. אם את באה עם הזמנה מיוחדת, הודיעי לי, כי היום אין שום דבר אחר חוץ
מהנוסטלגיה שלי, האהבה שלי, הגעגועים לראות אותך ולהתפרק, לגעת בך בעדינות ולהרגיש
בעולם אחר, להקשיב לקול שלך ולחיות שוב. אני משתוקק אליך, אני מתגעגע אליך, אני
אוהב אותך. נשיקות לילד הקטן שלי. נשיקות מתוקות, רכות, מלאות חיבה בשבילך.
שלך,
לנצח, אבל
14.9.75
אהבתי: "היום סילוויו בן
11 חודשים. האם נהיה ביחד בעוד 30 יום?" באמת! כמה הייתי רוצה שכך יהיה!
אתמול
החלפתי ביתנים, אני ב-29: סוקורו, מריה דל כרמן ואני עברנו דירה. יש כאן כמה בנות
מטוקומן. הסיבה לשינוי היא שהמונטונרוס רצו להיות ביחד ומכיוון ששלושתנו אמורות
לעזוב קודם, הם הציעו לנו לשנות. קיבלתי את ההצעה בשמחה כי ביטלתי לגמרי את
ההתחייבויות, אפילו המינימליות, שהיו לי כלפיהן. המחשבות של שלושתנו ושל נורה
וילנואבה שעשויה לעבור לגור איתנו, דומות מאוד. אתמול דיברתי איתן הרבה והסכמנו
לחלוטין על היעדר הסיכויים
הפוליטיים. חלק מהמונטונרוס חולקים עימנו את עמדתנו, אך תנופת הנעורים שלהם
מובילה אותם להשליך כל הצעה שאין בה מוצא מהפכני. אם אין מוצא על ידי ניתוח
העובדות באופן אובייקטיבי, אזי צריך להמציא אותו... הסיפור הישן.
האם
אתה יודע שגליאנו הוא המנהל של CRISIS "[76]? סוקורו
מכירה אותו היטב כי היא הייתה המזכירה שלו הרבה זמן, לכן מתאים שתכתוב לו מכתב
ותציע את שיתוף הפעולה שלך, והיא תשלח אותו מכאן ותוסיף כמה שורות. כך נהיה
מחוברים.
סילוויטו
במצב טוב מאוד. אתמול והיום הוא היה קצת מעצבן כי יוצאות לו שלוש שיניים בבת אחת.
הוא גם מתגעגע לבנות בביתן השני. אתמול הגיע מנהל הכלא עם שר המשפטים, ובנך הושיט
את זרועותיו והתחיל לבכות ולבקש שירים אותו. שר המשפטים הרים אותו וסילוויטו לא
רצה לעזוב אותו. בסוף הם נאלצו למסור לי אותו כי השר היה חייב לעזוב וסילוויו נותר
בוכה נואשות. ברור שלא תהיה לו בעיה להתרגל אליך, להפך, הוא ייאחז בך נואשות. הוא
כבר אומר אבא, אימא, צ'יצ'ה(משחק) ומים. כמובן בחצי הלשון שלו. הוא, ללא ספק,
התינוק הכי חמוד מבין כל אלה הנמצאים כאן. עצוב לי שאתה לא יכול לראות את זה.
ההעברה
שלך לכאן היא כנראה קשה ללא הוראה של משרד הפנים. לפואנטה סירב לבקש את העברתך
כי לא התחשק לו. הם יביאו אותך לכאן רק
כאשר היציאה שלנו תהיה קרובה.
היום
פגשתי אישה מאורוגואי שמהגרת לישראל. היא בגילי וגם היא תלך לאולפן. האולפן הוא
מקום שבו אתה חי ולומד. יש אולפנים רבים בישראל, ורובם פועלים בקיבוצים. הזקנה שלי
תנסה לגלות בשבוע הבא לאיזה מהם נלך. היא כבר סיפרה לי שצ'יצ'ה[77] עדיין בבית
קשת, שזה הקיבוץ שהייתי בו במשך שישה חודשים. אז נבקר אותו. יש לי גם אנשים מוכרים
בקיבוץ אחר, חוקוק, שנמצא במרחק של שני ק"מ מהכינרת. אני מניחה שהם יקבלו
אותי בשמחה. הקושי בקשר ללימודיי הוא בעובדה שהאוניברסיטה נמצאת בירושלים, ונצטרך
לגור בה, שם יש פחות אפשרויות עבודה. ובכן, נראה תוך כדי תנועה איך אנחנו עושים
זאת. אתה שואל אותי אם אנחנו יכולים לקבל מכונית. אינני יודעת, כשהייתי בישראל לא
יצרו מכוניות בישראל, והן היו יקרות מאוד. אינני יודעת מה המצב עכשיו.
ובכן,
אהוב, כל יום אני חסרת סבלנות יותר, הימים ארוכים מאוד אף כל פי שיש לי כל כך הרבה
מה לעשות. אני אוהבת אותך, אני משתוקקת אליך, אני חולמת עליך, אני מנשקת אותך,
סוסנה
15.9.75
סוסי
היקרה,
היום, יום שני, הופתעתי לראות
את אימא שלך. היא באה מסיבות לא רגילות. התיק נמצא כאן ברסיסטנסיה ואני חייב לחתום
על ביטול המשפט. ככל הנראה, החשש שלי התברר כנכון: התובע עִרער... ובכן, זה אומר
עיכוב, אם כי אולי משרד הפנים יחתום על האופציה בכל מקרה. בשורה קשה מאוד, אבל אין
לנו כוח לנהל משא ומתן: אנחנו אף אחד מלבד שני אנשים אומללים וחסרי מזל. אני מניח
שנפגעת מהחדשות, אבל זה היה צפוי. הדבר החמור ביותר בעניין הוא שמדובר בערעור
מעניש שאין לו שום מטרה אחרת מאשר לעכב את ההחלטה של השופט. אני מבין שבג"ץ צריך לדחות את הערעור. לו היה אפשר לגרום לבג"ץ
לא להתנגד לעזיבתנו, היה טוב. בכל מקרה, אני לא אוכל להיות חופשי כאשר הבן שלי
יגיע לשנה הראשונה שלו. כבר בלענו שנה. סוסי, אינני יודע אם אני יכול לשדר
אומץ, סבלנות, מוסר. אבל אני מתחנן בפניך שלא תתפרקי. ללא ספק, קיווית מאוד שנצא
בקרוב. אבל המציאות קשה ומורכבת יותר מהחלומות ומהחרדות שלנו. במכתבי אתמול בלמתי
את עצמי איכשהו והזהרתי אותך מפני הכישלונות שעלולים לקרות לנו. במידה מסוימת, מה
שמחזיק אותנו הוא רוח הניצחון, המאבק על זכויות האדם שלנו, האמונה המחודשת שאנן, בני
האדם, נושאים בתוכנו. בלי הרוח הזאת היינו מתפרקים. מה שהחזיק אותנו מה-21 בפברואר
עד ה-5 בספטמבר הם האמונה, המאבק, כושר ההמצאה? מה אם לא הרצון הבלתי משתנה
והמחודש שלנו לשרוד ולהתחיל מחזור חדש? כמה פעמים אנחנו מתגברים על הייאוש, על
הקשיים, על הבעיות שלפעמים נראו לנו כבלתי פתירות? לפיכך, אני מזמין אתך
"לסבול" את הכישלון הזה בתקווה שיהיה האחרון, ולתכנן את העתיד.
הדברים
שרציתי לשאול אותך הם נתוני האקלים של
ישראל, אזורים גאוגרפיים, נמלים, ערים, אזורים, אוכלוסייה, מקומות תיירות וכל מה
שאת יכולה לחשוב עליו. אל תחשבי שאני מפלרטט עם כישלונות, שהם לא מציקים לי, שהם
מחליקים ממני, אבל אני לא איכנע, אני לא אתכופף ולא אישבר, אני לא אוריד את המורל
שלי. אני
לא אעשה את זה למען הילדים שלי, למענך, למעני – בגלל מה שהייתי ואני עדיין רוצה
להיות. אני רוצה שהילדים שלי לא יתביישו בי. אני רוצה להסתכל להם בעיניים בלי
להנמיך את המבט. אני רוצה לחיות זקוף, לא לזחול. לכן אני מזמין אותך להסתכל על
הקשיים בחיוך שמתחיל מהמעיים שלנו. לא אוכל עוד לשכוח את החיוך שבו אני מדמיין את
בעלה של אירמה, שהרג קצין גבוה של חייל הים ברחוב ונהרג באותו רגע. אף על פי
שהמקרה שונה, הבה לא ניתן לעצמנו להימחץ, אהובתי. אין עולמות חדשים ללא אנשים
שונים, עם מוסר אחר, עם אמונה אחרת, עם התנהגות אחרת. אינני רוקד על רגל אחת, אבל
גם לא אלך על ארבע. אני אקדיש את עצמי ללימוד, לכתיבה, לחשיבה, לאהוב אותך, לדמיין
אותך, לזכור אותך, לרצות אותך, להתגעגע אליך –
להמציא מדי יום את ספר חיינו העתידיים. הם אינם יכולים ואינם מסוגלים
להכשיל אותנו, לייסר אותנו... אנחנו ננצח. אנחנו בלתי מנוצחים ובני אלמוות, כי
אנחנו חפים מפשע. יש לנו זכות לחיים טובים ומלאים יותר. אינני אלוהים, אבל אני חש
רחמים: כלפי החברים – ברכתי; כלפי האויבים, רודפי הבצע, שומרי הטינה, האכזרים
– הבוז והרחמים שלי. אם אכזריות וסדיזם מנחמים אותם... אני מרגיש מאושר ושמח
מאוד שלא היו לי הרגשות המפלצתיים האלה. יבוא היום שבו הם יציגו את הדבשת המקוללות
שלהם לפני ילדיהם, לפני משפחותיהם. יהיה להם, חברה שלי, עונש משלהם ותענית משלהם.
ובכן, סוסי
שלי, חברה יקרה, חברה, אשת סוד, בת זוג, אשת הוידוי שלי, אני מקווה שדרך החלל
במכתבים עם מקורות הדמיון הבלתי נדלים אנו מושיטים את ידינו במחווה של ידידות, אנו
מתנשקים בחיבה, ברוך, באהבה עמוקה.
סוסי, היום לא קיבלתי מכתבים. אני
מצפה לקבל אותם מחר. כשזה יקרה אסיים את המכתב הזה. אימא שלך התכוונה להכין ייפוי
כוח חדש לדרכון של פאולה ולגרום להם לאפשר לי לחתום על ביטול המשפט כדי שיחזירו את
המסמך החתום לבואנוס איירס, ובדרך זו ישלחו אותו לבג"ץ. לדבריה, התובע דהסה
הבטיח להוציא אותו תוך 20 יום. ובכן, יהיה טוב אם כך יהיה, ואם זה ייקח עוד מעט
זמן, היי סבלנית, אהובתי, בבקשה... מחר אני ממשיך. היום עזבו עוד 11 חברים, רובם לפי האופציות. נתראה מחר.
16.9. היום היו לי חדשות
חשובות. בבוקר קראו לי לשופט וקיבלתי הודעה על ביטול המשפט ועל הערעור. לאחר מכן
התקשר אליי שוב הנוטריון עם ייפוי כוח חדש שחתמתי עליו. בצוהריים הגיע מכתבך.
הרגיע אותי לדעת שמצב הרוח שלך, לפחות במכתב, לא רע.
סוסי אהובה, הזקנה שלך לא תסולא
בפז. אני בטוח שמוקדם יותר היום היא הלכה לבתי המשפט. ההתראה הייתה מאז השבוע
שעבר! הזקנה שלך הלכה להזיז את העניינים, וכבר היו חדשות. אינני יודע אם הפקיד ייתן לה את המסמך, אבל אני מניח
שבעוד 24 או 48 שעות הוא יהיה מוכן. בקיצור, אנחנו ממשיכים "להתאבל" אבל
בצורה אחרת. אני רוצה להאמין ברצון הטוב של בית המשפט לערעורים.
לפני
הכול אני רוצה להתייחס ליהדות – היהדות שלי. אני מבהיר שקראתי עבודה חשובה מאוד על
פלסטין. אם נניח בצד כמה סוגיות שרירותיות, הטקסט הבהיר לי את הציונות. מכאן ה-[78]mea culpa שלי מהמכתב הקודם. יש לי חזון שלם יותר. אני
חושב שבשבילי האב הקדמון הוא חלק מחבורה של נושאים שמתחילים מהילדות שלי ומגיעים
למשבר, כי איכשהו אני במשבר. אבל כל מפץ הוא טוב. כלומר, הוא מורכב מהקלה רגשית.
בקריאה חוזרת של מכתבך אני בודק את האופטימיות המטורפת שלך, שכן את כותבת שעד סוף
החודש נהיה בחוץ. אינני יודע, אני בספק. אבל בהכירי אותך במצב טוב ושמחה – גם אם
תוליכי אותי שולל אוכל לסבול כל דבר. למרות שזה כישלון, אינני חושב שנעבור את
השנה.
כפי
שקראתי בספר גאוגרפיה ישן, בארץ ישראל, זמן הגשם מנובמבר עד אפריל, ובקיץ אף פעם
לא יורד גשם. אימא שלך הסבירה לי שכמהגרים לא נשלם מסי קנייה במשך שנתיים, ולכן
מוטב לקנות דברים בישראל. היא גם סיפרה לי איך האולפן, ושבסופו של דבר נוכל לבחור
את היעד. אני חוזר ואומר שבלי אימא שלך הדברים היו מתעכבים יותר. אני מודה שאני
מעריץ אותה, אני מכבד אותה, ואני מאוד גאה בה ומאוד אוהב אותה. אל תחשבי שאני שוכח
את הפגמים שלה, אבל אני רואה את שני הפרצופים שלה ואני לא שוכח שגם לי, כמו ליאנוס מהמיתולוגיה הרומית, יש שני
פנים.
את
באולם 26? איזה צירוף מקרים: הייתי שם בשתי הפעמים שבהן נשארתי בקומה השישית. אתם 12 נשים ושלושה ילדים, ואנחנו היינו
24 אנשים. בוודאי עוד קיים שם מדף הספרים שגרמנו להם לשים במהלך השהייה
הראשונה. אימא שלך סיפרה על הבעיה שנוצרת בביקור. אולם הביקור קטן מאוד. באמת,
אינני יודע איך הם יפתרו את הבעיה, אבל אתם תצטרכו לבקש ביקור ללא מחיצה. הם
אחראים לפתור את בעיית השליטה ביציאה, אבל בתנאים אלה אינכן יכולות להמשיך. אולי
עליהם לחלק את הביקורים לפי קבוצות של ביתנים.
היה
לי ביקור נוסף של אימא שלך. הכול נפתר ברסיסטנסיה. היא יוצאת ברכבת היום בשעה
19:30 ומגיעה מחר בשעה 16:30. היא לא תוכל לראות אותך, אבל תדבר עם אחותי כדי שהיא
תבקר אותך. היום אין לי שום דבר אחר בשבילך, חוץ מאשר האהבה שלי, הזיכרונות
והגעגועים הטובים ביותר שלי, הנוסטלגיה שלי, השכרות שמעוררת בחושיי את הרוך הרחוק
שלך, את הנשיקות שלך בלי פה, את הליטופים האתריים שלך. גיליתי שאדם יכול לשרוד גם
בזכות זיכרונותיו, בזכות המלנכוליה הנעימה של חייו הרגשיים. אבל כל הזיכרון תקף
כמסדרון של רגשות וחוויות חדשות ומשוחזרות עם האדם האהוב.
היום הבת שלי בת 20. מה יהיה עליה, סוסי
יקירתי? ד"ש לבנות, נשיקה ורוך לנסיך הקטן. נשיקה מלנכולית בשבילך. חודש הוא
בסופו של דבר לא כל כך ארוך.
בחיבה, לנצח, אבל
17.9.75
אהובי, אבל, שאני מתגעגעת אליו,
היום ציפיתי לחדשות ישירות ממך,
אבל אימא שלי לא הגיעה בזמן. ראקל הגיעה וסילוויטו שיחק איתה, נישק אותה, נתן לה
עוגיות שהיו לו ביד. ראקל הייתה בעננים. אהובי, אתמול קיבלתי את מכתבך מה-11
בחודש. היית עצוב כי לא קיבלת ממני מכתב. סלח לי שלא כתבתי לך כל יום. המכתבים שלך
עשירים מאוד ומאפשרים לשוחח ארוכות, אבל אני מרגישה חסרת כוח. לא בא לי לכתוב,
נמאס לי לתקשר על ידי מכתבים איתך. כבר אינני יודעת איך, באילו מילים לומר לך כמה
אני מתגעגעת אליך ורוצה לראות אותך ולדבר איתך. כל חיוך של סילוויו, שאתה מתגעגע
אליו, נראה לי כמו עולם שלם. כל יום שעובר בלי לראות אותך נראה לי כמו מאה שנה.
אתמול נודע לנו שוב ששמונה אסירים מהצ'אקו הגיעו והתחלתי להתרגש, כמובן, אתה לא
היית. למה הם לא מעבירים אותך? אתה כבר צריך להיות כאן. אני מבטיחה לך שאינני
יכולה יותר. כל יום ולילה, גם אני חיה כדי לדמיין את הרגע שבו אנחנו נפגשים,
כשסילוויטו מחבק אותך, כשאתה נדהם ושמח עם הילד שלך.
כאן
הכול כרגיל. אנחנו עם מונטונרה אחת שראויה להיות חברה ב-ERP על ההצעות שהיא מעלה. אינני מתכוונת להשתתף
יותר – נמאס לי מהם. הם הרסו את האפשרות
האחרונה שהייתה קיימת בדור הזה. כמה שנים יצטרכו לעבור עכשיו, כמה מקרי מוות וכמה
סבל חסר תועלת! כמה אני עייפה מהפרודיה הזאת! כבר אינני מרגישה מחויבת לשום דבר או
לאף אחד. אינני יכולה להרגיש מעורבת מול ליצנים ואינפנטילים, שאפילו לא ברור להם
מה הם רוצים. אין אפילו קוהרנטיות בינם לבין עצמם.
אתמול
עזב אחד מעורכי הדין של קורדובה באופציה. לאט לאט כל ה- PEN עוזבים. עכשיו אנחנו שישה עם האופציה שפגה
ואני מניחה שנעזוב לפני ה-1.10. נותרו רק כמה ימים של פרידה, ואני מנסה להתמודד
איתם כמיטב יכולתי, אבל יהיה טוב מאוד אם תבוא לפני היציאה. הדרכון שלי מיוצר כאן,
לכן יקחו אותי למטה המשטרה ברגע האחרון, לפחות זה מה שהם עושים לאחרונה כי יש הרבה
אנשים במטה.
הייתי
רוצה שתראה את סילוויו פעם או פעמיים לפני הנסיעה כדי שתמצה את החידוש של הפגישה
איתו ולא תיצור בעיות עם פאולה שתרצה מונופול עליך. אהובי, אני יודעת שנהיה שמחים
מאוד, ואני לא מתכוונת לבזבז דקה מהחיים שלנו.
אני
אוהבת אותך, אני מנשקת אותך נואשות, סוסנה
18.9.75
סוסנה
היקרה,
מכיוון שאין לנו מה לחגוג,
ומכיוון שלא קיבלתי את המכתב שלך לסוף השבוע, נחגוג שזה המכתב ה-50 ... זוהי בדיחה
להתחיל את המכתב הזה. חשבתי, איזה צירוף מקרים שהלכתם ל-P.26! חשבי שבתוך הקירות שלו ובמסדרונות שלו
ביליתי חלק מהכלא שלי בדבוטו. אני מניח שהם השאירו את השולחנות והספסלים, ואת
הארון ללא הדלתות, הצבוע בירוק, ואת המקלחת החמה. עד כמה שזכור לי היה חלון עליון
במסדרון החיצוני שלא נסגר. במטבח-חדר הכביסה היו חסרות שתי זכוכיות. אני מניח שיש
שומרים. ספרי לי איך הם ארגנו את החיים זה עם זה בביתנים – אני מניח שלכל ביתן יש
נציג. האם אתם יוצאים יחד להפסקה? לכמה זמן? מבין האנשים שהזכרת, גבי נעדרת.
באמת,
ככל שסילוויטו גדל, גם הייסורים שלי גוברים... אני מקווה שיציאתנו לא תתעכב מעבר
לאמצע אוקטובר או בסוף אותו חודש – נכון, אהובתי? קראתי שוב את החלק המתייחס
לעזיבתנו הצפויה בסוף החודש במכתבךהאחרון. אולי במשרד הפנים אמרו את זה לאימך, אבל
אינני חושב שזה יקרה בזמן שהתיק נמצא בלשכה. לו הייתה לנו פרוטקציה, אולי משרד
הפנים היה טורח לצאת מהשגרה ולהעניק לנו את הסוף כדי לעזוב את הארץ.
רציתי
לחזור ולהדגיש כי אין ספק שהדחקה של שנים רבות של יהדותי מביאה עימה סוף לדחיסות
ומשבר חריף כאשר האבות וההרגלים שהיו יקרים ומוכרים לי עולים אל מעל פני השטח.
חקרתי אותם מבחוץ, אבל מעולם לא פקפקתי בעומק ההרגלים התרבותיים האלה הקרובים כל
כך לקיום שלי. עכשיו, אחרי הפיצוץ, הכול חוזר לקדמותו ללא הגזמה. אבל זה היה בלתי
נמנע שאני אהיה נגוע במשבר כמעט מיסטי: היה הרבה תוכן. בכל מקרה, שיחה אישית על
נושא זה ונושאים אחרים ממתינה, כולל שיחה על המונטונרוס והמעללים שלהם. הספקנות
שלי, אני מבהיר, היא יחסית, דינמית, לא קונפורמיסטית.
אני
מאמין שנמצא את הכיוון החדש שלנו, "ניישם אותו ונחיה, נחיה". אינני
חושב שאני משאיר משהו מהמכתב שלך בלי להתייחס אליו. היום סיימתי ספר של ברדבורי
"תפוחי הזהב של השמש". יש בו סיפורים יפים. החל מהיום אקרא רומן מאת
קרונין "מעבר לשתיקה". אני דואג לקרוא את מה שמעניין אותי.
חזרתי
להסגר. אני מקווה שתכתבי לי כרגיל, כי המכתבים שלך אומרים הכול. זהו הקשר הגלוי
והישיר היחיד בינינו. איזה רצון יש לי לראות אותך, סוסי!
השיער שלך קצר? כמה את שוקלת? אגב, ספרי לי על הטיפול הרפואי שלך ושל הילדים. כמו
כן ספרי לי איך הדברים בביתן. אמרתי לך שכתבתי למירטה לרגל יום הולדתה, ואני מקווה
שהיא תענה לי. בנוגע לעבודתך, אימך סיפרה לי על האפשרות לנהל משא ומתן על
ההתפטרות. זה חשוב. חשוב גם לגלות אם את יכולה לקבל את המשכורות שלא נתנו לך. זה
יהיה כמות של פזות. אתמול הלכתי לרופא בגלל דלקת קנה הנשימה שלי. אני כבר במצב טוב
יותר, אבל הרופא חזר והדגיש שיש לי תסמינים של אמפיזמה ריאתית. הוא הורה לי לנשום
ולהתרחק מסביבות שגורמות לגירוי. אם כך, עזבי את הסיגריות או שאני אצטרך
"להעניש" אותך. את יכולה לתאר לעצמך שהאקלים הישראלי יהיה טוב מאוד
לבריאותי.
סוסי יקירתי, אני מסיים להיום. אני
מקווה שמחר אקבל ממך מכתב. בכל מקרה אכתוב לך ביום ראשון. שאלה "off the record": האם אישה חכמה יכולה להתאהב דרך
מכתב? ומה יקרה אז? החבר של גבי הוא זעיר בורגני טיפוסי, נוקשה ואוהב את המנגנון
האירגוני. בכל אופן... ובכן, אהובה, העבירי את חיבתי לסילוויו אומברטו: נשיקות,
ליטופים, משאלות לעתיד מאביו. לך – נשיקה מלאת חיבה, הבטחות מתוקות לאהבה, ידידות,
חברות, הערצה.
שלך
מהמלנכולי, לנצח, אבל
20.9.75
יקירי, ידידי המיוחל,
קיבלתי את מכתבך האחרון, מה-15
בחודש, שבו סיפרת לי על ביקורה של אימי. היום, שבת, דיברתי איתה, והיא סיפרה לי
כמה היית שמח בגלל הביקור שלה וכמה מהר
היא פתרה את הבעיות. היום, כשקיבלתי את מכתבך, פאולה הייתה כאן ונשארה איתי עד
השעה 18:00 מאז הביקור הבוקר. מאחר שאימא שלי לקחה את סילוויטו, הקדשתי לפאולה את
כל זמני. היה טוב מאוד לשחק איתה כל היום ועם התינוקת של קרוצ'י קיה בת השש. כל המשחקים
שלה קשורים לחיי משפחה. מחר אספר על המשחקים בשביל לפרש אותם. כמובן, היא שכבה
בעריסה של סילוויו ואני ליוויתי אותה בעגלה שלו והייתי צריכה לטפל בה כבתינוקת
קטנה. היא הכינה לי שני ציורים ומיד תליתי אותם על הקיר, מה ששימח אותה מאוד. היא
אמרה לי אחר כך שהיא מצטערת מאוד שלא שלחת לה ציור במכתב. הסברתי לה שלא ידעת שהיא
תהיה כאן כשהמכתב יגיע. אם תספיק – אינני יודעת מתי המכתב הזה יגיע – קח בחשבון
שפאולה תבוא להתארח בשבתות. אם אתה יכול, כתוב לה כמה שורות.
אתה
מבקש ממני לספר לך על הגאוגרפיה והאקלים בישראל. אנסה לעשות זאת. אינני יודעת אם
אתה מדמיין את מפת ישראל. זוהי רצועה צרה למדי, תחומה על ידי הים התיכון ונהר
הירדן (אני מספרת לך על המפה שאני מכירה, לפני מלחמת ששת הימים) מדרום היא מסתיימת
בים סוף, ומדבר הנגב שמתחיל מדרום לעיר באר שבע. הנמלים החשובים ביותר הם אשקלון,
יפו (נמל תל אביב) וחיפה. האקלים של הצפון והגליל דומה לזה של דרום קורדובה, כלומר
יבש לחלוטין. הקיץ חם במהלך היום וקריר בלילה. בחורף לא קר במיוחד, אבל בירושלים
יכול לרדת שלג, אם כי הוא בקושי יורד מתחת ל -0 מעלות. חיפה וירושלים בנויות על
גבעות, כך שיש להן אקלים יוצא דופן. כל הארץ יכולה להיות מתאימה לטיול באופן כללי,
אבל במיוחד אגם גינוסר (כינרת בעברית), עם מים רגועים מאוד וחופים של חלוקי נחל
וחול. חופי הים התיכון רגועים מאוד וגם חוף אילת, העיר הדרומית ביותר על שפת ים
סוף. בנוסף, כמעט בכל הקיבוצים יש בריכות שחייה. יש גם מקום ציבורי בשם סחנה, הדומה לבריכות הטבעיות של נחלי קורדובה,
רק קטן יותר. מכיוון שהמדינה כל כך קטנה, בסוף שבוע אפשר לנסוע לנקודות הרחוקות
ביותר. אימא שלי אמרה לי שהם יתנו לנו כסף חודשי להוצאות קטנות, טיולים וכדומה, כך
שלא יהיו לנו בעיות. אני שמחה שהבנת למה היו לי הסתייגויות בעניין עתידינו בישראל.
זה מדאיג אותי מאוד, אפילו איני מודעת לכך עד הסוף. לפני כמה ימים חלמתי חלום
שגבריאלה עזרה לי לפרש. בחלום שאלתי את השאלה הבסיסית מי אני? מה אעשה בחיי? גם
אני, כנראה לא במודע, בודקת את עברי. אני מדחיקה אותו כי הוא כואב לי מדי וגורם לי סבל. אבל
בעקבות החלום אינני יכולה להמשיך להתעלם מהבעיה. בקשר למקום מגורים. כדאי לגור
קרוב לאוניברסיטה כדי לאפשר לי ללמוד. נראה.
אמרת
שאתה מומחה לחריטה בעצמות, אז אולי תכין מזכרת לסוקורו ולפקי. אני הייתי רוצה טבעת
דקה. מצרפת ציור של הקף האצבע. זה הכול להיום. אה, לפאולה יש כבר דרכון! אני
מתגעגעת אליך מאוד. אני אוהבת אותך ומחכה שכבר יעבירו אותך לבואנוס איירס. אני
חייבת להיות קרובה אליך, לראות אותך ולנשק אותך. נשיקה עם כל אהבתי. סוסנה
20.9.75
סוסנה, חברה, אהבה,
קיבלתי את
"המכתב הירוק" שלך מה-14 בחודש. את שואלת אותי אם בעוד 30 יום נהיה
ביחד, וכבר איני מאמין בשום דבר... אני שמח רק לחלום על רגע השחרור.
כתבתי לך עד כה
בשבוע שמסתיים מחר, יום ראשון, לא מעט בנושא. אינני רוצה להוסיף כלום, חוץ מזה שלא
הייתי רוצה שיתגשם מה שחזתה לנו הפסימיות של ברוקן. אינני מפחד מהדו"ח של
בג"ץ, אבל העינוי הסטרילי הזה מרגיז אותי. זה יהיה כאשר זה צריך להיות...
חשבתי על שינוי
הביתן שלך. ה-29 היה במצב טוב מאוד. את אומרת לי ששלושתכן, יחד עם נורה, דומות
יותר במחשבה. אני מניח שעם סוקורו יש לך עוד יותר ביטחון אישי. ופקי נשארת איתך?
את אפילו מציינת בפניי שאת חותכת את ההתחייבויות, אפילו המינימליות. האם עצבנו
אותך? מה שאני יכול לומר לך הוא שבשבילך ובשביל חברותיך המונטונרוס הם ביטוי
מיליטריסטי של הקו המנשביקי. חשבו על זה בזהירות ותגיעו לאותה מסקנה. בנוסף,
תכונות מסוימות של הקו שלהם מתאים לפסיכואנליזה . הם פרימיטיביים, ובין הנאומים
שנשמעו בלונה פארק ובין הביקורת שלהם ההבדל היחיד הוא אופורטוניזם עז. מתברר
שהפרוניזם הרגיל נכנס לתחפושת סוציאליסטית ופעל בהתאם. אבל המציאות הפוליטית אינה
מסיבת קרנבל. אולי מה שאני כותב לך נשמע חזק מאוד. אני מזהיר אותך שזו סינתזה
רעועה מאוד, אבל אינני רואה שום נקודת מבט רצינית. מעניין אותי לדעת מה ההרכב של P.29. כאן אני חבר קרוב מאוד ל- [79]PCR יחד עם החבר של קורוצ'י.
איכשהו אני "המדריך הרוחני". בהיותכם שתים עשרה נשים את יכולה להסתדר
ולחיות טוב יותר. אני מתאר לעצמי שהקווים הכלליים מתאימים. אני מניח שיהיו כמה
בנות מ-ERP, אבל אתן תשימו אותן במקום. אף על פי שיש לי את ההסתייגויות משלי
לגבי מאו, אני תמיד יכול להסתדר טוב יותר עם אלה של ה- PCR מאשר עם אחרים. לגבי גליאנו,
אראה אם אוכל לכתוב... זה לא קל, אולי אעשה אינטרפולציה ואת יכולה להעביר את המכתב
הלאה ולחתום עליו. סילוויטו, בן מסכן, סובל שינוי אחרי שינוי. האם יש לו חברים
ב-29?
את מספרת לי על
הביקור של סופה ועל מזכיר משרד המשפטים והאנקדוטה של בננו הקטן, אבל אינך אומרת לי
מה קרה שם. השופט סירב להזמין אותי "כי ככה התחשק לו", את אומרת. אבל
אני חושב שהוא אינו יכול לעשות את זה כך סתם... בכל מקרה, הדבר החשוב ביותר הוא
שהלשכה מאשררת את פסיקתו של לפואנטה, ובמקרה זה היא אינה מאשרת את הערעור משום
שאינה מוצאת סיבה מספקת ודוחה אותו כבלתי קביל. נקווה שאנחנו בטוחים בעצמנו...
אני מניח שהאולפן
בישראל ישמש הזדמנות טובה להתאושש מהכלא. באשר ללימודים שלך, האם אוניברסיטת
ירושלים היא היחידה בישראל? לא אתן לייעוד שלך להתמוטט בגלל בעיה כזו. אגב, אימא
שלך אמרה לי שלפי מה שאמרו לה, אין שם יותר מדי צלמים. אולי נעבוד שנינו כ"צלמי חברה"... באמת, אינני יודע מה
יהיו אפשרויות העבודה שלנו, אבל ננסה, לא נהפוך לרובוטים. יש לי אמונה
בנו ובעתיד שלנו, כי אנחנו נבנה אותו. אני קורא שוב את מכתבך ומוצא ברכות
מסוקורו... סוקורו, סוקורו המסכנה. הזקנה שלך סיפרה לי שהבעל שלה לשעבר לקח את
הבנות ונסע לאירופה בלי ידיעתה. אני באמת מרחם עליה מאוד. רגשות הרחמים ההזוים
הרגילים שלי מתגלים. אני זוכר את פניה השמנמנים של סוקורו... איזה בית ספר
היה לנו השנה, חברה מתוקה ויקרה שלי!
תגידי לה שכאשר היא ואנחנו נהיה בחוץ, נבנה גשר של חלומות ופנטזיות חלומיות בין
צרפת לישראל, וכולנו נקפוץ במהירות למרחקים מקצרים, נביט למטה על הכחול הצלול של
הים התיכון כדי להיפגש באמצע הדרך. שם נתמזג לתוך חיבוק דרום אמריקאי של אחווה,
ותזמורת טנגו תפגיז עם המפוחים המלנכוליים שלה והצרחות הצווחניות של כינור שיכור
את הצעדים של איזה טנגו שיגרום לנו, לאט מאוד, לקחת אותנו ללא רחם לשעות של העבר,
שגם אם לא יוכלו לחזור הם מצויים עמוק עמוק מאוד במעיים ...
האם את זוכרת,
אהובה, את חוף מאלווין במונטווידאו,ה-18 ביולי, ירח הדבש שלנו, ההוא שלמדתי כל כך
לאהוב? כל זה יישאר מאחור, אינני יודע לכמה זמן, אבל זה יספיק.
אפשר לכתוב לגילאנו משהו משהו קצר כגון:
אדוארדו היקר,
אני פונה אליך ממיקום גאוגרפי מוזר מאוד, בשל מצב אישי מסוים. אני כותב לך מכלא
רסיסטנסיה שבו אני עצור. אני מניח שבקרוב אוכל ליהנות מחסד הגלות – דרך לא
קונבנציונלית להחזיר לעצמי את החופש הפיזי – את האחר מעולם לא איבדתי או התנכרתי
אליו – יחד עם חברתיי שנעצרה גם היא ושני ילדינו הקטנים נצא לגלות ברגע שהלשכה
הפדרלית תפתור את מצבנו. אנחנו נהגר לישראל. הסיבות מגוונות, אך שם נקים את "בסיס המחנה"
שלנו בשפת מטפסי ההרים. קורות החיים שלי נרחבים והם יגיעו אליך בדרך כלשהי. למכתב הזה יש
מטרה ספציפית מאוד. אין הכוונה לספר לך על
מזלי הרע מכיוון שהבעיות שלי דומות לאלה של רבים אחרים. רציתי להציע את שירותיי
כאשר אנשום את אותו האוויר, אך ללא סורגים. להרהר, להתבונן,
לדפדף, לנתח ולבסוף לכתוב הם הדברים הבודדים שלמדתי לעשות בחיי. אינני אינטלקטואל
במובן הקפדני אלא צופה קשוב ומתפקד בחברה העכשווית. אם תוכל למצוא בכך שימוש, איענה לפקודתך, כמובן. אני מצטער שאינני יכול להרחיב, אבל נבצר
ממני להרחיב או להעמיק בנושאים שאני רוצה לדון בהם כאן. הסיבות ברורות. סוקורו היקרה תוכל להסביר אותן
טוב יותר ממני. לא הייתי רוצה להיפרד בלי
לשלוח לך בשמי ובשם החברים את מיטב הברכות שלי. למרות שאין צורך
בכך, אני רוצה ליידע אותך שהכרתי את כתיבתך מאז ימיו של העיתון הישן והמכובד של
קיחאנו המיתולוגי. כאן אנו קוראים ומהרהרים ב"משבר". זה הכול, קבל את
החיבוק והחיבה שלי.
ובכן, זה יכול
להיות המודל. יהיה טוב אם בשורות שסוקורו תכתוב היא תעביר לו את קורות החיים שלי
ואפילו הזקנה שלך תוכל לשלוח לו את הספר של אנדרס אלדאו[80]
אני ממשיך
ביום ראשון.
גליאנו צריך גם
לדעת שאני מכין את החלק גרפי. למעשה, הקשר שלי איתו ועם המגזין לא יהיה עניין כספי
מיידי, אלא אפשרות להחזיר את שמי, להשיק אותו ולהיות אמצעי פרסום. תארי לעצמך
שניתן לגשת לסוגיה הישראלית, כמו זו של המזרח התיכון, באופן רוחבי, או באופן
שיטתי, רחב ועמוק יותר. בדרך כלשהי יהיה חשוב לנתח דעות לא קונבנציונליות או
להקשיב להן ולהבין את האופן שבו הם רואים
את ההווה, אך במיוחד את העתיד. אני מתכוון למגזרים של העם. כמו כן, יהיה בכך
אינטרס כללי להעלות את המודעות לזרמים השונים של השמאל הישראלי, לעמדותיו הפנימיות
והחיצוניות וכדומה. לא אהיה כל כך קטנוני כמו להניח שאף אחד מעולם לא עסק בנושא
לפני כן. להפך, אולם אני בטוח שגם לי יש מה לומר, ויש לי דעה. אפילו קריאת הדיאלוג
ההוא של משפטנים ערבים הבהירה לי היבטים רבים, אף על פי שמצאתי פרצות, כנראה מכוונות, שאני מחשיב מגמתיות גם אם הן
לגיטימיות.
היום אני מרגיש
כאב ראש חזק. אני מניח שמקורו בבעיות כבד. את חייבת לספר לי על פאולה. אני
מצפה לסיפורים שלך עליה, להערות שלה, לדיאלוגים שלך ולכל מה שיש לך לספר לי. יש
שמועה שאולי האסירים יישלחו ליחידות הסמוכות לביתם. אולי זו עוד רכילות, אולי לא.
כפי שאת יכולה לדמיין, כבר אינני יכול לשים לב לשום דבר, כי איני רוצה להתאכזב
שוב. למרות החרדה שלי ניסיתי תמיד לפצות על כך בפיכחון ובשלווה. כשהגיעה אליי
הידיעה על ביטול המשפט שמחתי,כמובן, אבל לא השתגעתי. להפך, התנחמתי, בגלל הספקות
על הערעור... הבטיחו לך שבתוך 15 יום תפורסם ההחלטה: זה אפשרי, כי בית המשפט,
למשל, יכול לאשרר את סירובו של השופט ולא לתת מקום לערעור ... או לא! ואז אחזור
להסתגר וכך אמשיך עד שאשמע את הסוהר קורא מסורג הביתן: קורילצ'יק,
עם הכול! באותו רגע תהיה לי ודאות שניכנס
ל"דרך האחרונה", על פי הסלנג של אוהבי הסוסים. לא אהיה
מרומם, כמובן, אבל לפחות אשמור על הבריאות הנפשית שלי כמה שיותר. אינך יודעת עד
כמה הידיעה שהבן שלנו איתך השפיעה עליי לטובה מסיבות רבות.
את אומרת לי
שצ'יצ'ה עדיין גר בבית קשת, בקיבוץ "שלך". אפילו לא ידעתי שהוא שם. איך
ייראו השמות שלנו בעברית? את אומרת לי שיש בירושלים פחות אפשרויות לעבודה. רציתי
לשאול אותך אם יש לך רעיונות לאיזה סוג של פעילויות נוכל להקדיש את עצמנו. הסברת
לי משהו, הבהרת שאת פיספסת את המציאות של 15
שנה... זה נכון, אבל אולי את יכולה לקבל נתונים עדכניים. כפי שאת יכולה לדמיין
עכשיו אני "בולע" את כל המידע העיתונאי או כל מידע אחר הקשור לישראל.
אני מנסה למלא את פער המידע שלי, לכן ביקשתי ממך נתונים גאוגרפיים, אקלימיים,
אנתרופולוגיים וכו'. כשאת תוכלי ותרצי, שלחי לי אותם. אני מניח שלהעברה שלך הייתה
השפעה חיובית. כתבי לי אם ההפסקה היא משותפת, האם ההנהלה מכבדת את לוחות הזמנים
והימים הקודמים וכדומה. ובכן, סוסי יקירתי, אני אחכה בקוצר רוח
לחדשות בשבוע הבא. אני מתגעגע למכתבים שלך. לא הפסקתי לכתוב לך בכל הזדמנות – אני
צריך את מכתבים שלך כל כך! גם אם אינך כותבת לי הרבה, להחזיק את המכתב שלך זה
לנשום את הנשימה שלך, את החלומות שלך, את המראה שלך ואת האהבה שלך... נשיקות
לסוקורו ופקי. אני מתגעגע לבני ורוצה אותו בקרוב מאוד ליד החזה שלי. לך, חברה טובה
שלי, החלומות וההבטחות שלי.
שלך לנצח,
אני אוהב אותך, אבל
נ.ב. שכחתי להגיב
על "החיפוש אחר אביו" של ילדנו הקטן, השולח את זרועותיו אל כל אדם
שמתקרב אליו. באופן טבעי, כשאני קורא את זה אני מתרגש ומוטרד. אינני מפחד מהדחייה
של הבן שלי, אבל כואב לי מאוד לא להיות שותף להתפתחות ולשינוי שלו. כשמישהו כמוני
זורק זרע לתוך התלם של אהובתו, והפרי שלה הוא הנסיך הקטן, זה כואב עמוק בפנים לא
להיות מסוגל לעקוב, צעד אחר צעד, אחר צעד, אחר המטמורפוזה שלו. אבל איננו יכולים
לתקן את המעוות. כמה הייתי רוצה לנגב בנשיקות מתוקות מאוד את הדמעות הקטנות של ילדינו!
נ.ב. 2. כמעט
שכחתי: 21 בספטמבר, יום האביב! אני זוכר תמיד את הדמות של ארלט[81] אסתר
פרימוורה – צחה, ריחנית, רכה, מנחמת כמו השמש, הרוח והניחוחות של האביב. את האביב,
אחותי הקטנה והמהוללת.
22/23.9.75
ידידתי המתוקה,
היום, יום שני, קיבלתי את מכתבך מה-17 בחודש
ומכתב אחד מרחל. שלך ציער אותי. השבירה שלך ברורה, וזה תמיד ממשיך לגרום לי חיוך כואב. האופטימיות שלך היא ללא
גבול.
עכשיו, נניח שנעזוב לפני ה-1 באוקטובר... אהבה, אהבה, איך עולה בדעתך שנעזוב לפני
החלטת בית המשפט? נדמה לי שהמכתב הזה יגיע לידיים שלך סביב התאריך הזה. אני מצטער
להיות חסר רחמים, אבל כבר אינני מאמין בניסים: למרבה הצער בשביל חוסר הסבלנות שלנו, "יש זמן לכל דבר".
אני מבין ומצדיק
את חוסר הרצון שלך לכתוב, אך בלי לסלוח לך. יהיה צבוע מצידי להסתיר כמה מכתבייך
חשובים לי. אל תשכחי שאני חי מדי יום רחוק מרגשות אובייקטיביים. האהבות שלי,
הייסורים שלי, הרגשות שלי, ההנאות שלי, הפרויקטים שלי, נולדים, משתקפים ומוקלטים
סביב כל פיסת נייר שבדרך זו מפסיקה להיות משהו דומם, כדי להפוך ללוח צלילים, מקלט,
שולח ומתווך של רגשות, חרדות, חדשות ... של חיים הדדיים וקיום. לפחות את אוחזת
בילד שלך. את רואה את פאולה, את אימא שלך, את ראקל. לעומת זאת אני מתעסק ברוחות
רפאים. מבינה? אני מבהיר שאינני נוזף בך אלא מסביר לך מה זה אומר לקבל מכתבים
ולהגיב עליהם. אני מפורסם פה בזכות השעות שאני מקדיש להתכתבות. היום, למשל, תוכן המכתב שלך ומכתבה של
אחותי מניעים אותי במיוחד לכתוב.
את מתלוננת שכבר
אינך יודעת איך לכתוב לי, וכותבת שאת אוהבת אותי ומתגעגעת אליי. ראי, אותו דבר
קורה לי, אבל אין ספק שהצורך לתקשר איתך דוחף אותי לכתוב לך עם או בלי תשוקה
פיזית. מבחינה רוחנית תמיד יש לי משהו לספר לך, תחושה להעביר אליך, פינוק ללטף
אותך, ייסורים להשוות, דמעה לבקש נחמה או נחמה לדמעות שלך. ואז כתבת לי על הבן
שלנו. כבר בפעם הקודמת תיארת את הסצנה עם סופה. באמת, השמחה והתדהמה של אחרים כל
כך הכאיבו לי... מה אני יכול להגיד לך, חברה יקרה וחביבה שלי! מובן שכל חיוך של
סילוויו שאני מתגעגע אליו חודר את ליבי, אבל אני חושב שבקרוב מאוד כל החיוכים של
העולם יהיו שלנו, ביניהם היקרים והלא ידועים כל כך של בני, אלה של פאוליטה שלי,
הו! פאוליטה. ושלך, סוסי החיוכים המתוקים שלך. נחמה דלה, אני יודע, אבל אני לא
הולך להשתגע. אני מזכיר לך את זה כי נצטרך לראות את מצב צו ההבאה. אני מודה לך על
המחמאה על מכתביי ה"עשירים מאוד המאפשרים לשוחח ארוכות". אל תחשבי שחלק
מהמכתבים שלך אינם נותנים אותו דבר. אבל איני שוכח באילו תנאים את חייבת לכתוב:
מותשת, מתוחה, ועד לפני כמה ימים בבית משוגעים של ביתן 49 ...
מהדברים שהרשימו
אותי במכתבך, אני לוקח את הפִסקה שמתחילה במונטונרה שהייתה צריכה להיות מ-ERP. אני חייב להבהיר כי זה סביר,
מפני שהבחורה מבטאת במדויק את הסוג ואת הרמה הממוצעת של הרוב ... אבל דבריך
התכוונו ל"אגרוף הרסני ללסת", זיכרון עגום, סימן מפחיד למה שהוא תוצאה
של מאמצים וחלומות שהתאדו, או לכריעה לפני הבשורות הקדושות והבלתי ניתנות להנחה של
הדוקטרינה הלא מלומדת, של מציאות שאינה ידועה ושאין רצון לדעת אותה. "הם הרסו
את האפשרות האחרונה שהייתה קיימת בדור הזה", את אומרת. כן, אהובתי, הם הורסים
ומקלקלים אותה. כן, "כמה מקרי מוות וכמה סבל חסר תועלת", כן, ליצנים, לא
בוגרים, התנהגות של כת, במיוחד צרי דעת, קטנוניים ויהירים. עכשיו אולי חדרו אליך
ניחוחות ההתכחשות שלי לנוכח כל כך הרבה חוסר מודעות ובורות? אינני יודע מאילו
דברים התפוצצת, אבל זה בריא מאוד... אין עתיד אלא אם כן את שוברת את שרשראות העבר.
חלק גדול מאוד מהדור שלנו מושמד, בהחלט. שינוח על משכבו בשלום, אבל אינני רוצה
למות בלי סיבה. יש הרבה מה לעשות. קודם כל, יש לסקור את התהילה וההתנשאות של הדור
שלנו. מחוץ למולדת, מתוך התרחקות מהקטנוניות של העבודה היומיומית והאמפירית, נוכל
לסקור ולשנות. בנוסף, אין זה כישלון של דור בארגנטינה בלבד, אלא בחלקים רבים של
העולם.
מה שאת כותבת
חופף ומסנתז באופן דרמטי את כל החששות הגדולים שלי ושלך! כאן אני מציג את הבעיה של
האפשרות שפג תוקפם של האישורים לצאת מהארץ: אני חוזר ומדגיש שאין זה מספיק להיות
מסוגל לעזוב את הארץ. אני מאמין שבית המשפט יכול לאשר את היציאה בהתחשב בכך שעברנו
כמעט 11 חודשי מאסר. הדבר תלוי במשרד הפנים. בקיצור, שיירד המסך על הסיוט הזה,
ילדים מסכנים שלנו! הינה כמה חברים עם אישורים שפג תוקפם, ובכל זאת שום דבר אינו
קורה אפילו עם צו ההבאה שהוצג.
יום שלישי, 23
בספטמבר.
היום מציינים
שנתיים מאז הבחירות שהובילו את הזקן PERON)) לנשיאותו השלישית. כמה דברים
קרו!
אני ממשיך עם
המכתב שלך – היום לא קיבלתי כלום – כרגע נודע לי שמביאים אנשים מדבוטו, ואני מקווה
שהם גם שולחים אחרים לשם. אני מגיע לחלק של המכתב הירוק שלך, שבו את מניחה שנעזוב
לפני 1 באוקטובר. אינני חושב שזה אפשרי, אהבה. תארי לעצמך כמה הייתי רוצה לראות את
הבן שלי לפני הגלות, אבל אינני יודע אם זה יהיה אפשרי. אם זה לא אפשרי ולמרות
"ההשתלטות" של פאולה, אני חושב שנפתור את הבעיה: יש לי רוך וחיבה לכולם!
לגבי הדרכון שלי, אני מניח שינפיקו אותו מהר. עדיף לא להיות במטה המשטרה. למרות
התשוקות המודחקות שלי אני בטוח שלא יעבור זמן רב עד שזמן האושר שלנו יתממש. אכן,
שיעור טוב הוא לא לבזבז, אינני יודע אם דקות, אבל את החיים שלנו. את יום ההולדת ה-45 שלי ביליתי בכלא, כפי שבילה הילדון הקטן שלנו בשנתו
הראשונה. זה בלתי הפיך, אבל אסור לנו להתבכיין על כך. יותר טוב מאשר להתאבל על חוסר
המזל שלנו, כדאי לנסות לצפות לעתיד ולחלום עליו.
האם חשבת אי פעם
לקרוא מחדש את ההתכתבויות שלנו? היא הייתה שופעת, נואשת, רכה, מציקה, בוטה,
פסימית, מלאת תקווה... מתוק, ללא ספק מתוק. זה יחזיר אותנו לשעות קשות מאוד, אבל
אני חושב שזה יכול להיות שווה את זה. מה את חושבת על כך?
לפני שאסיים,
רציתי לחזור לנושא המחויבות שלך. את כותבת לי שאינך מרגישה מחויבת לשום דבר או לאף
אחד. אני מסכים באלף אחוז שלא תשתתפי יותר בשום דבר – אני מניח שאת מתכוונת
לשיחות, לדיונים – עשי מה שאת באמת רוצה לעשות. אני, למשל, מדבר עם מי שאני רוצה.
אני מדבר עם התלמודיסטים אם זה מתאים לי, ואם יש לי חשק לדבר איתם. אם לא – אינני
מגיב. היום כבר ה-23 בספטמבר. אם ההבטחות של בית המשפט הן אמיתיות, אני חושב שעד
סוף השבוע הבא, השלושה באוקטובר, העניין שלנו יכול להיפתר. אז נצטרך לדחוף את
היציאה מהארץ. בקיצור, קצת סבלנות. בכל מקרה, הייתי רוצה לדעת מה הם הפרויקטים שלך
עבורנו, ובדרך זו לבנות מודל תאורטי לחיים העתידיים שלנו. באופן טבעי תהיה זו רק
דרך אפשרית, שכן אנחנו כבר יודעים כי "החיים הרבה יותר עשירים מכל
תוכנית". ברצוני לדעת מהו עושרם של מכתביי. על שלך כבר נתתי לך את דעתי: עצם
קיומם הוא עושרם הפנימי.
סוסי יקירתי, אינני יודע אם אי פעם שאלת את עצמך מה יקרה לאימא שלך. בשבילך,
אני יודע, זה עניין חשוב מאוד ואני רוצה
שתשתפי אותי במחשבותייך. במכתבך האחרון אינך מדברת על הבנות שהן החברות הטובות
ביותר שלך. מצידי, ברכה לבבית לסוקורו והשאר. נשיקה לכעסן המתוק שלי מ"האיש
בתמונה". עבורך, ההבטחות לאהבה שאינה מתנחמת, המציתה כל הזמן מחדש את הלהבה
הבלתי נדלית שלה בלבי. על המתיקות שלך, על הסומק שלך, על הנאיביות היקרה והחמה
שלך, על השעות הבלתי ניתנות למחיקה שנתת לי, בענווה... תודה קטנה, יקירתי. נשיקה
מתוקה מאוד על הפה האדום שלך מהר מאוד.
שלך לנצח, אבל
זה היה המכתב האחרון ששמרנו. את
ארבעת או חמשת המכתבים הבאים כבר לא קיבלנו. ביום רביעי, ה-1 באוקטובר, טסנו עם
מטוס של חברת סבנה לאמסטרדם, משם עם מטוס יווני לאתונה. בילינו שם את הלילה יחד עם
שני ילדינו, אחרי 11 חודשים ארוכים. למחרת בבוקר טסנו לארץ.
[1]. צלם
ידיד של אבל שבמקרה היה בביתנו כשעצרו אותנו, ועצרו גם אותו.
[2] ארגון פרוניסטי
מזוין
[5] מיטה
לתינוק
[6] האסירים שהיו אחראים באותו יום על עבודות הניקיון, הבישולים
וכדומה.
[7](ERP) ארגון מרקסיסטי מזוין
[8] מפכ"ל המשטרה שנרצח באותו יום.
[9] . עורך דין וידיד פוליטי
[10] . חבר לשעבר
[11]. צלם, חבר, שהיה איתנו בזמן המעצר וגם הוא נלקח
איתנו לכלא
[12] אחת המנהיגות של מונטונרוס
[13] שר האוצר והכלכלה הליברלי.
[14] פסבדונים פוליטי של אבל
[15] ארגון טרור מחתרתי נגד השמאל
[16] שורה מטנגו ידוע מאוד
[17] רמז לשמירת לילה צפויה
[18] מפלגה מהפכנית של עובדים
[19] אחיינית של
אבל
[20] חבר ותיק
[21] עיר דרומית רחוקה
[22] משפט מסרט מפורסם
[23] חבר מארגון מקצועי של עובדי
הבנקים
[24] פרובינציה צפונית
[25] אחיין של אבל
[26] עוד אחיין וכלתו
[27] פרפרזה של קלאוזביץ'
[28]ידיד של סוסנה
מאיגוד עובדי הבנקים.
[29] הצבא המהפכני של העם
[30] נוער המפלגה הקומוניסטית
[31] מכתבים שנשלחים מביתן לביתן באותו הכלא.
[32] כפר נופש בסביבת קורדובה
[33]אלנה עורכת הדין ששנים לאחר מכן טיפלה בפיצויים, הייתה שותפה של אחותו של
מנהיג מוכר מאוד שהיה במחתרת והמשטרה חיפשה במשך שנים.
[34] גיבורה ידועה של הסופר רוברטו ארלט
[35] אנשים בלי חולצה הוא כינוי לפועלים פשוטים שטבע
הפרוניזם
[36] חברה הארגון מזוין שהייתה
במעצר מִנהלי.
[37] מנהיגת
מונטונרוס
[38] בעלה של אירמה שנהרג בניסיון התנקשות.
[39] חבר מהעבודה בבנק
[40] מהמילים מלנכוליה ונוסטלגיה
[41] בהמשך דבריו מובא ניתוח מקיף של המצב הפוליטי
באותם זמנים שלא הובא כאן.
[42] כנראה דובר בשביתת רעב
[43] ציטוט מטנגו.
[44] פטריסיה מונתה ב-2016 לשרת הפנים
[45] אשתו של מושל פרובינציה שנעצר, אישה מבוגרת
[46] צפון ארגנטינה, 900 קילומטר מבואנוס איירס.
[47] שנים רבות לאחר הכלא הייתה שרת הפנים
[48] "הכול חייב להיות מוטל בספק" שם ספר של ס. קירקגור
[49] אסירה
מבוגרת
[51] חבר המפלגה שלנו לשעבר שרצה
שנמסור לו דברים שהיו שייכים לאירגון שלנו.
[52] שמו הספרותי של אבל
[53] מריו בנדטי – שירים של אחרים
[54] ארגון טרור ימני בחסות המשטרה
[55] מגזין אופנה שאבל עבד בו
[56] התאריך שבו הפסקנו את הפעילות הפוליטית שלנו
[57] מזכיר הנשיאה איזבל פרון
[58] חבר ותיק
[59] קיצור של אבואלה- כך פאולה קוראת לסבתא
[60] הנין החדש של חנה – אימו של אבל
[61] אימא
של סוסנה
[62] חבר
[63] אזור מרוחק בצפון מערב ארגנטינה
[64] הרשות המבצעת
[65] נציגת האו"ם
[66] ESCILA Y
CARIBDIS – מפלצות ימיות
מיתיות שישבו במצר מסינה ומנעו מספינות לעבור.
[67] מפלגה
סוציאליסטית שטענה שאבל חבר בה
[68] עצמאות המושבות
[69] השופט שלנו
[70] מוזיקאי מפורסם מאוד
[71] כפר נופש בהרי בואנוס
איירס
[72] כלא
מבודד בדרום המדינה
[73] פוליטיקאי
ותאורטיקן קומוניסטי יוגוסלבי
[74] שמה של אימא של סוסנה
[75] שמות של מגזינים ארגנטינאים
[76] משבר – שבועון פוליטי שראה אור באורוגוואי
[77] בן משפחה
[78] השגיאה שלי בלטינית
[79] מפלגה קומוניסטית הקרובה לסינים
[80] שם העט של אבל
[81] סופר ארגנטינאי
No hay comentarios:
Publicar un comentario